——–
כתב הרמב"ם (בהלכות מגילה פרק א הלכה א) הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה, ע"כ. צ"ל שאין כוונתו לומר שחייבים דוקא בקריאה ולא בשמיעה ואע"פ שגם מרן כתב בשו"ע (או"ח סימן תרפט סעיף א) באותו לשון הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים ומחנכים את הקטנים לקרותה. כוונתו בשמיעה כפי שכתב איהו גופיה שם (בסעיף ו) וכמ"ש ביאור הלכה שם (ד"ה את הקטנים). אלא שמדברי מרן שכתב שם בלשון מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה משמע שאין כלל חיוב אלא רק מנהג טוב ואילו מפשט דבריו לעיל (בסעיף א) משמע יש חיוב. וצ"ל דברישא מיירי בהגיעו לחנוך ולכך יש חיוב ובסיפא הוא בלא הגיעו לחנוך, ואלה פטורים לגמרי ומביאם רק לשם פירסומי ניסא ועיין בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רלב) ולקמן בזה.
ולכאורה משמע שיש חיוב על הקטן עצמו אלא מדכתב מחנכין את הקטנים מוכח דאינו כן ואף שהגיעו לחינוך אע"פ כן אינו מחוייב במצוות כלל ואפילו מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות, ואפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וכמ"ש בשו"ת הריטב"א (סימן צז) והפמ"ג (סימן תרצ אות כד) וראה עוד לקמן.
וכן נראה לפרש את מ"ש בלקט יושר (חלק א עמוד קנח ענין ג) ובספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות נה) קטן שהגיע לחינוך היינו בן ט' כדאמ' במס' יומא חייב במגילה. צ"ל שהוא רק מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצוות ולא מדין חיוב הקטן עצמו בשמיעת המגילה.
ואין לומר לפי שאף הוא היה באותו הנס יתחייב הקטן עצמו כעין שחייבו בה את הנשים שלכאורה היה להם להיות פטורות ממנה כדעת ר' יהודה שנביא לקמן. אלא הא דאמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא כנ"ל, וכמ"ש בכסף משנה (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה י). אמנם בב"י או"ח סימן תרמ ציין לתרומת הדשן (שו"ת סי' צד) דקטן שאין לו אב ואינו צריך לאמו נראה דאין חייבין לחנכו כיון דלית ליה אב ומכל מקום העלה דאין להקל בפשיטות כלל ע"ש. וכ"כ בעל המשנ"ב (ס"ק ה) אם אין לו אב י"א דאמו וב"ד חייבים לחנכו ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול.
נמצא שהחיוב הוא על האב בלבד ולקטן מצד עצמו אין לו חיוב כלל ואע"פ שהיה באותו הנס וכמ"ש בחידושי הרשב"א והריטב"א (במגילה דף יט:) ובחידושי הרמב"ן (בקידושין דף לא.) דפליגי בהא דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגילה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס, ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי בזו שעשו אותם כאילו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס, וזה טעם כעיקר, והלכתא כרבנן. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן פב) אלא שהוסיף שהרי הקטן יודע שכך רצונו של הקב"ה ולכן ה"ז חשיב כאילו גם מצד עצמו חייב בכל אלה, ורק החיוב הזה אינו כ"כ חזק שיהא בכוחו להוציא גם את הגדול.
ועוד רבים העלו כן שקטן אינו מחוייב מכלום והובאו גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רו) ובשו"ת יביע אומר (חלק ח חו"מ סימן ו) ע"ש. ודלא כדברי תוספ' שם (מגילה דף יט: בד"ה רבי) שפי' דמיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן מלהוציא הגדול משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן. ונראה מדבריהם דאיכא חיובא לקטן גופיה עכ"פ מדרבנן, וכן הסכים הר"ן לדבריהם, ומ"מ אין זו דעת רוב הפוסקים וכנ"ל.
והא דאמרינן בן מברך לאביו דמיירי בקטן שהגיע לחנוך ואכל אביו שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן אלמא קטן ואשה שוין בענין זה כדברי התוס' הנ"ל, ולפי' שיטת הראשונים שאינו מחוייב כלל במצוות יש לומ' דלעולם אנן לא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן אלא באשה מברכת לבעלה דבדידה שקלינן וטרינן התם לברורי גבי נשים בברכת מזון אם חייבות בדאוריתא או מדרבנן, אבל גבי בן מברך לאביו כי היכי דשמעינן לה מעיקרא בבן גדול הכי נמי שמעינן לה. ואפשר גם לומ' דברכת מזון שאני דכיון דמאן דאכיל שיעורא דרבנן שחייבוהו חכמים בברכת המזון היא חומרא יתירה ורבנן דקדקו עצמן בכזית, הפריזו ג"כ במדתם וחייבו בו את הקטן חיוב גמור, ואפי' לא חיבוהו חיוב יותר משאר מצות כדאי הוא להוציא את זה שחיובו הוא חומר גדול ולפנים משורת הדין, והם אמרו והם אמרו, כעת"ד הריטב"א שם.
נמצא לכו"ע קטן אינו יכול להוציא אחרים י"ח בקריאת המגילה דלית הלכתא כר' יהודה דמכשיר בקטן דכיון דאינו חייב אינו מוציא ובקטן שהגיע לחנוך פליגי. אומנם ראיתי בספר שבולי הלקט (ענין פורים סימן קצח) שראה לרבינו ישעיה זצ"ל דפסק הלכתא כר' יהודה ע"ש. וכ"כ בספר בעל העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קיג:) והראבי"ה (ח"ב מגילה סימן תקסט) לא כתב כדבריהם אך חשש להם והעלה כיון דתלי טעמא מפני שהיו בספק ואפילו קטן שלא הגיע לחינוך רק שיודע להבין צריך לשמוע מקרא מגילה, כדאמרינן מידי דהוי אנשים ועמי הארץ, ומסקינן אלא פרסומי ניסא, פירוש שיודע לשאול ומפרסמין הנס להם.
והקשה המג"א (ס"ק ד) אע"ג דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש ססי' קפ"ז דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן וצ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה (צ"ל ר' יהודה) שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה ע"כ. ולכאורה נראה לסמוך על דבריו שקטן יוציא י"ח בדיעבד בקריאת המגילה. וכמ"ש בעל המשנ"ב (בסימן תרפט ס"ק ו) שדעת מרן (בסימן תרע"ה ס"ג) דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקת נ"ח וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך.
ולשיטת התוס' דלעיל שאמרו קטן דבר חיוב מדרבנן ואפ"ה אינו מוציא י"ח הגדול אע"ג דכל עצמו של קריאת המגילה אינו אלא מדרבנן משום דלגבי קטן ה"ל תרי דרבנן דהא אינו חייב במצות אלא מדרבנן ומגילה דרבנן ולא אתי ב' דרבנן ומוציא לגדול שאינו אלא חד דרבנן דמגילה אינו אלא מדרבנן, ונראה לדחות דהא דעת מרן כדברי הרמב"ם שאין המגילה מדברי סופרים אלא מדברי קבלה עיין בדברינו (בסימן נח) אם כן ודאי ל"ד נ"ח למקרא מגילה דנ"ח מדברי סופרים ופשוט ואולי לזה התכוון ספ' ערך השולחן (באות ד) שכתב לחלק בין מגילה לנ"ח דקיל ע"ש. ולאחר כותבי זאת ראיתי בשו"ת אבני (חלק א סימן קל) שגם כתב חילוק זה וראה כחילוק זה בפמ"ג שתירץ סתירה זו ושמח על כך וכן ראיתי בתורת מועדים (סימן ה הערה ח) שגם העלה כן.
איברא בחידושי הרשב"א במגילה (דף יט:) ראיתי שמשמע לו בפשיטות שדברי קבלה כדברי סופרים ע"ש. ולפי זה החילוק הנ"ל אינו כלום וראיתי עוד חילוק בשו"ת חכם צבי (תוספות חדשים סימן יג) שגם נשאל בזה מה בין חנוכה שפסק דקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול לפורים שפסק הוא ז"ל ככל שאר הפוסקים וכת"ק דר"י שאף שהגיע לחינוך אינו מוציא את הרבים י"ח והשיב דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה אלא א' מכל בני הבית מדליק בפתח החצר ושוב אין שום חיוב על שום א' מכל בני הבית אע"פ שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה ועדיפא מיני' אמר ר' זירא כיון דנסיבנא אמינא תו לא צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי, אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחנוך המדליק בפתח החצר, אבל בקריאת המגילה המוטל על כל אחד ואחד לקרות או לשמוע המגילה אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים וחילוק זה מתקבל על הדעת, נ"ל. ע"ש. וכ"ש לשיטת הראשונים הנ"ל דקטן אינו בחיוב כלל. אומנם אפשר לצרף לשיטתם את דעת רבינו ישעיה זצ"ל ובעל העיטור דפסק הלכתא כר' יהודה אפשר לסמוך בדיעבד כשאין מי שיקרא את המגילה ומהטעם דלעיל.
אך ודאי כשאין מי שיודע את לקרא את מקרא המגילה ואף ללא טעמים (כי אם יודע הגדול לקראתה רק ללא טעמים אין הטעמים מעכבים עיין לדברינו בסימן נב דאפשר לקרא ללא טעמים). עדיף שיקרא הקטן שלא תישכח תורת מגילה מישראל וכמ"ש כעין זה הפמ"ג (סימן תרצא אות י) אך ודאי שלדעת מרן אינם יוצאים י"ח מקרא מגילה בכך. וכמ"ש בשו"ת רדב"ז (מכתב יד או"ח, יו"ד חלק ח סימן עט) ובן איש חי (בהלכות פורים אות ב) כיון שאינו אלא להוציא את אחרים צריך שיהיה בן דעת לגמרי, ולפיכך אפילו בדיעבד לא יצא השומע, וכדעת הרמב"ם ז"ל שכתב, והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה קורא חרש או שוטה או קטן השומע ממנו לא יצא ע"כ.
וכדברי כל הפוס' היכא דשמע לה מחרש שוטה וקטן לא נפיק. דתנן הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן. ולית הילכת' כוותיה דכיון דלאו בני חובה נינהו. לא מפקי אחרים ידי חובתן. וזהו כלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ואין לומר דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, דהא רבנן סברי דאפי' בהא לא חייבוה רבנן אלא חיוב חנוך בלבד. אמנם בשעת הדחק שאין גדול יכול לקרא י"א שאפשר לסמוך שיכול הקטן שהגיע לחינוך להוציא י"ח את הגדול וכדברי בעל המשנ"ב ואבני ישפה שם. וכ"ש בקריאה בלילה שחיובא מדרבנן (ולא מדברי קבלה) עיין לדברינו (בסימן נב) ובפמ"ג (סימן תרצב אות ב).
ודע ששיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל הדינים אלא כפי הענין שחייב לחנכו בו, וכמ"ש בחידושי הריטב"א בסוכה (דף כח:) דלענין יום הכפורים אית ליה חד שיעורא, וגבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו, ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא. וכ"כ בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות לולב עמוד קמט) קטן היודע לנענע חייב בלולב. היודע להתעטף חייב בציצית. היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה וקורא פסוק ראשון שמע. והיודע לשמור גופו אוכלין על ידיו טהרות. והיודע לשאול ברשות הרבים ספיקו אסור ברשות היחיד ספיקו טמא. היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מפרישין מצואתו ומימי רגליו ד' אמות וגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס. ואי קשיא לך הא דתנן בן י"ג למצות התם חיובא דאוריתא. ומה שכתב מדאורייתא אין לדייק מזה שהשאר מדרבנן וכפי' הערות יצחק ירנן עליו וז"ל דאורייתא. פי' והכא הוא משום חינוך וכדפרש"י והר"ן, וכ"ה במנהיג סי' ל"א.
ומנין למדנו דרק בן י"ג שנה ויום אחד הוא בר חיוב ועונשין, אבל פחות מכן לא ראיתי שנשאל בזה בשו"ת הרא"ש (כלל טז סימן א) והשיב שהוא הלכה למשה מסיני הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן.
ובענין החרש מיירי במדבר ואינו שומע וקרי ליה חרש סתם, דעיקר שם חרש הונח על העדר חוש השמע מדקרי את המגילה. הרי אע"ג דבר דיעה הוא ואינו דומיא דש"ו אפ"ה תני להו גבי הדדי וכמ"ש התוספות במגילה (דף יט:) דסתם חרש הוי אינו שומע ואינו מדבר אבל חרש דהכא מדבר הוא מדקרי המגילה ופקח הוא לכל דבריו חוץ מדבר זה שצריך שישמיע לאזנו וכ"כ בחגיגה (דף ב:) במדבר קיימינן מדקרא את המגילה וברמיזה לא הוה מפיק אחרים. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם חרש שבמשנתינו ע"כ היינו שמדבר ואינו שומע והיינו דשייך במקרא מגילה, ולהכי אמרינן מאן תנא דחרש כיון שאינו משמיע לאזניו לאו בר חיובא הוא לענין מקרא מגילה. וכתב עליו הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א הלכה ב) אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא ע"כ. ודייק מדבריו ספר כלבו (סימן מה) חרש אין מוציא לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי שהרי מצינו בק"ש שאם לא השמיע לאזנו יצא, ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל נראה שחרש מוציא לכתחלה שהרי לא הוציא מכלל המוציאין רק שוטה וקטן. וכמובא בפר"ח שלקמן וביאור הלכה (סימן תרפט ד"ה חרש) שציין לכמה ראשונים הרשב"א והריא"ז והרשב"ץ שגם לאחרים הוא מוציא וכ"ש שהוא בעצמו בר חיובא וגם ברמב"ם יש חלופי גרסאות וכן הסכימו כמה אחרונים וחרש לעצמו בודאי מחויב לקרות בעצמו כיון שאינו שומע ואף אם יקראנו בלא טעמים ג"כ אין קפידא ע"כ. וכן נראה דעת חידושי הריטב"א שם וכ"כ ראבי"ה (ח"ב מגילה סימן תקסט) מה שאין אנו מברכין לשמוע בקריאת מגילה כדמברכין לשמוע בקול שופר, משום דבמגילה אם לא השמיע לאזנו יצא, כדפסקינן לעיל בקריאת שמע דאם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא, וכן משמע בפרק שני דברכות, ושמיעת המגילה וקריאת שמע מדמי להם בשמעתין להדדי גבי חרש. וכ"כ אחרונים המג"א (ס"ק ג) והפר"ח (אות ב) כדברי הב"ח דהשומע מן החרש יצא י"ח. וכן נראה דעת הגר"א שבנוסחתו ברמב"ם לא כתוב חרש ע"ש.
ומרן בכסף משנה שם ובב"י (או"ח סימן תרפט) תמה על הרמב"ם שפסק בפרק א' מהלכות מגילה שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא (דלא כגירסא הנ"ל שבידנו שלא כתוב כלל חרש אלא ש"ו בלבד וראה לקמן) וכן תמה על הרי"ף והרא"ש שכתבו המשנה כצורתה ומשמע דסבירא להו דהלכה היא ואפשר לדחוק ולומר שהם סוברים דאף על גב דתלמודא מוקי מתניתין כרבי יוסי היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בקריאת שמע פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי בפרק היה קורא גבי קריאת שמע כתב הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דיצא ומשום הכי קתני לה בסתם ורבי יוסי דפליג הוה יחידאה וגבי מגילה קתני סתם דלא יצא ולא כתב שום חולק בדבר אית לן למימר דסבירא ליה דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא ומכל מקום הדבר דחוק כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם מנין לנו לחלק ביניהן. ובארחות חיים (הל' מגילה אות ג) כתוב שהרמב"ם (שם) לא הוציא מכלל המוציאין אלא שוטה וקטן לבד ולא הוציא חרש נראה שנוסחת ספר הרמב"ם שבידו מוחלקת משלנו: כתב הר"ש בר צמח בתשובה בירושלמי (פ"ב ה"ה) אמרינן אמתניתין לית כאן חרש ולפי גמרא דידן מיירי במדבר ואינו שומע ואתיא כמאן דאמר צריך שישמיע לאזניו ולא דומיא דשוטה וקטן הוא דאינהו אפילו בדיעבד קריאתם פסולה אבל חרש המדבר ואינו שומע יוצאין אחרים בקריאתו אבל בשופר אינו מוציא וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכים על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק אבל במגילה דבקריאה תליא מילתא כיון דיודע לקרות בר חיוב הוא אבל שומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עד כאן לשונו.
ומשמע מדבריו שהשומע מחרש יוצא י"ח ולפחות בדיעבד אלא בשו"ע (סעיף ב) לא פסק כן אלא פסלו לגמרי וז"ל אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע מפי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא וכ"כ הט"ז (ס"ק א) עיין עוד בשו"ת הר צבי (מילי דברכות סימן א). וראיתי לאחרונים המג"א והפר"ח עטרת זקנים שם ועוד שהעלו דיוצא בדיעבד שציינו לב"ח שפסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכדין קריאת שמע הקורא את קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו יצא ה"ה במגילה. וכן נראה דעת משנ"ב (ס"ק ה) דאע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש. ושו"ר שכ"כ גם בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן לג) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן יא) חרשים שיש להם מכשיר (להגברה באוזניהם) לשמוע חייבים לשמוע מקרא מגילה כיון דאפי' אם שומע בכובד שומע מקרי. והובא בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן תלט) ובשו"ת הר צבי (מילי דברכות סימן א) דברי השבות יעקב דאם החזן כבדו אזניו משמוע רק אם בקול גדול יצעקו אליו, אם החזן קרא בקול בינוני באופן שבודאי לא שמע בעצמו אינו מוציא אחרים. הרי דאף שבקול גדול ישמע ואם כן מחוייב בשמיעה, מכל מקום כיון שלא שמע ממש אינו מוציא.
ושמא יש לומר שמרן חזר בו ופסל את החרש אף בדיעבד ויש לבאר טעמו של מרן שחזר בו בשו"ע ע"פ דברי שו"ת מהריט"ץ (ישנות סימן עז) היכי תיסק אדעתין למימר דסבר הרמב"ם דהשומע מחרש יצא והרי למעלה בענין החיוב כתב הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' משמע דחש"ו לא מחייבי הגם דקטן מחנכין אותו אבל חרש ושוטה פטורין וכן כתב הרב המגיד וז"ל אבל חש"ו פטורים הם לגמרי עכ"ל וא"כ קשה טובא דכיון דפטור החרש מלקראה כיצד יוציא י"ח למי שהוא חייב ואין לומר דיסבור הרמב"ם דחרש חייב דא"כ הול"ל חרשין כמו שהזכיר נשים וגרים ועבדים משוחררין הו"ל לאשמועינן רבותא דחרשין נמי חייבים. וכן התם מס' ערכין הכל חייבין במקרא מגילה הכל לאתויי מאי לאתויי נשים ואמאי לא אמר לאתויי חרשין דהוי רבותא נמי. אלא ודאי דחרשים אינם חייבים וא"כ כיצד יוציאו את אחרים והכי כתב הרמב"ם והוא שישמע מפי מי שהוא חייב וחרש אינו חייב. אלא ודאי הנסחא עקרית היא כנסחא שלנו חש"ו וטעמא דבמגילה פסקינן כר' יוסי ובק"ש לא משום דהתם לא סתם לן ר' כוותיה והכא במגילה סתם לן רבי כוותיה משמע דהלכה כוותיה וטעמא משום דמגילה בעינן פרסומי ניסא והחרש אינו שומע אינו מתפרסם הנס ע"י לפי שאינו שומע מה שאומר ע"כ. וכדבריו כתב שו"ת רדב"ז (חלק ח סימן עט) ע"ש וכן הגירסא הגהות מיימוניות (בהלכות מגילה פרק א הלכה א), ובמגיד משנה, ובלחם משנה, שם שכללו את החרש יחד עם ש"ו בדברי הרמב"ם ע"ש. וכן העלו עוד ראשונים דחרש אינו מוציא י"ח אחרים בסידור רש"י (סימן תקלח) ובמחזור ויטרי (סימן קלג) ובספר כפתור ופרח (פרק טו).
וכן נראה להוכיח דחרש אינו מוציא י"ח והטעם הדבר משום פירסום הנס מדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט) שגם כתב נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה וע"פ שבהדלקה אין צורך בכוח הדיבור ואפילו הכי אינו מוציא י"ח כלל בהיותו חרש. ואף שהב"ח ואחרונים הנ"ל פסקו דהשומע מן החרש בדיעבד יצא מ"מ קשה הדבר להקל נגד משמעות גדולי הפוסקים הלא הם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דפסקו כסתמ' דמתני' ומרן בשו"ע.
ובכיוצא בזה נשאל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קמה) שהמדקדקים מחזיקים מגילה כשרה בשעה שהש"צ קורא כדי להשלים מה שלא שמע היטב מש"צ א"כ אם קרא אז בלחישה בלי שישמע באזנו הרי לא יצא לדעת הב"י ושו"ע. והשיב שאכן בדברי הגאון מאמר מרדכי מבואר בשם בית יוסף דאפילו מי שאינו חרש אם קרא ולא השמיע לאזניו לא יצא. אלא דמבואר מדברי האבודרהם ועולת שבת והא"ר כיון שהוא קריאה של תוכן העיקר הבנת הלב לא השמיע, וא"כ נמצא מדבריהם כבה"ל דקרא ולא השמיע לאזניו יצא עכ"פ דיעבד ע"כ. וצ"ל כ"ש לדעת הפוס' הב"ח המג"א והפר"ח הנ"ל שלדעתם השומע מחרש בדיעבד יצא י"ח וכמ"ש להדיא הפר"ח שם וז"ל מי שקרא את המגילה ולא השמיע לאזנו דיצא. ושו"ר בשו"ת רדב"ז (יו"ד חלק ח סימן עט) שגם העלה כדבריהם ולא מטעמם מדפסקינן הלכתא גבי מגילה כר' יוסי ולא מטעמיה, דאילו מטעמיה דר' יוסי אפילו ראוי לשמיעה לא יצא אפילו בדיעבד, אבל לטעמיה דר' יהודה בדיעבד מיהא יצא, אלא דבחרש אמרינן שלא יצא משום ההיא דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אבל כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ולפיכך פסול אפילו בדיעבד דכיון שאינו שומע אין ראוי להשמיע, ואתיא מתני' דמגילה בדינא דידיה כר' יוסי ולא מטעמיה, וזהו שכתב הר"ן ז"ל דאתיא לה כר' יוסי דאמר בפרק היה הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ע"כ, והיה ראוי שיאמר דמתני' ר' יוסי היא, ולהכי אמר דאתיא לה כלומר אתיא בדינא כר' יוסי.
איברא לפי מה שכתבנו לעיל שמה שחרש אינו מוציא י"ח טעמו משום פרסומי ניסא ונקטינן כר' יוסי שאם לא השמיע לאזנו לא יצא וכמ"ש הב"י. וכן פסק מרן בש"ע (סי' תרפט). כיעו"ש. ולפי זה אף אם לא שמע תיבה אחת לא יצא י"ח מה לי תיבה אחת ומה לי יותר עיין בדברינו (סימן סה) דהעלנו השומע מהש"ץ את המגילה והשמיט תיבה אחת או אות אחת ולא קראה אף בע"פ אינו יוצא חובה. ואינו דומה למה שכתב בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן ו) הלכה למעשה, כדאים הם הגאונים המקילים לצרף חרש אילם שלמד בבית הספר לחרשים אילמים, למנין, לקדיש ולקדושה. דהא במקרא מגילה בעיינן פרסומי ניסא. ומכיון דאינו נקרא בר חיובא דאין יכול להשמיע לאזניו, וכיון שאין משמיע לאזניו יש בזה חסרון בפרסום הנס, ממילא אינו יכול להוציא אחרים כיון שאינו מחויב בדבר.
לסיכום: אין לקטן מצד עצמו שום חיוב לשמיעת המגילה.
פירות הנושרים:
1. יש חיוב על האב לחנך את בנו בשמיעת מגילה וכיוצא בזה.
2. אע"פ שהקטן היה באותו הנס אינו חייב.
3. אין הקטן מוציא י"ח אחרים בקריאת המגילה.
4. י"א דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך.
5. טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה אע"פ שאינם בגיל חינוך ובתנאי שאינם מפרעים. ואפילו קטן שלא הגיע לחינוך רק שיודע להבין צריך לשמוע מקרא מגילה, לפרסומי ניסא, פירוש שיודע לשאול ומפרסמין הנס להם.
6. שיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות אלא כפי הענין שחייב לחנכו בו, לענין יום הכפורים אית ליה חד שיעורא, וגבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו, ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא.
7. בן י"ג שנה ויום אחד הוא בר חיוב ועונשין, אבל פחות מכן לא וזהו הלכה למשה מסיני, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני.
8. קטן שאין לו אב ואינו צריך לאמו נראה דאין חייבין לחנכו כיון דלית ליה אב ומכל מקום אין להקל למעשה.
9. חרש והמדבר ואינו שומע מחויב לקרות בעצמו כיון שאינו שומע ואף אם יקראנו בלא טעמים ג"כ אין קפידא וי"א דאינו מחוייב כלל. ואינו מוציא י"ח את אחרים. ובדיעבד נראה שיכול להוציא כשאין אחר.
10. הקורא את המגילה ולא השמיע לאזנו יצא י"ח.
11. אף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם ע"י מין חצוצרות וכיוצא בזה מ"מ לא מיקרי חרש.
12. אם החזן כבדו אזניו משמוע רק אם בקול גדול יצעקו אליו, אם החזן קרא בקול בינוני באופן שבודאי לא שמע בעצמו אינו מוציא אחרים. ואף שבקול גדול ישמע ואם כן מחוייב בשמיעה, מכל מקום כיון שלא שמע ממש אינו מוציא.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5