אין לאכול מצת עשירה המיוצרת היום במפעלים השונים לפי פסיקת הרב מרדכי אליהו והרב יעקב יוסף (בנו הבכור של הרב עובדיה יוסף) זיע"א
איתא בגמ' פסחים (דף יג.) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, ופרש"י מזון שתי סעודות – ולא שלש, דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה, וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. וממאי דנקט רש"י "שאסור לאכול מן המנחה ומעלה" ולא אמר משום שאסור לאכול חמץ מארבע שעות ומעלה משמע מדבריו דדי לו בשתי סעודות בשבת זו ותו לא או כוונתו לשמור שתי סעודות ולא שלוש כיון שאין לאכול אחר מנחה חמץ והסעודה השניה שלמחרת יחלקה לשנים ובכך יקיים ג' סעודות עד ארבע שעות וראה לקמן. אלא שאין נראה לפרש כן מדברי התוספות בשבת (דף קיח.) דמוכח מדבריהם שאין מועיל לאכול סעודה שלישית עד ארבע שעות וז"ל במנחה מצילין מזון סעודה אחת מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ"ק (דף יג.) י"ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה וכו' ע"ש. והסכים עימו בחידושי הריטב"א שבת (דף קיז:) ודלא כדברי בעל הלכות ז"ל שכתב שאין חיוב שלש סעודות להיותם בשחרית ובצהרים אלא אם רצה לפסוק בסעודת שחרית באמצע סעודה בברכת המזון ואחר לחזור לאכול שפיר דמי.
אלא דעכ"פ מוכח שאכן זאת כוונת רש"י ולדעתו אין כאן ברכה שאינה צריכה כמובא בספר דבי רש"י הלא הוא ספר האורה (חלק א' דין שלש סעודות) ומבואר התם היטב דעיקר שלש סעודות חדא בליליא וחדא בצפרא וחדא במנחה, והאי דנהוגי למיעבד תרווייהו אחדא (הוא) [זימנא איכא] מאן דלא שכיח ליה, ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה. וכי היכי דלא ליפשע במצות שלש סעודות, שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד שבת, ולברך ברכת המזון באמצע ואף על גב דדעתייהו למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיומי. שלש סעודות שצוהו המקום ומברכינן להו אך מצוה מן המובחר למעבדינהו שחרית ומנחה.
ומדבריו מוכח דיכול לקיים שתי סעודות תוך ארבע שעות ע"י הפסק בינהם ומברך ברכת מזון לכל סעודה בנפרד ואין ברכה זו לבטלה כיון דמברך לקיום מצות סעודה ג'. וזהו לא כדברי התוס' דלעיל שלא מועיל לחלק את הסעודת שחרית לשתים וגם לא כדבריהם במ"ש שיש איסור ברכה שאינה צריכה. ודלא כפי' הפני יהושע שם שפי' את דברי רש"י דאיצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמלתא הכי היא משא"כ בערב פסח שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפרק כל כתבי וכיון דבערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא, אלא יקיימנה במיני תרגימא, כן נראה לי בכוונת רש"י עכ"ד. ומוכח לעיל בספר האורה דאין זאת כוונתו דהא כתב להדיא שיכול לקיים בלחם תוך ארבע שעות שתי סעודות וכדבריו כתב ספר יראים (סימן שא, שב) י"ד שחל להיות וכו' ומשיירין מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות פי' שתי סעודות שתי שביעיות יחלק לשלש סעודות ופי' זה כתבתי להודיע שאין מכאן ראיה שסעודה שלישית של שבת שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא עכ"ל. וכ"כ הב"ח (בסימן תמד) בשם עוד ראשונים הלכה למעשה ע"ש. ולפי זה גם מה שפי' בשו"ת בית שערים (חלק או"ח סימן קפט) דס"ל לרש"י דבאמת זמן סעודה שלישית אינו אלא מן המנחה קטנה ולמעלה אינו מחוור ע"ש.
ושמא זאת כוונת החת"ס שם שכתב צווחו בי' קמאי על דברי רש"י דבלא"ה נמי אסור לאכול חמץ מן המנחה ולמעלה ולפע"ד כשנדקדק בלשון הבריתא דקאמר מזון ב' סעודות עד ד' שעות ולא אמר סתם עד ד' שעות ואם שער בעצמו שיכול לאכול ביותר זכור לטוב וי"ל דאשמועי' בזה קולא וחומרא החומרא היא לפמ"ש הראשונים שבסעודה א' יכול לאכול יותר ממה שיאכל אם יחלקהו לב' סעודות כי אחר ברהמ"ז נסתם האצטמוכא וא"כ טובא קמ"ל שישייר מה שיאכל עד ד' שעות כשיחלקנה לב' סעודות שלא יטעה לשער מה שיכול לאכול עד ד' שעות כשלא היה מפסיק כלל בנתיים שאז יוכל לאכול טפי טובא קמ"ל שע"כ יאכל סעודת שבת א' ערבית וא' שחרית ויסתם האצטמוכא בנתיים וימתין בכדי שיתעורר תאות המאכל פעם שנית. ועוד קולא אשמועינן דידוע דאינו דומה מי שאוכל ג' סעודות ביום ע"כ לא ימלא בטנו בסעודה ב' כדי שיאכל סעודה ג' ג"כ לתאבון ואשמעינן שבע"פ לא יאכל כ"א ב' סעודות וא"כ יכול לאכול יותר באלו השתי סעודות כי סעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אסור לאכול וא"כ יאכל עתה יותר ואלו הדברים מרומזים בצחות לשון רשיז"ל עכת"ל.
אלא שראיתי לשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן יג) שכבר שנשאל בזה והשיב כדברי התוס' כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק; ואין הצבור בקיאין בזה. וכן הביאו בחידושי הריטב"א שם בשם הרא"ש וז"ל ויש רוצים לדייק מכאן מדלא קאמר משייר מזון שלש סעודות אלמא דאין לאכול סעודה שלישית עד לאחר חצות שהיא שעת המנחה, ולאו ראיה היא דאפילו אם יחלוק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה אחת ע"כ. וכן מובא בספר האגור (הלכות שבת סימן תו) שהר"ר יעקב מטרוי"ש שאל שאלת חלום אם יוצא אדם בג' סעודות להפסיק בסעודת שחרית בפריסת מפה ובה"מ והשיב לו שאינו יוצא. ומצא בשם מהר"ר אברהם ב"ר יוסף שיוצא. וכן השיב הר"ר אביגדור כהן דבה"מ חשוב הפסק אבל בפריסת המפה לחוד לא יספיק. וכן ראיתי אבא מורי נוהג ע"ש.
וסיוע לדבריו ראיתי מתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן קמח) שציין דנהוג למעבד תרתי סעודתא דיממא על חדא תכא כדברי רש"י דלעיל ואע"פ שמצוה מן המובחר למעבד בשחרית ובמנחה מיהו שאר עמא דלא שכיח להו ולא אפשר להו לתקוני מאכל לתרי זמני לשחרית ולמנחה כי היכי דלא ליפשעו במצות ג' סעודות שרינן להו משום כבוד שבת להפסיק אכילתן ולברך ברכות על המזון באמצע ואע"ג דדעתייהו למיכל טפי דהני ברכות לאו לבטלה אינון אלא לקיומי ג' סעודות שצונו המקום מברכי' להו וכדאשכחינן דשרו רבנן בערב שבת אם היה אוכל ושותה וקדש עליו היום שפורש מפה ומקדש ואח"כ שרי המוציא וגמר לסעודתיה ומברך ב"המז. והשיג על מנהגם דלא דמי התם אע"ג דשרו רבנן לפרוש מפה ולקדש ולחזור להמוציא לא שרו לברך ברכת המזון אא"כ גמרו סעודתייהו אבל הכא דלא גמרו סעודתייהו ותכא קמיה איניש ותבשילי היכי שרי להפסיק ולברך ולחזור ולברך אי משום ג' סעודות אפשר לקיומינהו במנחה וכ"ש דעיקר המצוה במנחה הילכך לא אפשר תרתי דיממא למיהוי אלא חדא בשחרית וחדא במנחה והכי מסתברא לן וזהו יסוד מצוה. ואמנם כתב שאכן נהוג עלמא למעבדינהו אחדא תכא שלא כהלכה וממאי דגרסינן גבי י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דמשמע מינה דסעודה ג' במנחה היא. עכת"ד. וכדבריו מובא בספר העיתים (סימן קצג) וציין גם דנהוג קצת עמא למיעבדינהו אחד תכא שלא כהלכה. וגם בספר אור זרוע (ח"ב הלכות שבת סימן נב) ציין למנהג והשיג עליו גם כדברי התוס' לעיל מטעם ברכה שאינה צריכה.
וכן דעת הטור והב"י (אורח חיים סימן תמד) משיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ וטוב לעשותה בפירות ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות. ואם עושה הסעודה שלישית במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת. ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן. ושו"ר בשו"ת הרשב"א (סימן רי) שכתב שנהגו העולם לעשות סעודה שלישית במנחה, בי"ד בניסן, בפירות, ואינן יוצאים באותה של שחרית. אמנם, סעודה שלישית של י"ד בניסן, שחל להיות בשבת, טוב לעשות קודם מנחה קטנה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. וציין לר"ת היה רגיל לעשות מצה עשירה, נילושה במי ביצים, כשחל י"ד להיות בשבת, כדי שיעשה בה סעודה שלישית.
וכ"כ בשו"ע (סעיף א) משיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. והברכי יוסף שם (ס"ק א) העלה שאע"פ שצריך כזית מצה עשירה נכון שיאכל כביצה ויותר מעט ויטול ידיו ויברך ברכת המזון ע"ש. וכן היה נוהג ר"ת כשחל ערב פסח להיות בשבת היה מקיים מצות שלש סעודות במצה עשירה שנאפת מע"ש ונילושה במי פירות בלא מים כלל.
אלא שבהגה כתב הרמ"א ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים. חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ ולקיים מצות הסעודות במצה עשירה אך שלא אטרחו רבנן, ולכן לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות ביום השבת או לכל שלשת הסעודות הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה. כמובא כעין זה בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קנה). וראיתי לערוך השולחן (סעיף ה) ובכף החיים (אות יד) בשם הנוב"י שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלינו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה והנה גם אצלינו יכולין לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת והרבה נוהגין אצלינו כן והקדים מיני פירות לבשר ודגים אע"ג דבשר ודגים עדיפא מפירות לענין סעודה שלישית כמ"ש לעיל סי' רצ"א מ"מ בערב פסח פירות עדיפי כדי שלא ישבע ויאכל מצה לתיאבון ואולי מפני זה לא הזכיר גם מצה מבושלת מפני שהיא משביע הרבה כידוע בחוש. ודע שמצה שנתבשלה שאינה ראויה לצאת י"ח בלילה הו"ל כמצה עשירה כמובא בשו"ת יוסף אומץ (סימן עט).
ושו"ר בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן תפט) שהוא נוהג במצה עשירה כשיעור כזית לבד כדי לאכול מצה לתאבון כי לעשות אותה סמוך לסעודה ראשונה אינו נכון כי כשם שהם חלוקות בתפלות וזמנם כך צריך שיהיו הסעודות כל אחת בזמנה וכן הדבר לפי טעם המצוה למשכילים. ולעשות אותה במיני פירות אין זו סעודה לפי שצריך פת ולדעתי שתי ככרות וצריך כוס של ברכה הכלל שלא תשתנה משאר סעודות. ולמלאות כריסו ממצה עשירה לא יאכל מצת מצוה לתאבון. הילכך הנכון שיערוך שלחנו ויברך המוציא על מצה עשירה ויאכל ממנה כזית ויברך עליו ברכת המזון על הכוס. ואף על גב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הנ"מ מן התורה אבל מדרבנן אפילו לא אכל אלא כזית מברך עליו ויאכל וישתה דברים המגררים את הלב כדי שיאכל מצה לתאבון. והביאו גם הברכי יוסף (סימן תמד) והעלה מ"מ נראה דהנכון שיטול ידיו ויברך ויאכל כביצה ויותר מעט, ממצה עשירה, דכיון דרגיל לקיים סעודה ג' תדיר בפת ובקביעות סעודה, השתא נמי הוי קביעות ויברך ברכת המזון.
ופלגי רבותינו אחרונים אי סעודה ג' מדרבנן דאסמכתא הוא ג' היום הוא כמ"ש בערך השלחן (ס"ק א) וי"א דהוא מדאורייא כדברי א"ר, והלבוש, שהובאו בפמ"ג משבצות זהב (ס"ק א) שנותר בצ"ע שם אי סעודה ג' מדאורייתא אי מדרבנן. ועיין עוד בדברי ברכי יוסף (ס"ק א) ובכף החיים (ס"ק א) בשם הזוה"ק דיש שורש למעלה וטעם בסוד והמבטל אחת מהם עונשו מרובה ועושה פגם בעולמות העליונים והמקיימם שכרו מרובה ע"ש. ודע שאיש ואשה שוין דהיינו נשים גם חייבות סעודה ג' כאיש שגם הם היו באותו הנס דסעודה ג' בירידת המן כמ"ש בספר האגור (הלכות שבת סימן תח) בשם ר"ת נשים חייבות אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא דאף הן היו באותו הנס דלחם משנה וכ"כ ברכי יוסף (ס"ק ח) ובערך השלחן (ס"ק ו) ובהגהות רעק"א שם הצטרך לטעם אף הן היו באותו הנס בכדי לחייב את הנשים.
ונראה לי בנוסף לאיסור ברכה שאינה צריכה, כשמחלק את סעודת הבוקר לשתים כיצד יוכל לאכול כמות גדולה הרי ידוע מי שאכל הרבה אין נפשו יפה עליו לאכול שלש סעודות, וכמ"ש בחידושי הריטב"א בשבת (דף קיז:) אחר שאכל סעודתו די ספקו, הוה ליה סעודה שלישית באכילה גסה ואין זה עונג וכבוד שבת, אלא ודאי חילוק סעודות ע"כ. לכן אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים, ואם לאו פטור, שלא תקינו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, וכיון שמצטער פטור, וכיצד יוכל לאכול בבקר שתי סעודות יחד וע"י אכילה גסה אינו יוצא י"ח כמ"ש פרמ"ג (ס"ק ז) באשל אברהם ואע"פ שהאצטומכא פתוחה אבל לא בכמות מזון כפולה. ומטעם זה שלא יאכל אכילה גסה התיר מרן בשו"ע (או"ח סימן רצא סעיף ג) כשנמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אח"כ אלא אכילה גסה. ואע"פ שגם בזה יש ברכה שאינה צריכה אך מאחר שמפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך. דהיינו כשנמשכה עד שהגיע זמן מנחה שיוצא בזה י"ח סעודה ג' וכמ"ש הב"י שם והט"ז (בסימן רפט ס"ק א) והמג"א (בסימן רצא ס"ק ח) ומחצית השקל שם ובס' מנוחת אהבה (חלק א פ' ח סעיף יט) כדעת הרא"ש ומרן בשו"ע דלא חיישינן בכה"ג לברכה שאינה צריכה. וכ"כ ערך השלחן (ס"ק ד) אף לצורך אכילתו שרי כגון אכילת בשר אחר גבינה לא אמרי לא ליתהני ולא ליברך כיון שעשה לצורך אכילתו. נמצא בין לצורך מצוה או אכילה סמכינן על הפוס' דס"ל דליכא איסור ברכה שאינה צריכה אלא בחנם הוא דאסור.
אלא ודאי צ"ל שכוונת הגמ' בכמות מזון של סעודה אחת מחלקה לשנים כדלעיל משייר מזון שתי סעודות אחת לערב ואחת לבוקר ואותה מחלקה לשתי סעודות. וכדאמרינן שחלקו על זה רבותינו ומרן בש"ע שאין יוצא י"ח כשמחלק את הסעודה בשחרית. אלא דכל קבל דנא המג"א (ס"ק א) ורבינו זלמן (ס"ק ה) ובעל משנ"ב (ס"ק ח) בשם אחרונים כתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה. וכן בקיצור שולחן ערוך (סימן קטו) גם כתב מתפללין בהשכמה, שלא לאחר הזמן שמותרין באכילת חמץ, נכון לחלק סעודתו לשתים, דהיינו שיברך ברכת המזון, ומפסיק מעט בהליכה ובדברי תורה או בטיול, וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת. ומברך שנית ברכת המזון, כדי לקיים מצות סעודה שלישית. וכן מובא גם בפסקי תשובות (ס"ק ה) ועיין שם עוד שדן מהו הזמן שישהה בין סעודה לסעודה. ושו"ר לספר ערב פסח שחל בשבת (פרק כא הערה כו) לרב צבי כהן שהאריך בזה שם והעלה טוב שיחלק סעודת שחרית לשנים וציין לחזון איש שער"פ שחל בשבת בשנת תש"י כתב לעצמו רשימה מה לעשות בבוקר מאכלים קרים וכו' לברך ברכת המזון ולהפסיק חצי שעה ולאכול כזית פת עם מיץ וכיו"ב ולגמור בשעה 8:30 וכו' ע"כ ע"ש. וכ"כ בספר מישרים אהבוך (עמ' קכב) בשם מנחת יצחק, הגרש"ז אויערבאך, שו"ת ישיב יצחק, הגר"ח קניבסקי וציין גם להג"ר בן ציון מוצפי בספרו שיבת ציון ע"ש.
והוא פלא מוכח לעיל אליבא דהרא"ש (כלל כב סימן יג) והריטב"א דאין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל האוכל בשחרית אין יכול להפסיק. דאינו יוצא י"ח בסעודה ג' שנאכלה קודם זמן מנחה. וכ"ש לשיטת התוס' שזאת ברכה שאינה צריכה. ומובא ברמב"ם (בהלכות ברכות פרק א הלכה טו) ושו"ע (או"ח סימן רטו סעיף ד) שכל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן. ומוכח בברכי יוסף (או"ח סימן רצה ס"ק ה) דאיסור ברכה שאינה צריכה מדאוריתא. ואפשר היה לומר שכוונתם לחלק את הסעודה לשתים בלא הפסק ברכת מזון דיש לחוש לברכה שאינה צריכה ולצאת לשיטת הסוברים שמועיל סעודת ג' בשחרית. וכמ"ש בעל המשנ"ב (סימן רצא ס"ק יז) ובביאור הלכה (ד"ה לא יעשה) שלא יחלק סעודת שחרית לשתים משום חשש ברכה שא"צ.
אלא מדכתבו במפורש שמברך שנית מוכח להדיא שמברך גם בפעם הראשונה. או כפי שכתב רבינו זלמן שם בלשון "ע"י הפסק בהמ"ז" מוכח שמברך פעמיים. וקשיא לי דהא לשיטת התוס' והרא"ש והריטב"א דלעיל, ומרן והרמ"א שפסקום להלכה תהיה ברכה זו שאינה לצורך משום שאין מועיל לעשות סעודה ג' לפני חצות. וכמ"ש הריטב"א שם שאם אתה אומר שיפסיק בברכת המזון באמצע סעודתו בעוד שהיה בדעתו לאכול ממנו, הוה ליה כמרבה בברכות שלא לצורך לומר המוציא וברכת המזון שתי פעמים במעמד אחד ואיכא משום ברכה שאינה צריכה שעובר משום לא תשא, אלא ודאי חילוק סעודות בעינן כדברי התוספות, וכן הכרחתי לפני מורי רבינו ז"ל ע"כ. ושו"ר בשיורי ברכה לחיד"א (סימן רצא ס"ק ב) שציין לרש"י בס' האורה דלעיל ופירש את כוונתו כפשט הרא"ש והשו"ע דהיינו אין שתי סעודות תוך ד' שעות מוציא י"ח סעודה ג' ודלא כפרישית לעיל ולפי זה כ"ש שאין לסמוך על שיטה זו. ומיהו לפמ"ש הפוס' דיוצא בסעודה ג' בשחרית ע"י שמחלקה לשתים היה נראה לסמוך עליהם בשעת הדחק בכדי לצאת י"ח סעודה ג' דהא י"א שהיא מדאורייתא כנ"ל אך איך נכנס לברכה שאינה צריכה.
ואמנם יש דסברי דאינו אלא מדרבנן כמובא בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן כו) ובשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך א או"ח סימן א) ועפ"ז יש לישב את דבריהם, דס"ל דמברכים ברכות ברכת המזון פעם שניה ואין בה חשש דברכה שאינה צריכה. והיינו דכל מנהג במקום איסור דרבנן ויש לו על מי לסמוך שבקינן ליה. וממילא כיון דכך היה המנהגם יש לברך פעם שניה, אלא שצריך עוד לראות את שיטתם. וכמ"ש באור ציון (חלק א סימן יז) דאם יש לו צורך בברכה זו לא חיישינן לברכה שאינה צריכה חשבינן לה לברכה הצריכה. ובדרך אחרת נראה לומר כשהברכה לשם עשיית מצוה כגון סעודה ג' לא אמרינן ברכה שאינה צריכה כנ"ל וכמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן ס) כשאין לו הרבה ירק לאכול ולשבוע ואם יאכל הכל כאחת לא יברך מאה ברכות, אוכל מעט ירק ומברך מלפניו ולאחריו ומשאיר וחוזר ואוכל כדעת הרמב"ם דכה"ג לא מקרי ברכה שאינה צריכה כיון שהוא צריך לברכה זו להשלים מאה ברכות.
ונ"פ לדידן לחלק את הסעודה כשהשניה אחר זמן מנחה ויוצא י"ח סעודה ג' ואין בזה ברכה שאינה צריכה. ובדיעבד יכול לעשותה ללא ברכת המזון (אחר סעודה ראשונה) אלא בשניה בלבד דשמא יוצא י"ח סעודה ג' תוך ארבע שעות. כפי שראיתי בספר האגור (הלכות שבת סימן תה) יש מביאין ראיה שהמפסיק על שלחנו ומברך בה"מ בין שני תבשילים טעות הוא בידם ולא יצאו ידי חובתן מג' סעודות. אמנם ראבי"ה כתב דאפילו לא ברך בינתים בשבת בשחרית. יכול לסמוך סעודה ג' על השור"טובלא והוא מין מאכל הבא ליתור דכיון דאינו רגיל בחול לאכול המאכל המיותר הזה שקורין שורט"ובלא איכא היכרא. מרדכי פט"ו דשבת.
ושמא יש לומר בכוונת המג"א (בסימן תמד ס"ק א) שאין לברך פעמיים שכתב שיפסיק ולא כתב לברך וז"ל ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה. וכ"כ המג"א (בסימן רצא ס"ק א) וביאר יותר שכתב במפורש אפי' קודם חצות יחלקה לשנים דהא י"א דיוצא בזה. אלא בדברי מחצית השקל מבואר שמברך פעמיים ע"ש. אם כן עדיין קשיא לי דהא מברך ברכה שאינה צריכה מדסבר להלכה דאינו יוצא י"ח סעודה ג' אלא אחר מנחה וכן ראיתי שהרגיש בזה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן לט) שכתב עליו מ"מ בזה לא תיקן הא דברכה שאינה צריכה, ע"ש. ובאמת שאין להסתמך בנ"ד על הכלל המובא בשו"ת הריב"ש (סימן תקה) לסוברים דכל שהוא ספק, שזה אומר: לברך; וזה אומר: שלא לברך; טוב שלא לברך, כדי שלא יעבור משום: ברכה שאינה צריכה; גם זו אינה טענה. שכיון שיש טענות, וראיות מספיקות, להכריע כדברי האומר. לברך; אין זה ספק. ע"ש. וזה לא אמרינן בנושא דידן דאין כאן הכרע ודאי בדבר. ואמנם ע"פ כללי הרדב"ז נראה שיכולים לברך פעם שניה כשהפלוגתא היא בעצם המצוה דהיינו האם יש מצוה סעודה ג' תוך ארבע שעות או לאו דאי נקטינן לדינא כמצוה, ממילא הברכה נגררת אחר המצוה ולא אמרינן ספק ברכות להקל. וכמ"ש בשו"ת שואל ונשאל (חלק ד יו"ד סימן א) ועוד.
אבל לפי מה שכתבנו שדעת הטור ומרן והרמ"א ולפי הזוה"ק והאר"י ז"ל שהובאו בכף החיים (ס"ק ב) אין לחלק קודם חצות את הסעודה לשתים שאף בדיעבד אינו יוצא י"ח אלא יוצא י"ח סעודה ג' רק כשאכלה אחרי חצות ולפי זה לדעתם אינו יכול לחלק את הסעודה לשנים בתוך ד' שעות ובודאי הברכה אינה לצורך. והפסקה שצריך לעשות בין הסעודות כתבו המג"א (ס"ק ו) והט"ז (ס"ק ב) ועטרת זקנים שם ומשנ"ב (ס"ק יד) וכף החיים (ס"ק חי) שיעשה הפסקה דהיינו שיקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו י"ח דהוי כסעודה א'. אלא שערוך השולחן (סעיף ח) העלה דזהו להידור בעלמא אבל בדיעבד אפילו לא הפסיק מעט אלא מיד אחר ברהמ"ז נטל ידיו ג"כ יצא, והשיג על המג"א שכתב על אותם שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתם דהוי כסעודה אחת, דזהו אלא לדעת התוס' שאוסרים לחלק סעודת שחרית לשנים וחששו לברכה שאינה צריכה. אבל אנן קיי"ל כהרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג שכתבו שנכון לעשות כן דכיון שעושה משום סעודה שלישית אין כאן משום מרבה בברכות והם עצמם עשו כן למעשה ובתשב"ץ כתב שמהר"ם בחורף שהימים קצרים היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברהמ"ז והטור כתב שכן היה עושה אביו הרא"ש ז"ל ולא הזכירו כלל להפסיק אלא שבמרדכי כתב שטוב להפסיק ע"ש ולא לעיכובא וכן משמע מכל הפוסקים וכן עיקר לדינא. וכן העלה באור לציון שם היכא דאי אפשר כגון בחולה או בזקן מודו מיהא דיכול ליטול ידיו תיכף לברהמ"ז.
וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרא"ש שאין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה ע"כ. (ויש עוד לדון אי בזמננו אנו בקיאים דהא לכל אחד ואחד יש לו שעון ולוח זמנים כגון כניסת ויציאת שבת, עמוד השחר, נץ, צומות, וכד'). אך ודאי שטוב יותר אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שא"צ כמ"ש התוס' שחששו בזה לברכה שא"צ, מ"מ כ' הרא"ש שכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת שפיר דמי ואין בזה משום מרבה בברכות שלא לצורך. ולכתחילה ודאי יש לחוש אם ניתן וכפי שכתב הרמ"א (בסעיף ג) והמג"א (ס"ק ח). וכאשר אין לו כמות מזון לחלקה או שיש לו אך יכול רק לקיימה עד ד' שעות אחר ארוחתו יאכל דבר נוסף שאינו רגיל ויחשב לו סעודה ג' דשמא יוצא י"ח בסעודה ג' עד ד' שעות. ודע דיש לו להקפיד שיהיה שיעור כזית בכל חתיכה מהמצה המבושלת או מטוגנת שאם לא כן ברכתה בורה מני מזונות כמובא בספר מישרים (עמ' קכה) בשם כף החיים, אור לציון, הגרש"ז אויערבאך בספר הליכות שלמה.
לסיכום: לכתחילה יעשה את הסעודה ג' אחר תפלת מנחה וע"י מצה מבושלת כביצה או לפחות כזית לנוהגים לאכול מצה עשירה בערב פסח. אף דלפי פשטן של דברים סעודת שחרית גדולה ממנה, מ"מ אף גם זאת צריך ליזהר בה מאד, כדמוכח בש"ס ובפוסקים. ומשו"ה התירו בדיעבד כשאין לו אפשרות אחרת להפסיק ולברך ברכת המזון. ולא מיקרי ברכה שא"צ, כי צריכה מאד היא לגבי דידיה, דזהיר וזריז לעשות סעודה ג'. וטוב שיאכל עמה תבשיל כמובא בכף החיים (אות יב) שהמגיד אמר למרן שבסעודה השלישית צריך לאכול כזית תבשיל.
פירות הנושרים:
1. זמן אכילת סעודה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה.
2. לא מועיל לחלק את הסעודת שחרית לשתים ובנוסף אם עושה כן יש איסור ברכה שאינה צריכה.
3. האוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל קודם חצות אין יכול להפסיק; וכיון שאין הצבור בקיאין בזה, לכן גם אחר חצות לא יפסיק לכתחילה.
4. י"א שיכול לקיים שתי סעודות תוך ארבע שעות ע"י הפסק בינהם ומברך ברכת מזון לכל סעודה בנפרד ואין ברכה זו לבטלה כיון שעושה כן לקיום מצות סעודה ג'.
5. לסוברים שיכול לעשות סעודה ג' בשחרית לאחר שחלק סעודתו לשתים וברך ברכת המזון, מפסיק מעט בהליכה ובדברי תורה או בטיול, וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת. ומברך שנית ברכת המזון, כדי לקיים מצות סעודה שלישית.
6. העושה סעודה שלישית בשבת ערב פסח במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול פת, כדי שיאכל המצה לתיאבון.
7. אע"פ שצריך כזית מצה עשירה נכון שיאכל כביצה ויותר מעט ויטול ידיו ויברך ברכת המזון, דחשיב קביעות סעודה.
8. הרוצים ואפשר להם לאפות מצה עשירה לשתי או לשלוש הסעודות הוא עדיף.
9. אף שסעודת שבת צריכים לפת שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז, מכיון שאוכל את המצה עשירה לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה.
10. רבותינו אחרונים פליגי אי סעודה ג' מדרבנן דאסמכתא הוא או חיובו מדאורייתא.
11. נשים חייבות סעודה ג' כאיש שגם הם היו באותו הנס דסעודה ג' בירידת המן אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא.
12. לא תקנו שלש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג, והמצטער פטור, ואכילה גסה אינו יוצא י"ח.
13. ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן.
14. י"א שאיסור ברכה שאינה צריכה מדאוריתא.
15. יכול לסמוך סעודה ג' על מאכל הבא ליתור שאינו רגיל בחול לאכול המאכל המיותר ואיכא היכרא שהוא לכבוד סעודה ג'.
16. ובדיעבד יכול לעשותה ללא ברכת מזון (אחר סעודה ראשונה) אלא בשניה בלבד דשמא יוצא י"ח סעודה ג' תוך ארבע שעות.
17. טוב יותר אם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא י"א דאסור לעשות כן משום ברכה שא"צ.
18. העושה הפסקה בין הסעודות צריך שיקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו י"ח דהוי כסעודה א'. וי"א שרק טוב לעשות ובדיעבד יוצא י"ח.
19. אין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה.
20. מצה מבושלת דינה כמצה עשירה לאוכלה בסעודה ג'. ויש מאחינו האשכנזים אוסרים בערב פסח.
21. אם יש לו צורך בברכה זו לא חיישינן לברכה שאינה צריכה חשבינן לה לברכה הצריכה.
22. יש להקפיד שיהיה שיעור כזית בכל חתיכה מהמצה המבושלת או מטוגנת שאם לא כן ברכתה בורה מני מזונות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5