סימן עט – מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן עט – מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

א הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ. וּמִלְּפָנָיו צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו, אֲפִלּוּ א בַּלַּיְלָה { אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' קס"ח בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י) שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם, וְאִם הוּא מִצִּדּוֹ, דִּינוֹ ב כְּמִלְאַחֲרָיו: { הַגָּה: שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל, } ג { וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בַּבַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵּל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו, בְּכָל הַבַּיִת צָרִיךְ לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל הַצּוֹאָה. } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים פ' (תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) [מִי שֶׁמֵּתוֹ]) { וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן צ' וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' פ"ז בְּדִין צוֹאָה בְּבַיִת. } ב הָיְתָה בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ ד עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ עֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת אֶחָד וְהוּא בְּבַיִת ה אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְיוֹשֵׁב ו בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה ז אוֹתָהּ, אִם אֵין לָהּ רֵיחַ, יָכוֹל לִקְרוֹת, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת קָרִינָן בֵּיהּ שַׁפִּיר וְהָיָה מַחֲנֶךָ קָדוֹשׁ לְהָרֹא"שׁ. אֲבָל לְהָרַשְׁבָּ" א דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ לָא מְהַנְיָא הַפְסָקָה וְלֹא שִׁנּוּי רְשׁוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכִי הֵיכִי דְּהַפְסָקָה מוֹעֶלֶת לְצוֹאָה עַצְמָהּ, הָכִי נַמֵּי מוֹעִילָה לְרֵיחַ רַע ח שֶׁלָּהּ. ג חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה, וְהַגְּדוֹלָה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ מִן הַצְּדָדִים, קְטַנָּה לָא חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה. אֲבָל הַגְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁכְּתָלֶיהָ עוֹדְפִים עַל שֶׁל קְטַנָּה מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. הִלְכָּךְ אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה, אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה, עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּשִׁעוּר. וְאִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה, מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, אִם אֵין מַגִּיעַ לוֹ ט רֵיחַ רַע. ד צוֹאַת כֶּלֶב וַחֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת, מַרְחִיקִים מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו, דִּינָם כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ רַע, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ רַע, דִּינָם כְּמוֹ צוֹאַת אָדָם. ה צוֹאַת חֲמוֹר י הָרַכָּה לְאַחַר שֶׁבָּא מֵהַדֶּרֶךְ, וְצוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה, וּנְבֵלָה מַסְרַחַת, דִּינָם כְּצוֹאַת אָדָם. וְהַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ יא בָּא לוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמִעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר. וּבְסָמוּךְ לָעִיר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, לְפִי שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת הַמְצוּיוֹת שָׁם הֵם חֲמוֹרִים: { הַגָּה: בְּמָקוֹם דִּשְׁכִיחֵי חֲמוֹרִים. } ו בַּיְּרוּשַׁלְמִי אוֹסֵר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים יב אֲדֻמָּה: { הַגָּה: [כִּי אוֹתָהּ צוֹאָה מַסְרַחַת]. } ז צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת, דִּינָם כְּצוֹאַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם, יֵשׁ בּוֹ סִרָחוֹן, וְדִינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם. ח אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע. ט יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁהַתַּלְמִידִים קְצָתָם גּוֹרְסִים, וּקְצָתָם יְשֵׁנִים וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע יג אָסוּר, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ:

באר היטב – סימן עט – מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

א א בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע"ל סימן ע"ה סעיף ו' ועיין ב"ח ודו"ק: ב כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ"א: ג הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ק כ' י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט"ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א ע"ש. ומ"א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י"ח מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ע"ש: ב ד י"ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש: ה אחד. ר"ל בחדר אחד: ו בצדה. פי' אצל הפתח: ז אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א: ח שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א: ג ט ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ"מ ולהי"א בסעיף ב' שרי בכל ענין: ה י הרכה. והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם. מ"א: יא בא לו. אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ"ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא ר"ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ"א: ו יב אדומה. שקורין ענגלי"ש האן. ב"ח. ובתשב"ץ פי' של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים. עמ"א: ט יג אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרוא. עמ"א:

מגן אברהם ע״ט – סימן עט – מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה

א׳ אפילו בלילה כו'. דבעי' מחניך קדוש עס"ס ע"ה: ב׳ מצדו דינו כלאחריו. כ' בכ"מ בשם הר"מ נר' דצדדין כלפניו דמי כדאי' גבי לולב עקום והרמב"ם מיירי היכא דלא אפשר עכ"ל ועס"ס פ"א ומ"ש שם ונ"ל דצדדין שלפניו כלפניו דמי כמ"ש סי' קכ"ח סכ"ד ע"ש: ג׳ בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ך י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם: ד׳ של הצואה. ובעי' דעת שומע ומשמיע (שם) ונ"ל דאם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוצי' רבים י"ח מותר הש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א: ה׳ במקום גבוה י'. ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח): ו׳ בבית אחר. פי' בחדר אחר: ז׳ בצדה. פי' אצל הפתח: ח׳ כשאינו רואה אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע: ט׳ וי"א כי היכי וכו'. צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות דלכאורה נראה דשרי להי"א וק"ו הוא מה כאן שעדיין הצואה מונחת במקומו מותר לקרות אף על פי שהריח בא לו ק"ו שהצואה חלפה ועברה, ועוד דבצואה עוברת פליגי אמוראי ואף דקי"ל לאיסור היינו כשהוא עומד ברחוב כנגדה אבל הכא היא חוץ לחדר לכ"ע שרי מיהו י"ל דשאני הכא כיון שהצואה היתה בחדר זה אסור לקרות עד שיכלה הריח וכמ"ש ס"ט וגם הרשב"א מפ' ריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עמ"ש סימן ע"ו ס"ב, ולכן יש להחמיר, מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה: י׳ אם אין מגיע לו וכו'. ולהי"א בס"ב שרי בכל ענין: י״א ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח [כ"מ]: י״ב צואת חמור הרכה. נ"ל דהני מסתמן ריחן רע ולכן אפי' יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם: י״ג אם אין הריח בא לו. משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי וצ"ע דבס"ד כ' אם יש בהם ריח דינם כצואת אדם משמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובאמת בטור כ' לעיל נמי ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח אך שהרב"י כ' דלאו דוקא קתני אלא ר"ל ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ול"נ דדוקא קתני דכיון שאין דינם כצואה א"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכ"מ בתר"י גבי צואת תרנגולים ולפ"ד הרב"י צ"ל דה"פ אם אין ריח בא לו א"צ לבדוק אם יש לה ריח רע דמסתמא אין בהם ריח רע ומ"ש נלע"ד עיקר: י״ד אדומה. מלשונו משמע שר"ל הצואה אדומה כמו שכתב תר"י והרשב"א פי' שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש הא"ן בל"א [ב"ח] ובתשב"ץ פי' תרנגולים של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים וכ"כ האגודה ובכתובות פ"ד אית' ששעורים אדומים רעות: ט״ו לקרות ק"ש אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (רש"י) ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסימן י"ג ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ע״ט

א׳ אפילו בלילה. הרא"ש פר' מ"ש מבי' ע"ז ירושל' ר' אילי וחביריו הוו יתבין קמיה פונדק ברמש' אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוה חזי' מה קמן ברם כדין אסור. נלמד מזה דאפילו שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש ואפילו במקום שספק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר: ב׳ וא"א שלא יהא וכו' של הצוא'. פי' ממקום שכלה הריח [ואיני יודע למה לא כ' שצריך הרחק' כמלא עיניו] אבל במי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א: ג׳ גבוה י"ט. כ' מו"ח ז"ל והוא דאיכ' רוחב ד"ט על ד"ט כדפי' רשב"ם ר"פ בית כור דדוקא בזה הוא רשות לעצמו עכ"ל. ובאמת מצינו בריש הזורק (גיטין דף ע"ז) לענין גט דגבוה י' אע"ג דאינו רחב ד' הוה רשות לנפשיה. ונר' דלענין צואה דכאן יש לדמות לזה דהא אי' בפ' ח"ה דף נ"ו דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפי' פיסלא כמו דמהני לענין גט דהיינו י' גובה ואין רוחב ד' כדפירש רשב"ם התם ומבואר התם דכל שחשיב רשות לחלק לענין שבת כל שכן דמהני לענין הטומאה לעשות הפסק לטומאה א"כ ודאי לא חמיר טומא' מצוא' דג"כ הוה הפסקה ודוקא בההיא דבית כור בעינן י' גובה ורוחב ד' דשם הטעם דבעינן שיהי' באותה גוב' או עומק י' גובה ורוחב ד' כי צריך שיהיה על אותו הפסק שם שדה בפ"ע כדאמרינן שם בגמ' בפ' בית כור דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בפעם א' ויראוהו בשנים וג' מקומות משא"כ לענין חילוק רשות ודאי הוה חילוק אפי' באין רוחב ד' כמו לענין שבת דאע"ג דלענין הוצאה מרשות לרשות אינו חייב אלא מרה"י לר"הר מ"מ לענין חילוק רשות א"צ לזה ההפסק להיות שיעור של ד"א וגובה י' כמו בגט וה"נ לענין צואה אם היא עמוקה י' או גבוה י' אף ע"פ שאינו רחב ד' הוי שפיר הפסק כמו בגט כנ"ל: ד׳ צואת תרנגולים כו'. פשוט שאין בכלל זה אותן תרנגולים הגדולים דשכיחי בקצת מקומות וקוראין ענגליש"י הינ"ר כי אנו רואין שצואתן מסרחת מאד וכבר כתב ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת: ה׳ אבל לק"ש אסור כו'. כיון שאפשר לו לצאת משם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ע״ט

ע״ט:תרנ״ו א׳ (ס"ק א) אפי' כו' עס"ס ע"ה. ר"ל דבערוה כה"ג הוא מחלוקת הרב"י עם הב"ח דלהרב"י שרי אבל בצואה גם הרב ב"י מודה: (ס"ק ב) מצדו כו' גבי לולב עקום לקמן ס"ס תרמ"ה דעקו' לפניו פסול ולאחריו כשר. וכ' שם דאם נעקם לצדדים פסול כמו לפניו: והרמב"ם כו' שכ' ג"כ דצדדי' דינו כמו לאחריו: ועס"ס פ"א. זו ג"כ הוא ראיית הר"מ (אלא שיש ט"ס שם) שכ' בסי' פ"א היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שתשאר הצואה לאחריו ד"א ואם א"א לילך לפניו יסלקנה לצדדים וירחיק ד"א הרי דבמקום דאפשר שתהיה צואה לאחריו עדיף טפי ולא מהני במה שמסלקה לצדדי': דצדדים שלפניו. ר"ל שאינו פניו נגד ממש אלא לצדדים שלפניו: כמ"ש סי' קכ"ח כו' דאמרי' שם עה שאחורי כהנים אין בכלל הברכה אבל העומדי' לפני הכהנים אבל משוכים לצדדים שלפני כהני' הם בכלל ברכה וכאלו הם עומדים נגד פני הכהנים ממש אלא דלפ"ז דמדמה האי דהכ' למ"ש בסי' קכ"ח א"כ מאי דקי"ל שם דצדדי כהן ממש הוי ג"כ כשלפניו א"כ למה כ' בשם ר"מ דאם אפשר עדיף להניחו לאחוריו ד"א אבל בלא אפשר צדדים דינו כלאחריו: (ס"ק ד) של כו' דעת שומע כו' והוי כעונה והכא כיון דצואה מפסקת א"א להיות שומע כעונה דהא אסור לענות: (ס"ק ה) במקום כו' רחב ד' טפחי' על ד' טפחים. והט"ז חולק וס"ל דאפי' אינו רחב ד' טפחים: (ס"ק ח) כשאינו כו' שרי בזה לכ"ע דהא במעצים עיניו אין אסורו כ"א משום והיה מחניך קדוש והכא כיון דמחיצה מפסקת מקרי והי' מחניך קדוש וטעם האוסרים משום שרואה אותו וכיון שמעצים עיניו וכה"ג שאינו רואה אותו שרי: (ס"ק ט) וי"א כו' צ"ע כו' מיהו י"ל דשאני הכא כו' וכמ"ש סעיף ט' ר"ל דקי"ל ריח רע שאין לו עיקר דהיינו שהפיח אסור לקרות עד שיכלה הריח וא"כ תיקשי למ"ד דהמחיצה מפסקת אפי' לענין ריח וכי גרע מריח שאין לו עיקר וע"כ צ"ל דוקא אם הצואה בחדר אחר אף שהריח בא לחדר זה מ"מ המחיצה מפסקת כיון דלעולם לא היתה הצואה שממנה בא הריח בחדר זה שדינן גם הריח בתר הצואה שבחדר אחר משא"כ בריח שאין לו עיקר דהיינו הפחה דהיינו האדם שממנו בא הפחה היה תחלה כשיצא ממנו ההפחה גם הוא בחדר זה גרע ואסור אע"ג דעכשיו הוי כאלו הצואה חלפה דהא עכשיו אחר יציאת ההפחה לא מקרי האדם צואה גם הא מיירי גם שההפחה יצאה מחבירו. וכ' בסעי' ט' סתם משמע אפי' אי חבירו יצא מהחדר אלא שהריח ההפחה נשארה מ"מ אסור לקרות וה"ה הכא כשהעבירו הצואה ונשאר הריח: וגם הרשב"א כו' נלע"ד שט"ס ונתהפך והאי וגם הרשב"א כו' צ"ל קודם ומיהו י"ל דשאני כו' ומביא ראיה מרשב"א להתיר והיינו דהרשב"א מפרש ריח שא"ל עיק' לא ע"י הפחה אלא אפי' בא מצואה אלא דהצואה מכוסה וכה"ג אסו' לקרות אבל בהפחה שרי לדידי' כיון דליכא כאן צואה וה"ה הכא אע"ג דלא קי"ל כהרשב"א ואסרי' בהפחה אפשר דהכא עדיף מהפחה ובסוף חזר בו המ"א וס"ל דהכא דומה להפחה: ע״ט:תרס״ו א׳ (ס"ק יא) ריח כו' מצויין בטעות. וצ"ל על מ"ש בס"ס ד' ואם יש בהן ריח רע דינם כצואת אדם וכן הוא בכ"מ: ע״ט:תרס״ז א׳ (ס"ק יב) צואת כו' דהני מסתמן כו'. ור"ל זהו החילוק בין צואת חמור לשאר בהמות דאם יש להן ריח רע אפי' של שאר בהמות אסור: ע״ט:תרס״ח א׳ (ס"ק יג) אם אין כו' בטור כ' לעיל נמי כו' ר"ל בסעיף ד'. ולפ"ד הרב"י בסעיף ד' דצריך להרחיק ממקו' שכלה הריח ד"א דלא תיקשי ליה מהכא: ב׳ ומ"ש נלע"ד. דבין בסעיף ד' ובין הכא א"צ להרחיק כ"א עד מקום שכלה הריח: ע״ט:תרס״ט א׳ (ס"ק יד) אדומה כו'. הצואה אדומה דל"ל דר"ל תרנגולים אדומים דהל"ל אדומים לשון רבים. ובכתובות פ"ה גבי המשרה אשתו ע"י שליש כו': ב׳ ששעורים אדומים רעות. אבל אם מאכילים אותם שעורים במדינתינו שאין שעורים שלנו רעות כ"כ אפשר אין צואתן מסרחת כ"כ אמנם הרב"י כ' בשם ס' א"ח די"א דכל שחיותו בפת כגון כלבים וחזרים אע"ג דאין צואתן מסרחת כמ"ש סעיף ד' מ"מ אם חיותן בפת אסור לקרות נגד צואתו. והסכים פר"ח לזה והבי' ראיה לדבר א"כ בתרנגולים שלנו שחיותן בפת הוה צואתן אסור: ע״ט:עת״ר א׳ (ס"ק טו) לקרות כו' וכמ"ש הרב"י כו' דבטלי' מצוייצת כהלכתה בשבת מותר לצאת לר"ה דהציצית בטלים לטלית אבל אם הציצית פסולים אסור לצאת אפי' לכרמלית משום משא ואם נודע לו בשבת בכרמלית שציצית טליתו פסולין א"צ לפושטו עד שיבא לביתו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן. וכ' הרב"י דוקא בימיה' שהיו לובשי' טלית בתור' מלבוש איכ' משום כבוד הבריות דאי יפשיטנה איכא בזיון משא"כ בזמן הזה דאין לובשי' טלי' כ"א בשעת תפלה ליכ' בזיון אי יפשיטנה ואפ"ה גם לדידן אין צריך לפושטן כשהו' בכרמלית כיון דבזמן הש"ס לא גזרו כה"ג לא נחדש מעתה גזר' שהם לא גזרו וא"כ אפשר ה"ה כאן דכיון דעיקר לימוד התור' הוא בדיבוק חברים ופלפול תלמידים ובכה"ג לא אסרו א"כ אפי' יזדמן שא' לומד לבד לא גזרו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א