א קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שֶׁאַחֵר כַּיּוֹצֵא בּוֹ יָכוֹל א לֶאֱכֹל כַּזַּיִת ב דָּגָן, בִּכְדֵי שֶׁיָּכוֹל גָּדוֹל לֶאֱכֹל אֲכִילַת פְּרָס, מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ אוֹ מִמֵּימֵי רַגְלָיו. ב הָיָה קוֹרֵא וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ, יֵלֵךְ כְּדֵי ג שֶׁיִּזְרְקֶנָּה מֵאַחֲרָיו ד אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו נָהָר אוֹ דָּבָר אַחֵר הַמְעַכֵּב, יֵלֵךְ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לַצְּדָדִין ד' אַמּוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. ולה "ר יוֹנָה אִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לָתֵת אֶל לִבּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם צוֹאָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ: { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ע"ו סָעִיף ח': }
א א לאכול. מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ"א ע"ש. וב"ח כתב דבקטן א"צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע"ש. וט"ז חולק עליו ע"ש. ועיין בפר"ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו: ב דגן. כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג"א. ושיעור פרס עי' סי' תרי"ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ"ו. וביורה דעה סי' רס"ה סעי' ח' בה"ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ומג"א כ' ול"נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ"ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני: ב ג שיזרקנה. וה"ה שיחזיר פניו אם אינו עומד בתפלת י"ח. עיין מ"א: ד ד' אמות. ממקום שכלה הריח:
א׳ לכלל שאחר כיוצא בו. מלשון זה משמע אפי' הוא אינו יכול לאכול כגון שחלוש בטבע מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק, וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק ועוד דהא קאמר בגמ' ובגדול אף על פי שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכיל' פרס מרחיקין מצואתו משמע דבקטן אם אין יכול לאכול שרי, לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואם אינו יכול לאכול כגון דחליש אפי' הוא בן ג' או ד' שנים א"צ להרחיק ובגדול אף על פי דאין יוכל לאכול צריך להרחיק, וב"ח כ' דבקטן א"צ להרחיק אי' ידעי' דצואה זו אינה באה מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן כמ"ש רש"י וכ"כ הפוסקים ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפי' בן כמה שנים א"צ להרחיק עכ"ל, וכ' רש"י כל ה' מינים קרוים דגן וצואתם מסרחת, ובי"ד סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש: כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד: ב׳ כזית דגן. כתב הגהת סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפ"א צ"ע ול"נ דבפפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א ושיעור פרס עסי' תר"ב ס"ד ושיעור כזית בסי' תפ"ו: ג׳ ואם א"א כגון כו'. קשה יהפוך פניו ותהיה הצואה לאחריו בשלמא בגמרא אתמר לענין תפלה דצריך לעמוד נגד ירושלים אבל הכא גבי ק"ש קשה ונ"ל דמיירי שיש בשני צדדין צואה ולפניו נהר וא"ת ילך לאחריו עד שיעבור הצואה ויחזור פניו ממנה י"ל דלא הטריחוהו לחזור לאחוריו כיון שאפשר להניחה לצדדין: ד׳ למקום שפסק. כיון שלא היה בתוך ד"א שלו לא אמרינן דהו"ל לבדוק ואם שהה כדי לגמור כולה ערסי' ס"ה:
א׳ קטן שהגיע כו'. בגמ' איתא בהאי לישנא קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' אר"ח והוא שיכול לאכלו בכא"פ אר"ח בריה דרב ייבא בגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכא"פ דכתי' יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופרש"י דגן כל ה' מינים קרוים דגן מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל. וכתב ב"י שנראה מדבריו שאם לא אכל קטן זה עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו כו' אבל אינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכוין שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכא"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל. וכן הם דבריו כאן בש"ע ואיכא למידק מהיכן משמע לו מלשון הפוסקים דלא כרש"י והלא דברי הטור ורמב"ם היו ממש כל' גמרא וצ"ל כוונתו דהפוסקים רגילין לפרש יותר לשונם מדרך התלמוד שדבריו בקיצור וא"כ לא היה להם לפוסקים לכתוב יכול לאכול דמשמע אבל לא אכל באמת אלא ודאי דהאמת כן הוא אבל תמהתי מאד על מה שהבין הרב מדעת רש"י שכל שאכל מימים רבים כזית דגן א"צ להרחיק עכשיו מצואתו וזה א"א לומר כלל דא"כ הא דאמר בגמ' ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכא"פ כו' יהיה ג"כ דינו כן דאם לא אכל מיני דגן בימים רבים לא יצטרכו להרחיק מצואתו והא לא חמיר גדול מקטן אלא בשיעור א"פ אבל לא בענין אכילה עצמה שנא' שחמיר גדול מקטן בזה אלא ודאי דבאמת שוין הם בזה כי היכי דבגדול אע"פ שלא אכל מיני דגן ימים רבים כמו שנמצא אנשים כאלה גדילים בין ההרים הם עיקר חיותם ממיני חלב ולפתן וכי לא יצטרכו להרחיק מצואתן זה ודאי דברי שגעון מי שיאמר כן ה"נ בקטן שהגיע לכלל בכא"פ ודאי צריך להרחיק מצואתו אע"פ שלא אכל מיני דגן מימים רבים דחד דינים ממש אית להו וזה לא יכחישנו שום אדם וזהו בעצמו ג"כ כוונת רש"י שכתב משאכל כזית מאלו כו' ולא אמר אם אכל כזית מאלו אלא ברור כשמש דרש"י לא בא אלא לתת גבול וקצב' מאימת מתחיל ההרחק' מצואת הקטן והיינו משראינו שאכל פעם א' מאלו המינים בתוך כא"פ ואז צואתו מסרחת אח"כ הוי דינו כגדול ואפי' לא אכל אח"כ מיני דגן כבר נכנס בגדר ההרחקה ובני מעיו מסריחים כל מיני מאכל נמצא דאף דעת רש"י ככל הפוסקי' ויפה פסק בש"ע כל שהגיע לכלל שאחר כו' דרש"י מיירי בידוע לנו בקטן זה ע"פ אכילה שלו שראינו ובאמת אם לא ראינו ממנו שום אכילת מיני דגן לסיבה שלא נתנו לו אבל אם הוא ברור לפי הרגש בני אדם בטבע התינוק הברור הוא שהיה יכול לאכול דגן בשיעור אכילת פרס הוי כאלו ראינו שאכל כן ומרחיקין מצואתו ובחנם עשה הרב ב"י מחלוקת בין רש"י לפוסקים בזה. ויותר מזה אני תמה על מו"ח ז"ל שחלק על פסק הש"ע וב"י מכח שכל הפוסקים ס"ל כרש"י שכל שלא אכל דגן מעולם או אכל מימים רבים א"צ להרחיק מצואתו וזה אינו נראה כלל דגדול יוכיח כמו שזכרתי ופסק הש"ע ברור וקיים: ב׳ כזית דגן. פי' אפי' במיני תבשיל ודייסא כמ"ש רש"י בכל ענין אכילה: ג׳ בכדי שיוכל גדול כו'. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי זה כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהיה ארוכה מזו עכ"ל רש"י:
פ״א:תרע״ה א׳ (ס"ק א) לכלל כו' משמע אפי' הוא אינו כו' מדנתן סי' באחר ולא בעצמו אם הוא יכול לאכול כו': ב׳ בגמ' ובגדול אע"פ שא"י לאכול כו' והיינו משו' שגדולי' אחרים יכולים לאכול: ג׳ משמע דבקטן כו' שרי. דאל"כ מאי איכ' בין קטן לגדול דבכולהו משערי' באחרי' בני גילן ובגמ' משמע מדאמר ובגדול כו' דאין דיניהן שוה: ד׳ יכול לאכול ואם ידוע שאין יכול לאכול כגון דחליש כו' כצ"ל: ה׳ ובי"ד סי' כו' ושכתב רמ"א שם וז"ל יש לנקות הקטן (ר"ל כשמלין אותו) מצואתו קודם שיברך. וכתב הש"ך וז"ל ואע"פ שאין מרחיקים מצואת קטן עד כו' וכמ"ש בא"ח ר"ס פ"א מ"מ מוטב לנקותו קודם ברכה עכ"ל: ו׳ ונ"ל מטעם אחר כו'. וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור ובש"ע באר היטיב כתב שהוא טעות דצואה בפ"ט אינו אסור כ"א לאותו אדם שהצואה בפי טבעתו אבל לא לאחרים ובס' ח"מ ראיתי שהבי' ראיה לדברי באר היטב מדברי רש"י ביומ' דף למ"ד שכ' על מימר' דר"פ שאמר צואה במקומה (דהיינו בפי טבעת) אסור לקרות ק"ש ופירש"י וז"ל אסור זה לקרות ק"ש עכ"ל משמע דוק' אותו האדם והאריך ע"ש ולענ"ד דדברי מ"א לפי המסקנ' דמוק' התם להא דר"פ דמיירי דיושב ונראית עומד ואינה נראית ופריך מה שנא מצואה על בשרו דרב הונ' אמר מותר לקרות ק"ש ור"ח אמר אסור כו' ומשני במקומה נפיש זוהמ' (פירש"י שלא יצא לאויר ולא נתפזר ריחה) וכיון דאפי' לאותו אדם בצוא' על בשרו מכוס' שרי כמו לגבי אחר אפ"ה בצוא' בפי טבעת אסור משום דנפיש זוהמ' א"כ מה"ט ה"ה לגבי אחר יאסר דהא לא מצינו חילוק בין אותו אדם לאחר ומ"ש רש"י אסור זה לקרות ק"ש היינו לפ"מ דס"ד דלא אסיק דבפי טבעת גרע ממקום אחר ולזה פריך מצואה על בשרו והוי קשי' לרש"י למה הוצרך להקשות מצואה על בשרו ה"ל להקשות כיון דמכוסה למה יאסר והרי אפילו צואה בעששית מותר לקרות כדא"ר בברכות דף כ"ה דצואה בכיסוי תלה רחמנ' דכתיב וכסית את צאתך והא מיכסי' אע"כ צ"ל דהוי ס"ד דאפשר לו' מאי דאמר ר"פ צואה במקומ' אסור היינו לאות' אדם דלדידיה לא מהני כיסוי ולזה פריך מצואה על בשרו כו' דמוכח דאפילו לאותו אדם מהני כיסוי אבל למאי דמסיק דנפיש זוהמ' מה"ת לחלק בין אותו אדם לא' כיון דלא מצינו בשום מקום לענין צוא' חילוק בין אותו אדם לאחר ואין סבר' לחלק:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…