סימן סו – באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן סו – באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק

א בֵּין הַפְּרָקִים שׁוֹאֵל א בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ ב בְּחָכְמָה, וְכָל שֶׁכֵּן ג מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְאָדָם נִכְבָּד, וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע ד הַפָּסוּק, חוּץ מִפָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שֶׁלֹּא יַפְסִיק בָּהֶם כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ: ב אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לַהֲנִיחָם, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר הַתְּפִלָּה, וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן } ה { טַלִּית } (בֵּית יוֹסֵף). ג לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְבָרְכוּ מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע ו הַפָּסוּק, וְכֵן לְמוֹדִים, אֲבָל לֹא יֹאמַר אֶלָּא תֵּבַת מוֹדִים ז בִּלְבַד: { הַגָּה: וְכֵן בְּבָרְכוּ לֹא יֹאמַר יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְכו', וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמֵן שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת הָאֵל } ח { הַקָּדוֹשׁ וְאַחַר שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יֵשׁ לוֹ דִּין קְדֻשָּׁה, וְיוּכַל לַעֲנוֹת אוֹתָם בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן עִקָּר וּלְכָל ה"מ פּוֹסְקִים מִכָּל שֶׁכֵּן בְּאוֹמֵר } ט { תַּחֲנוּנִים } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). ד כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמַּפְסִיק וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ י מַפְסִיק, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. ה וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לְשָׁמוֹעַ, בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ לְוַיֹּאמֶר, אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין ה' לֶאֱמֶת, אֶלָּא יֹאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם יא אֱמֶת, וְאָז יַפְסִיק כְּדִין בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. ו אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ הַכָּבוֹד אַחַר שֶׁאָמַר אֱמֶת, אוֹ שֶׁסִיֵּם קֹדֶם הַחַזָּן, וְסָמַךְ ה' אֱלֹהֵיכֶם עִם אֱמֶת, וּמַמְתִּין שֶׁיַּתְחִיל הַחַזָּן וְשֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר פַּעַם אַחֶרֶת אֱמֶת. ז אֵינוֹ אוֹמֵר אָמֵן אַחַר גָּאַל יב יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעוֹנִין } יג { אָמֵן, וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָמֵן, אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל לְבַד אֵין עוֹנִין אָמֵן כְּדִלְקַמָּן סִימָן רט"ו } (טוּר). ח צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְלֹא יַפְסִיק לְאַחַר שֶׁאָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, רַק אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס שֶׁלֹּא הֵנִיחַ יד תְּפִלִּין, וְנִזְדַּמְּנוּ לוֹ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, מֵנִיחַ אָז, וְלֹא יְבָרֵךְ טו עֲלֵיהֶם עַד אַחַר שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טַלִּית לֹא יָנִיחַ אָז, וְאִם עַד שֶׁלֹּא אָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל נִזְדַּמְּנוּ לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין, מְנִיחָן, וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר תְּפִלָּה: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם גָּאַל יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלִּין וְהָכֵי נָהוּג } (מָרְדְּכַי וְתוס' וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי מה' קְרִיאַת שְׁמַע). ט אֵין לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, מַמְתִּין בְּשִׁירָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לַעֲנוֹת. י כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב שַׁחֲרִית, וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה טז כְּתִקְנָהּ: { הַגָּה: מִי שֶׁהוּא אָנוּס וְדָחוּק, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְהִתְפַּלֵּל, מִיָּד אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַד אֱמֶת, וְיַמְתִּין לוֹמַר שְׁאָר הַבְּרָכָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁאָז יֹאמַר וְיַצִּיב } יז { וְנָכוֹן כו', וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סִימָן שכ"א):

באר היטב – סימן סו – באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק

א א בשלום. אפי' בלשון לע"ז ובכל מקום שאסור לדבר אפי' בלשון הקודש אסור. תוס' רפ"ב דברכות ומהר"ם טיקטין כ' בגליון הרי"ף בשם נמוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה"כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפד"ז עכ"ל ובס' החינוך פרשת ואתחנן כ' ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"א. (ובס' אליהו רבה פילפול עמוק בש"ס ופוסקים): ב בחכמה. ומ"א כ' דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק אפי' לת"ח. ומשמע בהרשב"א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' (קל"ה) [קל"ח] איתא דת"ח מופלג בדורו הוי בכלל מורא עיין סי' תע"ב סעיף ה'. מ"א: ג מלך. אפי' מלך ישראל הוא בכלל מי שירא ממנו דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ע"ת: ד הפסוק. ודוקא היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק כ"מ ספ"ב מ"א וכתב ר"י חסיד דוקא שלום ולא יותר עיין ע"ת ובס"ק א': ב ה טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה (ועיין במ"א ובספר אליהו רבה): ג ו הפסוק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה. ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך. מ"א: ז בלבד. פי' מודים אנחנו לך בלבד. ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמן יש"ר עד יתברך. וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן. ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג. ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן. ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך ל"ח. ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי. ל"ח מ"א: ח הקדוש. משום דהוא סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית. והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום. לפי שזה אף היחיד עונה אחר סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיכול לאומרו ביחיד ב"י בשם מהרי"א: וכתוב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאומר בעושה שלום והסכים עמו המ"א ע"ש: ט תחנונים. ויש ללמוד ג"כ במכ"ש דיוכל להפסיק בפסוקי דזמרה ע"ת. ונ"ל דאמנים דעלמא שאינן מהנהו דכתבינן בס"ק ז' וח' מותר לענות אם עומד בפסוקי דזמרה או בברכת ק"ש. ועיין סי' נ"א ס"ק ג' במ"א ובסי' נ"ט סעיף ד' ובהג"ה. ובסי' זה סעיף ט' ובמ"א ס"ק י"ד ודו"ק. אבל ב"ה וב"ש נ"ל דאסור לענות בפסוקי דזמרה או בברכות ק"ש עמ"א סי' קכ"ד ס"ק ט': ד י מפסיק. ועולה ישראל במקומו ובלבוש כ' נוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומ"מ לא יקרא עם החזן כלל וכ"כ הכנה"ג שיעלה ומכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיעשה מי שבירך וכתב מ"א וצ"ל דאפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין סי' ס"ה וכן הסכים הב"ח והל"ח דיעלה. וט"ז כ' דבק"ש שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יפסיק. ומינה דבפסוקי דזמרה נמי יפסיק והע"ת כתב לדברי האוסר בק"ש ה"ה דאסור בברכותיה רק בפסוקי דזמרה יש להקל. ועיין סי' קל"ה ס"ק ו' במ"א. ובכה"ג מחלק דאם קורא סתם כהן קרב א"צ להפסיק אבל אם קראוהו בשמו אפילו איכא כהנים אחרים יפסיק ע"ש ובהלק"ט ח"א סי' כ"ד מחלק באם אין שם כהן אלא הוא יעלה מפני כבוד הציבור ע"ש. והפר"ח פסק כהרשב"א דלא יעלה אפילו אם קראוהו בשמו ולא יש אחר בקהל ע"ש: ה יא אמת. ויש ליזהר שלא להפסיק בין אמת לויציב מ"א ע"ש. ועיין תוס' י"ט פ"ב דברכות משנה ב' והפר"ח כ' על התוי"ט שכתב על המחבר מה שלא פסק כן ע"ש ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש: ז יב ישראל. ובתפלה יאמר גואל ישראל. כ' ט"ז שאלתי את מו"ח ז"ל ועוד הרבה גאונים על מ"ש במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד הש"ס פרק ע"פ דבק"ש והלל גאל ישראל וכו' ע"ש שנדחק מאוד לתרצו. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו מפני היראה: יג אמן. המדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה וכתב המ"א ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. עיין סי' נ"ט ס"ד והרא"ם ח"א סי' ו' הכריע שאין לענות אמן אחר גאל ישראל אפי' אחר הש"ץ עיין ע"ת: ח יד תפילין. והיה מתירא שיעבור זמן ק"ש וקרא. וה"ה אם מתירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבאו אחר כך לידו יניחם באמצע היום או במנחה ויאמר איזה מזמור עי' ס"ס למ"ד. צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הציבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין ע"ש: טו עליהם. והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יוכל לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק ע"ש. ובספר אבן העוזר פסק ג"כ דיכול לברך על תפילין לאחר גאל ישראל ע"ש. ובנזדמן לו הטלית פסק שאסור להתעטף בו כלל עד אחר תפלת י"ח. אבל היכא דמתבייש לישב בלא טלית מוטב להתעטף בין הפרקים ויברך עליו ע"ש. עוד פסק דמותר לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה ואסור להמתין בשירה חדשה ע"ש: י טז כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא: יז ונכון. ומ"א כ' דברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק"ש ויתפלל וכ"ה לעיל ס"ס מ"ו ע"ש:

מגן אברהם ס״ו – סימן סו – באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק

א׳ כתבו התוס' רפ"ב דברכות כל מה שאסור לדבר אפי' בלה"ק אסור: שואל בשלום. אפי' בל' לע"ז (תר"י) ומהר"ם טיקטין כתב בגליון הרי"ף בשם נימוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה ובב"ה שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב אפי' מד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה עכ"ל, ובס' החינוך כתב ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"ש סי' ר"ז וסי' ק"ד ס"ה: ב׳ גדול ממנו בחכמה. כ"כ הרב"י בשם חי' הרשב"א והמעיין שם יראה דליתא רק כוונתו דמי שגדול ממנו בחכמ' הוי מפני הכבוד וכ"ה בגמ' ואם הקור' גדול ממנו אינו מפסיק אפי' לת"ח משמע שם ברשב"א דף י"ט דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקור' אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' קל"ה אית' דת"ח מופלג בדורו הוה בכלל מורא ע' סי' תע"ב ס"ה: ג׳ באמצע הפסוק. וי"א דוקא היכא דסליק ענינ' אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק [כ"מ ספ"ב]: ד׳ וי"א שלא לברך וכו'. כאן נרש' המ"מ ב"י וכ' הל"ח כבר מחק הב"י הכלל בבד"ה וכתב שיברך עליהם וכ"כ הרא"ש בתשובה עכ"ל, ואני אומר אם הרב"י חזר ביה הרמ"א לא חזר בו כי תלי' באשלי רברבא כי בד"מ סי' נ"ד כ' בשם א"ז ובשם ר"א מפראג דלא יברך על טלית וכ"כ בתשב"ץ בשם מהר"ם ועמ"ש סי' נ"ד וז"ל תר"י תפילין מפני שחובה להתפלל עמהם מפסיק אבל טלית שאינו אלא חובת מנא אינו מפסיק בברכות של ק"ש כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית עכ"ל וגם הרא"ש בתשובה לא כתב שיברך אלא בתפילין ובש"ע העתיק דבריו בסי' פ' ולכן דקדק רמ"א וכ' והכי נהוג לענין טלית וכ"כ בהג"מ: ה׳ מפסיק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך: ו׳ מודים בלבד. פי' מודים אנחנו לך [ל"ח ומהר"מ בהקדמת סמ"ק] ובברכו אומר ברוך ה' המבורך ל"ו ואמן יש"ר עד עלמיא וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך כמ"ש בב"י סי' נ"ו ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך [כ"ז בל"ח] ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי ל"ח, ונ"ל שבאמן יש"ר אומר ג"כ תיבת ית' דהפליג מאוד בב"י בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך ע"ש: ז׳ דאמן שעונים כו'. כתב ב"י בשם מהרי"א הטעם משום דהוה סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעיות והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום לפי שזה אף היחיד עונה סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיוכל לאומרו ביחיד עכ"ל, וכתב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאמר בעושה שלום וכנ"ל מאחר דהרב"י כ' בשם הפוסקים דאף לשני אמנים אלו לא יפסיק א"כ הבו דלא לוסיף עלה ומי יודע מאיזו טעם ייחד הירושלמי שני אמנים אלו: כתב מט"מ שאף כשמתפלל ביחיד יאמר אחר עושה שלום ואמרו אמן שאומר כן להמלאכים השומרים אותו: ח׳ שאינו מפסיק. ועולה ישראל במקומו ולא דמי להנחת תפילין דתפילין צורך קריאת שמע הם, (רשב"א סי' קפ"ה) וכתוב בלבוש דנוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומכל מקום לא יקרא עם החזן כלל ויסמוך על פשט הזוהר כמ"ש סי' קמ"א ס"ב (ל"ח), וכ"כ בכ"ה שיעלה, ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך, ונ"ל דאפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין ריש סי' ס"ה: ט׳ לאמת ויציב. כיון שויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב [ב"י הרא"ש ל"ח] וכ"כ בפי' הי"מ על דרך הקבלה אבל דעת הש"ע אינו כן עס"ס זה ומ"מ יש ליזהר בזה: י׳ אינו אומר אמן. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפי' מפני הירא': י״א וי"א דעונין כו'. והמדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובס"ט משמע שיש להמתין בשירה חדשה, ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן ע' סי' נ"ט ס"ד: י״ב אירעו אונס וכו'. והיה מתיר' שיעבור זמן ק"ש וקרא [רש"י] וה"ה אם מתיר' שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבואו אח"כ לידו יניחם במנחה או יניחם באמצע היום ויאמר איזה מזמור עססי' ל': צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הצבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין. וקצת משמע בתוס' דתפלת צבור עדיף, אך יש להוכיח מדאמרי' ס"ס קי"א דסמיכת גאול' לתפלה עדיף מתפלה עם הצבור ותפילין עדיף מסמיכת גאולה לתפלה כמ"ש כאן א"כ ק"ו שתפילין עדיפי מתפלת צבור וגם יש להוכיח קצת מדפירש"י רב נתייר' שיעבו' זמן ק"ש ולא פי' שרב קרא בלא תפילין כדי להתפלל עם הצבור אע"כ צ"ל דמוטב להתפלל בתפילין מלהתפלל עם הצבור כנ"ל: י״ג לא יניח אז. דהנחה הוי הפסק עסי' צ"ז: י״ד לא יצא י"ח המצוה כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא [טור] עסי' ס"ב ומ"ש סי' קי"ג: ט״ו ואין לו פנאי. צ"ע וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל וכ"ה בירושלמי שהביא ראיה משם שקרא ק"ש שנית אחר ג' שעות וכ"ה לעיל ססי' מ"ו ע"ש ובב"י וכ"ה סי' ס' ס"ב ודברי רמ"א צ"ע:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ס״ו

א׳ כגון אביו או רבו. במשנה אומרים סתם מפני היראה. ופירש"י מפני אדם שיירא ממנו שמא יהרגנו. והקשי הרא"ש והרשב"א פשיטא שאין דבר עומד בפני פ"נ ותי' דמיירי מיראת מי שגדול ממנו כמ"ש הש"ע כאן וקשה הא איתא בגמרא להדיא בפ' א"ע דף ל"ב לענין תפלה א"ר יוסף ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו"ם פוסק ותקשה לך התם נמי פשיטא וי"ל דהתם לא הוזכר מפני היראה שיהרגנו תכף אלא אדרבה סתם מלך אינו הורג תכף אלא מתוכח בדברים ע"פ הדין וא"ל למה עשית כן. ומתוך כך יתרץ דבריו ובודאי יתפייס מתוך שיראה שלא עשם כן דרך מרידה בו אלא לכבוד הש"י וא"כ ה"א שלא יפסיק קמ"ל דלא יסמוך ע"ז. ודבר זה יש בו ג"כ יראה וזה עיקר הרבות' שיש כאן רשות להפסיק אם ירצה ובזה מתורץ מה שקשה שם בענין מעשה דההוא חסיד עם הגמון שהקשה לו הלא כתיב ונשמרתם לנפשותיכם ומה השיב לו החסיד ואפי' א"ת שזה החסיד סמך עצמו על זכות התפלה מ"מ מה השיב על הקושיא וכפי מ"ש ניחא דמ"ה א"ל החסיד שם המתן עד שאפייסך בדברים דלכאור' זהו מיותר היה די לו לומר תכף אלו היית עומד לפני מלך ב"ו כו' אלא דבזה רמז לו התי' ע"כ אתה תמתין לי ולא תמיתני תכף כי אין זה חוק השררה אלא תחלה תשאלני למה עשית כך ומתוך כך אפייסך בדברים נמצא שלא עברתי על ונשמרתם וגו' ואע"ג דנקט הרמב"ם מלך או אנס כו' ואפ"ה מקשה הרא"ש עליו היינו מלך שהוא דומי' דאנס דנקט בתריה וזה מוכח מדאמר מפני היראה משמע שכבר ידוע שיש יראה באונס נפשות משא"כ כאן דאי בל' יראה לפירש"י שחושש שבא עליו צר ואויב להרגו והוא צריך להציל עצמו וע"כ יפסיק דבר זה הוא פשיטא ע"כ פירשו דקאי על יראת אדם חשוב. ובזה נ"ל ליישב גם פירש"י דבאמת לא נתכוין לזה שבא עליו אויב להרגו אלא כההי' דאין עומדין דבא נגדו איזה מלך וירא שמא יהרגנו אחר שאינו מפסיק ולא יקבל התירוץ ממנו. ועל פי' הרא"ש ק"ל ממה שמצינו גבי יעקב כשבא אליו יוסף לא הפסיק בק"ש כמ"ש רש"י בחומש והרי מצינו במקום אחר שחלק לו כבוד בשביל המלכות כדכתיב ויתחזק ישראל ופרש"י מכאן שחולקין כבוד למלכו' וא"כ למה לא הפסיק בשמע בשבילו וי"ל דבפסוק הראשון הי' עוסק ובו אין מפסיקין כמ"ש הש"ע כאן: ב׳ והכי נהוג לענין טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויכול לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה. ג׳ תיבת מודים. בלבד פי' מודים אנחנו לך ולא ממעט אלא מודים דרבנן: ד׳ אחר ברכת האל הקדוש לפי שהוא סיום שלש ראשונות ואחר שומע תפלה הוא סיום האמצעיות אבל אחר סיום ג' אחרונות לא חשיב לפי שזה עולה היחיד אחר סיום י"ח לפיכך לא יפסיק דיוכל לומר זה בעצמו [ב"י בשם אבוהב]: ה׳ יש מי שאומר שמפסיק. הוא בעל המנהיג שהביא הטור. ודיעה השני' היא הרשב"א והכריע ב"י כמותו דרב מובהק הוא ומו"ח ז"ל כ' דהחושש לכבוד התורה יכול לסמוך ולהפסיק ולעד"נ דבק"ש עצמה שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יש לפסוק כבעל המנהיג מאחר שהטור מביאו והוא ג"כ רב מובהק לנו ע"כ יפסיק לקרות בתורה: ו׳ אחר גאל ישראל. אבל בתפלה אומר גואל ישראל כדלקמן סימן קנ"ו והוא תלמוד ערוך בפ' ע"פ בק"ש והלל גאל ישראל ובתפלה גואל ישראל משום דרחמי נינהו פי' מתפלל על העתיד: ונהירנא בילדותי היה רופא א' זקן שמו מהר"ר שלמה שהלך בסוף ימיו לא"י שאל מן הגאון מהר"ר מאיר ז"ל בלובלין על מ"ש) במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד התלמוד ולא היה בידו להשיב ואמ' שבבואו לביתו יתיישב בזה וכן שאלתי אחריו את מו"ח ז"ל ועוד הרבה רבנים ואין בפיהם מענה וכן י"ל מדברי הטור שהבי' כאן בשם הירו' צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים וכו' וצור ישראל וגואלו וכו' עכ"ל והרי באמת ויציב א"ל אלא גאל. ונ"ל דבאמת הוי גואל ישראל שפיר גם בק"ש דהוא ל' הוה וכל ל' הוה משתמש בין לשון עבר בין ל' עתיד כמו שפירש"י בריש איוב ע"פ ככה יעשה וזה מוכח גם כאן דהא בתפלה צ"ל ל' עתיד ואפ"ה מהני ל' גואל שהוא ל' הוה א"כ ה"נ מהני לשעבר ובגמ' לא בא למעט אלא שבתפלה לא יאמר לשון גאל ישראל אבל להיפך ה"נ דמהני וזה עיקר: ז׳ ואמת ואמונה ערבית. ע"ש שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו וזהו אמת ויציב שאמת וקיים את דברו להשיב הפקדון [טור]:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ס״ו

ס״ו:תקפ״ה א׳ (ס"ק א) שואל כו' ומהר"מ כו' בגליון הרי"ף. בגליון המרדכי צ"ל: ב׳ לא בין הפרקים כו' כתב בס' א"ר משמע דבאינו עומד בין הפרקים מותר ליתן שלום בבה"כ: ס״ו:תקפ״ו א׳ (ס"ק ב) גדול כו' וכ"ה בגמר'. ר"ל דהרשב"א דחה פי' רש"י שפי' מפני היראה מלך או אנס. וז"ל שהרי ברייתא שנינו (דף י"ד ע"א) היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו (בגרסתינו אי' או אביו). בפרקים שואל מפני הכבוד כו' ובאמצע שואל מפני היראה כו' דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתא בבריית' אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה: ב׳ ובכל הני כו' ליכא חד שמתיר' שיהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה כו' ואביו ורבו היינו מפני הירא' שהוא מצווה ביראתו עכ"ל הרשב"א: ג׳ ואם הקורא גדול כו' כ"ה שם גבי רבא בר שבא ע"ש: ד׳ ומשמע ברשב"א כו' לא ידעתי לענ"ד משמעות. אלא ממ"ש הרשב"א וז"ל ואני תמה לכ"ע מפני מה אינו משיב ואפי' שואל לכ"א בין ברכה לברכה כיון דאין מעכבות: ה׳ ואנשי משמר היו קורין א' ומניחים השני' אפי' לכתחלה כו' ושמא נא' אעפ"י שאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה אסור להפסיק ואנשי משמר כיון דלא מטי זמן יוצר אור כדיעבד דמי ומיהו לא ניחא אלא למ"ד ברכה א' אהבה רבה אבל למ"ד יוצר אור קשיא לי עכ"ל. הרי דמסבר' אפי' לכתחלה רשאי להפסיק לשאול לכ"א ולמ"ד דאנשי משמר יוצר אור אמרו קשה טפי וניהו דלכל אדם אסרו חכמינו ז"ל בפי' עכ"פ כה"ג מותר לשאול בשלום הקורא אף דיצטרך להשיבו והבו דלא לוסיף חומרא ולפ"ז אין היתר לשאול בשלום הקור' אלא כשעומד הקורא בין הפרקים אבל כשעומד באמצע פרק אין ראיה להתיר לשאול אם הקור' יצטרך להשיב: ו׳ ובת"ה כו' מופלג כו' דקי"ל סי' תע"ב דתלמיד אצל רבו א"צ הסיבה. וכתב בת"ה דה"ה כשמסיב אצל ת"ח מופלג א"צ הסיבה. דמקרי רבו אף שלא למד לפניו. ואייתו ראיה מעלי דאמר ליה לשמואל (כדאית' בברכות ד' ל"א ע"ב) מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את והא עדיין לא למד לפניו דהא אותו יום הביאתו אמו לשם. אע"כ כיון דעלי גדול הדור הוי יש לו דין רבו וס"ל למ"א דה"ה לענין הפסקה: ס״ו:תקפ״ח א׳ (ס"ק ד) וי"א כו' וכ' הל"ח כבר מחק הב"י ר"ל איך הבי' רמ"א בשם הרב"י דין שהרב"י גופי' חזר בו: ב׳ אלא חובת מנא לאו דוקא. דחובת מנא היא למ"ד אפי' מונח בתיבה ואינו לובשו צריך להטיל בו ציצית ולא קיי"ל הכי אלא חובת גברא דהיינו אם לובשו דוקא חייב אלא חובת מנא ר"ל דוקא אי לובש מלבוש בת ד' כנפות חייב משא"כ תפילין דחייב להניחן וכה"ג כ' לעיל סי' י"ז: ס״ו:תק״צ א׳ (ס"ק ו) מודים כו' מודים אנחנו לך דתיבת מודים לבד ל"ל דאין לו מובן כי אינו אלא מנהג. ר"ל לו' תתקבל כי מצד הדין סוף קדיש הוא שמתחיל תתקבל: ב׳ רק קדוש וברוך כו' דב' פסוקים הללו שמעו ישעיה ויחזקאל מפי המלאכים שהיו מקדישים ולא ימלוך וכ"ש מה שמוסיפים בשבת וי"ט תוך הקדושה שאין לו': ס״ו:תקצ״א א׳ (ס"ק ז) דאמן כו' סיום ג' ראשונות. דתפלת י"ח נחלק לג' ענינים: ג' ברכות ראשונות מסדר שבחו של מקום ואמצעית הם שאל' צרכים וג' ברכות אחרונות הם כעבד שנטל פרס מרבו ומשבחו ע"ז: ב׳ לפי שזה אף היחיד כו' לדעת הרמב"ם בסי' רט"ו דכה"ג עונה אמן על ברכת עצמו ולכן קיי"ל כוותיה: ג׳ ומי יודע כו' דאפילו להפוסקים לענות שני אמנים אלו היינו דפסקו כהירושלמי. מ"מ כיון דאין מבוא' בירושלמי טעם לשני אמנים אלו. ניהו דמהרי"א כ' טעם כמ"ש לעיל ולפי טעמו של מהרי"א ה"ה אמן דאחר סיום ח"י ברכו' ושמא יש לירושלמי טעם אחר לחשיבות אלו שני אמנים שאין אותו טעם שייך לאמן דאחר סיום ח"י ברכות ולכן מספק אין להפסיק: ס״ו:תקצ״ב א׳ (ס"ק ח) שאינו כו' ועולה ישראל כו' וטעם האומרים שמפסיק כמ"ש מ"א ס"ק ה' דאם מפסיק לכבוד מור' בשר ודם כ"ש שיפסיק לכ"ה וטעם י"א שאינו מפסיק דאין זה בזיון לתורה אם אינו מפסיק כיון שאינו מפסיק משום שעוסק במצות ק"ש וברכותיה וגם אעפ"י שהוא……. כהן דא"ל לפגמו אם לא יעלה שיוציאו עליו לעז שהוא פסול מ"מ כיון דאין קוראים אותו או אם קוראים אותו ואינו עולה משום שעוסק בק"ש וברכותיה במקום שאסור להפסיק אין בזה פגם וידעו דמה"ט לא עלה כ"מ שם. ומה"ט נקט בש"ע כהן שהי' קורא כו' לרבותא דדעת האומרים שלא יעלה. גם השאלה היתה שם לרשב"א האו' שאינו עולה בכהן נקט ש"ע ל' השאלה: ב׳ ול"ד להנח' תפילין בסעיף ב': ג׳ וצריך לחלק בין האי דהכא לסעיף ג' דמפסיק לקדיש וקדושה וברכו: ד׳ ואין לשנות כו' הם דברי מ"א ולא ל' הלבוש: ה׳ על פשט הזוהר. ר"ל שבסי' קמ"א כ' הרב"י שמל' הפוסקים מבואר שהעולה לתורה יקרא גם הוא עם הש"ץ הקור' דאם לא יקר' עמו הוי ברכתו לבטלה אבל בזוהר כתב שלא יקרא רק א'. א"כ משמע שהעולה לא יקרא עם הקור' וא"כ אע"ג דכ"מ שהגמ' חולק עם הזוהר קיי"ל כגמ' דידן מ"מ כיון דדין זה אינו מבואר בגמ' רק בדברי פוסקים יש לפסוק כזוהר החולק על דבריהם וגם משום ברכה לבטלה ליכ': די"ל כיון שהעולה שומע ומכוון לבו לדברי הקור' א"כ שומע כעונה: אח"ז כ' הרב"י כיון דהזוהר מדמה קר"הת לתפלה בלחש ובתפלה כ' בזוהר שיתפלל בלחש עד שקולו לא ישמע אבל עכ"פ דיבור בעי' בתפלה א"כ ה"ה בעולה לתורה ודאי לא הקפיד הזוהר כ"א שלא ישמע רק קול הקורא לבד ולא קול העולה אבל בלחש גם העולה יקרא וכדעת הפוסקים רק בזה אי רשאי להשמיע לאזניו מחלוקת הרב"י ורמ"א לקמן עכ"פ פשוט משמעות הזוהר שהעול' לא יקרא כלל רק יכוין לדברי הקור' וכן הוי ס"ל להרב"י תחלה כנ"ל. א"כ כה"ג יש לסמוך ע"ז שלא לקרות רק לכוין לדברי הקור': ו׳ וכ"כ בכ"ה. זה קאי על דברי לבוש. ומכ"ש שלא יפסיק כו' זה קאי ע"ד עצמו שכ' שלא יקר' העולה: ס״ו:תקצ״ג א׳ (ס"ק ט) לאמת ויציב כו' אין להפסיק כו' ב"י והרא"ש אבל כ' הרב"י דהטור לא הבין כן דעת הרא"ש אלא לאו דוק' נקט ויציב ע"ש דהרא"ש נקט ג"כ תיבת אמת ויציב: ב׳ אבל דעת הש"ע אינו כן. דהא סיים אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק הרי דלא הזכיר ויציב: ג׳ עס"ס זה. ר"ל גם מדברי רמ"א שם משמע דא"ל ויציב דהא כתב מי שהוא אנוס כו' יקרא ק"ש עד אמת כו' שאז יאמר ויציב כו' משמע שתחלה לא אמר רק אמת ולא יציב: ד׳ ומ"מ י"ל בזה. ולפ"ז כדי שלא יהיה יותר מרמ"ח תיבות צריך שיתכוין שלא יצטרף למנין רמ"ח תיבות ויציב. או לא יצרף מחזרת הש"ץ שלשה תיבות ה' אלהיכם אמת. כי אם תיבות אמת וכדלעיל סי' ס"א ס"ק א' וע"ש: ס״ו:תקצ״ד א׳ (ס"ק י) אינו כו' מפני היראה. ר"ל אביו או רבו אבל מלך או אנס ודאי רשאי להפסיק דאין דבר שעומד בפני פקוח נפש: ס״ו:תקצ״ה א׳ (ס"ק י"א) וי"א דעונים כו' עסי' כ"ט סעיף ד' דמה"ט יזהר לסיים הברכה קודם הש"ץ כדי שיוכל לענות אמן. משמע אם סיים עם הש"ץ אינו עונה אמן ועיין לעיל סי' נ"א ס"ק ב' במ"א וצ"ל כיון דהוא בין גאולה לתפלה סמך על הוראת הזקן שנא להפסיק לענות אפי' כה"ג ע"ש: ס״ו:תקצ״ו א׳ (ס"ק י"ב) אירעו כו' באמצע היום דתפילין זמנם כל היום: ב׳ עס"ס למ"ד דמבו' שהמשך זמן עד כמה רשאי להניח תפילין. גם אי כבר התפלל ערבית ועדיין יום אי רשאי להניחן: ג׳ צ"ע מי שאין כו' וקצת משמע בתוס' כו' אפשר נתכוין למ"ש התו' דף י"ד ע"ב. רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפלין וצלי. ופריך והיכי עביד הכי והא צריכים להקדים להניח תפילין קודם ק"ש ומסיק לבסוף שלוחי' הוא דעוית: ופירש"י שליח קלקל שאיחר להבי' לו תפילין. והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות שלא יעבור זמן ק"ש וכי מטא שלוח' דתפילין אנחינהו עכ"ל. והתו' כתבו וז"ל ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה כו' עכ"ל. ע"כ צ"ל דראייתם שרב היה עומד בין גאולה לתפלה ולא בשירה חדשה או בצור ישראל. מדאמר ומנח תפילין ומצלי משמע מיד שהניח תפילין היה מצלי תפלת שמ"ע ולא היה הפסק ביניהם כלל ע"כ היה עומד בין גאולה לתפלה אך לפ"ז על רב גופי' קשי' ניהו שהוצרך לקרות ק"ש שלא יעבור הזמן אבל עכ"פ ה"ל להמתין בצור ישראל או בשירה חדשה כדי שלא יצטרך להפסיק בין גאולה לתפלה כשיבי' התפילין דדוחק לומר דבאמת המתין שם ואח"ז כששהה הרבה ועדיין לא בא השליח חשש שיעבור גם זמן תפלה אמר עד גאל ישראל ואז הבי' לו תפילין. דזה דוחק דהא זמן תפלה מושך יותר מן זמן ק"ש שעה א' וצ"ל דרב המתין שעה שלימה בשירה חדשה וכשעדיין לא בא אמר עד גאל ישראל ואז בא השליח וגם משמע מדאמר קרי ק"ש ואנח תפילין דלא היה הפסק ביניהן כלל אלא ודאי דהתו' ס"ל דבאמת לא המתין על השליח דחשש שיעבור זמן ק"ש אלא שהצבור אמרו ק"ש ואח"ז היו מתפללים י"ח והצבור לא רצו להמתין והוצרך לקרות ק"ש עם הצבור כדי להתפלל עם הציבור ולכך לא היה אפשר לו להמתין בש"ח ג"כ מה"ט להתפלל עם הצבור ולפ"ז מוכח דתפלת צבור עדיף מלהתפלל עם התפילין: ד׳ דסמיכה גאולה לתפלה עדיף כו' ומה"ט קי"ל התם אם לא קרא ק"ש ומצא צבור מתפללים לא יתפלל עמהם ויקר' ק"ש אח"כ אלא יקר' ק"ש ויתפלל ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה: ה׳ וגם יש כו' ולא פי' שרב קרא כו' כדי להתפלל ע"ה כו' וכמ"ש לעיל התו' דהכי עדיף טפי דהוי אתי שפי' הל' דמשמע דרב היה עומד בין גאולה לתפלה. ולמה לא המתין בשירה חדשה כנ"ל: ס״ו:תקצ״ז א׳ (ס"ק יג) לא יניח אז דהנחה הוי הפסק אבל אם עדיין לא אמר גאל ישראל רשאי להניח הטלית דליכ' הפסק דהא רשאי לעשו' מלאכה בשעת שקור' ק"ש וברכותיה חוץ מפרק א' וכדלעיל סי' ס"ג סעיף ח' א"כ בשעת אמירה יכול להתעטף בטליתו וליכ' הפסק אבל בשכבר אמר גאל ישראל דע"כ אי רוצ' להתעטף בטלי' צריך לעמוד בשתיקה בלי להתחיל תפלה י"ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ"א לתפילין כ"כ הרב"י: ס״ו:תקצ״ח א׳ (ס"ק יד) לא יצא כו' עסי' סמ"ך סעיף ב' כצ"ל: ב׳ ומ"ש סי' קי"ג ס"ק ז' בשם התו' דאמת ויציב כו' לא קאי על ה' אלהיכם דאין להוסיף בתוארים כ"א קאי על מה שאומר בסוף הדבר הזה א"כ אי לא סיים כל ברכת אמת ויציב על מה קאי תיבת אמת או תיבת ויציב. גם לפי דבריהם קשה כשמפסיק וממתין על החזן בתיבת אמת ויציב וכמ"ש מ"א לעיל ואפשר תיבת אמת גריד' אין בו כ"כ קפיד' דאין בזה משום תו' תוארים דכן מצינו בקר' וה' אלהים אמת א"כ הוא הדין אפשר תיבת ויציב כיון דגם הוא פירושו אמת: ס״ו:תקצ״ט א׳ (ס"ק טו) ואין לו כו' מי התיר לו לפסוק כו' דהא דינו כמו באמצע פרק וכדלעיל סוף סי' ה': ב׳ שהבי' ראיה ר"ל הרוקח הבי' ראיה לדין זה שכתב רמ"א מן ירושלמי זה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א