א אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר יִשְׁתַּבַּח א מְעֻמָּד. ב אֵין לוֹמַר יִשְׁתַּבַּח, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּקְצָת פְּסוּקֵי ב דְּזִמְרָה. ג אֵין לְבָרֵךְ עַל עֲטִיפַת צִיצִית בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה ג לְיִשְׁתַּבַּח, אֶלָּא בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר { וע"ל סי' נ"ד סָעִיף ג': הַגָּה: מִיהוּ } ד { הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אִם לֹא הָיָה לוֹ טַלִּית תְּחִלָּה, יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל יִשְׁתַּבַּח, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ מִיָּד אַחַר יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יַפְסִיק } (כָּל בּוֹ סי' ה') { וְכֵן אִם אֵין מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, יַמְתִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם יִשְׁתַּבַּח } ה { וְיִשְׁתֹּק, עַד שֶׁיָּבֹא מִנְיָן וְיֹאמַר יִשְׁתַּבַּח וְקַדִּישׁ } (מַהֲרִי"ל). ד שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה ו הָגוּן. וְאֵיזֶהוּ הָגוּן, שֶׁיְּהֵא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וְשֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע, אֲפִלּוּ ז בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. ה אִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים: { הַגָּה: וְאִם הָיָה כָּאן עַם הָאָרֶץ זָקֵן, וְקוֹלוֹ נָעִים, וְהָעָם חֲפֵצִים בּוֹ, וּבֶן י"ג שָׁנָה הַמֵּבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, וְאֵין קוֹלוֹ נָעִים, הַקָּטָן הוּא קוֹדֵם } (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּחֻלִּין) { מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן שֶׁהָרַג הַנֶּפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְחָזַר } ח { בִּתְשׁוּבָה, מֻתָּר לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל אִם עָשָׂה בְּמֵזִיד לֹא, דְּמִכָּל מָקוֹם יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה. } (תְּשׁוּבַת אוֹר זָרוּעַ בְּמַסֶכֶת בְּרָכוֹת). ו אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד ט הַצִּבּוּר, אֲבָל בְּאַקְרַאי מִשֶּׁהֵבִיא י שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יָכוֹל לִירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה מִפִּי הַצִּבּוּר אוֹ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְעִתִּים יא יְדוּעִים. ז אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר כִּי אִם בֶּן י"ג וְיוֹם א' מוּטָב שֶׁיְּהֵא הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִשֶּׁיִּבָּטְלוּ מִלִּשְׁמֹעַ קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ. ח מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל זָקָן, כָּל שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ, נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ קָרִינָן בֵּיהּ, הִלְכָּךְ בֶּן כ' שָׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן, מְמַנִּין אוֹתוֹ: { הַגָּה: וְכֵן אִם הָיָה לוֹ זָקָן אֲפִלּוּ מְעַט קָרִינָן בֵּיהּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, אִם הוּא מִבֶּן י"ח וּלְמַעְלָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"ס פי"ד וְנ"י פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד). ט יב סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ, אִם הוּא בֶּן כ'. י יֵשׁ לְלַמֵּד זְכוּת עַל מְקוֹמוֹת יג שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהַקְּטַנִּים יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת: { הַגָּה: וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן, אֵין לְקָטָן לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לִכְלַל י"ג שָׁנִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אֵין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת דַּהֲרֵי עֲדַיִן אֵין לוֹ י"ג שָׁנָה } (מַהֲרִי"ל). יא שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ עָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לַה' יִתְבָּרַךְ יד בִּנְעִימָה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ, וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה טו מְגֻנֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, לֹא טוֹב טז עוֹשֶׂה מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר. יב אֵין מְמַנִּין מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִי"ן יז עַיְנִי"ן, וּלְעַיְנִי"ן אַלְפִי"ן. יג פּוֹחֵח, (עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרֹם (ישעיה כ' ג') תִּרְגֵּם עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ פַּחִיח) וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדּוֹ קָרוּעַ, וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים, לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. יד סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי יח הַתֵּבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם עַל פֶּה. טו שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מֵעַצְמוֹ, וְלֹא יַמְתִּין שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ. טז מִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, צָרִיךְ יט לְסָרֵב מְעַט קֹדֶם שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְלֹא יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְסָרֵב וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה, מֵכִין עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲמֹד, וּבְפַעַם שְׁלִישִׁית יַעֲמֹד. וְאִם הָאוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּרֵד הוּא אָדָם גָּדוֹל, אֵינוֹ מְסָרֵב לוֹ כ כְּלָל. יז אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו, אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב. יח הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִין, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁבְּרַגְלִי סַנְדָּל, לֹא יֵרֵד בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ: { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו לֹא מְהָנֵי } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְהוֹנָתָן): יט יֵשׁ מוֹנְעִים כא גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם. אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה חַזָּן, אִם לֹא שֶׁכְּבָר הִסְכִּים עָלָיו כב מִתְּחִלָּה: { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיִּהְיֶה לְאוֹתוֹ יָחִיד טַעַם הָגוּן } כג { עַל פִּי טוּבֵי הָעִיר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר } (מהרי"ו סי' ס'), { וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ קֹדֶם שֶׁהִסְכִּים עָלָיו } (מַהֲרַ"ם פַּדוֹאָה סי' ס"ד וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ (מ"ד) [ל']), { וּמִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה } (אוֹר זָרוּעַ). כ אִם אֶחָד רוֹצֶה לוֹמַר תְּפִלָּה בִּשְׁבִיל כד אָבִיו, וְאַחֵר רוֹצֶה לוֹמַר בִּשְׁבִיל אַחֵר, מִי שֶׁיִּרְצֶה כה הַקָּהָל שֶׁיֹּאמַר הַתְּפִלָּה, הוּא יֹאמַר. כא אֵין לְהִתְמַנּוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ. כב שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּשָׂכָר כו עָדִיף טְפֵי מִבִּנְדָבָה: { הַגָּה: וְאֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן } כז { הַקָּהָל, וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּחָזְקָה וְדֶרֶךְ אַלָּמוּת, אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו } (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס"ג וַאֲגֻדָּה פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין). כג שְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר פּוֹרְעִים מִקֻּפַּת הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַדַּל כְּעָשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין יַד הֶעָנִי מַשֶּׂגֶת כְּעָשִׁיר: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגּוֹבִין חֵצִי לְפִי מָמוֹן, וְחֵצִי לְפִי הַנְּפָשׁוֹת, וְכֵן הוּא מִנְהַג } כח { הַקְּהִלּוֹת } (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָה סי' (מ"ד) [מ"ב]). כד צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִין לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי שְׂכַר שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה וּבָקִי בְּהוֹרָאָה, הוּא כט קוֹדֵם, וְאִם לָאו, שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם. כה אֵין מְסַלְּקִין חַזָּן מֵאֻמָּנוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ ל פְּסוּל: { הַגָּה: וְאֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם } לא { רִנּוּן בְּעָלְמָא, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם } לב { הַנָּכְרִית, אוֹ שֶׁמָּסַר אָדָם, אֲבָל אִם בָּאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, } לג { מַעֲבִירִין אוֹתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים } לד { הַצּוֹאִין וּמַסְרִיחִין, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְנַבֵּל פִּיו אוֹ שֶׁמְּרַנֵּן } לה { בְּשִׁירֵי הַגּוֹיִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מְמַחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת } (כֵּן) { וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ } (כָּל בּוֹ דַּף קכ"ה ע"ד) { וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ לִפְרָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹל בְּנוֹ } לו { עָרֵב כְּקוֹלוֹ, אִם מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים, בְּנוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, וְאֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ } (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' ש'). כו קָהָל שֶׁנָּהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים עַל צָרְכֵי הַצִּבּוּר לִזְמַן, וּבְהַגִּיעַ הַזְּמַן יֵצְאוּ אֵלּוּ וְיִכָּנְסוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, בֵּין לְחַזָּן בֵּין לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, בֵּין לִשְׁאָר מִנּוּיִים הַצְּרִיכִין לַצִּבּוּר, בֵּין שֶׁנּוֹטְלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר בֵּין שֶׁאֵינָם נוֹטְלִים, אֲפִלּוּ לֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן, סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ: { הַגָּה: יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דִּשְׁלִיחַ צִבּוּר יִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר, דְּוַדַּאי נִכְתַּב } לז { לִשְׁמוֹ } (מהרי"ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ):
א א מעומד. משמע דיחיד א"צ לעמוד. וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח ב"ח. אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד. עט"ז: כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימה אחת של"ה מ"א. ואינם אלא י"ג שבחים יד אהרן ועיין בספר משנת חסידים דף ס"ה ע"א וכן הוא בכוונות: ב ב דזמרה. דהוא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה ולא כטועין שמתחילין מישתבח שמברכין ברכה לבטלה. מי שבא לבה"כ בשעה שהש"ץ מתחיל ישתבח ואם יאמר ברוך שאמר ותהלה לדוד לא יוכל להתפלל עם הציבור וישתבח לבדו גם כן אין לאומרה. טוב הוא שישתוק וישמע ישתבח מהש"ץ ויענה אמן ויתפלל אז עם הציבור. מט"מ ע"ת מ"א: ג ג לישתבח. עיין בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ובשיורי כה"ג ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"א מי שהוצרך לנקביו בתוך פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו וחזר יטול ידיו ויברך ומניח ציצית ותפילין ויברך עליהם גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ע"ב ע"ש ולפי מ"ש לעיל בסי' כ"ה ס"ק ט"ז בשם המ"א משמע דא"צ לברך וע"ל סי' ח' סעיף י"ד. חבורה שאומרים תהלים בבה"כ ואירע שלא היה מנין קודם ברוך שאמר אסור לומר קדיש בתוך פסוקי דזמרה תשובת פני יהושע חלק א"ח סי' ה' וע"ל סי' נ"א ס"ק ג' מש"ש בשם מקור ברוך: ד הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד. מגן אברהם: ה וישתוק. פי' שלא יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח מהר"מ מינץ וכ' מ"א נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש: ד ו הגון. כתב מהר"ם מינץ בגדי ש"צ צריכים שיהיו נקיים בלי לכלוך ורבב ובגדיו יהיו ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון ע"ש סימן פ"א ולא יהא טפש וסכל אלא שיהא שיוכל לדבר בעסקי הקהל כפי שצריך רש"ל: ז בילדותו. בתשובת הרא"ם סי' פ"ו דבש"ץ דעלמא שאינו ש"ץ בתענית א"צ שיהא פרקו נאה אלא כל שעכשיו יש לו מעשים טובים אע"פ שבילדותו יצא עליו שם רע ואפי' עבד ע"ז כיון ששב בתשובה ראוי להיות ש"ץ קבוע וכ"כ הרש"ך ח"ב סי' ק"ז והר"א ששון סי' קנ"ז. ומהרש"ל בתשוב' סימן נ' הסכים ג"כ דוקא בתענית ובמעמדות אבל בשאר ימים אפי' בקבע כל שאינו רשע ושהוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות ממנין לש"ץ וכן העלה להלכה המחבר יד אהרן דלש"ץ דעלמא לא בעינן פרקו נאה וכל שראינו ששב בתשובה ראוי קרינן ביה וכ"פ רוב האחרונים ועיין הר"ש הלוי חלק י"ד סימן כ"ח וכך העלה הע"ת ומסיים ונ"ל דאם גוזרין הציבור תענית אע"פ שאין עכשיו תענית צבור מ"מ לא יתפלל ש"ץ כזה וק"ו בראש השנה ובי"ה ע"ש עוד העלה הע"ת דגם המחבר לא החמיר במה שפסק שלא יצא עליו שם רע בילדותו היינו שלא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו להחמיר וכ"כ המ"א. ובתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"א ועיין סעיף כ"ה: וכתב עוד שם דאם יצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד יוכל למחות להעבירו וכל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולין לעכב ואם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אינו מועיל הפרנסים מ"א בשם מ"צ ע"ש ובכה"ג. ובתשובת חוט השני סי' ע"ה כתב כיון דעברו עליו מים הזדונים יש להעבירו אבל בהזמנה שהזמין להמיר ולא המיר מרצונו וחזר בתשובה מעליא וכבר קבלוהו עליהם לש"ץ אין להורידו ע"ש ועיין בחות יאיר סי' קע"ו ובשער אפרים סי' ל"א ובעדות ביהוסף סי' פ"ז. ולכ"ע אם עבר באונס ושב בתשובה מותר אפי' לכתחלה. וכ"כ המ"א. ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ מ"ץ ח"ב סי' ע"ה. טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' ב"ח רש"ל. וט"ז ס"ק ג' חולק וכתב דיש לקרב לאותו שאינו מיוחס לקרב את הרחוקים לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק. מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים דכתיב לב נשבר וגו' רש"ל פ"ק דחולין והמ"א ס"ק ח' חולק עליו וכתב דיש ליזהר בש"ץ שלא להיות בעל מום ועוד הקריבהו נא לפחתך (ובס' אליהו רבה הביא כמה ראיות דמותר להיות ש"ץ בעל מום ע"ש): ה ח התשובה. עמ"ש בס"ק שלפני זה. אחד שהכה אשתו בעץ והיתה מעוברת ולא המשיך עד שמתה וניכר שמאותה הכאה מתה אין ראוי להיות ש"ץ. כנה"ג וע"ת: ו ט הציבור. ואין הציבור יכולים למחול על כבודם. ט"ז שכנה"ג ועמ"א: י ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה: יא ידועים. דזה הוי קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בבה"כ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו עת הוא קבוע בודאי ט"ז. וכתב ע"ת והיינו דוקא מי שלא נתמלא זקנו אבל מי שהוא פסול לש"ץ מחמת עבירה אפי' באקראי אינו יכול להיות ש"ץ וכ"כ בתשובת מ"צ ח"ב סי' ע"ה וה"ה בתענית ובר"ה נמי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו אפילו באקראי. שכנה"ג וע"ת: ט יב סריס. דהיינו שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה. ומהרש"ל בחולין סי' מ"ה כתב שאין למנות סריס: י יג שנה. פי' דבמדינתינו מתפללין ערבית מבעוד יום והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחלת ליל שבת שהוא יום שנולד בו. אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה והא דאמרינן בכל מקום י"ג שנה ויום א' פי' דבעינן י"ג שנה שלימים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה ב"ח מ"א ט"ז שכנה"ג וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה וסמ"ע שם. ועיין בשיורי כנה"ג סימן נ"ה בהגהת הטור סעיף ו' שמביא בשם תשובת כ"י מהר"י ברונא שכתב דאפי' בן י"ג שנה ויום אחד אינו נקרא גדול עד שיעבור אותו היום והביא ראיות ע"ז ע"ש: יא יד בנעימה. דאיתא בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי בי' מגרונך ומי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ס"ח סי' רע"א: טו מגונה. דאיתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא ליהרג א"ל ר"י אחי מפני מה אתה יוצא ליהרג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני ע"כ: טז עושה. אם לא ברצון הקהל אפילו שבת וי"ט ואף ברצון הקהל להאריך יותר מדאי הרי זה מגונה רש"ל פ"ק דחולין: יב יז עייני"ן. וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן ואם כולן מדברים כך מותר להיות ש"ץ. הרדב"ז וכנה"ג מ"א ע"ת ע"ש. והקשו התוס' סוף פרק הקורא את המגילה עומד איך הוריד רבי לר' חייא לפני התיבה כשגזר תענית בהפועלים ותירצו שם דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר על ידי טורח ע"ש אבל בהפועלים תירצו דה"מ היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא ע"ש וכנ"ל עיקר דאם איתא שהיה יכול לקרות החי"ת ע"י דוחק איך קאמר ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף דדילמא כשהיה מגיע לזה הפסוק וכיוצא בו היה מטריח את עצמו לקרות כהוגן ולא היה מחרף ומגדף אלא העיקר כמו שתירצו בהפועלים. פר"ח: יד יח התיבה. וחייב בכל המצות ב"ח מ"א דלא כנ"ץ. בתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שיש להעביר חזן סומא אפי' באחד מעיניו שלא יתפלל בימים נוראים היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בזה ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' ט"ז ובלחם רב סי' ב' ובדבר שמואל סי' י"ב: טז יט לסרב. ש"ץ שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון דבידו עוד להיות ש"ץ. ודוקא מהקהל א"צ ליטול רשות אבל מש"ץ השני צריך ליטול רשות יד אליהו סי' ל' ע"ש: כ כלל. דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוס' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב: יט כא גר. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם. דכתיב כי אב המון גוים נתתיך. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין. שכנה"ג הגהת ב"י: כב מתחלה. ואם קבלוהו לזמן ונשלש הזמן לא מיקרי השכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין ט"ז. וכתב המגן אברהם נ"ל דוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל עוד ימים מספר מהשנה חדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה חדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתו ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"צ דהדין עם הש"ץ עיין לקט הקמח דף י"ד ע"א: כג עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחויב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו מהר"ם פאדוואה שם. וכתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' (נ"ד) [נ"א] הא דיחיד יכול למחות דוקא אם הוא מהנושאים עולים ומסים ואע"פ שאינו חשוב כ"כ ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שיש בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה הש"ץ מעולה מן הראשון כנגד התוספת הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ"כ בדמים עכ"ל. וכ"כ השכנה"ג וע"ת ע"ש. וט"ז כתב וכבר יש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קרואי עדה ואין השאר יכולין למחות ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י'. כתב בד"מ בשם א"ז דאין ש"ץ צריך להחניף לציבור ובמילי דשמיא צריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כתב דש"ץ צריך להיות אהוב להקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה אף כשקורין אותו ע"ש. וכנה"ג כתב שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו וכתב המ"א דבין גברא לגברא מותר לצאת דדוקא כשקוראין אותו ואינו עולה מקצר ימיו ע"ש: כ כד אביו. ר"ל שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים: כה הקהל. דדוקא קדיש יוכל לומר בשביל אביו אבל לא יוכל להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם. ומצוה להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גיהנם ויאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין. עמ"א: כב כו עדיף. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו: כז הקהל. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים. ד"מ מט"מ מ"א: כג כח הקהלות. ובמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון. עמ"א: כד כט קודם. כתב כנה"ג בשם תשוב' א' דלמינוי חכם מרביץ תורה אפילו המיעוט יכול לכוף לרוב. ובמי שאינו ראוי להיות חכם אפילו יחיד יכול למחות וכ"פ הרשד"ם חלק א"ח סי' ל"ו ועיין ע"ת: כה ל פסול. ואז אין מקבלין אותו ואפי' אם נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה. הרשד"ם חא"ח סי' ל"ב מ"א וע"ת: לא רינון. אבל למנותו לכתחלה אפי' ברינון בעלמא אין למנותו לכתחלה וזהו שכתב המחבר לעיל סעיף ד' ושלא יצא עליו שם רע ע"ת וע"ל ס"ק ז' מש"ש: לב הנכרית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה מהרי"ט כנה"ג. ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה אם אי אפשר באחר חשוב כדיעבד וכשר. מהר"י מברונא שכנה"ג וכתב ע"ת משמע דאפילו אם כבר נתקבל לש"ץ קבוע מסלקין אותו אי איכא אחר וכ"ש שאין למנותו לכתחלה ע"ש וע"ל סי' (קכ"ט) [קכ"ח] ס"ק ע"א מ"ש בשם שכנה"ג ובשם שבות יעקב לענין כהן. ש"ץ שנפסל קולו שנשמע כאלו הוא מירתת ושכור פסול לש"ץ. מהר"י מברונא שכנה"ג: לג מעבירין אותו. ואם עשה תשובה אין מעבירין אותו. ע"ת ע"ש: לד הצואין. ש"ץ שמתוך חוליו לאנסו א"א לנקות מהיותו טהור מקר' לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו מהרי"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חלק א"ח ס"ס ו' ע"ש: לה בשירי העכו"ם. ר"ל בניגון שמנגן בו לע"א מ"א בשם ת"ה. וב"ח בתשובה ס"ס קכ"ז כ' דוקא ניגון שמיוחד בבית ע"ז. כ' רש"ל בתשובה סי' כ' ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שמעבירין אותו מאומנתו אין מסלקין אותו מש"ץ וע"ל ס"ק ז' מה שכתבתי בשם משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה וכתב כנה"ג דמהרש"ל מודה דאין למנותו לכתחלה. מי שהלך בערכאות של גוים אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום כיפור אא"כ עשה תשובה תורת אמת סי' קנ"ז. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויה"כ כנהוג. אם חלה אחד מהם ולא יוכל להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו תשובת שער אפרים סי' ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג. ראובן שהיה מוחזק להתפלל תדיר בימים נוראים ואח"כ נתאלמן וקמו עליו קצת מערערים לומר שלא יכול להתפלל מפני שאין לו אשה בתשובת פני משה סי' נ"ד מצדד פנים לכאן ולכאן ולבסוף העלה דאין להעבירו מפני דבר זה שאין בו חטא משפטי הדברים המעכבים ועוד צירף שם לסניף דהאיש ההוא כבר אירס ע"ש ועי' בלקט הקמח דף י"א ע"ב: לו ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונה וכלל גדול בכל המינויים הבן קודם והמינויים שהם כתר תורה אין בניהם קודמים רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים. אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד. עיין כנה"ג ובמ"א ובע"ת: כו לז לשמו. בסידורים הנדפסים אין חילוק ט"ז וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי. רד"א:
א׳ כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימ' אחת (של"ה): מעומד. כדי שיסמוך לו הקדיש מיד משמע דכשמתפלל ביחיד א"צ לעמוד וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח (ב"ח) אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד: ב׳ אין לומר. דהיא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה כמ"ש ר"ס נ"א: ג׳ אין לברך. דהרי אפילו לצורך מצוה אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"א ס"ד: ד׳ ימתין הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד: ה׳ וישתוק. פי' שלא יפסיק בדבור וכתב ר"מ מינץ סי' ח' בשם מהרי"ל דיכול להמתין חצי שעה עם ישתבח דזהו שיעור כדי לגמור כולה דא"צ לחזור לראש לכ"ע וער"ס ס"ה, ומ"מ נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש עמ"ש סי' קפ"ג: ו׳ ש"צ צריך כו'. עסי' תקע"ט גבי תענית בעינן עוד דברים כהנה והכל לפי הענין: ז׳ אפי' בילדותו. היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מעבירין אותו מפני זה וכשיוצא עליו ש"ר עתה והוא קלא דלא פסק אפי' יחיד יכול למחות להעבירו (ראב"ח ח"ב סי' מ"א) ע"ל סכ"ה כל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפי' מיעוט יכולין למחות (ראב"ח ח"ב סי' כ"ז ורשד"מ ומ"צ ח"י סי' ע"ז) אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אין מועיל מחאת הפרנסי' [מ"צ שם] ראוי שש"ץ יהי לו בגדים ארוכים שלא יראה רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון (רמ"מ סי' ח'): ח׳ מותר להיות ש"ץ. דלא מקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינם מהוגנים אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל (ד"מ א"ז) ומזה הלשון משמע דאפי' עבר פעם א' במזיד ושב שרי עד שיהא מועד לכך ועבי"ד סי' ב' וצ"ע למה כ' רמ"א דבמזיד לא ור"א ששון סי' קנ"ז כ' בשם רא"ם סי' פ"ז דאפי' המיר ושב יכול להיות ש"צ קבוע וכ"כ בכ"ה בשם מהר"א בתשו' ב"י סי' ג ועיין ראב"ח ח"ב סי' מ"ב והרי"ט ובמ"צ ח"א סי"ח כ' דמי שנעשה תוגר וחזר יכול להיות ש"ץ לכ"ע ורש"ל בתשו' סי' כ' כתב דלא בעינן כל המדות אלא בת"צ ע"ש ועיין בתשו' ר"ש הלוי חי"ד סי' נ"ה ורש"ך ח"ב סי' ק"ז ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ (מ"ץ ח"ב סי' ע"ה) ועיין ברש"ל סי' כ' ונ"ל דאם עבר עבירה באונס לכ"ע מותר וכמ"ש סי' קכ"ח, טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' (ב"ח רש"ל) מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקדוש ברוך הוא להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש ויראו שלא יהיה ש"ץ טיפש (רש"ל פ"ק דחולין) אבל בזוהר אמור ע' קע"ג אי' דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ע"ש שהאריך בזה ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו': ט׳ מפני כבוד הצבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם רשאים (ש"ג וכ"כ הר"י לדעת הרמב"ם) אבל ממ"ש בסמוך שלא יתמנה מפי הצבור משמע אפי' הצבור מוחלין אסור וכ"כ הב"ח עב"י ומ"מ לכתחלה אין לעשות כן ולענין תענית משמע בסימן תקע"ט דבעי' זקן ממש דלא כדמשמע בתו' דמגילה דבנתמלא זקנו סגי: י׳ משהביא ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה ס"ה: י״א סריס. נ"ל דוקא שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה ורש"ל כ' בחולין סי' מ"ה שאין זה כבוד צבור למנות סריס: י״ב ערבית במ"ש. דהא אינו מוציא הרבים ידי חובתן דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו: י״ג אין לו י"ג. פי' דבמדינתנו מתפללין ערבית מבע"י והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחילת ליל שבת שהוא יום שנולד בו, אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה, והא דאמרי' בכ"מ י"ג שנה ויום אחד פי' דבעי' י"ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה (ב"ח) ונ"ל שגם דעת רמ"א כך היא עמ"ש סי' נ"ה ס"ט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה באורך ובסמ"ע: י״ד ש"ץ שמאריך כו'. מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רק יקנח ואח"כ יתפלל (ס"ח סי' רנ"א): ט״ו לאלפי"ן עייני"ן. פי' הברת העיי"ן בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן, ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ (רדב"ז ח"ב סימן מ"ה ורי"ט ח"א סי"ו וע' בס"ח סימן י"ח) (כ"ה): ט״ז סומא חייב בכל המצות. דאין הלכה כר"י פ' החובל וכ"פ הב"ח דלא כנ"ץ: י״ז אינו מסרב לו כלל. דאין מסרבין לגדול וכתבו התו' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב ועמ"ש סי' ק"ע ס"ה: י״ח אמתלא לדבריו. כגון שאומר שעושה כן לכבוד המקום דרך ענוה וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך אין ראוי להיות סרבן (שם): י״ט ונדחו דבריהם. דגר יכול לומר אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים: כ׳ אפילו יחיד. וגם בכל המינוים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה (רשב"ם סי' מ' ור"ב סימן כ"ה ומ"צ סי' ע"ה ע"ו) מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר ע"ש (כ"ה) וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א כתב דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה אז יחיד יכול למחות, ובלבוש כתב ועכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפי' פסולי קורבה ביניהם ויש מקומות שממנין י"א או י"ג אנשים על זה והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד וכ"כ בכ"ה בשם רשד"מ ומהר"א די ביטין סי' ב', ונ"ל דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכלם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא, וכ' ראב"ח ח"ב סי' מ"א אפי' למ"ד יחיד יכול למחות אם בא בטענת פסול אין יכול למחות דיש לחוש לפגמו: כ״א שכבר הסכים עליו. ורבים יכולים למחות אפי' אחר שהסכימו (כ"ה) אפי' מיעוט כופין את הרוב לקבל מרביץ תורה (ר"ש הלוי כ"ה): כ״ב קודם שהסכים עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לו' בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו [מהרמ"פ שם] ועסי' תקפ"א: בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמי' וצריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כ' ש"ץ צ"ל אהוב לקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה וכו' ועיין במהרי"ל סי' ק"ב שכתב אף כשקורין אותו לא יעל' ע"ש ול"נ שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו [כ"ה] ול"נ דדוק' היוצ' מביה"כ בשעת קריאת התורה עליו נאמר זה אבל בין גברא לגברא מותר לצאת אלא כשקוראים אותו ואינו עולה מקצר ימיו כדאית' פ"ט דברכות: כ״ג בשביל אביו. פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבילים: כ״ד מי שירצה הקהל. הטעם דדוק' קדיש יכול לומר בשביל אביו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם (שם) ומה"ט נ"ל מ"ש בהג"מ בהלכו' עשרה בטבת שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל דלא כרמ"מ מ"מ אם הקהל רוצים שיתפלל האבל זכה האבל ונ"ל דיאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין בכך דהא לדברי רמ"מ אף אבל קודם: כ״ה בשכר עדיף. שאז אין אחר שאינו הגון רשאי להתפלל וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא: כ״ו בלא רצון. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים [ד"מ ב"ז מט"מ]: כ״ז שכר ש"ץ. וכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשית ע"י ממון נותנים לפי ממון, בד"מ מנהג מדינתינו דל ועשיר נותנין בשוה אך יש לו קצבה מכל נשואין וזה לפי ממון, ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עבח"מ סי' קס"ג סס"ג בהג"ה: כ״ח נמצ' בו פסול. ואז אין מקבלין אותו בדברי חבירות ואפילו נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה [רשד"מ סי' ל"ב ובי"ד סי' קי"ג וע' מ"צ ח"ב סי' ע"ה]: כ״ט שנתפס עם הכותית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה [כ"ה בשם רי"ט]: ל׳ להחליף. וטוב שיחלוף בגדיו כל היום בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים [ד"מ כל בו]: ל״א בשירי הנכרים. כלומר בניגון שמנגנין בו לע"א ס"ח סי' רל"ח: ל״ב שאין קול בנו ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונ' (שם): אין נכון להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב, ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד [רלב"ח סי' ע"ה מהר"א דבוטין בתשו' ב"י סימן ב' כ"ה]: ל״ג ואין הציבור יכולין למחות. ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו וא"כ בודאי ע"ד כן התנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם ועוד שאפי' לא הי' האב ראוי לכך שורת הדין שבנו קודם שמנהג המקום הי' שם שהבנים מתמנים תחת האבות וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קוד' ואפי' בכ"ג ואפי' יש אחרי' גדולים ממנו עכ"ל הרשב"א סי' ש' וכ"ה בספרי שכל המנויין בניהן קודמין וכ"כ בכה"ג ורשד"ם בי"ד סי' פ"א כ' דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי' כך עכ"ל, ובס' י"מ מח"ד ח"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין ע' פ' י"ג דכתובו':
א׳ אומר ש"ץ. משמע דוקא הש"ץ יאמר אותו מעומד אבל לא יחיד ונתן מו"ח ז"ל טעם לדבר שאין צריך לעמידה מצד אמיר' ישתבח עצמו אלא לפי שצ"ל אחריו קדיש מעומד וכשיאמר הש"ץ ישתבח מיושב יצטרך להפסיק בעמידה בין ישתבח לקדיש שאחריו אבל לא משמע כן בהג"מ שמבי' ב"י וז"ל המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה הוא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים עכ"ל. משמע דאכל אדם קאי וכבר כ' רמ"א בסי' נ"א שנהגו לעמוד כשאומרים ישתבח ובמהרי"ל כתוב שמהר"י סג"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא כו' וכן ראיתי בס' כוונות מהאר"י ז"ל ונ"ל שגם הטור והש"ע לא נתכוונו שצריך לעמוד באמיר' ישתבח אלא נתכוונו שהש"ץ שצריך לעמוד לפני התיבה בהתחלתו לומר ברכו יקדים עצמו באמירת ישתבח שיאמר ג"ז בעמידה כדי שיהיה זה מצורף אל מה שאומר אחריו בלי הפסק: ב׳ מפני כבוד הצבור. כ"כ הרמב"ם וכב"י דלפ"ז אם הצבור רוצים למחול על כבודם שפיר דמי לקבלו אלא דהרא"ש לא ס"ל הכי ודבריו תמוהים דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים שמתכוני' לכבד הש"י בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו ית' וזהו מוכח ממ"ש בפרק הניזקין שאין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור. ובסי' קמ"ג כתבו הפוסקי' סתם אין קורין בחומשים בצבור ולא זכרו טעם דכבוד צבור ואם איתא דמהני מחיל' היה להם להזכיר הטעם כדי שנלמוד מזה דמהני מחילה אלא ודאי שלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים: ג׳ אבל באקראי כו'. בב"י מביא דעת התוס' פ' לולב הגזול דלירד בתעניות ומעמדות הוי כמו ש"ץ קבוע וצריך שיתמל' זקנו דוקא וכ"כ הרשב"א והרא"ש: בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל: ד׳ לעתים ידועים. דזה הוה קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהי' הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בב"ה שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי: ה׳ יש ללמוד זכות כו'. לפי שבתפלה ההיא א"א קדושה: ו׳ דהרי עדיין וכו'. מבואר שם הטעם שהרי אנו מתפללין ערבית בע"ש מבע"י משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים ש"ד וכ"כ מו"ח ז"ל: ז׳ שלא יקרא בתורה. עסי' קמ"א מדין סומא לקריאת התורה: ח׳ שבגדי צבועים. ל' המשנה אף בלבנים לא יעבור. לכאורה מפרש הלשון דאף הוא לפי כוונתו אע"פ שהוא מרוצה בלבנים מ"מ אנן לא שבקי' ליה ולפ"ז אם הוא מתחרט ואומר הריני עובר בצבועים שבקי' ליה אלא שמדברי הש"ע משמע דלא שבקי' ליה כלל באותה תפלה ע"כ צ"ל דה"ק ל"מ כי הדר ואמר הריני מתפלל בצבועים פשיטא דלא ירד דאנו רואים שתחלה הקפיד על מינות שלו אלא שאח"כ חוזר בו מיראת אנשים דאם לא כן אין דרך בני אדם לחזור מדיבורו כ"כ אבל בלבנים אין אנו רואים בבירור שום הוכחה למינות ע"כ אפשר לומר דמשום טעם אחר קאמר כמו לצניעות או כיוצא בזה ע"כ אמר אף בלבנים לא יעבור: ט׳ יש מונעים גר כו'. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך דהיינו מכאן ואילך תהיה אב המון לכל גוים: י׳ שכבר הסכים עליו. נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין: י״א קודם שהסכים. כ' שם מהר"מ פדואה שכשהוא מרוצה עם הקהל וגם הוא הסכים עליו תחלה אז מקבלין אותו הש"ץ והש"ץ צ"ל בפירוש שיהא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה ושכן נהגו קדמונים וכבר יש מנהג ברוב הקהלו' בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קריאי עדה ואין השאר יכולים למחות: י״ב מי שירצ' הקהל כו' שהתפלות במקום תמידין תקנו ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם: י״ג ש"ץ בשכר וכו'. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו: י״ד חצי לפי ממון. כי יש סברא לומר שהעני צריך חזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר על כן עשו פשרה זאת: ט״ו דודאי נכתב לשמו. פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות כ"ה להדיא במהרי"ל ה' ר"ה וא"כ בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה:
נ״ג:תס״ט א׳ (ס"ק א) מעומד כו' משמע כשמתפלל ביחיד. דודאי כשמתפלל בצבור גם היחיד צריך לעמוד כמו הש"ץ אע"ג דבש"ץ הטעם שיסמוך לו הקדיש דאם ישב בישתבח ויצטרך לעמוד להקדיש יהי' קצת שהי' והפסק בין ישתבח לקדיש מ"מ גם היחיד צריך לעמוד בשעת הקדיש (עכ"פ בשעת אמירת איש"ר) כדלקמן סי' נ"ו ס"א מה שאין כן כשהיחיד מתפלל שלא בצבור משום ישתבח גופיה א"צ לעמוד וכן בשבת שהחזן מנגן ומאריך בסוף ישתבח באמירת בא"י אז יש שהות ליחיד המתפלל בצבור לעמוד בשעה שהחזן מנגן ואז אין היחיד צריך לעמוד בישתבח. אבל בס"ס נ"א (ס"ז בהג"ה) משמע דצריך לעמוד דהא כלל בחד בבא ישתבח עם ב"ש ויברך דוד משמע דדיניהן שוה וגם בישתבח צריך לעמוד משום ישתבח גופי' כמו ב"ש ויברך דוד: נ״ג:תע״ב א׳ (ס"ק ד) ימתין כו' מיד דהא ישתבח ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה ולכן יש להסמיכו לפסוקי דזמרה אלא דהש"ץ באין ברירה צריך להמתין עד יהי' מנין לומר קדיש: נ״ג:תע״ג א׳ (ס"ק ה) וישתוק כו' לכ"ע ועיין ריש סי' ס"ה. ר"ל דאיכ' מחלוקת הפוסקים בשהה כדי לגמור כלה מחמת אונס אי צריך לחזור לראש מ"מ שלא מחמת אונס לכ"ע א"צ לחזור ובממתין על מנין ל"מ אונס לכן לכ"ע א"צ לחזור: ב׳ עמ"ש סי' תפ"ג. ר"ל דאפילו בבהמ"ז נסתפק ע"ש ובסי' תק"ב ס"ק ע' הביא בשם ד"מ דבהלל שהיא דרבנן אפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש וה"ה הכא: נ״ג:תע״ה א׳ (ס"ק ז) אפי' כו' והוא קלא דלא פסיק ובסעי' כ"ה כ' רמ"א כשיש עדים ואפשר דשניהם שוין קלא דל"פ ועדים: נ״ג:תע״ו א׳ (ס"ק ח) מותר כו' משמע דאפי' עבר פ"א במזיד כו' ועבי"ד סי' ב' סעיף ו' ובש"ך שם ור"ל מדכ' אלא דוקא שהיה מועד כו' משמע עכ"פ שני פעמים ומה שסיים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה אע"ג דאפי' עבר במזיד בפ"א מותר להיות ש"ץ י"ל דבא"ז השיב על מעש' שבא לפניו והיה המעשה בשוגג לכך כ' אבל כו' שגג' מעש': ב׳ דמי שנעשה תוגר הואיל וישמעאלי' לאו עובדי ע"ז הם ועסי' קכ"ח ס"ק נ"ד מ"ש בשם הרמב"ם: ג׳ ורש"ל כו' הללו אלא בת"צ כצ"ל: ד׳ וירא' שלא יהיה הש"ץ טפש. וסיים רש"ל שם סי' מ"ט וז"ל שיהיה יוכל לדבר בעסקי הקהל כפי הצורך עכ"ל: נ״ג:תע״ז א׳ (ס"ק ט) מפני כו' אסור. וכ"כ הב"ח שהפי' מפני כ"ה הוא שאין זה כבוד הצבור שיעשו שלוחים כאל' למקום ית' א"כ עיקר הטעם מפני כבוד המקום ולכן אין יכולים למחול כ"כ הב"ח: ב׳ בתוספו' דמגילה דף ך"ה שהקשו על מאי דאמרי' שם קטן שלא הביא ב"ש אינו יורד לפני התיבה משמע דאם הביא ב"ש יורד לפני התיבה ובמסכ' חולין אמרי' דבעי' דוקא שנתמלא זקנו. ותי' לחד תי' דבתענית בעי' דוקא שנתמלא זקנו ובהכי איירי במס' חולין: נ״ג:תע״ח א׳ (ס"ק י) משהביא כו' מדקדקין כו' דבדבר דרבנן אמרי' דאזלי' בתר רובא שמביאין באותו זמן ב"ש: נ״ג:תפ״ה א׳ (ס"ק יז) אינו כו' וכ' התו' סוף פ"ז דפסחים ד' פ"ו ע"ב אהא דאמרי' התם ר"ה ברי' דרב נתן אקלע לדבי רב נחמן בר יצחק אמרי ניתב אפוריא יתיב יהבו ליה כסא קבלו' בחד זימנא א"ל מ"ט כי אמרי לך ניתב אפורי' יתבת א"ל כל מה שיאמ' לך בעה"ב עשה כו' מ"ט כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכ' התו' וז"ל אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום אין מסרבי' דישיבת פורי' דבר גסות ושררה (דקטנים יושבים ע"ג ספסלים כ"כ רש"י שם) ולא ה"ל לישב אי לאו משום כ"מ שיאמר בעה"ב כו' עכ"ל ומה שהוצרך בקבלת הכוס לו' משום דאין מסרבין כו' ולא הוי סגי בהא דכל מה שאומר בעה"ב עשה עיין במ"א לק' סי' ק"ע ובמהרש"א בח"א: נ״ג:תפ״ו א׳ (ס"ק יח) אמתלא כו' כיון שהצבור מבקשים כו' לכבוד הציבור לא היה ראוי להתנהג בחסידות יתירות א"ו דהאמתל' שקר ומינות נזרק' בו ומיהו אפי' אינו נותן אמתלא די במה שמסלקי' אותו מתפל' זו אבל לשאר תפלות כשר דאמרי' באותה שעה לפי שעה שטות מינו' נזרק' בו ובודאי חזר בו כ"ה בראשונים: נ״ג:תפ״ח א׳ (ס"ק כ) אפי' כו' וביש"ש כו' דוק' שיש אחר לשכור בדמיו אבל אם היו צריכים לאחר לשלם יותר אפי' עדיף שיעור מה שנותני' לו יותר אפ"ה אינו יכול להכריח הצבור ליתן יותר אלא אם ירצה היחיד ליתן התו' שכר משלו לבד ומשמע מלשונו שם אפי' הורגלו א"ע ליתן שכירות יותר ועכשיו נזדמן להם ש"ץ שאין מבקש שכירות מרובה כ"כ והיחיד רוצה שישכירו אחר דעדיף מיניה ויתנו לו כפי שהורגלו א"ע ליתן אפ"ה אינו יכול להכריח הצבור לכך כיון שעת' מוצאי' מי שנוטל פחות מן הראשון: ב׳ ונ"ל דוק' בזמניהם כו' רצה ליתן טעם על המנהג שכ' הלבוש וכ"ה דלכאורה הוא נגד הדין כמ"ש הרב"י בשם מהרי"ק כיון שהתפלו' נגד תמידים הבאים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעת' ורצונם עכ"ל מהרי"ט: ג׳ די"ל דפגמו. דע"כ מיירי שאין ליחיד עדים על הפסול דאי א"ל עדים יביא העדים וע"כ יעבירוהו וכיון דאין לו עדים אף שהו' מוחל מטעם הפסול אין שומעי' לו אף שבטענ' אחר' היינו שומעי' לו דהא אפי' יחיד יכול לעכב מתחלה כשי"ל טעם הגון מ"מ בזה חיישינן לפגמו של הש"ץ דאם יעבירוהו או לא ימנוהו בתחלה ויצא הקול שהי' משום הפסול יתחזק ע"י קול הפסול ואולי שקר הוא: נ״ג:תפ״ט א׳ (ס"ק כא) שכבר כו' ורבים יכולים כו' וכ' ביש"ש פ"ק דחולין סי' ך"ב דדוק' כשהם הרוב אבל המחצ' אין יכולי' למחו' אחר שהסכימו ואפי' כשהמוחי' הרוב דרשאי' לסלקו דמ"מ צריכי' לשלם לו שכירתו מה שהי' מגיע לו עד סוף זמן שהשכירוהו: נ״ג:ת״צ א׳ (ס"ק כב) קודם כו' ועסי' תקפ"א דאם אינו מוצי' שונאו גם אוהבו אינו יוצא ע"ש: ב׳ ול"נ שיותר טוב כו' ועוזבי ה' יכלו כו' ול"נ כו' אלא כשקוראי' כו' לכאור' אין בין כ"ה למגן אברהם לדינא כלום ולא פליגי כ"א בטעם הדבר דכ"ה כ' משום ועוזבי ה' ומ"א כ' משום קיצור ימים אבל אין הל' משמע כן אלא באמ' גם לדינא חולקים דהא גם אם קוראים אותו עדיין הוא בין גבר' לגבר' דהא עדיין לא התחילו לקרות בתור' וכיון שכ' הכ"ה דיש לו לעלות שלא יהי' בכלל ועוזבי ה' יכלו ע"כ צ"ל דס"ל לכ"ה דאפי' בין גבר' לגברא אם יוצא יש בו משום ועוזבי ה' וא"כ אפי' עדיין לא קראוהו והוא יודע שיקראוהו אפ"ה אינו רשאי לצאת אלא כיון דמהרי"ל כ' דאפי' קראוהו לא יעלה חלק עליו כ"ה וממיל' נדע לפי טעם שכ' כ"ה דאפי' לא קראוהו יצא אבל מ"א ס"ל דבין גברא לגברא ליכא משום ועוזבי ה' כמ"ש לק' סי' קמ"ו סעיף א' וא"כ אפי' קראוהו מותר לצאת דאכתי הוי בין גבר' לגבר' אלא דאם קראוהו צריך לעלות מטעם אחר כמ"ש בברכו' דף נ"ה ע"א אר"י ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנים לו ס"ת לקרו' ואינו קורא כו' דכתי' כי היא חייך ואורך ימיך עכל"ה וקודם שקראוהו לא שייך זה לכן אם יודע שיקראוהו מותר לצאת קודם שיקראוהו: נ״ג:תצ״ב א׳ (ס"ק כד) מי כו' דלא כרמ"מ שכ' שעיקר הטעם דהמוהל מתפלל מפני שעוסק במצוה וטעם זה אינו כדאי לדחות האבל. והש"ך בי"ד סימן רס"ה ס"ק כ"ג הסכים עם רמ"מ ע"ש: נ״ג:תצ״ד א׳ (ס"ק כו) בלא רצון ואין להתקוטט כו' מלחם הפנים אף שאכילתו מצות עשה וכדאי' ביומא דף ל"ט ע"א אמנם הכי אית' התם כל מ' שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה כו' ובלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אכלו ושבע ויש אכלו ומותיר לאחר מיתתו נשתלחה מארה כו' ובלחם הפנים. וכל כהן מגיע כפול. הצנועים מושכים ידיהם והגרגרים נוטלים ואוכלים ופירש"י וז"ל וכל כהן מגיע כפול שאינו כזית. מאחר שראו שאינו משביע הצנועים מושכים את ידיהם כו' ובימי שמעון את מי שמגיעו כפול לא היו מושכים ידיהם עכ"ל. וכ"כ רש"י בקדושין דף נ"ג ע"א וז"ל הצנועים כו' וכל כהן המגיעו כפול הצנועים מושכים ידיהם ממנו ולא מהני להו מידי כו' עכ"ל. הרי דלא נתן טעם מפני הקטט אלא מפני שאינו משביע ולא מהני להו. אף על רש"י גופי' צ"ב כיון דאיכא באכילתו מצו' אע"ג דאינו משביע לא ה"ל למשוך ידיהם אלא ודאי דרש"י נתכוין לדברי תו' ישנים ביומא שכ' וז"ל א"ר דוק' מגיע כפול אבל כזית לא היו מושכים ידיהם. כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאינו אלא כפול ולא היו שבעין עכ"ל. הרי דעיקר מצוה היא כשאוכל ושבע אבל כשאינו שבע ליכא מצוה גמור' (אבל מ"מ קצת מצוה איכ' אפי' לא שבע. וע"ש בסוף דברי תוס' ישנים) וזה כוונת רש"י במ"ש מאחר שראו שאינו משביע מושכים את ידיהם. ר"ל כיון דאינו משביע ליכא עיקר מצוה וכן י"ל כוונת רש"י בקדושין. עכ"פ כיון דמ"מ איכא קצת מצוה אפי' לא שבע וכמ"ש תוס' ישנים בסוף דבריהם ע"ש לא ה"ל למשוך ידיהם אע"כ משום שלא יצטרכו להתקוטט עם הגרגרנים ולפ"ז היכי דאיכ' מצוה גמורה אע"ג דא"ל לקטט מ"מ אין למשוך ידיו. וכן משמע בתו' ישנים דאל"כ למה הוצרכו לו' כיון שאינו מקיים המצוה כתיקונו כיון דלא שבעו משכו ידיהם ת"ל להנצל מן הקטט אלא ודאי דס"ל דהיכי דאיכא מצוה גמורה אפשר דאין להניח מפני הקטט ואפשר דוק' התם שלא היה ברור שיבאו לידי קטט אבל היכי דודאי יבא לידי קטט בכל ענין רשאי לימשך ידו: נ״ג:תצ״ה א׳ (ס"ק כז) שכר ש"ץ כו' ולבוש כ' כו' עבח"מ סי' קס"ג סס"ג בהג"ה. ר"ל דכ' רמ"א שם וז"ל במקום שבני העיר מושיבים ביניהן מלמד כו' גובים לפי ממון וכן בשכר חזן ועיין בא"ח סי' נ"ג סכ"ג וכן בנין בה"כ גובים לפי ממון עכ"ל. א"כ דברי רמ"א סתרי אהדדי. ורמ"א גופיה שם רמז לעיין פה אע"כ גם דעת רמ"א כלבוש. ובח"מ כ' לפי הדין ונ"מ במקום שאין מנהג יש לעשות ע"פ הדין לפי ממון וכאן בא"ח כ' לפי המנהג: נ״ג:תצ״ח א׳ (ס"ק ל) להחליף כו' בכלל המשניאי' ר"ל דאמרי' בשבת דף קי"ד ארחב"א אר"י כל ת"ח שנמצ' רבב על בגדו חייב מיתה שנא' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי. וכ' רש"י וז"ל חייב מיתה שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו עכ"ל. והיינו ת"ח שהם משרתי וכהני ה' אין זה כבוד שמים. וכן שייך טעם זה בש"ץ שהוא שליח הקהל למקום ית': נ״ג:תצ״ט א׳ (ס"ק לא) בשירי כו' שמנגנים בו לע"ז. ועיין תשובת ב"ח סימן קכ"ז שמחלק בין היכי דמיוחדי' לנגנן לע"ז ע"ש: נ״ג:תק״א א׳ (ס"ק לג) ואין כו' ומיירי כו' דש"ץ ששכרו לזמן יכולי' הצבור לו' דוק' בך בחרנו ושכרנו ולא בנך: ב׳ וא"כ בנו קודם. ר"ל כיון דעכ"פ רשאי להעמיד אחר במקומו דה"ל כאלו התנה ע"ז א"כ בנו קודם לאחר: ג׳ ובס' י"מ כו' כתר תורה אין ביניהם קודמים כו'. שכתר תורה מונח בקרן זויות הרוצה ליטול יבא ויטול: ד׳ ורק מהלל כו'. וכ' שם וז"ל ואפשר כיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני ועמדו הורדס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת התקינו ב"ד שיהיה כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו עכ"ל: ה׳ עיין פי"ב דכתובות. ר"ל שכ' שם בס' י"מ הנ"ל שמוכח שם שר' צוה למנות את בנו ר"ג לנשיא אע"ג דלא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה. מ"מ כיון דמיל' מקום אבותיו ביראה סגי ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…