א בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַהֲבָה רַבָּה וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל אַשְׁכְּנַז. } וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, וְאִם הִיא פּוֹטֶרֶת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ "ז. ב קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בְּרָכָה, יָצָא יְדֵי חוֹבָת קְרִיאַת שְׁמַע, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא א הַבְּרָכוֹת בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע, וְנִרְאֶה לִי שֶׁטּוֹב לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַבְּרָכוֹת. ג סֵדֶר הַבְּרָכוֹת אֵינוֹ מְעַכֵּב, שֶׁאִם הִקְדִּים שְׁנִיָּה לְרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי חוֹבַת בְּרָכוֹת. ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה, ב וְכֵן הֲלָכָה. ה הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק ג רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהַשְּׁאָר, אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אוֹ מַגִּיהַּ הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָצָא, וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
ב א הברכות. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עיין סי' נ"ח סעיף ו'. כתב בספר הכוונות ד' זכירות הם. והם א' זכירת מתן תורה כמ"ש זכור את יום אשר עמדת וגו'. ב' זכור את אשר עשה לך עמלק. ג' זכור את אשר עשה ה' למרים וגו'. ד' זכירת מצרים: והד' זכירות אלו יכוין כשיאמר ובנו בחרת יכוין במעמד הר סיני שאז בחר בנו מכל עם וקרבנו לקבל תורתו: לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק כי אין השם מלא עד שימחה שם עמלק: להודות לך. יכוין שהפה והלשון נבראו כדי להודות ולהלל שמו ולא לדבר לשון הרע ובזה יזכור ממעשה מרים. וזכירת מצרים יכוין בפרשת ציצית על פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עכ"ל: וכתב המ"א שצריך ג"כ לכוין זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך וגו'. ויכוין זה באומרו באהבה לאפוקי באותו פעם שלא היה באהבה ע"ש. וקודם ק"ש יכוין לקיים מ"ע של ק"ש. מי שהיה מברך ברכת ק"ש ומצא עצמו בהאל הגדול ונסתפק לו אי קאי בשם קדשך הגדול בטחנו שבאהבת עולם או בהגיבור והנורא קדוש הוא שבברכת יוצר אור חוזר לברכה ראשונה. פרי הארץ חלק א"ח סי' ג' אבל בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סימן י"א פסק שאינו חוזר לברכה ראשונה דספק ברכות להקל ומהיות טוב יחזור לראש ברכה שניה. ע"ש וכ"פ היד אהרן ע"ש וע"ל סי' ס"ז: ד ב וכן הלכה. ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן א"צ כוונה. רדב"ז מ"א: ה ג ראשון. אע"ג דבסעיף ד' פסק דמצוה בעי כוונה. היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפסוק ראשון עמ"א ועיין סי' ס"ג ס"ד ועיין כ"מ:
א׳ וחוזר וקורא. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עסי' נ"ח ס"ו: ב׳ שאם הקדים. ואף ע"ג דאינה פותחת בברוך וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מ"מ כיון דנתקנה סמוכה לחברתה אף כשקורא אותה בפ"ע אין בה שם ומלכות [כ"מ] ובתשו' הרשב"א סימן שי"ז כתב הטעם משום דהוי ברכה קצרה וצ"ע וע' בטור סי' ו': איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת, וקרבתנו מעמד הר סיני, לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם, להודות לך הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות וכשאומר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה עכ"ל, ובילקוט פ' בחקותי מביא ג"כ זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' זכור בפה ע"ש בשם ספרי ונ"ל שיזכור זה כשיאמר באהבה לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים עססי' תרפ"ה וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל: ג׳ וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונ' [רדב"ז ח"א כ' /ח"ד אלף צד/ ומ"צ ח"ב ס"ב כ"ה סי' תקפ"ט]: ד׳ יצא. אף על גב דבסעיף ד' פסק דמצות בעי כוונה היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפ' ראשון עב"י סי' ס"ג ס"ד בשם הרשב"א ואף על גב דאמרי' בגמ' בקורא להגיה לא יצא היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י אבל בקורא כהלכתו יצא כנ"ל ובכ"מ פ"ב משמע דס"ל דאפי' לא כיון לצאת רק בפ' ראשון יצא וכ"מ לשון הרמב"ם ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה:
א׳ סדר הברכות כו'. בטור כתוב זה בשם רב האי ולא חילק בין יחיד לצבור ותמה ב"י שהרי הרא"ש ורשב"א כתבו בשם רב האי לחלק בין יחיד לצבור דהיינו דבצבור דוקא סדר אינו מעכב אבל ברכות עכ"פ מעכבו' וביחיד אפי' לא אמרן כלל אינו מעכב ונרא' דט"ס הוא בטור וצ"ל אלא לענין זה קאמר בגמ' שאין מעכבות שאם שינה הסדר לומ' ראשונה לבסוף ושניה תחל' אינו מעכב וההי' דירוש' מיירי דוקא ביחיד אבל בצבור מעכבין ע"כ. ולענין הלכה פסק הש"ע דלא כרב האי בחילוק יחיד וצבור שכן מסקנת הרשב"א:
ס׳:תקמ״ז א׳ (ס"ק א) וחוזר כו' יצא י"ח ק"ש כו' באמת הרב"י כ' וז"ל ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זא"ז. כלו' שאם לא אמר אלא ברכה אחת כו' ואף ידי זו שבירך לא יצא ה"ה נמי אם קורא ק"ש בלא ברכותי' אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אין מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהו יצא עכ"ל: ב׳ וכיון דקי"ל ברכות מעכבות זא"ז אלא דסדר ברכות אין מעכבות. כדאי' בסעיף ג' א"כ גם ידי ק"ש כתקנה לא יצא. וע"כ צ"ל דמ"ש מ"א דיצא ידי ק"ש היינו מדאורייתא. אבל ידי ק"ש כתקנה באמת לא יצא: ס׳:תקמ״ח א׳ (ס"ק ב) שאם כו' וכל ברכה כו' הם תרי קושיות. ניהו כשסומך אהבה רבה ליוצר אור א"צ ברכת אהבה לפתוח בברוך כדין כל ברכה הסמוכה לחברתה שאינ' פותחת בברוך וגם אפי' בחתימתה אין בה מלכות וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה ואם סמכה ואמרה אחר יוצר אור ל"ל בה. מ"מ עכשיו כשאו' אהבה רבה בפני עצמה היה ראוי שתתחיל בברכה וגם להזכיר בה מלכות בפתיחתה: ב׳ דהוי ברכה קצרה. צ"ע ר"ל דהא הוא מטבע ארוך ולמה קראה קצרה. וע' בטור סי' ו'. ר"ל שכ' שיש להסמיך אלקי נשמה לברכת התורה לפי שאינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת התורה לכן לא יפסיק ביניהם ואף ע"ג שלפי דברי מ"א כיון שנתקנה סמוכה לחברתה אפי' אמרה בפני עצמה אין צריכה לפתוח בברכה מ"מ לכתחלה ודאי עדיף להסמיכה וכאן איירי כגון שהוא אנוס: ג׳ אי' בכוונת כו' וצריך טעם כו' ועססי' תקפ"ה. ר"ל דשם כ' מ"א דודאי מה"ת יוצא בקריאת פ' זכור כשקוראו בפ' בשלח או פ' תצא אלא שתקנת חז"ל לקרותה קודם פורים וא"כ ה"ה בהני זכירות שכ' מ"א כאן גם כן יוצאים במה שקוראים אותו באותו שבת שהמה כתובים באותה פרשה. מ"מ קצת קשה דה"ל לחז"ל לתקן להם קריאה מיוחדת: ס׳:תק״נ א׳ (ס"ק ד) יצא כו' עב"י כו' בשם הרשב"א. ר"ל שכ' ג"כ סברא זו. ואע"ג דאמרינן כו' ר"ל דבר"פ היה קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו לצאת יצא ואם לאו לא יצא ואמרי' עלה ש"מ מצות צריכות כוונה מדתנן אם לא כיון לא יצא ודחו הב"ע בקורא להגיה לכן אם לא כיון לבו לא יצא הרי דאפי' א"א מצות א"צ כוונה. מ"מ בקורא להגי' לא יצא כ"ש לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה דבקורא להגיה לא יצא וא"כ למה כ' בש"ע אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות כו' יצא והוא קושית הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על הרמב"ם שכ' כלשון הש"ע. היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י וכ"כ התו' דכתבו על פירש"י שפירש בקורא להגי' הספר דאפי' לקריאה נמי לא נתכוין. והתוס' הקשו דלמה לא יצא כיון דמצות א"צ כוונה ועכ"פ קרא לכן פי' התו' שאין קורא התיבות כהלכתן בנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפות ומזוזת. ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כו' עכ"ל. וכן תר"י כתבו ע"ד זה באופן אחר. עכ"פ קורא להגיה שכ' בש"ע אין פי' שוה לקורא להגיה האמור בש"ס דבש"ס ר"ל שאינו קורא כהלכתו ובש"ע ר"ל שקורא כדין בנקודתן. אלא שאין כוונתו רק להגיה אבל מתכוין לצאת: ב׳ ובכ"מ כו' דאפילו לא כיון כו' יצא דהקשה קושית מ"א על הרמב"ם כנ"ל ותי' דדברי הש"ס דמוקי בקורא להגיה לפי מאי דס"ד. אבל לדידן דקי"ל כר"מ דף י"ד דפסוק א' צריך כוונת הלב ולא יותר: ג׳ אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל הכ"מ והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא. היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר הפרשיות להגיה ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא כ"ה תמצית דברי הכ"מ והטעם י"ל לדעת הכ"מ דבשאר פרשיות אפי' לא כיון לצאת יצא דס"ל כהרשב"א (הובא במ"א סי' ס"ג ס"ק ח) דפסוק א' לבד הוה דאוריית' ומכאן ואילך הוי דרבנן. וס"ל כמ"ש מ"א ס"ק ג' דבמצות דרבנן א"צ כוונה. ואפשר לזה נתכוין מ"א במ"ש סס"ק זה ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה: ד׳ וכ"מ ל' הרמב"ם. והוא כל' הש"ע ובאמת גם כוונתו של' הש"ע ג"כ משמע כמ"ש הכ"מ. ונקט הרמב"ם כיון דדברי הכ"מ אמורים להרמב"ם משמעותו אפשר דלפי' מ"א צ"ל דקורא להגיה האמור בגמ' עם קורא להגיה האמור ברמב"ם וש"ע הן שוין בלשונם וחלוקים בפירושיהן כנ"ל והוא דוחק:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…