——–
מצאנו במדרש תנחומא מעשה בר"ע שקראו אותו לתורה ולא רצה לעלות אמרו לו תלמידיו רבינו לא כך למדתנו כי היא חייך ואורך ימיך ולמה נמנעת לעלות אמר להם העבודה לא נמנעתי מלעלות אלא שלא סידרתי אותה שתים ושלוש פעמים שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הצבור עד שיפשוט אותו שתים ושלוש פעמים בינו לבין עצמו תחילה וכו' ודריש ליה מקרא באיוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם וכ"כ בתניא רבתי ומזה נלמד שהקורא הפרשה צריך לסדר אותה תחילה פעמיים ושלוש בינו לבין עצמו.
וכתב על זה הב"י (בסימן קלט) שלהלן אבל לדידן שהעולה אינו קורא בקול רם לית לן בה ורק החזן הוא שצריך לסדר הפרשה ואסור לדלג אפילו מילה אחת וכ"כ מרן (בסימן קלז) (וסימן רפב) אם דלג פסוק וכו' וכתב עליו המ"א דה"ה תיבה אחת אלא שדברו בהווה וכ"כ המ"ב ונראה לי שלמדו משו"ת הרשב"א וז"ל כיון שאסור לקרות בתורה אפי' אות אחת שלא מן הכתב היאך ש"ץ קורא ישכבנה והכתיב ישגלנה וכו' תשובתו זו הלכה למשה מסיני וכו' עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם עיין ב"י (סימן קמא) שלא רק תיבה אחת אסור לקרא בע"פ אלא אפילו אות אחת אסור ולכן פסק מרן בש"ע (סימן קלט) סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב נמצא שעל הקורא לראות כל אות ואות בקלף עצמו ולקרותו לקהל ולכאורה נראה שגם על העולה יש חובה לראות ולקרא יחד עם הקורא בכדי שהברכה תחול עליו עיין (סימן קמא).
וגם בתשובות הגאונים החדשות (סימן לד) מצאתי כתוב דלאו שפיר הוא ולא נפיק ידי חובתיה אותו המברך על התורה בקריאת החזן דלא אשכחן דבכי האי גונא יכיל איניש לשויי שליח. ואע"ג דכתבי' לעיל בהלכות ספר תורה דהתירו רבואתא לסייע את הקורא בין בקול רם (בי) בין בקול נמוך, אנן לא חזי לן לעניות דעתין שיוכל החזן לקרות בעבור העולה כי איך יברך זה ויקרא זה, כשם שהוא עושה שליח לקריאה יעשה נמי שליח לברכה. ואם תאמר [מה] יעשה מי שאינו יודע לקרות בתורה, פטור הוא מלקרות בתורה ואף אינו רשאי לעלות כלל שהרי שנינו בתוספתא מגילה פ"ג הי"ב, בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב אפי' עד שבעה פעמים, ואלו היה אמת שיוכל אדם לקרות בשביל אחרים היה הדין שיעלו מבני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא שבעה ויקרא אחד בשביל כלם ע"ש.
אלא שבב"י כתב שם בשם הזהר מוכח שעדיף שלא יקרא העולה כלל ואף גריעותא היא אם יקרא וז"ל הזוהר בפ' ויקהל ואסור למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי ושתקן ושומעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עלי' ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורים לשון הקדש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא וקודם לזה כתוב אי ההוא צלותא אשתמע לאודניה דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולית דצייתין ליה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בג"כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון מההיא צלותא בני נשא ותו דמילתא דצלותא אתאחדת בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא אצטריך למשמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קארי וחד לשתוק ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ע"כ וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו שש"ץ הוא הקורא העולה אסור לקרות אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד דהכא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה שש"ץ קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם ש"ץ ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו וכן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמי ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואע"פ שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור. וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאוזניו ע"כ מדברי הב"י .
וכ"כ הפרי חדש שעל העולה לא להשמיע לאוזנו וכ"כ בספר חיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן ד סעיף ו) והבן איש חי (בפרשת משפטים) כדעת הזהר וכ"כ מחזיק ברכה (בסימן קמ"א) שיש לחוש לדברי הפרי חדש וכדברי מרן עצמו בבדק הבית וכבר הופיע רוח הקדש בבית המדרש מיסוד רבינו האר"י זצ"ל שכתב דגם בתפילה צריך שלא ישמיע לאוזניו ומי יבא אחרי המלך עכ"ל וכתב עוד אין זה אלא דווקא למישרים ארחותם כי שיח וכי שיג להם לכלכל דבריהם במשפט האורים אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר והנח להם לישראל וכו' ע"כ וכ"כ בשו"ת שמש ומגן (או"ח סימן נה) לגאון הרב משאש ובשו"ת יצחק ירנן הוכיח שבעמידה יש להשמיע לאוזנו.
נראה להדיא שאין לעולה לקרות ולהשמיע לאוזנו כלל ומאי דשרינן ליה לקרוא בלי שישמיע לאזנו זאת רק בשל ספק ברכה לבטלה לכן פסק שעל העולה לקרוא בלחש אך אם העולה עצמו קורא בתורה אין כאן ברכה לבטלה ועל הש"ץ חובה לשתוק וכן מדוקדק הדבר בשו"ע עיין שם .
נמצאנו למדים שאם העולה קורא בתורה הברכה חלה על קריאתו ומה שהש"ץ עומד לידו רק משום שהתורה ניתנה ע"י סרסור כך צריך לקרא ע"י סרסור עיין בדברינו (בסימן ס) ואפשר לומר שאף אין הש"ץ צריך לראות את הכתב כלל כאשר העולה מברך וקורא בתורה אך כאשר הש"ץ הוא הקורא בס"ת העולה (שהוא מברך) חייב לראות את הכתב מטעם שאסור לקרא בתורה אפ' אות אחת שלא מהכתב וקורא עם הש"ץ בלחש בכדי שברכתו לא תהיה לבטלה כ"כ הרא"ש ,ר"י ,הר"ד אבודרהם ,הרשב"א ,שיבולי הלקט , וכן משמע מהרמב"ם , ריב"ש ,מהר"י ן' חביב עיין בב"י שם וכן ראיתי ברבינו ירוחם (נתיב שני חלק שני).
נמצא לשיטתם שסומא לא יוכל לעלות לס"ת לעולם וחשש לברכה לבטלה כי שצריך לקרות מתוך הכתב והא אינו יכול.
וקשה כיצד הב"י מנה את הרמב"ם עם הפוסקים הנ"ל הלא הרמב"ם מתיר לקרא בספר תורה פסול וכתב להדיא בשו"ת פאר הדור לרמב"ם (סימן טו) שאין הברכה לבטלה משום שהיא על דברי התורה עצמם אפילו לקרא בע"פ ולברך מותר כי לא על התורה עצמה הברכה ואין לדמות כלל לארבעת המינים וכו' ששם הברכה היא על ארבעת המינים עצמם שאם אחד מהם פסול הברכה לבטלה ומטעם זה התיר לקרוא ולברך על ס"ת פסול עיין עוד בזה בדברינו (בסימן סא).
והרמב"ם כתב שם ואפילו קרא על פה עצמה של קריאה היא המצווה שעליה אנו מברכין ולכן משמע לדעת הרמב"ם שאף הקורא עצמו יכול לברך ולקרא בלא להסתכל ולהוציא את הקהל גם בימי שבת וכ"ש העולה או הסומא שיכול לעלות ולכוון על קריאתו של הש"ץ ועוד שדעת הנ"י, ספר האשכול ,האגודה שסומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא בע"פ אבל אוקומי איניש אחרינא שפותח ורואה וסומא מברך ועומד בצידו שפיר וכ"כ הד"מ בשם המהרי"ל שהסומא עולה לתורה וכ"כ הפרישה, והט"ז, ופרי מגדים במשבצות זהב, ומ"א בשם משאת בנימין, והמט"מ, ולבוש, והב"ח, וכ"כ כנה"ג, ומהר"א יצחק בתשובתו זרע אברהם, והגאון הרב משאש בשו"ת (או"ח סעיף נא) עיין באר היטב, והמ"ב (ס"ק יג), ובספר חיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן ז סעיף יא ובסימן יא סעיף ה) וציין עוד פוסקים ע"ש. נראה משום שברכתו חלה על קריאתו של הש"ץ ומכווין ליבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה נמצא כפירוש הב"י על הזוהר הנ"ל ולשיטתם אין חובה כלל על העולה לראות את הכתב מהס"ת כדין הסומא ועיין בריטב"א מגילה (דף כא) שרבנן תיקנו שש"ץ קורא לע"ה מביכורים שעמי הארץ היו מתביישין ותיקנו שיהו מקרים את כלם.
ושו"ר בתוספות מנחות (דף ל.) בבא בתרא (דף טו.) בשם ר"ת כתבו שנוהגין עכשיו שמסייע ש"צ לקורא בתורה כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כענין שמצינו במס' ביכורים (פ"ג מ"ז) שהתקינו שמקרין את הכל גם בספר האגור כתב כן בהלכות קריאת ספר תורה (סימן קצ) וז"ל ואני המחבר ראיתי באשכנז עושים ההפך שהחזן קורא בקול רם והקורא קורא בלחש. כי לפעמים יקרא עם הארץ שאינו יודע לקרות שלא יטעה אפילו במסייעין אותו. אבל כשהחזן קורא בקול רם קורא אחריו מלה במלה ואינו טועה וזהו מנהג יפה וכן איתא במרדכי פ"ק דשבת וז"ל גם מכאן דקדק הר' שמואל מבובנ"בורק שאין לקרות בקול רם עם הש"צ והכי אמרינן אין שנים קוראין בתורה. ומה שהחזן קורא בתורה ראיה מפ' בתרא דמסכת סופרים התקינו להקרות את היודע ואת שאינו יודע שלא לבייש את שאינו יודע ע"כ. וגם בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות שבת (מב – פח) סימן מב) כתב שנהגו כן אלא שכתב דלא דמי קריאת ס"ת לבכורים וז"ל שכבר נהגו העם שש"צ קורא בס"ת אפי' ע"ה שא"י לקרות והוא מברך וש"צ קורא ורוצים להסמיך המנהג על הא דתנן במסכת בכורים פ' כיצד מפרישין את הבכורים בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ושא"י מקרין אותו ונמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרים [את מי שיודע] ואת מי שאינו יודע מיהו לא דמיין אהדדי דהתם אי אפשר שלא יביא דהבאת בכורים חובת הגוף הוא אבל הכא אפשר שפיר שלא יקרא כ"א היודע ע"ש. וכו כתוב בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל אופק סימן לד) שאין במשנת זו סיוע לחזן הקורא בשביל העולה, שמקרא ביכורים חייב בו כל המביא ולכך אי אפשר שלא יתודה, וקריאת התורה אינה חובת כל אדם ולכך לא יקרא אלא מי שיודע לקרות.
אלא שהב"י כתב שאין לסמוך עליהם נגד כל הני רבוותא שאוסרים לקרות בתורה אפי' אות אחת ועל המחלוקת הזאת כתב הב"י בשם רבינו סעדיה שאם צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו יראה ש"ץ אם כשיקרא לו מילה במילה יודע לאומרה יכול לקרות ואם לאו לא יעלה עכ"ד משמע מדבריו להדיא שאם צריך לסומא והוא יכול לחזור על דברי הש"ץ יכול לעלות ואין צריך לקרוא מהכתב מדאמר "והוא יודע לאומרה" דהיינו שיחזור על דברי הש"ץ . וחששו של הב"י רק מברכה לבטלה וחזר על דבריו (בסימן קמא) בלשון הנ"ל ואף כתב שאינו רשאי הכהן הסומא למחול על כבודו ואף ביום שני או חמישי וכן אם הוא לוי עדיף שהוא יעלה מכהן שיברך פעמים עיין שם.
ואל תאמר שמה שהב"י הנ"ל התיר בדווקא על הבורים וע"ה ואף אלו שיודעים קצת אותיות אבל הם רואים את הכתב ובסומא לא דיבר כלל כיון שאינו יכול לראות הכתב אם כן היה צריך הב"י לכתוב על הני רבוותא שלא רק זה מתירים ספר האשכול ודעימי' אלא אף סומא או עם הארץ גמור (דהיינו עוד קולא) ועל זה אין היתר אלא בדוחק ועוד נמצא שאנו מגדילים את המחלוקת ביניהם ואפושי לא מפשינן ועוד שהב"י כלל לא חילק בין ע"ה לסומא וכל טעמו מפני שצריך לדעת לקרוא מתוך הכתב מה שמקרין אותו עבור הברכה ועוד שאסור לקרות בתורה אפי' אות אחת שלא מן הכתב ומה לי סומא ומה לי ע"ה זאת ועוד שהב"י מנה את הריב"ש שאסר לסומא לעלות לס"ת ובאמת לא מצאנו להריב"ש שכתב (בסימן רד) רק על כהן ע"ה שלא יעלה (כשו"ת הרא"ש הנ"ל) נמצא שלמרן אין חילוק כלל בין ע"ה לסומא ודין אחד להם אלא אם נאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכן ע"ה מותר וסומא אסור וזה דוחק דנר' דל"ש עיין עוד בהמשך דברינו.
זאת ועוד שהמ"א כתב בשם הב"ח שנהגו לקרא לסומא בפני גדולים וכן עיקר ומיהו ע"ה אין לקרתו דאפי' לא היה סומא זאת אומרת שע"ה "גרוע" יותר מסומא וכ"כ מחצית השקל עיין שם.
לפי זה מה שכתב מרן (בסימן קלט) סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות וכו' דייק מינה לקרות אסור אבל לעלות מותר כשצריך לו ועולה למנין שבעה ושלושה ואף אינו רשאי למחול על כבודו כשאין כהן אחר משום דלא אתי לאינצויי ומפני דרכי שלום כפי שכתבנו לעיל בב"י וכן חילוק זה הריב"ש בשם ר"ת בענין אחר (ב"י סימן רפב) וז"ל פרשה שבאה חובה ליום צריך שיקראנה גדול ומה שאמרו הכל עולין למנין ז' אפילו קטן לא אמרו אלא עולין ר"ל להצטרף למנין ז' כשיש שם גדולים הקורים וכו' וכן משמע מהרי"ף (במס' מגילה) וז"ל סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה עכ"ל דייק קורא לא, עולה כן. ואעפ"י שהרא"ש אסר לעלות כתב די"א שרשאי אף לקרוא וז"ל השלטי הגבורים בשם הרא"ש ובלבד שלא יקרא בתורה שאסור לקרות בה על פה ויש מי שהורה שהסומא יכול לעלות ולקרות בתורה עכ"ל וכן ראיתי בסדר רב עמרם גאון בסדר שחרית לשבת שכתב בשם רב נטרונאי שכהן ע"א קודם לתלמיד חכם מטעם דרכי שלום ולא חילק אם הכהן אינו יודע לקרוא.
ושו"ר לאחר כותבי דיוק זה בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן קצד) רבי יחיא בן יוסף צאלח (מהרי"ץ) מח"ס זבח תודה ועוד וז"ל ונלע"ד דגם לד' מר"ן שהביא מלתא פסיקתא סומא אינו קורא בתורה היינו לומר שהוא עצמו מטעם שכתב לפי שאסור לקרות דייקא נמי דקתני סומא אינו קורא וכו'. אבל כשש"צ קורא תליא בפלוגתא דרבוותא ולפי מ"ש הב"י וט"ז ופר"ח דשומע כעונה מצי לעלות לכתחלה ולברך והש"צ יקרא בעבורו. וכתב עוד בסוף דבריו שכבר פשט המנהג בכל בתי כנסיות בפני גדולים שלפנינו להעמיד ע"ה לס"ת אף שאינו יודע כלום ומקרין אותו תיבה בתיבה ויש שעולים והחזן קורא וכיון דנהוג נהוג והוא מיוסד ע"פ הפו' שלפנינו (שכתבנו). ועוד דיש בזה תווך שלום בין העם כי אם יראו ע"ה שאנו מרחיקין אותם ח"ו יבאו ח"ו לידי מרד ויפרשו מלהשתתף עם הצבור בכל עניניהם וכיוצא בזה מצינו כמה דברים.
נמצא פשט הדברים שאין לקרא אפילו אות אחת שלא מהכתב ואף העולה צריך לקרא מהכתב אך לא מחויב כמו הקורא ואם צריכים לעולה אעפ"י שאינו יודע לקרא או סומא מותר לו לעלות לס"ת ועיין בעיקרי דינים (בהס"ת אות ח') שהתיר לקרא בע"פ אות שמכוסה בשעווה בשבת ואין להוציא ס"ת אחר. וכ"כ חיי אדם (כלל לא אות יח) שע"א כהן קודם לחכם ואע"פ שאינו יודע לקרות כלל ובאות יח כתב שגם סומא עולה וערוך השולחן (בסי' קלט) דאפילו ע"ה גמור עולה והמנהג פשוט ברוב תפוצות ישראל ופשוט שסומא עולה לתורה בפני גדולי עולם ולא מיחו וציין לב"ח ,מג"א ,ט"ז ,א"ר וכן כתב הרב גאנצפריד בספרו קיצוש"ע (בסימן כג).
ובעניין שסומא יהיה שליח ציבור כתב המאירי בסוף דבריו על הסומא שגדולי המחברים כתבו שהוא נעשה ש"ץ וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל ד) שהסומא יכול להיות ש"ץ משום תפילה וק"ש דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ובשו"ת הרדב"ז (סימן נט) כתב שגם לדעת הרמב"ם הסומא חייב בכל המצוות והוא כאדם בריא לכל חוץ מלענין עדות והגדה וסנהדרין ומלקרות בתורה לפי שהוא כקורא על פה וכו' ע"כ הנה כתב להדיא משום שאסור לקרוא בע"פ הא אם הש"ץ קורא לו נראה שפיר הרי כתב שהוא ככול אדם וחייב בכל בכל המצוות מן התורה (עייל לעיל מה שהבאנו משו"ת הרמב"ם) ואף יכול לתקוע בשופר ולהוציא את הקהל עיין שם וכתב עוד (בסימן קלה) בשם הירושלמי דדווקא בקורא בתורה אסור לקרא בע"פ שמא יאמרו חסר משם ע"כ.
וכתב עוד (בסימן תקסו) שכהן קטן עולה למנין ז' ראשון דלא אתו לאינצויי (כשאין שם ת"ח) אם קטן שאינו מחוייב עולה למנין כ"ש סומא שמחוייב בכל המצוות ואע"פ שסומא גרע טפי שהוא לא יכול בעצמו לקרא ואין לקרא אפילו אות אחת בע"פ כדלעיל והחיד"א כתב על היעב"ץ (שהיעב"ץ אסר לסומא לקרא ) בברכ"י וז"ל שאין הוכחותיו מכריעות ויש לדחותם וגם יש להשיב הרבה על דבריו וכו' משמע לדעתו יש להקל וסומא יכול לעלות וכתב עוד בשו"ת חיים שאל (סימן לח) על סומא שקרא בס"ת לעולים ונסתפק אם הציבור יצאו ידי חובה תשובתו לעניין דינא מקום יש בראש להתיר משום שהש"ץ עבד איסורא לגרמיה הוא דעבד אבל הציבור שמעו הפרשה וזהו עיקר התקנה עכת"ד .
נמצא שאף בקרא בספר תורה להוציא את הקהל י"ח בדיעבד מוציא אף שכתב שיש מחלוקת בסומא בלדוד אמת (סימן ה) כתב שם שפשט המנהג בכמה עיירות גדולות להעלות האנוסים שאינן מכירים כלל צורת האותיות ומתפללין בלע"ז רק למדו ברכות ס"ת וכך נהגו גם בא"י עכ"ל וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (בסעיף קצג) ע"ש. והאנוסים דינם כסומא לדעת מרן ועיין בתשובת הרא"ש (כלל ג') וכ"כ הריב"ש (בסימן רד) וז"ל שצריך הוא כשיקרא עם הש"ץ שיבין מתוך הספר ואם לא כן אינו עולה כלל ואדרבה כשמברך הוי ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא וכו' ע"כ והראיה שלו ממגילה הנה דבריו מכוונים כדעת הרא"ש וכ"כ בתניא רבתי בענין ס"ת בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב שבע פעמים כהראיה של הריב"ש ואע"פ כן הב"י לא פסק כן אלא כשיש צורך מותר לעלות ע"ה או כהן סומא נמצא לדעת הב"י סומא יכול לעלות לס"ת כשצריכים לו כנ"ל.
וראיתי בראבי"ה (ח"ב – מסכת מגילה סימן תקעז) שכתב טעם למה לא נוהגים כיום בכהן שעולה במקום לוי שאינו עומד ויושב דהך ברייתא שצריך לעשות הכירא ביושב ועומד מיירי קודם תקנה אבל לאחר שתקנו לברך לכל שבעה משום הנכנסין והיוצאין אין צריך לישב, דאיכא הכירא בברכות התורה, והיינו טעמא שנהגו שבמקום שאין לוי וקורא הכהן שתי פעמים שאינו יושב ביניהם ע"ש. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ב חלק ג דף כ טור א). וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן לז) בדברי הרא"ש שבטור (סי' קמ"ג) ע"ש וכן העלה בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן כו).
אלא שבדברי מרן (בסימן קלט סעיף ב) הביא את לשון רבינו סעדיה שמתיר אך הוסיף בדבריו וז"ל ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו אם כשיקרא לו ש"ץ מלה במילה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב יכול לעלות וכו' ומה שהוסיף ע"ד רס"ג ולקרותה מהכתב לכאורה סותר את דבריו בב"י שכתבנו לעיל שמספיק אם יכול לחזור על דברי הש"ץ דמשמע אפי' שלא מן הכתב ונראה לומר שמה שכתב מרן יודע לאומרה ולקרותה זהו על ע"ה בדווקא משום שניתן ללמדו כענין שאמרו בירושלמי פ' בני העיר דהטעם דאין קורין בחומשין בציבור מגו דנפשין עגומין אנן זבין לן תורה פי' כל עוד שנפשינו עגומה שנאסר עלינו לקרות בחומש נצטרך לקנות ס"ת וכ"כ הב"י (סימן קמג) והב"ח (סימן רפח) בענין מזוזה עיין שם נ"מ להלכה .
וכן כתב החיד"א בברכי יוסף (בסימן קמג) בעניין הביכורים דאדרבא לא תיקנו רבנן מידי כי ע"י הבושה יתלמדו לקרות וכאשר נמנעו מלהביא ביכורים וביטלו מצוה מהתורה אז הוכרחו לתקן עיין שם וכן נראה גם כאן בקריאת ס"ת. וכתב הריטב"א במגילה (דף כא) שתיקנו רבנן שהחזן קורא בכדי לא לבייש מי שאינו יודע ולמדו זאת מביכורים שעמי הארץ היו מתביישין ותיקנו שיהיו מקרים את כלם וכן חילק כנסת הגדולה (בסימן קמא) בין ע"ה שאינו יודע לקרות לבין סומא ויכול לאוקמי איניש אחרינא וכתב עוד שעל פי דעת משאת בנימין שכתב בשם מהרי"ל ושלטי גבורים והלבוש ומטה משה והזוהר התיר לסומא כהן לעלות לתורה. וגם דעת כנה"ג שע"ה חמור יותר מסומא שאע"פ שפקפק הלבוש בע"ה האריך להוכיח משאת בנימין דאפילו ע"ה ש"ד ואפילו לכתחילה וז"ל ע"פ הוראתו משכתי ידי על כהן ע"ה שעולה לקרוא בתורה ע"ש ועיין בשו"ת באר שבע (סימן מט) שנתן טעם שאין החתן מברך פן יתבייש ונילמד גבי בכורים שהתקינו שיהו מקרין את הכל ועיין שם עוד טעם.
והב"י (בסימן רפד) כתב שמצאתי בתשובה אשכנזית במקום שאין ישראל יודע להפטיר לא יעמוד כהן או לוי להפטיר כהן משום פגמו של ראשון ומשום עצמו אלא ישראל יפטיר ואם אינו יודע יקרוהו דאטו מי חמיר מקריאת ביכורים וקריאת חליצה עכ"ל, ולדידן (לעיל סי' קלה ס"י) שאנו נוהגים לקרות כהן או לוי שני בתוך העולים וסומכים על מה ששליח צבור אומר בעת שקורהו לעלות אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי פשיטא שעולה למפטיר על פי תיקון זה ע"כ הא ללא התיקון הזה היו מקרים אותו כאחינו האשכנזים וקשה הלא הוא ע"ה וכיצד עלה לקרא בס"ת הא תקנו שהמפטיר יקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה עיין משנה ברורה (ס"ק ז) ופמ"ג שם שאם יכול עכ"פ לומר מלה במלה כשמקרין אותו טוב יותר שהוא בעצמו שקרא בתורה לשם מפטיר יאמר אח"כ ההפטרה וברכותיה ג"כ ע"ש משמע שלא קפדינן. ועיין עוד בזה בשו"ת ויקרא אברהם (חלק א"ח סימן יא).
ובסומא אינו כן שלא שייך הטעם שנפשו עגומה או דע"י הבושה ילמד ומה שכתב מרן (בסעיף ד') וז"ל שסומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב ע"כ ניתן לפרש להעלותו מותר אך לא לקרוא ואע"פ שתירוץ זה קצת דחוק בכדי ליישב את הב"י עם השו"ע עדיף טפי מדאמרינן שאין לפסוק משו"ע אלא אם כן עבר על הב"י ויש לסמוך על פסיקתו בב"י יותר מהשו"ע עיין בדברינו (בסימן א') (ובסימן סט) שאעפ"י שמוכח מדברי מרן שחייב לומר בפיו לשם קדושת השם וכ"כ הש"ך הט"ז הב"ח וכל זאת בכדי ליישבו עם הב"י תירצו תירוץ דחוק וכן נפסק להלכה.
וזהו מה שאנו רואים מנהגים שונים באחרונים שלכאורה סותרים אחד את השני בשל הסיבה הנ"ל ואף אנו עדים שמעשים בכל יום שעולים חדשים שאינם יודעים את שפת הקודש כלל כמו האנוסים עולים לס"ת ואין מצפצף וכ"כ הפרישה שהמנהג לעלות סומא לס"ת עיין כף החיים וברית כהונה שמסופקים במנהג.
ודע עוד שהקריאה בתורה אינה מהתורה אלא תקנת משה רבינו והמפטיר תקנת גאונים למעט פרשת זכור ובמאירי מגילה (דף כב:) כתב שהואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא דהיינו שגוף הקריאה תקנת משה ומס' העולים תקנת עזרא ולכן הסומא וקטן ואשה עולים למנין ז' עיין יחוה דעת (סימן פה' חלק א') כף החיים וברכי יוסף שם. ואף אם חסרו לקטן כמה ימים לגיל בר מצוה רשאים להעלותו לספר תורה אפילו בשני וחמישי עיין בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן ד).
לסיכום: אסור לקרוא בתורה אפילו אות אחת שלא מהכתב אבל העולה טוב שיראה הכתב וצריך לקרא עם הש"ץ בלחש ומותר לסומא לדעת מרן לעלות לתורה כשצריכים לו ויקראו לו מילה במילה והוא שיכול לחזור על המילה בלחש כמו כל עולה וע"ה אין להעלותו עד שידע ויכיר את האותיות אלא אם כן מנהגם אחרת.
פירות הנושרים:
1. המנהג שעולים חדשים או ע"ה שלא יודעים אפילו אותיות עולים לתורה ולדעת מרן בתנאי שיוכלו לזהות את האותיות שהש"ץ מקריא להם.
2. סומא שקרא בעצמו בס"ת אפשר שהציבור יצאו ידי חובה. מ"מ עדיף לחזור על קריאתו.
3. טוב שהעולה יקרא בלחש (ולא ישמיע לאוזנו יחד עם החזן) בכדי שברכתו לא תהיה לבטלה.
4. אין לבעל קורא לקרוא אפילו אות אחת שלא מהכתב.
5. על הש"ץ חובה לחזור על הפרשה לפני קריאתה והעולה לא חייב .
6. כהן או לוי סומא עולה לתורה ואינו רשאי למחול על עלייתו עבור אדם אחר.
7. הלכה למשה מסיני שיש לקרוא לפי הקרי ולא לפי הכתיב ואעפ"י שקורא בע"פ ולא מהכתב.
8. אעפ"י שהעולה קורא הש"ץ חייב לעמוד לידו ולשתוק.
9. דין הסומא אינו כדין אנשים שלא יודעים לקרוא. ולכן עולה אפי' שאינו יכול לקרא מן הכתב .
10. קטן עולה למנין ז' ואם הוא כהן קודם לישראל.
11. כשחסרו לקטן כמה ימים לגיל בר מצוה רשאים להעלותו לספר תורה אפילו בשני וחמישי.
12. קריאת התורה היא תקנת משה רבינו ואינה מהתורה למעט פרשיות זכור ופרה.
13. סומא יכול להיות ש"ץ.
14. גם למחמירים מותר לסומא לעלות לס"ת כאשר יש לו באותו יום אזכרה וכד' למוסיף.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5