א גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאָה, אֲפִלּוּ הֵטִיל בָּהֶם א מַיִם. אֲבָל אִם הֵן שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל ב זְכוּכִית, אוֹ שֶׁל חֶרֶס ג ד מְצֻפֶּה, מֻתָּר אִם הֵם רְחוּצִים יָפֶה. ב גְּרָף וְעָבִיט שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁכְּפָאוֹ עַל פִּיו, יֵשׁ מַתִּירִים ה וְיֵשׁ אוֹסְרִין, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים. ג מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם, אוֹ גְּרָף וְעָבִיט, כֵּיוָן שֶׁהִרְחִיק מֵהֶם כַּשִּׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסי' ע"ט, וְכֵן אִם כָּפָה עֲלֵיהֶם ו כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עִמּוֹ בַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִים, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:
א א מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע. הרא"ש והרמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי עכ"ל והיד אהרן חולק עליו וכתב כיון דטעמא הוי כמ"ש הב"י הא דרביעית מים מהני למי רגלים היינו במים צלולים דמתערבין במים ומתבטלים אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל אם כן ה"ה הכא שאי אפשר שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט אם כן לא מהני הטלת מים אחר הבליעה ועיין ט"ז ובע"ת: ב זכוכית. דלא בלע. וכ' הט"ז נראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א לא מהני אפילו הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא ע"ש והיד אהרן חולק עליו דאין להחמיר כאן וע"ש: ג מצופה. היינו מה שקורין גליזורט: ד יפה. ובלבד שלא יהא בה ריח ובתוס' ס"פ מי שמתו כתב להתיר אם נתן בהם מים: ב ה ויש אוסרין. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו אבל של מתכות אפי' אינה רחוצה מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו. מ"א: ג ו כלי. כתב הב"ח מטה גבוה י' והמחיצות מגיעות לארון והגרף אחורי מטה מיקרי מחיצה ושרי לקרות עכ"ל וכ' מ"א ונ"ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה עיין שם. הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ שרי. ב"י ל"ח ב"ח. ועיין סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומהאי טעמא נראה לי דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלשה אסור דבעינן שיהא מכוסה. מ"א:
א׳ אפילו הטיל בהם מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם) ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי: ב׳ מצופה. נ"ל דהיינו מה שאנו קורין גליזר"ט: ג׳ רחוצים יפה. ובלבד שלא יהא בהם ריח: ד׳ שכפאו על פיו. אבל של מתכת אפילו אינו רחוץ מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו: כתב הב"ח מטה גבוה י' ומחיצות מגיעות לארץ והגרף אחורי מטה מיקרו מחיצה ושרי לקרות עכ"ל, ונרא' לי דוק' כשהמט' חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג וכ"מ בתר"י דעיקר קושיתו על האיבעי' ע"ש דלא פריך אמאי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא ע"כ שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיב' הפסקה וידוע דקי"ל כרבנן, הניחם תחת המטה ומחיצו' המטה מגיעי' עד פחות מג' סמוך לארץ שרי (ל"ח ב"ח ב"י) ועסי' ע"ו ס"ב ועמ"ש סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומה"ט נ"ל דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרי' לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה:
א׳ אפילו הטיל כו'. בב"י כתב הטעם דדוקא במ"ר שרי בנתינת מים משום דהם צלולים ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבולע בהם אינו מתערב במים הלכך לא בטלי: ב׳ של זכוכית. דלא בלע ונראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א דלא מהני אפי' הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא כיון שזכוכית גרע מחרס: ג׳ רחוצים יפה. בתוס' ס"פ מ"ש כתב להתיר אם נתן בהם מים: ד׳ ויש אוסרים. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו: בטור והגאון מפרש כו' נתן טעם למה פסק הגאון כרשב"ג לפי שהאבעי' אזלת אליביה וא"ל הא לפירש"י אזלת האיבעי' אליב' דרשב"א ואפ"ה לא הוה הלכה כרשב"א דהא רבא פסק דלא כוותיה לק"מ דכל שאין הלכה פסוקה לפנינו בתלמוד מדברי אמוראים אנו הולכים אחר אותו תנא שהבעי' אזלא אליביה משא"כ כשיש הלכה פסוקה לפנינו דיש כח באמורא לפסוק לפי מה שנראה בעיניו ואפילו ביחיד נגד רבים וזה מצינו הרבה פעמים בפוסקים: שם בטור כאילו הוא ברשות אחרת פי' כאלו המטה ברשות אחרת נמצ' שהצואה עמו ברשותו ואין לה כיסוי ובחנם הגיה הב"י כאן ברשות אחת: ה׳ וכן אם כפה וכו'. ואם היא תחת המטה ואין מרגלי המטה לארץ ג"ט הוי ג"כ כסתומה ומכוסה במטה ומג"ט ולמעלה צריך הרחקה כשיעור שצריך להרחיק מצואה ואם הצואה לאחר המטה נמצא שאין לה היתר מצד כיסוי רק מצד חציצה שהמטה חוצצת בינו לצואה לא מהני בזה אא"כ הוי המטה גבוה י"ט כמו שאר מחיצות שדינם בי' כ"מ המסקנא בטור:
פ״ז:תרצ״א א׳ ס"ק א אפי' כו' ה"ל כב"ה כו' ור"ל כיון דהוי כב"ה א"כ אסור מה"ת ולכך לא מהני נתינת מים דדוקא לגבי מי רגלים מהני נתינת מים כיון דמה"ת אינו אסור אלא כנגד העמוד ואח"ז אינו רק מדרבנן ולכן הקילו בנתינת מים כ"כ הרב"י בשמם אבל אליביה דנפשי' כתב טעם אחר דדוקא מי רגלים שהם צלולים ומתערבים עם המים ומתבטלים ולכן שרי. משא"כ עביט וגרף דהבלוע בהן אינו מתערב עם המים ואינו מתבטל לכך לא מהני נתינת מים ע"ש: ב׳ ונ"ל דאם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כו' מותר אפשר דוקא לטעם הרא"ש ורמב"ם הנ"ל דה"ק דמחמירים בהן דדינו כב"ה וצואה וא"כ י"ל דדוקא במיוחד למי רגלים או צואה. אבל במיוחד גם לתשמיש אחר לא אבל לטעם הרב"י דמה"ט לא מהני נתינ' מים דהבלוע אינו מתערב עם המים א"כ אפשר אפי' מיוחד גם לתשמיש אחר אסורה דמה בכך דעכ"פ יש בו בלוע מי רגלים וצואה ואינו מתבטל בנתינ' מים: ג׳ וה"ה כו' ובכל פעם כו' זהו לפע"ד מספיק גם לטעם הרב"י דלא היה בשום פעם בלוע ממי רגלים לבדן אלא במי רגלים שכבר נתבטלו במים קודם שנבלעו בו: פ״ז:תרצ״ב א׳ (ס"ק ב') מצופה כו' גלאזיר"ט ומשמע בהרב"י דסגי אם רק מצופה בפנים. אבל הב"ח כתב דבעי' שיהיה מצופה בפנים וגם מבחוץ. ובט"ז כ' כיון דרמ"א מחמיר לקמן סי' תנ"א דבכלי זכוכית לא מהני הגעלה כמו בכלי חרס. א"כ ה"ה הכא יש לכלי זכוכית דין כלי חרס. אע"ג דשם הסכימו ט"ז ומ"א דבדיעבד אם הגעילו ונשתמש בו מהני ההגעלה צ"ל דהכא דין לכתחלה יש לו. ובס' א"ר כ' כיון דדיעבד מהני הגעלה הכא אפי' לכתחלה שרי אפילו לא הגעילו דאינו בולע כל כך כמו חרס: פ״ז:תרצ״ד א׳ (ס"ק ד) שכפאו כו' וכ' הב"ח כו' והגרף אחורי המטה ר"ל בצד א' מן המטה והאדם מצד אחר והמטה מפסקת בין הגרף והאדם: ב׳ מחצר קטנה וגדולה כו' דאם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה כיון דהקטנה נפרצה במלואה ולא נשאר גפופיס א"כ ה"ה הכא ל"מ אם המטה עומדת באמצע החדר וא"כ נפרץ משני צדדים וליכא גיפופים משני צדדים דאסור אלא אפי' אם בצד אחד עומדת סמוכה לכותל וליכא פרצה אלא שבצד השני איננה סמוכה לכותל מ"מ אסור דעכ"פ בצד א' הוי נפרצה במלואה (וע' לקמן סי' ש"ס) ולא פריך כו' דבס"פ מי שמתו איכא ג' תנאי. דרשב"ג ס"ל דמטה חוצצת. ורבנן פליגי וס"ל דאינה חוצצת. ורשב"א ס"ל דאם צואה תחת המטה שרי לקרות דהוי כאלו הוא מכוסה ובעי רב יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' ודאי כלבוד דמי. ד' ה' ו' ז' ח' ט' מאי. וא"ל לא ידענא. עשרה לא קמבעיא לי דכרשותא אחריתי דמי. ופירש"י דהאיבעי היא לרשב"א אם הצואה תחת המטה ועז"א פחות מג' אמרינן לבוד ובודאי הוי מכוסה. ומג' ועד יו"ד מבעי' ליה אי הוי כיסוי אבל אי המטה גבוה י' ויש אויר י' המגולה א"כ הצואה ודאי אינה כמכוסה. וכיון דמבעיא ליה אליבא דרשב"א יש לפסוק כוותי'. אולם לא הוי מכוסה אלא בדליכא אויר בין המטה לארץ אלא פחות מג' דאז אמרינן לבוד. אבל אי יש יותר אויר הוי אבעי' דלא איפשיט' ואזלינן לחומרא אבל הגאון פוסק כרשב"ג דס"ל דהאיבעיא אזלא לרשב"ג. וא"כ ראוי לפסוק כוותיה מדאיבעי אליביה. ופי' הגאון האיבעי' דפחות מג' דאמרינן לבוד ודאי אין עליו שם מחיצה. ולכן אם אין המטה גבוה רק פחות מג' ודאי אינה חוצצת. ומג' ועד ט' מבעי' ליה אי חוצץ. אבל אי המטה גבוה י' ודאי הוי מחיצה וחוצצת והקשה תר"י לפי' הגאון כיון דבימיהם הוי מטותיהם כלם סתומים והיו מגיעים דפנות המטה עד למטה לארץ ולא היה אויר כלל א"כ מאי צ"ל עשרת לא קמבעי' לי הא מחיצה גמורה היא ופשיטא ע"ש מ"ש לתרץ ואין קי"ל כפירש"י וליכא ראיה דקי"ל כרשב"ג. זהו תורף הדברים. ולפ"ז הקשה מ"א אדקשי' להו לתר"י לפי' הגאון למה הוצרך לומר י' לא קמבעיא לי דהיא מלתא דפשיט' עריפא ה"מ להקשות הא תשעה נשאר האיבעי' דאפשר גבוה ט' גם לרשב"ג לא הוי חציצ' איך א"ל כן דאם כן הא דארשב"ג דחוצצת מיירי בגבוה י' אם כן תיקשי אמאי פליגי רבנן כיון דגבוה י' מחיצה גמורה היא. אלא על כרחך דרשב"ג מיירי באינה גבוה רק תשעה ולהכי פליגי רבנן: ג׳ ל"ח הפסקה. וא"כ לא ה"מ להקשות לרבנן אבל לרשב"ג שפיר קשי' ליה דהא דאמר י' לא קמבעי' לי הוא מלתא דפשיטא ואע"ג דאינה חוצצת מכותל לכותל מאי בכך הא לרשב"ג גם כה"ג חוצצת אפי' מיירי בגבוה כמה אמות וא"כ מה לי גבוה מאה אמה או גבוה י"ט כיון דגבוה י' מחיצה גמורה היא ה"ה כאלו גבוה מאה אמה ולענין מה שאין המטה חוצצת מכותל לכותל אין לחלק בין גבוה הרבה או גבוה י"ט: ד׳ וידוע דקי"ל כרבנן. ר"ל אע"ג דלרשב"ג גם כה"ג מפסיק אפי' אינה מכותל לכותל. מ"מ כיון דלא קי"ל כפי' הגאון אלא כפירש"י א"כ לא קי"ל כרשב"ג ומ"מ צ"ב דהא לפירש"י דהאיבעי' אליבי' דרשב"א י"ל דפשוט ליה דרשב"ג מיירי בגבוה תשעה ומה"ט פליגי רבנן אבל גבוה יו"ד אפי' אינה חוצצת מכותל לכותל אפי' לרבנן חוצצת ואפי' לדעת הרא"ש שכתב דמה"ט לא הביא הרי"ף אבעי' זו וס"ל כפי' הגאון והאיבעי' אליבא דרשב"ג והרי"ף פסק כת"ק היינו כרבנן ולכך השמיט האיבעיא מזה ג"כ אין ראיה דלמא להרא"ש פשיטא ליה תי' תר"י דמיירי במטה שאין דופנותיהן מגיעים לארץ. ולכך אצטריך לומר עשרה לא מבעי' ליה דס"ד הואיל ואפשר לראותה אסור. א"כ י"ל דה"ט דרבנן דאסרי הואיל ואפשר לראות הצואה ולא משום דאין המטה חוצצת מכותל לכותל גם לשון וידוע דקיי"ל כרבנן צ"ב. דהא פליגי בה הגאון עם הפוסקים סוף דבר לא הבנתי דבריו בזה. ועסי' ע"ז ס"ב. וע' מ"ש סי' תק"ב כו' דכסתום דמי ולכן רמז לעיין סימן ע"ז ס"ב שכ' שם דאפי' למ"ד דמחיצה מפסקת אפילו לענין ריח מ"מ כיסוי ודאי לא מהני להפסיק לענין ריח. וע"ל סי' תק"ב דמשמע דמקשה מהכא להתם למ"ד אין לבוד בכלים וכאן כתב דהוי מטעם כיסוי ואולי יש להעמיס גם לק' ס' תק"ב כן בכוונתו:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…