——–
איתא בתוספתא ברכות (פרק ג' סעיף כב) וז"ל הכותב את השם אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו וכו' ע"כ. וכתוב בשו"ת הרדב"ז (סעיף קנד) שבכל דבר שבקדושה כגון ס"ת תפילין ומזוזה שהצריכו לשמה אין הקדושה חלה במחשבה לבד אלא בדבור שהדבור עושה רושם גדול וחכמי המדרש הזכירו זה בכמה מקומות עכ"ל וכ"כ בספר התניא בקונטרס אחרון על מעלת הדיבור יותר מחשיבה וכ"כ ספר התרומה בהלכות ס"ת וצריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה ע"כ ובב"י (סימן רעד) כתב בשם רש"י דס"ת סתמה לשמה קיימא דמהיכי תיתי דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו וכו' ע"כ נמצא לפי רש"י סברתו שסופר מכוון בזמן הכתיבה .
ובספר יריעות שלמה (פרק ד') כתב שכתיבת סת"ם מחייבת ריכוז תמידי היות וצריך לקדש את הכתיבה וכן בכל פעם כשמגיע לשם משמות הקדושים שצריך לקדשו ולכן כשבא לנמנם לא יכתוב שאינו כותב אז בכוונה וזה ממה שכתב הרמ"א (סימן לב) וכן בשם הרב מלאכת שמים דה"ה אם שתה משקאות המשכרים וכו' והמשיך בשם הגאונים שבט הלוי והרב מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים להעיר לסופרים השומעים שירים ומנגינות או דברי תורה בשעת הכתיבה ויש למחות בידם אך אם כוונתו לשמוע רק צלילים בעלמא כדי שיהיה לו מצב רוח טוב ולא ישתעמם ולא יתעייף ואינו שם לב לתוכן השירים לית לן בה ע"כ דברי נאמ"ן ס"ט וראיתי פסק של הרב חיים פסח הורוביץ שכתב הכותב סת"ם והוא שומע רדיו בשעת הכתיבה כל מה שהוא כותב הרי זה פסול. וכ"כ שו"ת אבני ישפה (חלק א סימן ז) .
ואל תקשה מברכת המזון שמותר לברך כשהוא שיכור ואעפ"י שאינו יכול לדבר כראוי משום שהטעם הוא התורה התירה {ירושלמי}והדיוק "ושבעת" עיין משנ"ב (בסימן קפה). נראה מכאן שגם לועס מסטיק או כל שאר דבר הדומה לו כגון גת יהיה מותר משום שנועד שלא ישתעמם אלא שמרן (בסימן רעו) כתב שצריך לומר שכותב לשם קדושת השם וכו' וכ"כ ערוך השולחן (בסימן רעו) בשם הרמב"ם ושו"ע שצריך שיאמר בפיו שכותב לשם קדושת השם והטור כתב מספיק במחשבה וכתב עוד (בסעיף ח) בעניין שואל בשלומו שלא ישיבנו מהטעם מפני כבוד ה' ולא מטעם הרמב"ם שתלה זה מפני לשמה והגדרת כבוד ה' נלמד מהרמב"ם אעפ"י שכאן אינו סובר את הטעם משום כבוד ה' (בהלכות תפילה) וז"ל בדיבור צריך השווית הקול וכו' ומחתך הדברים וכו' וכתב עוד וצריך לכוון רגליו ונותן עיניו למטה וכו' ועומד כעבד לפני רבו באימה ויראה ופחד עכ"ל. וכן כתב בעניין תיקון המלבושים ולא ברגליים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני גדולים אלא בבתי הרגלים. וכתב הגהות מימוניות כדאמרינן בחגיגה לאו אורח ארעא לגילוי כרעיה קמי רביה ע"כ וכן כתב הכ"מ שם .
נמצא דקמיה דרביה כעין כבוד השם ואם כן וודאי שאין כבוד לתלמיד שילעס לפני רבו וכל שכן לפני הקב"ה ועוד קצת משמע (באורח חיים סימן קעב סעיף ב) שכח והכניס וכו' ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחר ומברך וכל זה ברור שזה בדיעבד אבל לכתחילה לא יברך עם אוכל בפה מטעם ימלא פי תהלתך ואעפ"י שאין הנדון דומה לראיה אך צד המשותף ביניהם שמדבר לפני קונו צריך השווית הקול ולחתך הדברים. ועיין עוד ברבינו יונה (במס' ברכות פרק ששי ד"ה בא להם יין) שיש מפרשים שמתוך שאין בית הבליעה פנוי אין יכולים לצאת בעניית אמן משום שנאמר ימלא פי תהלתך ואם אומר אותו בעוד שאוכל נמצא אין אומר אותו כראוי אמנם כתב שם שמלה אחת יכול לאומרה כראוי עיין שם.
וכן כתב המשנה ברורה בשם האשכול שצריך לברך מלא פומיה ולא לגמגם עכ"ד וכ"כ הברכי יוסף (בסימן לב) שטוב להוציא בשפתיו כי אין הקדושה חלה במחשבה אלא בדיבור עושה רושם גדול וציין לרדב"ז וכתב עוד המשנה ברורה (בסימן לב בסעיף לא) בשם הב"ח שצריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה והטעם כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן על הקלף עכ"ל וכתב הטור (בסימן לב) וז"ל וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שכתבנה ע"כ נמצא שהבל (הדיבור) הוא המקדש וכתב על זה הב"י שזה נלמד מגמרא פ"ק דב"ב דף(ט"ו) שהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכ"כ המרדכי וכ"כ בסמ"ג וכ"כ רש"י במנחות דף (ל.) וז"ל ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב וכ"כ בירושלמי שאין לקרות ללא סרסור שנלמד ממשה רבנו וכן למד שצריך לקרא בעמידה ואימה ובקול שווה המתרגם והחזן עיין ב"י (סימן קמא) וכ"כ בלשכת הסופר בשם ספר שנות חיים ספר סת"ם וז"ל וכתב המרדכי מכאן (ממשה) יש להוכיח דס"ת תפילין ומזוזה הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו וכו' ע"כ וכ"כ בעל המשנה ברורה (בסימן קמא) כפי שניתנה בעמידה ואימה וע"י סרסור כך אנו צריכן לנהוג באימה ובעמידה וסרסור דהינו שיהיו ג' על התיבה בזמן קריאת התורה עכת"ד וכ"כ הלבוש וכ"כ עוד אחרונים .
נמצאנו למדים מספר הלכות ממשה רבנו וגם למדנו שצריך להוציא התיבה מפיו לפני כתיבה כמעין עמידה לפני ה' ואולי לזה התכוונו התוספות במנחות וז"ל יש ספרים דגרסי ומשה אומר וכותב וחומרא היא לכותבי ס"ת ומזוזה ותפילין וכו' ואף השיטה המקובצת למד משם שיש לקרות לכותב אומנם שיש קצת לדחות שמשה היה במחיצת הקב"ה במרום ואעפ"י שאנו אומרים מלא כל הארץ כבודו בכל זאת יש קצת שוני אך מאחר שממעשה דלעיל למדו רבותינו מס' הלכות כדלעיל ולא חילקו גם בלעיסת גת או מסטיק לא נחלק כיון שאומר לשם קדושת השם י' ק' ו' ה' וכותב את השם הגדול והנורא ואע"פ שכתב הרב משנת הסופר (סימן ד') וז"ל וכשיש קרי וכתיב יאמר כהכתיב ובשם הוי' שאסור להגיה אותו ככתיבתו יכול להימנע וי"א שיאמר י' ק' ו' ה' הנה אעפ"י שאינו הוגה את השם הוי' מחמת איסור בכל זאת כל כוונתו לשמו לא כל שכן שיש לשמור על כבוד ואימה לפני קונו כדלעיל .
ויתרה מזאת דשם השם צריך קדושה יתרה על כל ספר התורה ואעפ"י שקידש את הספר צריך לחזור ולקדש כל שם הוי' בנפרד ואף לא סגי במחשבה לכתחילה עיין לשכת הסופר שם ודע שדעת הברכי יוסף שלא מספיק אם חשב שכותב לשם השם כדעת הבני יונה אלא צריך לכוון לקדשו וציין שזאת דעת מרן עיין משנת סופר (סימן י) ואף לקדושת ומעלת השם הקדוש יש לקדש את הדיו וזאת ע"י כתיבת אות או תיקון אות זאת ועוד שכבוד קונו לאו דווקא שמוציא מפיו דבר אלא אפילו כשהוא שותק עדיין שייך כבוד השם כמו שנתבאר ובהלכות תפילה כתב המשנ"ב (בסימן צז) דכל זמן שלא פסע הו"ל כעומד לפני המלך עכ"ל ועוד יש מרבותינו שאסרו תלית ה' או כתיבתו על המחק או יציאתו מחוץ לשיטה משום כבוד לה' וכ"כ ספר התרומה (בהלכות ס"ת סעיף קצט) שלא יכתוב על המחק כי אין כבוד לכתוב השם עליו ואם על הכתב או על הנכתב אומרים כן אזי על הכותב לא כל שכן הלא הוא זה שמקדש את הכתב .
וכן כתוב בהלכות יסודי התורה לרמב"ם וז"ל כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד וכו' בד"א שכתבם ישראל בקדושה עכ"ל זאת אומרת שרק ע"י כתיבה בקדושה יש המשכת הקדושה על הכתב ואם לא אין שום קדושה על הכתב ואין איסור איבוד ביד וכ"כ שו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן רצג) וז"ל בספרי פ' נשא הובא בילקוט שם ע"פ בספר ומחה וכו' ספרי מינות כיצד הוא עושה וכו' רע"א שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה עכ"ל. הרי בהדיא דלא מפני שכתבו לשם ע"ז קאמר אלא מפני שלא נכתב בקדושה קאמר היינו סתמא שלא נתכוין לקדשו והן הן דברי הרמב"ם ממש כנ"ל ועי' זבחים ב' ע"ב. וכ"כ שו"ת עין יצחק (חלק א-או"ח סימן ה) ומשמע דאף בסתמא ג"כ אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש כל זמן שלא כתבם בקדושה וציין לרמב"ם הנ"ל.
זאת ועוד שיש צורך עוד לפני הכתיבה לנהוג בכובד ראש כפי שכתב לדוד אמת שם שטוב שיטבול וכו' וצריך לקדש עצמו שלא יאכל בשר בחול וכן יקדש פיהו ויתוודה על העבר לפני הכתיבה ועדיף שיהו תפילין עליו כל היום ולא יגע במקום מכוסה ולא ישיח שיחת חולין וליחד לו מקום ושלא יכנס שם גוי ואפי' אשה ולפני שם השם יעמוד ברעדה ויאמר וכו' וכ"כ בספר חיים לרבנו פאלאג'י (סימן מד סעיף יג) וכף החיים (בסימן רעא אות כב) וז"ל אין לכתוב ס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידים אף שראשי אצבעות הבתי ידים חתוכים (כפפות) כשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת וציין לברכ"י שכתב בשם מהר"ם פרובי"צאל ופ"ת. וכ"כ ילקוט הסופר (בסימן ד) וציין לשבט הלוי (ח"ו) ועוד שגילה דעתו שרע מאוד המעשה שהסופרים פותחים הטייפרקורדר בשעת הכתיבה ויש למחות בהם עכת"ד. וכתוב עוד בקול יעקב לפני הכתיבה יכין לבו ואם צריך לירוק או לנקות חוטמו וינקה את ידיו ויקדש את השם ויכתבנו בכוונה זכה וצלולה ויזהר בזה כי קידוש שם השם הוא דאורייתא (לחלק מהפוסקים) הנה מדבריו אנו רואים דמיון רב להלכות תפילה וכל ההכנות הנ"ל רק משום כבוד קונו ודע שמותר לברך בזמן שליבו ערום לא כן בתפילה (הלכות ברכות לרמב"ם ) וזאת כדאמרינן משום כבוד השם ואומנם כאשר כותב מתוך הכתב שלדעת מרן אין צורך להוציא בפה למעט בקדושת שם השם נראה שיש להקל אם הסופר לועס. אומנם אם לא נהג בכבוד כדלעיל בזמן הכתיבה אינו נפסל בכך לא גרע ממשיב באמצע שם השם (שהפסיק בשם השם ודיבר) עיין בש"ך (סימן רעו) אך בזלזול גדול נראה לפסול כגון תליית מקצת השם וכד' . (ועוד יש לדון לכותב עם הגת דמסתמא יש כאן מקח טעות עיין עוד בדברינו סימן עא).
ועיין בשו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל ב סימן י') שכתב בשם כמה"ר יעקב פראג'י מהמה נר"ו זה לשון ספר מצת שמורים (בה' תפלין דף לד:) צריך ליזהר לכתוב שם הויה עם הכונה שנבאר פה ומי שאינו מכוין בשעת כתיבת הויה בכונה זו כפי הזוהר אין להם קדושת תפלי' ואסור לברך עליהם מפני שנקרא ברכה לבטלה כמו שמביא בפרשת ויקרא (דף יא:) מאן דבעי למיכתב שמא קדישא כו' והכי בעי ברנש לאזדהרא בשמא קדישא דיכתוב שמא קדישא בגוונא דא ודא איהו כדקא חזי ואי לאו לא אקרי שמא קדישא ואיקרי פגים ומאן דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אתברי עכ"ל עיין שם שהאריך בכוונות.
לסיכום: נראה שמן הכבוד לקונו אין לסופר ללעוס מסטיק או גת בזמן שקורא בפיו את מה שכותב וכל שכן כשמקדש שם ה'.
פירות הנושרים:
1. אין לכתוב כשבא לנמנם ולא בשכרות.
2. לכתחילה אין לכתוב או לברך עם אוכל בפה או מסטיק.
3. הסופר צריך לקרוא לפי הכתיב ולא הקרי.
4. אע"פ שקידש בתחילת הספר יש לקדש לפני כל שם השם.
5. יש לקדש בפה ולא במחשבה.
6. יש לכוון לקדש את הדיו דווקא ע"י כתיבת אות או תיקונה.
7. יש לנהוג בכובד ראש לפני הכתיבה.
8. ואף בשעת הדחק אין לנהוג קלות ראש.
9. אין לכתוב עם כפפות אף שראשי אצבעות חתוכים גם כשהקור גדול.
10. אין לשמוע שירים ודברי תורה או ערוצי קודש בזמן הכתיבה.
11. מנהג אשכנזים שיעמדו ג' על התיבה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5