——–
איתא בגמרא מס' מנחות דף (ל.) אל ימעט אדם את הכתב לא מפני רווח של מטה ולא מפני רווח של מעלה ולא מפני רווח שבין שיטה לשיטה ולא מפני רווח שבין פרשה לפרשה נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף אלא שלוש בתוך הדף ושתים חוץ לדף וכו' אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה ע"כ משמע שגם אין להאריך שום אות מפני שצריך רווח מסוים בדווקא שבין פרשה לפרשה ואף בכדי לסיים בסוף שיטה אסור וכ"כ הראשנים וכ"כ מרן (בסימן רעג) אלא שנהגו הסופרים לסיים בסוף השיטה אף שעי"ז יצטרך להמשיך קצת האותיות עיין משנת הסופר (סימן יד) .
ונראה אולי שטעמם מהגמ' דלעיל מינה ת"ר עושה אדם יריעה מבת שלוש דפין ועד בת שמנה דפין פחות מכן ויותר מכן לא יעשה ולא ירבה בדפין מפני שנראה אגרת ולא ימעט בדפין מפני שעיניו משוטטות אלא כגון למשפחותיהם ג' פעמים נזדמנה לו וכו' בסוף הספר אפילו פסוק אחד ואפילו דף אחד פסוק אחד ס"ד אלא אימא פסוק אחד בדף אחד ע"כ פירוש הדברים שמותר להאריך או לקצר את האותיות בכדי שיספיק לכתוב את הפסוק האחרון בתורה בסוף העמוד באמצע השיטה ואעפ"י שנותר לו פסוק אחד יכתוב אותו על כל העמוד ויסיים בסוף העמוד באמצע השיטה וכן כתבו התוספות בד"ה פסוק אחד בדף אחד כיון שיש בדפין אחרים ס' שיטין אלא אם כן יעשה בדף אחרון תיבות ארוכות ע"כ עיין שיטה מקובצת וכ"כ צ"ק כיון שיש בדפין אחרים ס' שיטין אע"פ שאי אפשר לו לסיים הדף בפסוק אחד יעשה בדף אחרון אותיות ארוכות משמע שמאריך את גג האותיות וכ"כ החיד"א בפירוש (מסכת סופרים פרק ב') בשם התוס' מהרש"א וז"ל מסרגו כלומר עושה דלוגין בדף זה לעשות שיטין ארוכות שלא כדרך כתיבת הס"ת אלא בדף זה עושה תיבות ארוכות ודוק בדברי רש"י ותוספות עכ"ל וכ"כ נ"י עיין פרישה (בסימן רע"ב) וז"ל שאם היה בה כ"כ תיבות היה עושה מכל תיבה שיטה אחת באותיות ארוכות עכ"ל (משמע באורך הגג).
אלא שהרא"ש בהלכות ספר תורה כתב וז"ל יעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה עד שתחזיק תיבה אחת ה' שיטין או שש כדי שיסיים בסוף הדף עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם (בנתיב שני חלק שני) משמע שמאריך את רגלי האותיות נמצא שטוב יותר להאריך את רגל האותיות כך שצורת האות נשמרת ע"י הגדלת גג ורגל האות וכ"כ דברי חמודות שדברי רש"י והטור, רמ"א, הרמב"ם, רי"ף הכל הולך אל מקום אחד דבין עולה בין יורד ענינו בכאן שמבליע כמה שיטין כאחת עכ"ל .
ועיין בעיקרי דינים (בהלכות ס"ת סעיף כ) שאם לא סיים לעיני כל ישראל באמצע שיטה דלרמב"ם פסול ואין תקנה וכ"כ בשו"ת באר שבע (סימן סד) וכ"כ שיירי כנה"ג (סימן רעב) ומה שכתוב במס' סופרים (פרק ב') גמר כל הספרים ושייר בו דף אחד עושה אותו יריעה אחת קטנה הכוונה שנותר לו לכתוב רק על דף אחד ואעפ"י שצריך לפחות שלוש עמודות בכל יריעה כאן הקילו ויכול לעשות יריעה קטנה מעמוד אחד עיין בס' כסא רחמים לחיד"א. וכן כתב בלדוד אמת (סימן יז אות יא) .
נמצא שיכול להאריך רגלי האותיות לפחות פי 12 לדברי הרא"ש משום שבין שיטה לשיטה כמלא שיטה (מנחות ל.) אלא שבהגהות מימוניות בפרק שביעי דייק מדברי הרמב"ם שאין להאריך את גג האותיות (בהלכות ס"ת) מדכתב ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה וז"ל אבל למשוך האותיות ולעשותן גדולות עד סוף השיטה אסור שאין לשנות אות אחת מחבירו ולא להגדילו ולא להקטינו זולתי המקובלים לבעלי המסורות להיות גדולות או קטנות עכ"ל ומשמע מדבריו לכתחילה אסור אך בדיעבד בודאי יהיה מותר.
וכן מוכח מדברי הרמב"ם (בפרק עשירי סעיף א') שמונה את עשרים דברים הפסולים ומנה שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת משמע מדבריו כל עוד שצורת האות נקראת אעפ"י שנשתנתה אבל עדיין לא נפסדה כשרה ודייק מינה שלא תקרא כל עיקר וכן כתב (בפרק ז') עיין שם לכן בשעת הדחק כדיעבד דמי ניתן אף לדעת הרמב"ם להאריך כפי שגם הוא פסק בהלכות ס"ת שצריך שיגמור ס"ת באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה וכו' ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף עכ"ל וכ"כ הב"י (בסימן רע"ב) וז"ל וקי"ל דצריך שיסיים בסוף הדף יעשה אותיות ארוכות כדי שיסיים בסוף הדף עכ"ל ומלשון הב"י משמע באורך גג האות מאריך ולכן נראה לומר שמה שכתבו הראשונים יעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה פירוש כאשר אין מספיק תיבות שלכל שיטה יהיה תיבה התירו אף להאריך את רגלי האותיות כדמוכח מדברי הטור שם שהעתיק את הרא"ש שכתב אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות שבשאר הדפין יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף עכ"ל וכ"כ הדרישה בשם נ"י וכ"כ הש"ך.
נמצא מדבריהם שעדיף להאריך את הגג ולא להאריך את רגלי האות אעפ"י שע"י כך תשתנה צורת האות וזה עדיף מלהגדיל את רגלי האות לכמה שיטין ואם לאו רשאי להאריך את רגלי האותיות ולכן אם יש תיבות כמנין השיטין טוב יותר לכתוב בכל שיטה תיבה אחת וכ"כ הט"ז (בסי' ערב) שמתיבה אחת עושה שיטה אחת ע"י המשכת האותיות וכ"כ הש"ך שם וכתב עוד אם אירע כן באמצע התורה לא נפסל בשביל כך וציין לפרישה וכ"כ המגן אברהם (בסימן לב) שבשעת הדחק ניתן להאריך אותיות ואף אות ה' ניתן להאריך את גגה אעפ"י שרגלה לא תימצא באמצע וכן הבינו מכתם לדוד (חלק יו"ד סימן לו) שדברי המג"א ז"ל משמע דשרי בדיעבד אעפ"י שהרגל הקטנה נמצאת בצד ימין רחוק מסוף הגג וכ"כ בשו"ת רב פעלים (בסימן כא) בשם הרב מנחת כהן שאין הארכה נחשבת מנומר אבל מיעוט כן נחשב וכ"כ רבינו זלמן גם באות ק ואין צריך שאלת תינוק וכ"כ שערי תשובה (בסימן לב) שניתן להאריך אעפ"י שרגל ה קו"ף או ה"א לא תימצא בסוף הגג.
איברא שהמקדש מעט באות ה' כתב בשם עוד אחרונים והמג"א שאין להאריך יותר הגג אם הרגל לא תהיה לפחות במחצה ובשו"ת הרדב"ז (סעיף פב) אומנם לא התיר למשוך הגג האות ק' משום שינוי צורת אות אך כתב תקנה (בס"ת שאין בעיית כסדרן) שאם יזיז הרגל ויאריך גם כן הקו התחתון וכן באות ל' מותר וכ"כ הב"י (בסימן רעט) הא דאמרינן לא ימעט וכו' היינו לכתחילה אבל היכא דא"א לתקנו בע"א ש"ד עכ"ל ועיין בספר ילקוט כתרי אותיות שציין לגאון רפאל אלעזר זצ"ל מח"ס פקודת אלעזר שנשאל על ס"ת שיש בו אותיות ארוכות מאוד והתיר מהטעם דשינוי מקצת לא מפסיל ולא קפדינן אלא שלא תדמה כולה לאות אחרת ולא מקצתה וכתב להלכה ולמעשה והסכימו עמו כל חכמי הישיבה ולית דין צריך בשש ועיין עוד בדברינו בשינוי חלק מהאות (בסימן נב).
ובשו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל ב סימן ט) שכתב להשלים את השטה וכמו שמאריכין גג של שאר אותיו' כגון דלי"ת ורי"ש שפיר עיין עוד שם וכ"כ הש"ך (בסימן רעו) שהכוונה שאין שם השם צריך להיות בסוף העמוד ולא הכוונה בסוף השיטה ולכן אין לסופרים להאריך או לקצר אותיות משום שזהו לא לצורך הא לצורך מותר עיין שם עוד בב"י וכ"כ קול יעקב וז"ל ומשמע הא אם יש תיבות כמנין השיטין יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת מיהו כל זה בסוף הספר כיון שא"א בענין אחר אבל באמצע הספר אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן וכדלקמן סי' רעג מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשל כך וציין לש"ך (אות ו') באה"ט (אות ה') קסת הסופר (סי' יג סעי' ד) מלא"ש (כלל יו"ד אות ג') בחכמה וה"ה לענין המגילה וכו' עכ"ל ובדברי הש"ך נמצא שם שאף אם כתב באמצע לא נפסל אומנם לכתחילה לא יעשה כן וכ"כ הט"ז בשם הנ"י וגם לדעת מרן בדיעבד מותר וכ"כ בבדק הבית (בסימן רעה) בתשובת הרשב"ץ בשם הירושלמי שניתן לצמצם הכתיבה עיין שם .
ועיין עוד בקסת הסופר בדיני כתיבת מגילת אסתר שנוהגים הסופרים לכתוב עשרת בני המן באותיות גדולות משום שצריכים למלאות בהן את כל הדף ואעפ"י שאין לעשות כן שאני הכא כיון שעשרת בני המן כתובים בדף מיוחד בפני עצמן אין להקפיד אעפ"י ששאר הדפין כתובים כרגיל עיין שם ונראה לי שהוקשה לו בעשרת בני המן ממה שכתב הדרישה (ביו"ד סימן רעג) שהקשה הלא כתוב שאין להאריך לא מפני ריווח שבין פרשה לפרשה וכו' ואילו בסוף החומש כתבו שכן ניתן להאריך ותירץ שהאיסור הוא כשיש כתב לפני השינוי וכתב לאחר השינוי דאז נחשב מנומר אך אם אין כתב לאחר השינוי מותר וזאת הסיבה שכתב קה"ס שאני הכא שכתובים בדף המיוחד וק"ל .
אלא שבערוך השולחן (בסימן רעג) כתב להדיא שמותר להאריך או לקצר האותיות בין פרשה לפרשה כפי השיעור ונהגו הסופרים להאריך בגג האות ולא ברגלי האות דבזה לא נראה השינוי כולי האי ולא חילק בסוף הספר או לאו וגם העיד על מנהג הסופרים. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (חלק יו"ד סימן לו) כאשר גגי האותיות הממי"ן והתוי"ן והכפי"ן נמשכין ביותר גם אם נשתנה בזה צורת האות לא מלאו לבו בכגון זו לפסול בדיעבד ע"ש דהתם נמי אין שם שינוי אלא במשך האות בלבד שאינה מרובעת ולא זולת ובהא כבר נהגו הסופרים להתיר אפילו לכתחילה.
נמצא שבזמן צורך ניתן להאריך גם לאורך הגג האות וגם לאורך הרגלים לפי הצורך אלא שעדיף שכל תיבה תהיה בכל שיטה דהיינו שינוי אחד אורך הגג בלבד והרגליים ללא שינוי כדמוכח לעיל נמצא שבתוך ששים התיבות שבסוף החומש כמנין השיטין יש את המילה יום או וימי שצריכה להיות לכל אורך השיטה (משום שהם בתוך הששים תיבות שבסוף החומש) וידוע שאותיות י' ו ו' אין להאריכם פן ידמו ל ר' נמצא שאות אחת מחזיקה שיטה אחת ואורך השיטה יכולה להיות ארוכה יותר מ 30 אותיות אם כותב כתיבה גסה (עיין תוס' בשם ר"ת) וכשרה ולא צריך שאלת תינוק.
ואם תירצה לדחוק ולומר שיקצר את אורך השיטה פחות מ 30 אותיות בדף האחרון אעפ"י שלא נמצא דבר זה בפוסקים הלא יפסל מדין מנומר זאת ועוד בכדי שהמילה לעיני כל-ישראל תיהיה בשיטה אחת (עיין קול יעקב בסימן רעב) וגם באמצע השיטה (כך צריך להיות) נמצא שסה"כ אורך השיטה 28 אותיות (לעיני כל-ישראל הוא 14 אותיות עם הרווח) נמצא שכמעט ולא ניתן לקצר את אורך השיטה.
איברא שבתפילין אורך השיטה הרבה יותר מס"ת ומצאנו שניתן להאריך אות רק פי 30 אם כן יהיה הדין לפחות כך ואף אולי ניתן להאריך לכל השיטה יותר ומה שיצא לנו 30 אותיות בספר תורה לאו דווקא. זאת אומרת שכמו בס"ת ניתן להאריך לאורך כל השיטה גם בתפילין ניתן לומר כן ולכן בהתאם לזאת נראה בשעת הצורך כגון שצריך לסיים בפחות מט' תיבות בסוף שורה עבור פרשה סתומה שאם לאו יפסלו התפילין לכן ניתן להאריך ובחידושי רעק"א (בסימן לב) כתב בשם דבר שמואל מעולם לא מצאנו לפסול באריכות הגגים עכ"ל ויתרה מזאת כתב רבינו חננאל במס' שבת (דף קד:) וז"ל כגון שכתב בקרקע של טבריא אות ש' ובקרקע כנגדו בציפורי אות מ' חייב מ"ט כתיבה שהרי כתב ב' אותיות והן שם אלא שמחוסרות קריבה כלומר אין שם חסר דבר במלכה אלא אילו האריך האות מ' עד שיקרבנו לאות ש' הרי נתברר הדבר וכו' עכ"ל וכן כתב הרשב"א שם בשם רב האי גאון נמצא לפי דבריהם שהאות לא נפסדה ע"י הארכת למרחקים עצומים כל שכן לאורך שיטה אחת ואם תאמר האות נפסדה ואינה אות אזי מדוע חייב הלא הוא כתב להדיא שהוא חייב מדין שם שהוא ב' אותיות.
ואף אין צריך שאלת תינוק ששאלת תינוק היא כאשר יש אפשרות אחרת ויש לי ספק אם עשיתי נכון או לא אם מותר להאריך או לאו אך כאשר אין לי אפשרות אחרת למניעת הפיסול מה יועיל שאלת תינוק והלא כבר הכרענו עיין בסימן לו בדברי הט"ז ואחרונים דבדיעבד מותר להאריך או לקצר כל אות למניעת פיסול הלכך כל עוד שאנו רואים שצורת האות ניכרת ולא נפסדה אין צריך שאלת תינוק כלל ומה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות ורק בספק אם נפסדה התינוק יכריע וכלל הוא בידינו כל ספק התינוק מכריע אך בדבר ברור לנו אין מועיל ש"ת כלל.
ודע שמחד גיסא אין להאריך או לקצר אותיות וצריך להניח ריווח כמלא אות בין תיבה ותיבה ובין אות לאות חוט שערה ומאידך גיסא צריך שיעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת שזהו עיקר הנוי ומה שהתרנו לעיל להאריך או לקצר זהו רק למניעת פיסול ואם כן כיצד ניתן גם לישר שורות וגם לא להאריך ולקצר אותיות ואם נאריך יהיה מנומר ואם לאו השורות לא יהיו שוות .
הנה מדברי הב"י (בסימן רעד) שכתב בשם הרשב"א והריב"ש בהנחת אויר לבד בסוף פסוק להבנת הקורא אינו פוסל מהטעם שלא נזכר במס' סופרים וגם הרמב"ם לא הביא זאת בפיסולים ועוד שאין לנו להרבות בפיסולים ע"כ וראיתי בדברי הריב"ש שכתב וכל שאינו כשעור פרשה אין לחוש לו וכ"כ הרמ"א (שם ובא"ח סימן לב) וכ"כ בספר ברוך שאמר. וכ' א"ר ומה שמרן פסל זהו רק אם הפיסוק ע"י דיו ואף הש"ך כתב בדווקא שצריך להניח מעט אויר בין פסוק לפסוק ואומנם המג"א חלק עליו ועיין מחצית השקל (בסימן לב) ורבינו זלמן (בסמן לב) ואעפ"י שמצאנו מחלוקת על האוויר בסוף פסוק מהטעם שאין אנו בקיאים בפסוקים אבל בין תיבה לתיבה שהרווח הוא אות קטנה אם מגדילו יותר עד שיעור פרשה סתומה לא מצאנו מחלוקת (לכל הפחות שיעור סתומה לדעת הרא"ש ג' אותיות) ואינו בגדר דיעבד ואף בסוף השיטה פעמים רבות מניח הסופר אויר מפני שאין התיבות שוות ואף תיבה בת עשר אותיות שאין יכול לכתוב חציה בתוך הדף מניח המקום פנוי וכותב בשיטה חדשה.
נמצא שמקום של ד' אותיות ניתן להשאיר חלק ואין לחוש לרווחים כלל כי אלו הדברים אינם אלא למצוה מן המובחר אלא שנדקדק בדברי רבותינו שכתבו נזדמנה לו תיבה בת עשר וכו' משמע כשהגיע לקראת סוף השיטה מצא תיבה בת עשר אותיות אך לכתחילה לפני שכתב את השיטה היה עליו לתכנן ולעשות אוירים גדולים בין התיבות או בין האותיות (קצד מעל החוט השערה) ולא היה מזדמן לו תיבה גדולה והיה נמנע מלהשאיר ריווח גדול בסוף שיטה והשורות לא יהיו שוות כי זהו נוי הס"ת וכן דייק הפרישה (בסימן לב) עיין שם ובשיורי כנה"ג (סימן רעה) וכבר כתב הטור והב"י בשם הרא"ש וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה וכן פסק מרן שיעשה שורות שוות וכ"כ הב"ח .
והפ"ת שם כתב בשם נו"ב תניינא בשירת האזינו שאין שווים א"צ לתקן משמע שעדיף שהיו שווים והלא אין להאריך או לקצר אותיות רק לצורך מוכרח לומר שרק ע"י האוירים מיישר את השיטין וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (בסעיף פב) דאע"ג דאמרינן בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה הני מילי למצוה מן המובחר אבל לעכב לא וכ"כ הרמב"ם כיון שלא היה בין התיבות כשיעור פרשה כשר בדיעבד וגם ליכא למיחש דמחזי כשירה וכו' ע"כ וכן ניתן ע"י הגדלה מועטת של אותיות מרובעות מותרת לשם ישור השורות ועיין בשו"ת באר שבע (סימן סה) שפסל נקוד בין פסוקים וציין לריב"ש רק מטעם דאין לנו אלא כנתינתו מסיני .
לסיכום: סופר שמשך את גג האותיות לצורך כשר ואין צריך שאלת תינוק.
פירות הנושרים:
1. ניתן להאריך את רגלי האותיות לצורך למניעת פיסול וכד'.
2. ניתן להאריך את גגי האותיות לצורך למניעת פיסול וכד'.
3. אין להאריך ולא לקצר שום אות שלא לצורך בכדי שידמו כל האותיות.
4. שאלת תינוק רק בספק אך כאשר ודאי לנו אין צריך ש"ת.
5. בזמן צורך ניתן להאריך גם אות ה' אע"פ שרגלה לא תהיה באמצע אלא קרוב לרגל הימנית.
6. צריך לסיים את החומש בסוף הדף ובאמצע השורה.
7. באמצע השורה האחרונה צריך להיות כתוב לעיני כל ישראל ואם סיים בסוף השיטה הס"ת פסול.
8. אין לשנות את גודלי האותיות אלא לפי המסורה.
9. ומה שאמרנו שניתן להאריך לצורך היינו לכל אות ולאו דווקא אותיות "האדרת".
10. כשצריך להאריך אותיות עדיף להאריך רק את גג האותיות ואעפ"י שתשתנה צורת האות מלהאריך גם את רגלי האות.
11. צריך הסופר ליזהר ולדאוג ולתכנן שהשיטות יהיו שוים לפני כתיבתם ע"י הגדלת המרחק בין תיבה לתיבה או בין אות לאות.
12. אין להניח ריווח בין תיבות גדול משיעור פרשה ט' אותיות.
13. אין להשאיר ריווח גדול בין אותיות כך שתינוק לא חכים ולא טיפש יקרא כשני תיבות.
14. הסופרים המניחים לכתחילה בס"ת בין פסוק לפסוק ריווח גדול עבור הקורא יכולים להמשיך במנהגם ויש להם על מי לסמוך אך עדיף שלא יעשו זאת.
15. אין גריעות בכתיבת שם השם בסוף השיטה אלא שאין לכתוב את שם השם בסוף העמוד (בשיטה האחרונה) ואולי הטעם משום שע"י שמשמשים את הקלף ע"י החזקתו קרוב הדבר שחס ושלום שימחק שם השם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5