א צוֹאָה יְבֵשָׁה כָּל כָּךְ, שֶׁאִם יִזְרְקֶנָּה א תִּתְפָּרֵךְ, הֲרֵי הִיא כְּעָפָר, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ רֵיחַ רַע: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי כְּעָפָר, רַק אִם נִפְרֶכֶת עַל יְדֵי גְּלִילָה בְּלֹא זְרִיקָה, וְכֵן עִקָּר } (רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וְטוּר). ב מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע, אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ אָסוּר רַק בְּטוֹפֵחַ עַל מְנַת ב לְהַטְפִּיחַ וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה):
א א תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני כ"מ. ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן צ"ע אי שרי לקרות כנגדה אי בתר השתא אזלינן או שיש לאסור דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום. עיין מ"א ובבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל ראיה לאיסור ממשנה ב' פרק ג' דטהרות ע"ש ודו"ק עכ"ל. ואני עיינתי שם ודקדקתי ולא אוכל להבין כוונתו שיהא משם ראיה לאיסור לדין זה. ואדרבא יותר להתיר כמ"ש המ"א ע"ש: ב ב להטפיח. פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יתננה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כל כך מותר:
א׳ תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני [כ"מ הר"מ]: ב׳ וי"א דלא וכו'. וסברא קמייתא ס"ל דיותר בקל נפרכת ע"י גלילה מע"י זריקה וזה וזה דעתם לחומרא, ונ"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אף על פי שתחזור אח"כ לקדמות' בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות פ"ג ומ"מ צ"ע דמשמע צואה כחרס אף על פי שאין בה ריח אסורה דעדיין שם צואה עליה עד שתזרק' ונפרכת אם כן הכא נמי אף ע"פ שנקרשה עדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה מידי דהוה אב"ה ישן אף על פי שאין בה צואה אסור כיון שהיה מתחלה אסור' מן התור' כמ"ש הרב"י בשם תר"י עסי' פ"ג וצ"ע: ג׳ בטופח על מנת להטפיח. פי' כשמניחין דבר אחר עליה אותו דבר הוא טופח ויכול להטפיח אחרים:
א׳ בטופח ע"מ להטפיח. כגון שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על ד"א מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:
פ״ב:תרע״ז א׳ ( ס"ק ב) וי"א כו' וסברא קמיית' ס"ל כו' ואין חולקים לדינא ותרווייהו ס"ל דבעי' שתהי' נפרכת ע"י זריקה וע"י גלילה אלא חולקים במציאות ונ"מ לענין בדיקה. דלדיע קמיית' אם ראינו שנפרכת ע"י גלילה לא סמכי' עלה וצריכה בדיק' אם תפרוך ע"י זריקה ואם ראינו שנפרכת ע"י זריקה סגי דאז ידעינן דפשיט' דע"י גלילה היתה נפרכת. ולדעת הי"א היא להיפוך דבעינן למבדקי דוק' ע"י גלילה ואי היא נפרכת ע"י גלילה סמכינן דפשיט' דנפרכת ע"י זריק' כ"כ בד"מ ע"ש: ב׳ בטהרות פ"ג והוא דקי"ל כל הפוסל את התרומה דהיינו שני דאף דבחולין אין שני עוש' שלישי אבל בתרומה שני עושה שלישי (ונקר' פוסל דמה שנקר' טמא מטמא דבר אחר הנוגע בו מה שאין כן מה שנקר' פסול אינו טמא אלא הוא עצמו אבל אינו מטמ' דבר אחר הנוגע בו. וכיון דאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולכן השלישי בתרומה נקר' פסול ולא טמא) ואותו דבר שפוסל התרומה דהיינו שני אם נגע במשקין אפי' המשקין חולין נעשו המשקין ראשון והוא א' מח"י דברים שגזרו במס' שבת פ"ק ותנן רפ"ג דטהרות דרוטב שהוא משקה שנגע בשני ונעשה ראשון אם אח"כ קרשו בטל מהן שם משקה וקרוי' אוכל ואזד' לה טומאת משקין דהיו נקראים ראשון ועכשיו שנעשו אוכל הוי כאלו נגע האוכל במשקה ונעשה שני. ואע"ג דאם יניחוהו בחמה שוב תעשה משקה אעפ"כ כל זמן שלא נימח והוא נקרש נקר' מאכל. אלמ' דאזלינן בתר השת' וע"ש במשנה ב' ובתי"ט שם ועיין לקמן סי' קצ"ח במ"א ס"ק ז': ג׳ דמשמע צואה כחרס אע"פ שאין בה ריח רע דהא אמרינן דף כ"ה אמר רבא צואה כחרס אסורה ומסקי' שם דבעי' דוק' שתהא נפרכת ואז שרי ובנפרכת בעינן דוק' שלא תהיה ביה ריח רע וכדאי' בש"ס א"כ ביבשה כחרס ואינה נפרכת אפי' אין בה ריח רע אסורה דאל"כ מאי איכ' בין נפרכת לאינה נפרכת. שתזרק ונפרכת כצ"ל: ד׳ וא"כ ה"נ ר"ל כמו בצואה כחרס אע"ג דאזיל הריח אפ"ה נשארה באיסורה כיון דכבר היה בה ריח רע ועדיין שם צואה עליה (וכמ"ש אח"ז בב"ה ישן) עד שנפרכת דאז בטל ממנה שם צואה ונקראת עפר ופנים חדשות באו לכאן ה"ה בנקרשת ע"י הקיר אע"ג דאין בה ריח רע אסורה דלא בטיל מילה שם צואה. וא"ל עכ"פ נקרשת ע"י הקור תהי' מותר כמו ביבשה: ה׳ וע"ז כתב מ"א כיון שיכולה לחזור כו' ר"ל בשלמא כשנפרכת מצד יבשות. י"ל דשוב אין שם צואה עליה ונקראת עפר דהא לעולם תשאר כן משא"כ כשנקרשת ע"י הקור אע"ג דהיא נפרכת מ"מ ל"ל דאזיל שם צואה מינה דהא אפשר לחזור לקדמותה: ו׳ מ"ד אב"ה ישן כו' כיון שהיה כו' וגם אפשר לחזור לקדמותה אם שוב יפנה בה ויהיה בה צואה:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…