——–
שאלה: כתב הביה"ל (סימן תפט ד"ה שאם יאמר), שאם השיב לחבירו בזמן בין השמשות היום כך וכך, והאיש הזה המשיב רגיל תמיד לברך דוקא בצאת הכוכבים, מסתבר דבאופן זה הוי כמכוין בהדיא שלא לצאת, ומותר לו לחזור אח"כ ולמנות בברכה, עיי"ש. – מה הדין באופן ששואל מחבירו אחרי צאת הכוכבים לשיטת הגאונים מנין הימים, והאיש המשיב מקפיד לנהוג כשיטת ר"ת, האם יכול לומר לו מנין הימים כיון שלגביו חשיב עדיין יום, ולחזור אח"כ לספור בברכה.
תשובה: כתב הכף החיים (תפט, מד), דיש מחמירין שלא לספור העומר כל זמן שלא עבר שעה ורביע אחר שקיעת החמה מעל פני הארץ, מפני סברת ר"ת דסובר דכל השעה אחר שקיעת הנז' עדיין יום ודאי, והרביע שעה שאחריה היא בין השמשות, ולכן אין סופרין עד עבור השעה ורביע הנז' דאז הוא אחר בין השמשות, ויש מהם שגוערין ומבזין למי שסופר קודם זמן זה.
והרב בתי כהונה (ח"ב סימן ד) העמיד וקיים מנהגן של צבור שסופרין כל שרואין הכוכבים שכבר יצאו, שבזה מדקדקין שלא לספור כל עוד שאין יציאת הכוכבים, ומנהגם ראוי להתקבל בסבר פנים יפות ואין לערער על מנהג זה, ובפרט דלרוב פוסקים ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וכל המערער ובא לבטל מנהגם מגרעות נתן, שגורם לכמה בני אדם להתבטל ממצות הספירה. וגם אין לדקדק במי שיספור בתוך הרביע הראשון כי הוא ספק חשיכה לדעת זה דדעת רובא דרבוותא דשפיר דמי. – וכן נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל לספור מיד אחר צאת הכוכבים. אבל בעה"ק טבריא תובב"א נהגינן כסברת ר"ת, ואין סופרין עד אחר עבור שעה ורביע מהלילה, עכ"ד.
והברכי יוסף (תפט, יב) העתיק ג"כ את דברי הרב בתי כהונה. ועיין פתח הדביר (או"ח סימן רלח) דתמה על המחמירים בספירת העומר שהיא בזמן הזה דרבנן, ומקילין בקריאת שמע שהיא מן התורה [ועיין שו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן עה) דהמחמיר בצאה"כ דר"ת, אם קרא ק"ש והתפלל ערבית אחרי צאה"כ דהגאונים, אפשר לסמוך על ק"ש שעל המטה, ויקרא כל הג' פרשיות, ויכוין לקיים מצות ק"ש ולקבל ע"ע עול מלכות שמים (כבמשנ"ב סי' רלה סקי"ב, וסי' רלט סק"א), ולקיים מ"ע של זכירת יציאת מצרים (שעה"צ רלט סק"ב). ויזהר שיהיה לפני חצות לילה (כבשו"ע רלה, ג). ואם אין בדעתו לשכב עד אחרי חצות, ורוצה להדר בק"ש כר"ת, אז יקרא ק"ש דערבית תיכף בצאה"כ דר"ת].
גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן מג) סמך על הוראת הרב בתי כהונה, דאין צריך להחמיר כר"ת. והביא שם עוד מדברי הבתי כהונה שכתב, דיותר נכון לספור אחרי צאת הכוכבים לשיטת הגאונים, ולא לפני זה, וטעמא משום דאיכא ספק ספיקא להחמיר, דהיינו שמא כר"ת והרי הוא יום ודאי. ואת"ל כדעת הגאונים, הרי בין השמשות לדעתם ספק ושמא יום הוא. ואע"ג דכיון דמידי דרבנן הוא עבדינן תרווייהו לקולא, מ"מ אין זה דרך שיבור לו האדם. אבל הנכון אחר הרביע (דהיינו אחר צאה"כ לשיטת הגאונים), דאז להגאונים הרי הוא לילה ודאי, ותפסינן לקולא, ואין חוששין לשיטת ר"ת, דהוה פלוגתא דרבוותא במידי דרבנן ואין צריך להחמיר בבין השמשות בזה. וביותר, דאפילו לספור לפני צאת הכוכבים, לכל השיטות הוי רק להמדקדקים כמבואר בשו"ע (תפט, ב) בזה הלשון "והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות", א"כ הוי רק חסרון בדקדוק, וכל זה אם הוי קודם צאת הכוכבים, מכל שכן היכא דלרוב הדעות הוי אחרי צאה"כ, ורק לשיטת ר"ת לא הוי צאה"כ, בודאי דיש להקל.
וראה בשו"ת ארץ צבי (ח"ג עמוד פ: ד"ה שוב) שביאר דעת התוס' (מנחות סו. ד"ה זכר למקדש) שכתבו, דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהיה ודאי לילה, כיון שהוא ספיקא דרבנן. דס"ל להתוס' דבספיקא דרבנן אזלינן לעולם לקולא וחשיב פטור גמור, אבל זהו דוקא כשיצמח מזה קולא ולא כשיצמח מזה חומרא, כגון לומר דאין יכול לספור בין השמשות משום דחשיב פטור, בודאי זה אי אפשר לומר, עיי"ש באריכות. – וכל שכן כשהמשיב עצמו נוהג כהגאונים לכל דבר, ומחמיר כר"ת רק במילי דאורייתא, בודאי שיכול לספור לאחר צאה"כ של הגאונים.
ואמנם החוששים לשיטת ר"ת לענין צאת הכוכבים בדאורייתא ובדרבנן, מסיק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' נה – נו, וח"י סימן מג), דיש להם להמתין אף לענין ספירת העומר לזמן ר"ת. אך הנוהגים כר"ת רק בענינים שהם מן התורה כשבת ויוה"כ, כשמתפלל מעריב עם הציבור לפני זמן ר"ת יספור עמהם, דעדיף יותר לספור בציבור מאשר שימתין לזמן ר"ת ויספור ביחידות. – וכדבריו כאן כתב המנח"י גם (בח"ו סימן מה, ב), דנכון לספור עם הציבור אחרי צאת הכוכבים אפילו לפני שהוי לילה לשיטת ר"ת, ולהחמיר יספור עוד הפעם בביתו בלא ברכה. [וראה מש"כ אאמו"ר שליט"א בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן קב), דספירה אינה ענין השייך לציבור לספור בעשרה, אלא דעדיף ברב עם, וגם תיקנו לספור ברבים, כדי שאף אחד לא יכשל במנין הימים והשבועות, ולא ישכח לספור].
ואולם בשו"ת דברי יציב (ח"ב סימן ריד) מחמיר בכל ענין להמתין לזמן צאת הכוכבים דר"ת. ושם (סימן רטו), דגם כשמתפלל מעריב עם הציבור לפני זמן ר"ת, ימתין לזמן צאת הכוכבים דר"ת, ויספור עם הציבור בלא ברכה ויתנה שאם ישכח יוצא בזה שספר, ונכון שלא יתיר החגורה שלובש בשעת התפלה עד אחר הספירה, כדי שלא ישכח. וכן העלה בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן קג), שיספור אחר זמן צאה"כ דר"ת ביחידות, ואל יספור לפני זמן זה אפילו בציבור. ועיין ברכי יוסף (שם) שציין לפרי חדש הסובר, דיש להחמיר כר"ת אף במידי דרבנן.
ומעתה, אם המשיב נוהג כר"ת רק בענינים שהם מן התורה כשבת ויוה"כ, שהורה המנחת יצחק דבכהאי גוונא יספור עם הציבור לפני זמן צאת הכוכבים דר"ת, פשוט דכשהשיב אחרי צאת הכוכבים דהגאונים מנין הימים, לא שייך לומר דהוי כהיפך כוונה. – וכל שכן אם אירע בערב שבת שיש המתפללים מוקדם ועדיין בין השמשות, דסופרים אז ספירת העומר וסומכים על המקילים, עיין ערוך השלחן (תפט, ז) ושו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן מא) שציין ממקורות הראשונים והאחרונים בזה, דבכהאי גוונא אין לסמוך על סברא דהוי כהיפך כוונה. כלומר, דכוונתו שלא לצאת יד"ח, דלא מהני סברא זו, ושפיר יצא יד"ח, ושוב אינו יכול לספור בברכה.
ואפילו החושש בכל מידי לשיטת ר"ת בדאורייתא ובדרבנן, וכשו"ת דברי יציב (הנ"ל) דאפילו המתפלל בציבור קודם זמן צאה"כ דר"ת לא יספור עמהם בברכה, רק יספור אח"כ ביחידות, ושם (סימן ריד) דלכתחילה אפילו בערב שבת ראוי שלא לספור קודם ר"ת, – ג"כ צ"ע אם אפשר לסמוך על סברת היפך כוונה, דהלא לדעת הרבה פוסקים וכן נקט בשו"ע הרב (סימן תפט סעיף יב), כל זמן דליכא כוונה הפכית שלא לצאת חובת המצוה, שפיר יוצא ידי חובה, אפילו בלא כוונה. ועיין שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן כב אות ג) מש"כ בדין היפך כוונה.
ואין לומר דכיון שנוהג לגמרי כשיטת ר"ת, אינו צריך כלל לזה הסברא דהיפך כוונה, וסברא זו הוא רק למי שנוהג כהגאונים ולחומרא חושש לשיטת ר"ת במילי דאורייתא, אבל להנוהג לגמרי כר"ת הרי עדיין יום הוא ואינו צריך כלל לסברת היפך כוונה. – זה אינו, שהרי מעיקר הדין אפשר לספור קודם צאת הכוכבים, ולכן אעפ"י שמחמיר כר"ת, אם יענה לחבירו הספירה אחרי זמן צאת הכוכבים דהגאונים, יצטרך להקל אחר כך בברכה שאינה צריכה שיש בו לתא דלא תשא, ובודאי צריך היפך כוונה שלא לצאת באמירה זו, ועכ"פ אינו ראוי. שינהוג כן לענות הספירה קודם זמן ר"ת. – והביה"ל (הנ"ל) שצידד דלפני צאת הכוכבים מיקרי היפך כוונה, היינו קודם צאת הכוכבים להגאונים שאז אין סופרים כלל, וכדכתב השו"ע "דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות", וכיון שקודם זמן זה אין סופרים לכן הוי היפך כוונה. אבל בנידו"ד דמיירי אחרי צאת הכוכבים דהגאונים שאז לדעת הרבה פוסקים סופרים אז בברכה לכתחילה וכנ"ל, אף שהמשיב עצמו מדקדק לספור כר"ת, מ"מ גם לדידיה לא נחשב לגמרי כקודם צאת הכוכבים דהגאונים.
וראה שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן כג) לענין מילה, שאם נולד אחר שקיעת החמה אז חושבין לענין מילה מיום שלאחריו כדעת הש"ך, והוא לחומרא מחמת חשש נימול שלא בזמנו אם ימולו אותו ליום שלפניו, וממילא בשבת מחמת ספק צריך למולו ביום א' שלאחריו, ושכן הורה הגה"ק משינאווא זצללה"ה, עיי"ש באריכות. [ובהסכמת הגה"צ רמ"א פריינד זצ"ל גאב"ד פעיה"ק ת"ו לספר בנה ביתך כתב, דבארץ ישראל אין להקל כלל בהפסק טהרה אחר השקיעה. וכן מובא בספר מרא דשמעתתא (אות שפז) שהורה הגאב"ד הרמ"א זצ"ל שבא"י אין להקל כלל אם ההפסק טהרה היה אפילו דקה אחת אחר השקיעה, ואין לעשות מזה אפילו איזה צירוף וסניף להקל. ובשו"ת קנה בושם (ח"ב דף קכ"א) כתב דאעפ"י שכידוע התנהג הגאב"ד זצ"ל עפ"י שיטת ר"ת, אעפי"כ אמר שאינו מרהיב בנפשו להכשיר הפסק טהרה שאיחרו אותה אפילו רק זמן כל שהוא לאחר השקיעה, מפני שמייסדי היישוב העמידו המנהג כאן בא"י עפ"י שיטת הגאונים להקל ולהחמיר]. – וה"ה בזה שיצטרך להקל אח"כ בברכה, ברור הדבר דלכתחילה לא יענה הספירה כיון שיכול לעשות באופני היתר, כעצות השו"ע, או ע"י היפך כוונה לכמה פוסקים.
ואם כן הזכרת מנין הימים אחרי צאת הכוכבים דהגאונים יש בה תלתא לריעותא: – א) לדעת הגאונים הוי ודאי לילה. – ב) לדעת הרבה פוסקים, כיון דספיה"ע בזמן הזה דרבנן א"צ להמתין לזמן צאה"כ דר"ת. – ג) לדעת הרבה פוסקים, כל זמן שלא היה לו כוונה הפכית שלא לצאת, הרי הוא יוצא ידי חובתו. ולכן לא יענה לחבירו אחרי צאת הכוכבים דהגאונים יום הספירה, אעפ"י שהמשיב עצמו נוהג כר"ת. ולא דמי לנדון הביה"ל שהיה בזמן בין השמשות קודם צאת הכוכבים, דבזמן זה לדעת השו"ע ראוי שלא לספור עדיין.
[ ועיין שו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן נז) בנדון אחד ששכח לספור ספיה"ע, ונזכר נ"ח מינוט אחר השקיעה וספר, והוא מחמיר בכל הענינים כר"ת עכ"פ בדאורייתא, האם יכול לספור שאר הימים בברכה. ולאחר אריכות מסיק דלא יספור בברכה].
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5