סימן סג – לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן סג – לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן

א קוֹרֵא אוֹתָהּ מְהַלֵּךְ, אוֹ עוֹמֵד, אוֹ שׁוֹכֵב, אוֹ רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ יוֹשֵׁב, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ: { הַגָּה: מֵאַחַר שֶׁכְּבָר שׁוֹכֵב וְאִכָּא טִרְחָא } א { לַעֲמֹד } (הר"י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ): וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה, נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא. ב מִי שֶׁרוֹצֶה ב לְהַחְמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, וְלִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד נִקְרָא ג עֲבַרְיָן. ג הָיָה מְהַלֵּךְ [בַּדֶּרֶךְ] וְרָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָסוּק ד רִאשׁוֹן. ד עִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ אִם קָרָא וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְחוֹזֵר ה וְקוֹרֵא. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר מִצְוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מוֹדֶה הֲכָא. ה אִם הָיָה יָשֵׁן, מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְהוּא עֵר מַמָּשׁ. מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין מְצַעֲרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא ו מִתְנַמְנֵם, יָצָא: { הַגָּה: וְדִין שָׁתוּי וְשִׁכּוֹר עי' לְקַמָּן סי' צ"ט סָעִיף א'. } ו הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא ז יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּפָרָשָׁה ח רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא עֲרַאי, וּכְתִיב וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְדַרְשִׁינָן עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. ז הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וְרוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּקוֹרֵא עֲרַאי. ח הָאֻמָּנִין וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן, אוֹ בְּרֹאשׁ שׁוּרוֹת הַבִּנְיָן, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָם וְאֵינָם צְרִיכִים לִירֵד. ט הַכַּתָּף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפָיו, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לֹא יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֵן וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיֻשָּׁב:

באר היטב – סימן סג – לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן

א א לעמוד. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא ס"ל אפילו לכתחלה מותר כשנוטה לגמרי על צדו. ט"ז מ"א ע"ת. מיהו היינו דוקא על צדו ממש אבל בנוטה מעט על צדו אסור אא"כ הוא בעל בשר: ב ב להחמיר. כ' ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד רבו אם לא שיש לו ראיות לסתור דבריו עכ"ל: ג עבריין. כדאמרינן בפרק כירה מי שעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא: ג ד ראשון. וה"ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט"ז ופר"ח. אבל הב"ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע"ש. עוד למד הב"ח מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא"כ במהלך ועומד דבזה ב"ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ"כ המ"א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב"ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע"ל סי' נ"ח סעיף ג': ד ה וקורא. ר"ל בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ק ט' או ממתין איזה זמן ואח"כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים עיין ט"ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק"ש צריך לחזור לראש מ"א ועיין במ"א סי' ס"ד ס"ק א': ה ו מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר"ח סי' ס"ז ובמ"א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע"ש. ועיין בהמבי"ט בס' קרית ספר: ו ז ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א: ח ראשונה. והרמב"ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ"כ הר"מ מ"א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב"ם דאל"כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י"ט מאחר דאיכא עכ"פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק"ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב"ם ודו"ק:

מגן אברהם ס״ג – סימן סג – לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן

א׳ ואיכא טרח' לעמוד. פי' שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו [תר"י ול"ח דלא כלבוש] משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד וכ"מ בגמ' פרקדן לא יקרא ק"ש משמע דאף שכבר שוכב לא יקרא עד שיעמוד מיהו דעת הרב"י דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחל' ולכן השמיט דעת תר"י וכ"מ פשטא דתלמודא: ב׳ מי שרוצה להחמיר. כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר דאיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפי' עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל: ג׳ נקרא עבריין. דמאי טיבותא יש בעמידה כיון דקרא ובקומך לא איירי בהכי כלל לב"ה אלא מיירי בזמן קימה אבל לענין ב"ה מודה ב"ה דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים עסי' קפ"ד [תי"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש]: ד׳ בפסוק ראשון. אבל מכאן ואילך אסור לעמוד דנרא' שעושה כב"ש וכשיושב בעגל' או רוכב כיושב דמי לענין זה שיוכל לכוין בפ' ראשון ועס"ח עכ"ל הב"ח ומיהו יש פוסקים שצריך לעמוד כל פרשה ראשונה שלא יהא כקורא עראי א"כ אין איסור במי שעומד כל הפ' ע"ס נ"ח ס"ג וסי' ע' ס"ד: ה׳ בפסוק ראשון. ובשכמל"ו בכלל (לבוש) ועמ"ש סי' ס"א סי"ג: ו׳ וחוזר וקור'. אף על גב דאסור לקרות ב"פ הכא מיירי שקורא בלחש [ב"ח] ומ"כ בשם ס"ח שיקר' כל הפ' ב"פ ועמ"ש סי' ס"א סי"ג, ומשמע שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך לחזור לראש דהוי כמי שלא קרא כלל פ' ראשון וכ"מ סי' ס"ד ועמ"ש ס"ס ס': ז׳ מודה הכא. דאע"פ שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים כענין הכוונה בתפילה [ב"י רשב"א]: ח׳ מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר [וכ"מ הר"מ] אבל פשיטא שצריך לקרות כולה ותר"י ס"ל דמדאורייתא צריך לקרות פ' ראשונה ע"ש אבל בסי' ס"ז כ' הרב"י בשם הרשב"א דפ' ראשון בלבד הוי דאורייתא וכ"כ בס' החינוך, ובס' מ"כ הבי' מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש: ט׳ לא ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז וע"ס ס"ו: י׳ בפ' ראשונה. והרמב"ם לא כתב בפרשה הראשונה דגם בפ' שניה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונ' אלא פ' ראשונה [כ"מ הר"ם]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ס״ג

א׳ מאחר שכבר שוכב כו'. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא שזכר הש"ע ס"ל אפי' לכתחלה מותר כשמטה לגמרי וכמ"ש ב"י דלא ס"ל לרמב"ם דדוקא ביש טרחא: ב׳ היה מהלך כו' צריך לעמוד כו'. כתבו התוספות ר"פ היה קורא מצוה מן המובחר לעמוד כשהו' מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד עכ"ל. ולפ"ז נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי ממילא ה"ה נמי לענין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר אבל אם יושב בעגלה אע"ג דכ"כ בסי' ב' דגם בזה הוה כמהלך לענין שלא ישב בקלות ראש מ"מ כאן דעיקר הטעם מחמת שאינו יכול לכוון וזה שיושב בעגל' שפיר יוכל לכוון ורמב"ם כתב בזה מי שהוא מהלך ברגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך עכ"ל למד מו"ח ז"ל מדנקט ברגליו ש"מ דאם רכוב ע"ג בהמה אינו בכלל זה כמהלך ולעד"נ דלא בא למעט רק הולך בספינה או בעגלה אבל לא רוכב ע"ג בהמה מטעם שכתבתי: עוד למד מו"ח ז"ל מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך שהוא ל' מיותר אלא דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה דנראה כעושה כב"ש ול"נ לע"ד כן כלל דליכא קפידא אלא ביושב ועומד דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה דהא בישיבה יש טפי כוונה אלא ע"כ משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך ע"כ הוא כב"ש משא"כ במהלך ועומד דעושה כן משום דמכוון טפי בזה ב"ה מודים דשפיר עבד אלא שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון ותו לא צריך אבל אם רוצ' לעשות שיהיה לו כוונה אפי' אח"כ תע"ב וזה מוכח דהא ר"י ס"ל בגמרא כל הפ' כולה בעמידה ואי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כב"ש הא בפ' שמע קאמרי ב"ש בבקר יעמדו אלא ע"כ דאין קפידא במה שעושה כב"ש אלא ביושב ועומד כדפי' והרמב"ם דנקט דשאר קורא כשהוא מהלך נזהר שלא תאמר הואיל והוכרח לעמוד בפסוק ראשון יעמוד עד כל פרשה קמ"ל דא"צ כנלע"ד ברור: ג׳ וחוזר וקורא. י"ל הא יהיה נראה כב' רשויות ח"ו וצ"ל דיקר' בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ח ועי"ל דממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקור' דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים והא דפריך בגמ' ר"פ לאביי למה משתקין אותו דלמא לא איכון ולא תירץ דה"ל להמתין ולקרות אח"כ פעם שנית דכבר כתבתי בסי' ס"א דעיקר הקושיא היא למה משתקין אותו כיון שיש לדונו לזכות אע"פ שהיה יכול לעשות בענין דלא הוי חשד כלל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ס״ג

ס״ג:תקס״ט א׳ (ס"ק א) ואיכא כו' וכ"מ בגמ' פרקדן כו' משמע דאף דכבר שוכב כו' לכאור' אין זה ראי' דהא משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן שוכב על צדו ממש וגם משום דאיכא טרחא וא"כ מאי ראי' מייתי מפרקדן דשם מיירי דאינו נוטה אלא מעט על צדו ולכך לא מהני אע"ג דאיכא טרחא דעמידה אולם כוונת מ"א אינו כ"א לברר דברי תר"י: דז"ל הגמ' דף י"ג א"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש ופריך הא אפי' אינו קורא ק"ש אסור לישכב פרקדן דהא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקדן. ומשני לשכוב אי מצלי (דהיינו נוטה מעט על צדו) שרי אבל לקרות אפי' כה"ג אסור. ופריך והא ר"י מצלי וקרי ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוי ואיכא טרחא והקשו תר"י אהא דתניא דף כ"ד ע"א שנים שהיו מתכסים בטלית א' (והם ערומים) זה מחזיר פניו וקורא ק"ש (כדי שלא יהי' לבו רואה ערות חבירו) וזה מחזיר כו' והאיך רשאי לקרו' והוא שוכב מוטה על צדו ואית דאמרי דכי אמרי מקרי אף ע"ג דמצלי אסור זה בהטיה מעט. אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזי' דהיכי דאיכא טרחא שרי כדאמר בר"י כו' משום דהוי בעל בשר ה"נ התירו לו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון דפשט את בגדיו לחזור וללבשן עכ"ל ומדכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו כו' כ' מ"א לעיל דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד דבעמידה ליכא טרחא כ"ה. ושלא ליתן לבעל דין מקום לחלוק דלעולם אפי' שוכב בחלוקו העמיד' מקרי טרחא והא דכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו ליתרון נקטי' כיון דבאמת האי ברייתא דשנים שהיו מתכסים בטלית אחד מיירי שהם ערומים כיון שאין כוונת תר"י לפסוק דין כ"א לתרץ קושייתם מברייתא הנ"ל לכן כתבו האמת דשם הם ערומים לגמרי אף שזה דוחק מ"מ כתב מ"א דכן משמע בגמ' דע"כ תר"י ס"ל דוקא הלבישה מקרי טרחא ולא העמיד' דהא בתי' השני של תר"י התירו אפי' נוטה רק קצת על צדו דכן משמע לשון תר"י שכתבו ה"נ שהתירו לו בהטי' משום דהוי ליה טרחא כו' כנ"ל הרי נקט הטיה. ועוד ממ"נ איך א"ל דבעי תר"י בתי' שני תרתי שוכב על צדו ממש. וגם משום דאיכא טרחא אי ס"ל כששוכב על צדו ליכא משום גאות א"כ אפילו ליכא טרחא שרי ומה"ט התירו בתי' א' (דהא איסור פרקדן אף כשנוטה מעט על צדו הוא משום דהוא דרך גאות) דהא כיון דליכא גאות מה לי יושב או עומד או שוכב ואי ס"ל דגם בשוכב על צדו ממש איכא משום גאות ואף על פי כן התירו משום טרחא א"כ למה לא יתירו בשוכב מעט ע"צ משם טרחא כיון דאין חילוק בין מעט על צדו ובין ע"צ ממש דבשניהם איכא גאות (והא דרמ"א בעי תרתי כנ"ל יתבאר למטה בע"ה) א"ו דבאמת תר"י לתי' השני דמתיר משום טרחא מתיר אפי' נוטה רק מעט על צדו (והטי' מועטת דבעינן לא משום ק"ש אלא משום דלייט עליה ריב"ל ואיכא טעם אחר ע"ש בגמרא) וא"כ כיון דאפי' בהטי' מועטת שרי משום טרחא א"א דהעמיד' מקרי טרחא תקשי קושיית מ"א מהא דאמר פרקדן כו' והא התם ע"כ מיירי דנוטה מעט על צדו כדמתרץ הש"ס ואפ"ה לא הותר אע"ג דאיכא טרחא דעמיד' אע"כ דעמיד' לא מקרי טרחא אלא כיון שפשט בגדיו הלביש' מקרי טרחא וא"א דרמ"א תרתי בעי שוכב על צדו ממש וגם משום טרחא אע"ג דקשיא ממ"נ כמ"ש לעיל לדעת תר"י. מ"מ י"ל דנסתפק רמ"א איזה תי' מב' תירוצי תר"י עיקר ולכן נקט חומרת ב' התירוצים דבעינן שוכב ע"צ ממש דהיינו כתי' א' וגם משום דאיכא טרחא כתי' ב'. וכיון דמחמיר גם כתי' ב' של תר"י ע"כ בעינן שיהי' ערום בלי חלוק דהא לתי' שני העמיד' לא מקרי טרחא אלא דוקא הלביש' כמו שהוכיח מ"א. אע"כ דגם רמ"א ר"ל כששוכב ערום וקיצר בלשון כמ"ש ל"ח: ב׳ מיהו דעת הרב"י כו' ר"ל דלא תימא דבין הרב ב"י ובין הרמ"א ס"ל כתי' ב' של תר"י דההיתר הוא משום טרחא גרידא וא"כ אפי' נוטה רק מעט על צדו שרי וכוונת הרב"י במ"ש והוא שוכב על צדו ר"ל מעט על צדו ובא רמ"א בהג"ה לפרש דבריו מאחר כו' ואיכא טרחא כו' ועז"כ מ"א דע"כ זה ליתא דבשלמא אי הי' אפשר לפרש דהעמיד' גרידא מקרי טרחא אז הי' אפשר לפרש כן דגם הרב"י ס"ל כתי' שני דתר"י הנ"ל אף דסתם הרב"י ולא כ' משום טרחא מה בכך כיון דבאמת איכא עכ"פ טרחא משא"כ השת' לפמ"ש מ"א דהטירחא היא הלביש' ולא הותר כ"א בשוכב ערום א"כ איך א"ל דהרב"י מתיר אפי' בנוט' מעט על צדו. וע"כ אין ההיתר כ"א משום ששוכב ערום והוא לא הזכיר מזה כלום (בשלמא לרמ"א צריך לדחו' במ"ש מאחר שכבר שוכב כו' רמז לזה דאפשר סתם שכיב' היא ערום בלי לבוש. ובאמת כ' הל"ח על רמ"א שנתן מקום לטעות) (ובלא"ה כיון דבחבורו הארוך כת' שמדברי הרמב"ם ורש"י וטור משמע כתי' א' של תר"י מסתמא גם בש"ע פסק כתי' א' דבעינן דוקא שוכב על צדו ממש ואז אפי' ליכא טרחא שרי) ורמ"א שכ' מאחר שכבר כו' משמע דאפי' שוכב על צדו ממש אפ"ה בעי' דוקא היכי דאיכא טרחא דהא קאי על דברי המחבר דמיירי בשוכב על צדו ממש היינו טעמא משום דחושש לחומרת שני תירוצי תר"י כנ"ל (וכן ס"ל להלבוש וע' מ"ש עליו הל"ח) ואע"ג דלהרב"י מותר אפי' ליכא טרחא. אפילו הכי לא כ' רמ"א ל' וי"א דהא לפי זה רמ"א חולק על הרב"י כיון דאפשר לדחוק דגם הרב"י רצה לומר דוקא כששוכב ערום אף דאין האמת כן מ"מ לא כ' ל' י"א. כי כן הוא דרך רמ"א בש"ע כנודע: ג׳ וכן משמע פשטא דתלמודא רצה לומר כתירוץ א' של תר"י. דאם שוככ על צדו ממש מותר אפי' ליכא טירחא דהא משני לשכוב אי מצלי שרי ולקרות אפילו מצלי אסור משמע דוקא מצלי דהיינו נוטה מעט על צדו אבל שוכב על צדו ממש שרי והא מיירי שם בלבוש מלבושו: ס״ג:תק״ע א׳ (ס"ק ב) מי שרוצה כו' ואם מחמיר בפני רבו ר"ל בדבר שפשט היתרו. ואפילו אין פשט כ"כ להתיר אלא שרבו מיקל בדבר אף דאי התלמוד מחמיר בכה"ג אין מנדין אותו מכל מקום אינו נכון ומשמע שם אפילו שלא בפני רבו ורבר פשוט להתיר. כ' שם היינו שפשט התירו בכל ישראל ע"ש: ס״ג:תקע״א א׳ (ס"ק ג) נקרא כו' דמאי טיבותיה כו' כיון דקרא ובקומך כו' ר"ל דמיניה יליף ב"ש דבעי' עמידה דבשכבך ר"ל דרך שכיבה. ובקומך ר"ל דרך קימה אבל ב"ה דרשי קרא ובלכתך בדרך אפי' הילוך. ובשכבך ובקומיך ר"ל על הזמן דהיינו בערב ובבקר דהוי זמן שכיבה וזמן קימה: ב׳ אבל לענין בהמ"ז כו' ר"ל דבר"פ אלו דברים פליגי ב"ש וב"ה מי שאכל ושכח ולא בירך בהמ"ז והלך לו ונזכר בש"א יחזור למקומו ויברך בהמ"ז ובה"א יברך במקו' שנזכ' ואמרינן שם דף נ"ג ע"ב רב ב"ח אזיל בשיירתא אכל ושכח ולא בירך ונזכר ואמר היכי איעבד אי אומר לשיירת' ששכחתי לברך יאמרו שאברך פה והוא רצה להחמיר כב"ש א"ל שכחתי יונה דדהבא (וע' שם הטעם למה אמר יונה) וחזר ובירך במקומו ובזכות זה באמת מצא יונה של זהב וכן איתא שם בתלמיד א' שהחמיר כב"ש ומצא ארנקי דדהבא הרי מן השמים הסכימו על ידם שטוב עשו במה שהחמירו כב"ש. עסי' קפ"ד. דיש פוסקים כב"ש לענין בהמ"ז: ס״ג:תקע״ב א׳ (ס"ק ד) בפסוק כו' דנראה שעושה כב"ש אף על גב דאין איסור אלא כשיושב ועמד כשקרא דבזה נרא' שעושה כב"ש משא"כ כשעומד קודם שהתחיל לקרות דמותר לעמוד גם בשע' ק"ש דבזה אינו נרא' שעושה כב"ש והכא הא כבר עמד משום פסוק א'. מ"מ כיון שמהלך בדרך ועומד וקורא נרא' שעושה כב"ש: ב׳ או רוכב כו' בט"ז חולק על רוכב. אבל כשיושב בעגלה מודה והיינו דוקא כשאחרים מוליכים העגל' וע"ש: ג׳ א"כ אין איסו' כו' דאינו נרא' דמחמיר כב"ש אלא מחמיר כדע' הפוסקים ההם: ד׳ עסי' נ"ח במ"א סק"ד דאפילו לדעת המחבר דסגי לעמוד בפ' א'. מ"מ אי אינו יכול לעמוד על הדרך עד על לבבך הותר לו לקרות ק"ש בביתו משעל' עמוד השחר כדי שיוכל לקרות בעמיד' עד על לבבך הרי מבוא' כמ"ש מ"א דלא כב"ח: ס״ג:תקע״ג א׳ (ס"ק ה) בפ"ר ושכמל"ו. ועמ"ש סי' ס"א במ"א ס"ק י"א בשם הלבוש. דהוא הדין לענין כוונ' המוזכר כאן סעיף ד'. בשכמל"ו יש לו דין פסוק ראשון: ס״ג:תקע״ד א׳ (ס"ק ו) וחוזר כו' שקורא בלחש: וע' בט"ז שכ' עוד תקנה וז"ל ועי"ל דממתין איזה זמן ואח"כ חוז' וקורא כו' עכ"ל וע' במ"א סי' ס"א סק"ז שכ' בשם של"ה דהאומרים שמע בסליחות בכ"פ שאומרים ויעבור שרי וז"ל מאחר שמפסיק הרב' בנתיים: ב׳ שיקרא כל הפרש' ב"פ ועמ"ש בסי' ס"א סק"ח: ג׳ ומשמע שאם נזכר כו' מדכתב בס"ח שיקרא הפרש' ב"פ משמע שכבר קרא כל הפרש' אפ"ה יקרא שוב כל הפרש' והטעם דאי לא יקרא רק פסוק א' א"כ ה"ל קורא למפרע דהא קרא תחל' מן ואהבת עד סוף הפרש' ואחר כך שמע אף על גב דגם שמע ישראל קרא תחלה מ"מ כיון דלא נתכוין בקריאת פסוק שמע. א"כ אותה ק"ש כמאן דליתיה דמי והוי קרא למפרע והא קמ"ל מ"א דזה מקרי קורא למפרע: ד׳ וכ"מ בסי' ס"ד. ר"ל סעיף קטן א' במ"ש בשם הב"ח וע"ש: ס״ג:תקע״ז א׳ (ס"ק ט) לא ירמוז כו' לצורך מצוה כו' הוא מדתנן התם בליל יה"כ היו קוראים לפני כהן גדול דברים הממשיכים את הלב כדי שלא יבא לידי שינה. ותנן ר' זכריה בן קבוטל אומר הרב' פעמים קריתי לפניו בדניאל. ואמרי' מתני לה ר' חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב. ר' זכריה בן קפוטל (בפ"א) ומחוו ליה רב בידו קבוטל (בבי"ת) ופריך הש"ס ונימ' ליה להדיא ולמה רמז לו ביד. ומשני רב הוי קרי אז ק"ש ולא הי' אפשר לו להפסיק ופריך א"כ האיך רמז לו ביד הא אסור לרמוז באצבעותיו ובעיניו כו'. ומשני רב הוי עוסק בפר' שני' של ק"ש ומאי קושיא אי לדבר מצוה שרי. הא רב רמז לו לדבר מצוה להצילו מן הטעות אלא ודאי דאפי' לדבר מצוה אסור. אך ראיה גמורה ליכא די"ל שאני התם דלא הוי מצוה ממש. דהא אפשר להמתין עד שיסיים ק"ש ואז יאמר לו שטעה: ס״ג:תקע״ח א׳ (ס"ק י) בפ' ראשונ' והרמב"ם לא כ' כו'. ז"ל הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על מ"ש הרמב"ם הקורא ק"ש לא ירמוז כו' ואם עשה כן אע"פ שיצא י"ח הרי זה מגונה. והקש' הר"מ הא בפ"ב דיומא דף י"ט משמע דבפ' שני מותר לרמוז. וא"כ למה סתם הרמב"ם ולא חילק. ותי' וז"ל ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה. אי נמי בפ' שניה מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל. ונקט מ"א תי' בתרא עיקר להחמיר. אך צ"ב לתי' בתרא אכתי אמאי לא חלק הרמב"ם וסתם הרי זה מגונה משמע אפי' בפ' שני וצ"ל דגם לתי' בתרא צ"ל דמה"ט סתם הרמב"ם כדי שלא יזלזלו בקריאתה אלא דלא ניחא ליה בתי' א' דמשום שלא יזלזלו לסתום נגד הדין כיון דבאמת בפ' שני אין בו איסור ואיך יסתום דמשמע אפי' בפ' ב' יש איסור משא"כ לתי' בתרא דבאמת גם בפ' ב' יש איסור אע"ג דלא הוי מגונה. והרמב"ם כ' סתם ה"ז מגונ' משמע גם בפ' שני ע"ז שפיר י"ל שעשה כן כדי שלא יזלזלו כיון דעכ"פ גם בפ' ב' יש איסור אף דלא הוי רק איסורא זוטא דהא לא הוי מגונה. והרמב"ם כ' מגונה אין זה כ"ה נגד הדין. ומ"מ קשה איך א"ל דגם בפ' ב' אית ביה איסורא א"כ הדרא קושי' הש"ס ביומא על רב לדוכתיה היאך הי' רשאי לרמז. נהי דרב בפרשה שניה הוי קורא מכל מקום הא איסורא איכא. ואולי י"ל כיון דלא הוי מגונה רק איסורא זוטא כה"ג שרי הואיל והוי לדבר מצוה. מיהו דאי הוי מגונ' אפי' לדבר מצוה אסור כמ"ש מ"א סק"ט. ודוחק:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א