א לֹא יֵלֵךְ אָדָם בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְיַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמָבוֹי הַמְטֻנָּף. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ, וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס"ה. } ב אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, א אָסוּר בְּבֵית הַכִּסֵא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם: { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת הַמֶּרְחָץ אָסוּר לִלְמֹד בְּמֶרְחָץ } (רַ"ן פ' כירה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח): דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם ב בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם, ג נֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם ד נִמְחָקִין, אָסוּר לְהַזְכִּירָם שָׁם. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר ה הָאָסוּר, מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי ו קֹדֶשׁ: { הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר לִפְסֹק דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר } (רַ"ן פ"ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים):
ב א אסור. לכן יחשוב שם חשבונות שלא יבא לידי הרהור. ס"ח מ"א. ובשבת יחשוב בבנינים וציורים של"ה. וע"ל סי' ס"ב ס"ק ג' בדין להרהר בברכה על מטתו: ב בלה"ק. ומדת חסידות להחמיר. ס"ח מ"א: ג נאמן. הראב"ד אוסר ברחום. וכ' הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח. מיהו בלשון לע"ז לכ"ע שרי. ודוקא שלום או רחום וחנון הוא דמותר להזכירן בלשון לע"ז. אבל שאר שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן אפילו בלשון לע"ז. וכן שאר דברים של לשה"ק אסור לאומרן בלשון חול עטרת זקנים ע"ת. וע"ל סי' פ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם הפר"ח: ד נמחקים. ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד: ה האסור. וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס"ח מ"א (כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאונסו מותר. ופירש הפרישה כיון דאונס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף קי"ב ע"ב): ו קודש. כההיא דאמר ליה רבי מאיר אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואף על פי כן א"ל בלשון הוראה. כ"מ. כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממילא הוי הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ"א:
א׳ אפי' להרהר וכו'. ולכן יחשוב שם חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור [ס"ח]: ב׳ בלה"ק. ומדת חסידות הוא להחמיר [ס"ח סי' תתקנ"ד]: איתא בשבת דף ק"ן שמותר להרהר בד"ת נגד ערוה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דבור אסור הרהור מותר ועיין ברא"ש תר"י במשנה בעל קרי וכו' וצ"ל דהא דאסור להרהר במרחץ היינו משום דנפיש זוהמיה וכמ"ש סי' מ"ה מיהו בי"ד סי' א' ס"י משמע כשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוון לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות ע"ש בט"ז וש"ך: ג׳ שאינם נמחקי'. לאו דוקא דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד: ד׳ להפריש מדבר איסור. וה"ה אם נכנס בלבו אשה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא (ס"ח): ה׳ ובענייני קודש. כתב הכ"מ כההוא דא"ל ר"מ אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואעפ"כ א"ל בלשון הוראה עכ"ל: כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממיל' הוה הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו:
א׳ אפילו להרהר כו'. עמ"ש בסימן ס"ב בדין להרהר בברכה על מטתו:
פ״ה:תרפ״ה א׳ (ס"ק א) אפי' כו' חשבונותיו ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים וכה"ג דברים המותרים בשבת כ"ה שם: פ״ה:תרפ״ו א׳ (ס"ק ב) בלה"ק כו' אית בשבת כו' הרהור מותר ועיין ברא"ש ותר"י כו' הטעם דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי: ב׳ הא דאסור להרהר במרחץ ר"ל דבבית הכסא שפיר דהרהור אסור כדאית' שם בשבת דכתיב גבי צואה והיה מחניך קדוש ולא הוזכר בקר' תיבת דיבור משמע אפי' הרהור אסור וכדפרש"י שם שכוונת הכתוב שיהי' חנייתך קדוש משמע לפי שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה ע"ש אבל במרחץ לכאורה אין איסורו כ"א משום גילוי ערוה הואיל וב"א עומדים שם ערומים ומה"ט אינו אסור בכל הדברים אפי' בשאלת שלום כ"א בפנימי שהכל עומדים שם ערומים ולזה הקשה למ"א הא מותר להרהר נגד ערוה: ג׳ משום דנפיש זוהמי' ע"י שתשמישו בחמין ע"ש וה"ל כצואה וב"ה ומה"ט נסתפקתי במקואות שלנו שרוב פעמים מחממים אותה אי א"ל דין מרחץ דג"כ נפיש זוהמי'. מיהו בי"ד סי' א' סעיף י"ד משמע כו' דקתני ערום לא ישחוט מפני שאינו רשאי לברך וכ' הש"ך וט"ז שם וז"ל אע"ג שאחר יכול לברך והוא ישחוט אף דאסור לאח' לברך נגדו כיון שהוא ערום מ"מ הא אותו אחר יכול להפך פניו ולברך. ותי' דעכ"פ השוחט אסור לכוין לצאת בברכתו כיון דהוא ערום ושומע כעונה וע"ז קשי' למ"א הא הרהור נגד ערוה מותר ולמה אסור להערום לכוין לצאת בברכת אחר וצ"ל דשומע כעונה עדיף מהרהור כיון דיהי' לו דין כאלו אמרו הוא עצמו: פ״ה:תרפ״ז א׳ (ס"ק ג) שאינם כו' דהאיכ' שלום כו' מ"א כ' לפי דעת רוב הפוסקים וש"ע י"ד שלא הזכירו בהדי ז' שמות שאין נמחקים שלום משמע דנמחק אבל בי"ד סי' רע"ז נסתפק הש"ך בנקה"כ אי שלום נמחק דהתו' בסוטה דף י' ס"ל דאינו נמחק והא דלא חשבי' הש"ס בהדי שמות שאין נמחקים תני ושייר אבל מדלא כתבו כן שאר הפוסקים לכן לדינ' הניח בצ"ע ע"ש: פ״ה:תרפ״ט א׳ (ס"ק ה) ובעניני קודש כו' דא"ל ר"מ כו' דאית' בשבת דף מ' ע"ב (א"ר יצחק ב"א פעם א' נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ בשבת) ופרש"י בחמי טברי' דהוי שרי קודם גזרה ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי (שהוא כלי ראשון ומבשל השמן והיה דרכם לסוך בשמן אחר הרחיצה) וא"ל ר' טול מים חמין מן האמבטי לכלי אחר ויהיה כלי שני ותן לתוכו השמן ופריך והיכי עביד הכי והא אפי' להרהר בד"ת אסור במרחץ ואיך הורה לו דכלי ראשון אסור ומשני לאפרושי מאסור' שרי תדע דאר"י א"ש מעשה בתלמיד א' שנכנס אחר ר"מ למרחץ ביקש לסוך לו הקרקע של מרחץ ואמר ליה ר"מ אין סכין בשבת אלמא לאפרושי מאסור' שרי: ב׳ כ' הר"ן כו' דילפי' מיניה הפשרו לא זהו בשולו דאמרי' שם מעובדא דרבי שמע מיני' תלת. וחד מינייהו דהפשרו לא מקרי בישול (כ"ה גרסת הרי"ף אבל בגמ' הגירס' להיפוך) דאל"כ אפי' בכלי שני ליתסר דהא עכ"פ השמן נעשה מפושר ואי לאו דכה"ג שרי לא הל"ל כן אלא ה"ל לו' אל תתנהו לתוך האמבטי והיה די בזה לאפרושי מאיסור'. א"ו כיון דצריך לכך ואינו או' בל' הוראה אע"ג דממיל' ילפי' מיניה הוראה שרי. והא דהוצרך הש"ס לשנויי אפרושי מאיסורא שאני ולא תי' כיון דהיה צריך לשמן לסיכה ואם לא היה מפרישו מלהניחו באמבטי והיה מתבשל שם היה אסור לסוך בו דקי"ל המבשל בשבת אפי' בשוגג אסור לו ולמי שנתבשל בשבילו כדלקמן סי' שי"ח וכיון דהיה לר' צורך במה שמנעו מלהניחו באמבטי ולא אמר' בל' הוראה שרי אע"ג דממיל' יוצא ממנו הוראה ז"א דהא דבשוגג אסור היינו דוק' לר' יהודה אבל לר"מ בשוגג שרי ואמרי' בחולין דף ט"ו ע"א דרב היה מורה לתלמידיו כר"מ דקי"ל בזה כר"מ אלא כי הוי דריש בפירקא היה דורש כר"י משום דשכיחי ע"ה אצל הדרשה ולכך החמיר. וכן לדידן דשכיחי ע"ה מחמירים כר"י אבל ר' לנפשי' כיון דהעיקר כר"מ היה רשאי לסוך את השמן אפי' היה מניח באמבטי והיה מתבשל שם כיון דהיה בשוגג שנעלם מריב"א שאסור. וא"כ ע"כ מה שא"ל ר' טול בכלי שני משום דהוי לאפרושי מאסור'. אדרב' בזה נתיישב מה שמקשין שם העולם על הא דאמר הש"ס תדע ואייתי מעובד' דר"מ ומאי אולמ' עובדי דר"מ מעובדי דרבי ולהנ"ל ניחא דניהו דרב פסק כר"מ אך לר' מנ"ל לדידן לחדש ולהוכיח דין לאפרושי מאיסור' שרי דלמ' רבי כר' יודא ס"ל דאפי' שוגג אסור ולכך הוצרך לו' לו תן בכלי שני ושרי כיון דהוי לצורכו ולכן הביא עובד' דר"מ ושם ל"ל טעם אחר כ"א משום דהוי לאפרושי מאיסור' וכיון דזה כבר מוכח מר"מ דלאפרושי מאיסור' שרי עדיף טפי לומר דגם רבי ס"ל כדפסק רב כר"מ ומה שא"ל טול בכ"ש ג"כ ה"ט דהוי לאפרושי מאיסור':
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…