א אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, קְרָאָהּ וְלֹא דִּקְדֵּק בָּהֶן, יָצָא. ב יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ בְּכָל א לָשׁוֹן, וְיִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן, וִידַקְדֵּק בּוֹ כְּמוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. ג צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁמּוֹצִיא בְּפִיו, וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. ד אִם מֵחֲמַת חֹלִי אוֹ אֹנֶס אַחֵר קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלִבּוֹ, ב יָצָא: { הַגָּה: וְאַף לְכַתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה } ג { כֵן, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נָקִי לְגַמְרֵי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ מִשּׁוּם אֹנֶס יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הַמָּקוֹם מְטֻנָּף לְגַמְרֵי, דְּאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת } (בֵּית יוֹסֵף סי' פ"ה). ה צָרִיךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַקָּהָל, וְיַמְלִיכוּ שֵׁם שָׁמַיִם בְּיַחַד:
ב א לשון. ודוקא שמבין הלשון וה"ה בתפילה ובה"מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון תוס' רפ"ז דסוטה מ"א וע"ל סי' קצ"ג ס"א ועיין בשכנה"ג: ד ב יצא. וכ"ש דיוצא בשומע ק"ש מאחר ע"ת וכ"כ מהרא"ם ח"א סי' מ"א ועיין מ"א סי' ס"א ס"ק ט"ז וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלשון הקודש בעינן דוקא שיבין השומע עיין סי' קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים. או יחיד המוציא את השנים בברכת המזון אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים ע"ש. כתב הפר"ח ומסתברא כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחויב לחזור ולקרות דהא קיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ע"ש והיד אהרן חולק עליו ופסק דאינו חייב לחזור ולקרות ק"ש כיון שכבר יצא י"ח כשהגיע זמן ק"ש בהרהור דבאותה שעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי ע"ש: ג כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה ט"ז: (ובספר אליהו רבה חולק עליו ע"ש והביא ג"כ בשם פרישה שחולק על הרב"י דבכל מקום שאינו נקי אסור להרהר נוסח הק"ש רק שיהרהר שמחויב לקרות ק"ש וברכותיה ויצטער על שאינו יכול לעשות כן ויש לו שכר על זה):
א׳ בכל לשון. דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ר"ס קצ"ג: ב׳ שלא יהא המקום כו'. כגון בית האמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' פ"ד ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שיהרהר בלבו היינו שיחשוב בלבו שמחויב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך עכ"ל אין ל' תר"י משמע כן: ג׳ צריך ש"ץ כו'. העולת תמיד לא עיין סי' ס"ה ס"ב:
א׳ ואף לכתחלה יעשה כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י:
ס״ב:תקס״ז א׳ (ס"ק א) בכל לשון. דוקא כשמבין כו' תוס' רפ"ז דסוטה. דהתוס' גורסים שם אלו נאמרים בלשונם (אבל גרסתינו בכל ל' וע' בס' ב"ש) ק"ש תפלה ובהמ"ז והקשו התוס' למה לא חשיב גם קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל: ותי' דבלשונם משמע המיוחד להם שמבינים אותו ל' מה שאין כן קידוש וברכת הפירות ומצות ובהמ"ז לא בעינן שיבין אותו לשון שקורא. ועמ"ש ר"ס קנ"ג לענין מי שרוצה לצאת בשמיעה אם צריך שיבין וע"ש: ס״ב:תקס״ח א׳ (ס"ק ב) שלא כו' כגון בבית כו' וז"ל הרב"י בסי' פ"ה ותמהני על ר"י שכ' כו' שמי שמחוייב בברכה ואין יכול לאמרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאין נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואין יכול לבטא בשפתים התפל' יש לו להרהר הברכ' או התפל' שנתחייב ואעפ"י שאינו יוצא ידי חובתו כו' עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אין נקיים. אבל טינוף אין בהם. ואלו לא הי' אנוס הי' צריך לנקות ידיו והמקום כרי שיוכל להוציא בשפתיו. והשתא שהוא אנוס כו'. ומ"מ יוכל להרהר בו כיון שאין שם טינוף גמור עכ"ל הרב"י והנה מ"א תי' דבמקום משכחת לה בב"ה של מרחץ. ובידים צ"ל שהן סתם ידים ואין מטונפות ואעפ"כ לתפל' (אבל לא לברכ' כדלעיל סימן ד' סעיף כ"ו) צריך לנקות במידי דמנקי כדלקמן סי' צ"ב סעיף ד'. ובאונס דא"א לנקותן דאסור באמיר'. ומ"מ הרהור שרי וע' בט"ז:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…