——–
מוכח במגילה (דף ה.) דבזמנה אפילו יחיד יוצא י"ח דאמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי ומי אמר רב הכי והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ערב שבת זמנם והא שבת זמנם הוא אלא לאו הכי קאמר שלא בזמנם כזמנם מה זמנם אפילו ביחיד אף שלא בזמנם אפילו ביחיד לא לענין מקרא מגילה בעשרה וכו'.
ובסדר רב עמרם גאון (סדר פורים) כתב הקורא את המגילה בזמנה אינו קורא אותה אלא בעשרה, שכך אמר רבינו נתן ראש ישיבה לענין מגילה, אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד ושלא בזמנה בעשרה, רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכיון דרב קא חייש להא דרב אסי הלכה כרב אסי. וכן כתוב בסידור רש"י (סימן שלב) הלכתא כרב אסי, וכ"כ הרא"ש (פרק א סימן ו) שכן מסתבר והא דר' יוחנן אינה ראיה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפי' רש"י דמצוה לחזור אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאה אלא קורא ביחיד. וכ"כ בספר הלכות קצובות (הלכות פורים אות ו) שחי בזמן הגאונים וכ"כ בעל הלכות גדולות, ובמחזור ויטרי (סימן רמז), וספר יראים (סימן רסח). וכן כתב הראב"ד בהשגתו אף בארבעה עשר עצמו מצוה בעשרה כרב אסי דהא רב גופיה דפליג עליה חש לה להא דרב אסי.
ומאידך גיסא רבינו חננאל ורבינו אלפסי ורבינו תם שהובאו בראבי"ה (ח"ב מגילה סימן תקס) והרמב"ם (בהלכות מגילה פרק א הלכה ז) והתוס' שם לא חשו לדרב אסי והמקדימין שקוראין קודם ארבעה עשר אין קוראין אותה בפחות מעשרה. וכ"כ בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קי.) ותרומת הדשן (סימן קח) ובספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מגילה סימן שע) דהכי קיי"ל דמגילה בזמנה אפילו ביחיד קורין אותה. שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה ודלא כרב עמרם גאון שנביא דבריו לקמן בס"ד שפסק בסדר שלו כרב אסי שאף בזמנה צריכה עשרה אלא כדברי רבותינו קיי"ל שאינה צריכה עשרה בזמנה וכן נהגו העולם. וכן השיבו לבעל שו"ת מן השמים (בסימן ח).
וכוחם מדגרסינן אמר רבי יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ומסקנא לא אמרן אלא בציבור, מכלל דביחיד קורין. וכיון דרב ורבי יוחנן בחדא שיטתא קיימי קיימא לן כוותיה, ותו דרב אסי תלמיד לגבי דרבי יוחנן. והכוונה בעשרה אסור לקרות במגילה הכתובה בין החומשים ואפילו ביחיד אינו יוצא אלא בחומשים שלהם שהיו נגללין, כמובא ספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות א) בשם תשב"ץ (סי' קפ"ו), ומרדכי (מגילה סי' ת"ת ובהלכות קטנות סי' תתקס"ח) ובאו"ח (סי' קמ"ג ותרצ"א).
ומה שהקשה הרז"ה שם דאי בעי ר' אסי עשרה אפי' בדיעבד אמאי לא מנו לקמן (דף כג) דתנן אין פורסין את שמע וכו' אלא בי' למגילה נמי בהדייהו. והשיב הרמב"ן דלא קשה מידי דכל אותן דחשיב התם חובות צבור הן ואין עושין אותם אא"כ הם עשרה או רובם מחוייבים בדבר כגון שלא שמעו קדושה וברכו אבל במגילה לא בעי אלא משום פרסומי ניסא הילכך אפילו בשביל יחיד קורא אותה בי' אע"פ שיצאו הן כיון שהאי יחיד לא יצא, ומהאי טעמא נמי בן עיר שבכרך ובן כרך שבעיר כשקורא שם כמקומו קורא בפני י' מאנשי המקום שהוא שם ואע"פ שאין היום זמן קריאה להם אפ"ה לדידי' איכא משום פרסומא ניסא. והובא בטורי אבן (במגילה דף ה.).
וכן כתבו בחידושי הרשב"א והריטב"א שם דבזמנה מיהא אפי' ביחיד קוראה ויוצא י"ח וכרב וכדפסק רבי' אלפסי ז"ל. ומבואר בחידושי הרשב"א בראש השנה (דף כח:) דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה. ובזה תירץ על הא דקשיא לתוספות (בדף כז:) וכן תירץ הר"ן שהובא בב"י (סימן תרצ). וכ"כ בחידושי הריטב"א שם שרבותיו אומרים דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ע"כ. ולפי זה למדנו דבעינן עשרה למגילה משום פרסומי ניסא כמ"ש נמי בשו"ת הר"ן (סימן עט) כיון דעיקר קריית המגלה משום פרסומי ניסא ע"כ. ומשמע אי ליכא עשרה במקום קריאתה אף על גב דשמע לה לא יצא י"ח דליכא עשרה במקום קריאתה וליכא משום פרסומי ניסא ומשום הכי לא יצא י"ח. אלא אם כן שהוא קרא לעצמו הא בשמיעה אינו יוצא י"ח ללא עשרה.
והב"י (בסימן תרצ) כתב דיש סוברין כהפוסקים דלרב אסי הוא לעיכובא משא"כ אם נסבור דרב אסי קאמר רק למצוה צריך עשרה וכן פסק בשו"ע (בסעיף יח) מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד. כדפירש רש"י שם דמצוה לחזר אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד. ופי' הפר"ח (אות יח) והמשנ"ב (ס"ק סא) דר"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה. וכדבריו כתב בספר ויען שמואל (סימן ז). והשיגם בשו"ת יביע אומר (חלק ו – או"ח סימן מו) דיברכו בע"ש ונמי לא בעינן עשרה וכן מצא להגאון חזון איש (סי' קנה אות ב) שגם העלה שהיחיד הקורא בירושלים בע"ש יכול לברך. והשיג על המשנה ברורה בשער הציון (סי' תר"צ ס"ק נט) שכ' להוכיח מהגמ' (מגילה ה) שפורים שחל בשבת ומקדימים לקרות המגילה בע"ש, דחשיב שלא בזמנה, ולמד דה"ה לבני כרכים שמקדימים לקרות בע"ש דחשיב דבייהו שלא בזמנה, שזה תמוה, דבגמ' איתא י"ד שחל בשבת וקוראים בי"ג דחשיב שלא בזמנה, משא"כ בפורים דבני כרכים שקוראים בי"ד דחשיב שפיר זמנה, וכ"כ בילקוט יוסף (מועדים חלק ה עמוד 307).
טעמא דמקרא מגילה שלא בזמנה בעינן עשרה מובא בספר כלבו (סימן מה) לפי שאחר שאין זמנה צריכה פרסום יותר אבל בזמנה נקראת ביחיד שאינה צריכה פרסום גדול אחר שהוא זמנה והר"ז ז"ל כתב דבעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, והראב"ד ז"ל הכריע וכתב דבעינן עשרה מיהו במקום שיש צבור שקראוה בעשרה אם יש שם יחיד או אחרים שלא קראו עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהיה בצבור פרסום הקריאה והר"מ מרוטנבורג כתב במקום שאין מנין אם יש שם ד' או ה' ויש אחד מהם יודע לקרות המגילה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן, אבל אם כולן יודעים אותה יקראו כולם לעצמם.
וגם בספר תשב"ץ קטן (סימן קעה) תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, הביאו במקום שאין מנין אם יש לשם ד' או ה' או יותר אם יש אחד מהם שיודע את המגילה והאחרים אינם יודעים האחד פוטר את כולם כדאמרינן פרק כל הבשר (דף קו וברכות דף מז) סופר מברך ובור יוצא אבל אם כולם יודעים אותה אם אין שם מנין אם ידעו כולם יקראו לעצמם. וכלשון הזה כתב הב"י (או"ח סימן תרפט) בשם ארחות חיים (אות כד) מקום שאין מנין אם יש שם ארבעה או חמשה ואחד מהם יודע המגילה והאחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם אבל אם כולם יודעים יקראו אותה לעצמם עכ"ל. והביאו להלכה בשו"ע (סעיף ה) מקום שאין מנין, אם אחד יודע והאחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם; ואם כולם יודעים, כל אחד קורא לעצמו. ולפי זה הקורא לבקי אינו מוציאו י"ח.
והא דבעינן עשרה במקרא מגילה ואין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה ולא דמי לשופר כתבו כמה מאחרונים דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה דוקא ולא דמי לשארי ברכת המצות. דהיינו כפי שבתפילה אינו יוצא י"ח ללא עשרה כך גם במגילה אינו יוצא י"ח אלא בעשרה כמ"ש בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן עט) תפלה שאין אחד מוציא את חבירו אלא א"כ הוא שליח צבור להוציא את שאינו בקי והטעם בזה שכל אדם צריך להתפלל על עצמו ולא יתפללו אחרים עליו וכן ברכת המזון שאין אדם מוציא את חבירו אא"כ אכל עמו וסופר מברך ובור יוצא וכו' ע"ש. וזהו אינו כהטעם שלעיל דבעינן עשרה למגילה משום פרסומי ניסא ואי ליכא עשרה במקום קריאתה אף על גב דשמע לה לא יצא י"ח דליכא עשרה במקום קריאתה וליכא משום פרסומי ניסא ומשום הכי לא יצא י"ח.
וכן כתב בקיצור שולחן ערוך (סימן קמא סעיף ט) שאם אי אפשר לקרותה במנין יקרא אותה כל יחיד מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה, ואם אחד יודע לקרותה והשאר אינם יודעים, יקרא זה שהוא יודע והם ישמעו ויוצאים אף על פי שאינם עשרה וכ"כ בא"ר ובמטה יהודא כדעת השו"ע דכל אחד יקרא לעצמו וכן העתיק בדה"ח והובאו במשנ"ב (ס"ק טו) ואמנם ציין לפר"ח שדעתו דכ"ז הוא רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נתכוין לפטור חבירו יצאו אע"פ שכולם יודעים. וכן ראיתי לכף החיים (באות כה) שבדיעבד אם נתכוונו לצאת יצאו י"ח. וכ"כ בשו"ת חיי הלוי ויובא לקמן בס"ד.
ונראה להוכיח כדבריהם ממדרש שכל טוב (בובר בראשית פרק כב) שכתוב שמע אדם קול שופר או קריאת מגילה מפיו (של שליח ציבור – ב.נ.) וכיוון לבו לשמוע יצא, אבל יחיד ויחיד לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. מוכח אף ביחיד אם כיוונו מוציא ידי חובה. אמנם ניתן לדחות ולומר שמדובר באינו בקי כנ"ל.
וכן נראה בדברי שו"ת הר צבי (או"ח א סימן נז) שהשומע את המגילה בע"פ מאחר הקורא מתוך המגילה שיצא ולא הוי כקורא את המגילה בע"פ דלא יצא. ובספר חסל"א (סימן ח) נקט ג"כ כהיעב"ץ מדנפשיה דשומע כעונה אינו אלא כקורא בע"פ, ועפי"ז הוכיח דבמגילה המצוה היא רק בשמיעה, דאל"כ האיך יוצא בשמיעה בע"פ מאחר הקורא מתוך המגילה אולם בספר בית שלמה (ח"א סימן יז) השיג עליו וכתב שהברכה על מקרא מגילה תוכיח שהמצוה היא הקריאה ויעוין ר"ן מגילה פ"א דף ד בהא דנשים חייבות במקרא מגילה, שהביא בשם ה"ג דנשים חייבות לשמוע אבל אין חייבות בקריאתה. ולכן אין מוציאות הרבים יד"ח, ומשמע שבאנשים המצוה היא הקריאה. וראה עוד לקמן בזה. וכמ"ש בשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן רצד) על דברי הארחות חיים שהובא בשו"ע סי' תרפ"ט סעיף ה', דדוקא כשיש יחידים שאינם יודעים ואחד שיודע אז האחר מוציאו, אבל אם כולם יודעין אותה יקראו אותן לעצמן, וא"כ ברבים להוציא דוקא, וזה מטעם דברבים יוכל לצאת בשמיעה, וביחיד רק בקריאה ודו"ק בס"ד.
ושו"ר בשולחן ערוך המקוצר לרב רצאבי (חלק ג סימן קכח סעיף יא) שאם אי אפשר לקרות במנין יקרא כל יחיד לעצמו מתוך מגילה כשרה. וכן הבין את שיטת מרן בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תקנ) דהיכא דליכא מנין עשרה אפילו אנשים אין מוציאין דיחיד אינו מוציא את חבירו רק בעשרה ולא דמי לשופר, דמגילה להוציא אחרים בעי עשרה.
ואמנם ראיתי לספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) שכתב במגילה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי ואין צריך לענות אחריו כלום ולא חילק בין יחיד לציבור. וכן מוכח להדיא בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) מוכח דלכתחילה מוציא י"ח גם את הבקי שכתב על מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע"פ שיצא כבר ידי חובתו בב"ה, דאמר בר"ה כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת יין והלחם שהן ברכת הנהנין. ואפי' במקום שאין שם מנין יכול אחד לפטור כולן אפילו את היודעים אותם, מכ"ש אם אחד יודע והשאר אין יודעין שאז קורא להם והם יוצאין, כדאמרינן סופר מברך ובור יוצא. ואם ירצו כולם קוראין לעצמם אם יודעים, עכ"ל במהרא"ק. והביאו גם הב"ח (בסוף סימן תרצ) וכן המג"א (סימן תרפט ס"ק י) ס"ל שלכתחילה יוצא י"ח בכך משום ברוב עם הדרת מלך. וציין לרי"ו ני"ג ח"ג ולאבודרהם משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אע"פ שהוא בקי. ויתרה מזו כתב דעדיף שיקרא א' לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' צ"ח סי"ד ובתשב"ץ כ' כל א' קורא לעצמו אם ירצו עכ"ל. וכן מובא בערוך השולחן (אות ז) שכך מנהגם דהיינו כדעת המג"א והנ"ל.
ונראה מדברי מרן דכוותיה אזלינן דלא יצא י"ח אלא כשקורא כל אחד לעצמו וזאת כשאין עשרה. וכדברי הראשונים לעיל והובא גם בב"י דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה. ואע"ג דהאי שמע לה במקום (רחוק אבל שומע) דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ושפיר דמי. ומוכח מזה דאם לא היה עשרה לא יצא י"ח. אלא אם כן הוא עצמו דוקא קורא אזי יוצא י"ח דעד כאן לא נחלק רב ורב אסי אלא בזמנה אבל שלא בזמנה שניהן מודין שאין קורין אותה אלא בעשרה והילכך אם קורין אותה בעשרה מברך לפניה ולאחריה ואם אין שם עשרה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה. וכמ"ש בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מגילה סימן שע) בשם ר"ח וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וה"ר משה בר' מיימון זצ"ל כתב וכל אילו שמקדימין וקורין קודם י"ד אין קורין אותה בפחות מעשרה עכ"ל משמע אבל בזמנה אינה צריכה עשרה ע"כ.
ולכאורה היה נראה לומר כשאינו יודע לקרא את המגילה בטעמי מקרא נחשב כאינו יודע לקרות כלל והבקי מוציאו י"ח ואע"פ שאין שם עשרה דהא נחשב כאינו יודע כמ"ש בשו"ת באר שבע (סימן מז) דמותר לחזן לקרות המגילה מתוך מגילה כשירה שכתוב בה טעמי הקריאה כדי שלא יתבטלו ממקרא מגילה. משמע מדבריו אם לא יסמן במגילה לא יקרא דאין לקרות אלא אם יודע לקרות עם טעמי מקרא. וקשה לומר כן שיתבטל ממקרא מגילה כשהחזן אינו יודע לקרא בטעמי מקרא דהא אין מדקדקין בטעויותיה עיין לשו"ע (סימן תרצ סעיף יד) וערוך השולחן (סעיף כ) ולשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – או"ח סימן א) ועוד אחרונים רבים.
וכן ראיתי בשו"ת בית יהודה (חלק או"ח סימן כג) לרבי יהודה בן יצחק עייאש שנתקשה בדברי הבאר שבע שנהגו בארצות האלו לקרות המגילה בלא טעמים והיה ק"ל דמאי שנא מס"ת והן אמת דבדיעבד ודאי יצאו י"ח דהא אפי' בס"ת איתא בדין סי' קמ"ב דאין מחזירין הקורא אלא בשנוי שמשתנה על ידי זה הענין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו עכ"ל אלא לכתחלה למה נהגו כן וראיתי אחרי זה להר"ן ז"ל בפ"ב דמגי' דכת' דכיון שנקראת אגרת היקילו בה כו' וכ"ש בדברי' שהם חוץ לגופה כגון קריא' שלה שדינה כדין אגרת וזהו ששנינו הקורא את המגיל' עומד ויושב יצא משא"כ בתורה ומכאן נר' שהקורא פושט כאגרת כמנהג הגאונים כו' ע"כ ואז הונח לי אבל מלשון בעל באר שבע ז"ל מוכח שצריך לקרותה בטעמים שכתב וז"ל במקו' דליכא מי שיודע לקרות המגילה בטעמים ולקרות בה בציבור ע"כ וצ"ע דנר' שחולק על סברת הר"ן ז"ל ואפשר דר"ל אם יש מקום שנהגו לקרותה בטעמים אין איסור בכתיבת הטעמים כמו בס"ת עכ"ל. וכן כתבו הברכ"י (סימן תרצ אות א) ובילקוט יוסף (חלק ה עמוד 296) ובקובץ תורת המועדים (סימן ה סעיף כט) והרב רצאבי שם (סעיף כו) שיכול לקרא ללא טעמים כשאינו יודע לקרא עם טעמים. ושו"ר בהקדמת המחבר לספר סנסן ליאיר לרה"ג רבי מאיר מאזוז שליט"א שהעיד שמנהג תוניס שקוראים את המגילה בבהכנ"ס בלא טעמים כלל כקורא באיגרת.
והעולה מכל הלין שאע"פ שאינו יודע לקרא בטעמים נחשב כבקי. ושו"ר להריטב"א במגילה (דף יט.) שכתב כדברי הר"ן הנ"ל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב, ולפיכך נהגו לקרותה בלי פיסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים עיין בזה בדברינו (בסימן סו).
ודאי היכא דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא דלא אפשר ודאי קרי ביחיד כדלעיל. אלא שצריך להשתדל לקיים מצוה יקרה זו בעשרה לפרסומי ניסא כמ"ש בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן ע) ובשו"ת שרידי אש (חלק א סימן כא עמוד נט) שציינו להר"ן ז"ל במגילה פ"ק גבי כהנים בעבודתם בטילין לשמוע מקרא מגילה דאע"ג דיש ביניהם י' ויכולין לקרא אח"כ המגילה בי' מ"מ ברוב עם הדרת מלך. ואע"ג דדי בעשרה כפסק מרן בשו"ע (סימן תרצ סעיף יח) שצריך לחזור אחר עשרה. עם כל זה בעינן פרסומי ניסא ופרסומי ניסא שייכא טפי ברבים ולכן ידחו העבודה בכדי להרבות רוב עם. וה"ה שמבטלים תלמוד תורה וכד' בכדי לשמוע מקרא מגילה.
ודע דקפדינן על מקרא מגילה דוקא ביום מה שאין כן בלילה אין קפידא כל כך כמובא במאירי שם והריטב"א במגילה (דף ד.) דמסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דכולי עלמא, דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה בלילה במקומן היו קורין אותה דהא לא מפטרי מקריאה זו דחובה היא ובמקומן לא היה להם עשרה, ואף בלילה לא מכנפי להאי ע"כ. ומטעם זה פסק ר"ת אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום שהרי עיקר קריאת מגילה הוי ביום יותר מבלילה דהכי משמע לישנא דקרא דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"פ שאקראנה ביום למחר. אקראנה כמו כן בלילה ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא והובא דבריו בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מגילה סימן שסט) וכתב עוד להוכיח מבני הכפר שהיו מקדימין ליום הכניסה מסתמא ביום היו הולכין ומקדימין לשמוע את המגילה כשהיו באין לשמוע את קריאת ספר תורה ובלילה לא היו שומעין והיו יוצאין י"ח במה ששמעו ביום שהיא עיקר הקריאה הלכך אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום. וזהו כדברי הרא"ש שהובאו ברכי יוסף שם דעיקר מצותה ביום.
וכן ראיתי בפרי מגדים (בסימן תרצב) שכתב דמרדכי ואסתר תחלה תקנו קריאה ביום ואח"כ תקנו גם בלילה וכמ"ש בספר מקדש ישראל (עמוד עא) דעיקר הקריאה היא ביום והיא מדברי קבלה משא"כ קריאה בלילה שהיא מדרבנן. ושו"ר במחזיק ברכה (סימן תרפז אות א) שכתב כן ע"ש. ולפי זה אפשר להקל במקום הצורך בקריאת המגילה בלילה יותר מביום ולומר שהקורא את המגילה בלילה לא צריך עשרה ומוציא י"ח אף את הבקי ולסמוך על דעת המג"א וסיעתו וכד'. וכן נראה בערים ספק מוקפים יש להקל בזה עיין בדברינו (סימן נ"ח).
ואם הנשים נכללות בעשרה, הסתפק בזה בהגהות אשרי (מגילה פרק א סימן ו הגהה א) דמספקא ליה שלא בזמנה אי בעינן שיהו כולן בני מצות כמו כל הטעונין עשרה או דלמא הואיל ואינו אלא פרסומי ניסא אע"פ שאינן בני מצות איכא פרסומי טובא. מא"ז. וכן הרמ"א בשו"ע (או"ח סימן תרצ סעיף יח) כתב בהגה נמי דיש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה.
וכ"ש לדעת ספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קי.) שאין מצטרפות דאף שאמרו נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ומסתברא כי היכי דנשים מזמנות ואין מצטרפות לברהמ"ז ה"נ אין מצטרפות לכתחלה. וכן דעת המאירי (מגילה דף ה). והובא גם בטור (בסימן תרפ"ט) וכן בשם בעל העיטור, והב"ח שם צידד לו וכתב שאין בהשגתו של הר"ן שלקמן השגה ע"ש. וכן העלה הפר"ח (אות יח) כבעל העיטור. וכ"כ ערוך השולחן (סעיף כה) שאינן מצטרפות אע"פ שחיובן שווה לאנשים בקריאת המגילה.
אלא שמדברי הר"ן שהובא בב"י (או"ח סימן תרפט) על דברי בעל העיטור (הל' מגילה קי) הנ"ל שהנשים אינן מצטרפות לעשרה לכתחלה, כתב הר"ן סברתו של בעל העיטור וכתב עליה דאי אפשר דהתם הוא (בברהמ"ז) שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות. וכ"כ הריטב"א שלקמן וספר אור זרוע (ח"ב הלכות מגילה סימן שסח) ולענין מגילה כך נ"ב הלכה למעשה שהאשה חייבת בממקרא מגילה ומוציאה את הזכרי' י"ח. וכן נראה דעת ספר כלבו (סימן מה) שמדינא שרי רק לא ראוי וז"ל אין ראוי להשלים בהן עשרה דכל מקום שהצריכו עשרה אנשים בעינן ע"כ. ואולי זאת הכוונה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן שמה) שכתב אשה מחוייבת במקרא מגילה אבל לא תוציא את הרבים ע"כ ושמא את הרבים אינה מוציא מפני כבוד הציבור אבל איש יחיד כן וכמ"ש הריטב"א שאין זה כבוד לציבור והן בכלל מארה. וכן מובא טעם זה בספר מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) שאמר מהר"י סג"ל שרבינו שמחה כתב שנשים חייבות לקרא הלל בליל פסח שאף הן היו באותו הנס. ולפי זה אפשר שנשים אומרות הודו ועונים אחריהן, ואמרתי לפניו והא חייבות במגילה משום דהיו באותו הנס מ"מ פסק המרדכי שאין מוציאות אנשים. והשיב לי שאני מגילה דצריכה לקרוא ברבים ולפרסומי ניסא ויותר יפה באנשים.
ומה שאין הנשים מצטרפות עמהן לזימון ובכל זאת מצטרפות למגילה ולא חיישינן בזה לפריצותא ביאר הר"ן שהובא בב"י (באו"ח סימן קצט) וכן בחידושי הריטב"א (מגילה דף ד.) דיש אומרים שאע"פ שמוציאות אינן מצטרפות למנין עשרה למאן דמצריך עשרה במגילה כדאשכחן בענין ברכת המזון שאע"פ שנשים מזמנות לעצמן אפילו הכי אינם מצטרפות לזמן עם האנשים משום פריצותא ואי אפשר דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות וכי תימא אמאי לא חיישינן הכא לפריצותא כי היכי דחיישינן התם אפשר לומר דשאני הכא דעל ידי צירוף איכא שינוי במטבע ברכה דאיכא זימון דהוי שינוי במטבע ברכת המזון וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר דדכוותיה נמי בברכת המזון היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפות אף הנשים עמהם משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהם כלל עכ"ל. וכן מובא בשו"ת יביע אומר (חלק ח – או"ח סימן נד) דיש לומר אף בצירוף נשים לעשרה יש משום פרסומי ניסא, וכמו שכתב בשו"ת רב פעלים חלק ב' (חלק אורח חיים סוף סימן סב). ובשו"ת מהר"י אשכנזי (חלק יורה דעה סימן טז). ועיין עוד בשו"ת אור גדול (סימן א דף ב ע"ג), ובשו"ת פני מבין (חלק יורה דעה סימן קב) ובמפתחות ע"ש. אבל בדברים שבקדושה אין הכי נמי דבעינן דוקא עשרה אנשים בני חורין.
וברור דלכ"ע בצירוף עשר נשים בלבד ללא גברים איכא פירסומי ניסא שהרי אין כאן פריצותא כמ"ש בשו"ת רב פעלים (חלק ב – או"ח סימן סב) דאמרינן איכא פרסומי בנשים. ובשו"ת יביע אומר (חלק ח – או"ח סימן נו) וכן ביאר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן עג) את כוונת הרמ"א וכן המג"א היא רק לענין אם יכולות להצטרף לעשרה יחד עם אנשים, וזהו הציון שמציין המג"א כמקור לכך לטור סי' תרפ"ט, דשם כתוב מפורש שהפלוגתא היא אם מצטרפות לאנשים, או שאינן מצטרפות דומיא בזימון, אבל שיקראו ויצטרפו לעצמן כו"ע מודו שיכולות דומיא דזימון שמזמנות מיהת לעצמן, כיעו"ש בטור ובב"י וב"ח, וכך יוצא בהדיא גם מדברי הפר"ח בס"ק י"ח וכן מהפרמ"ג בס"ק כ"ד שכל הספק והפלוגתא הוא רק אי מצטרפי לאנשים יעו"ש. ולזה הוא איפוא המכוון והכתוב בזה גם במשנ"ב בס"ק ס"ג, ופשוט.
ולשיטה זו שהנשים מחויבות כאנשים ומוציאות אנשים י"ח ומצטרפות יחד כשווים לעשרה צ"ל שדינם כדין האנשים לכל דבר וכפי שהאיש הבקי אינו יוצא י"ח בשמיעה כשאין עשרה הכא נמי נשים הבקיאות אינם יוצאות י"ח בשמיעה כדאמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. דהיינו חייבות בכל דבר. ולשון מקרא מגילה משמע שיכולות נשים לקרותה ולהוציא אנשים ידי חובתן ואמרי' נמי בריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי מאי לאתויי נשים משמע שמרבה נשים אף לקרותה ולהוציא אנשים וכן פרש"י התם. וכ"כ בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מגילה סימן שסח) והשיג על בעל ה"ג שלקמן וכ"כ בספר כלבו (סימן מה) והמאירי שם דכלל בידינו כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ע"ש.
וכן נראה לדייק מדברי הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א הלכה ב) שכתב אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא. מדלא כתב נשים בכלל קטן ושוטה משמע מוציאה י"ח אנשים וכן פי' מגיד משנה שם שנראה מדברי רבינו שהיא מוציאה את אחרים וכן עיקר. וכן דעת מרן בשו"ע (סימן תרפט סעיף ב) כסתם ולא כי"א עיין בדברינו (בסימן ל). איברא שראיתי לכף החיים (אות יט) ולבן איש חי (בהלכות פורים אות א) ובספר ברית כהונה (עמוד צו אות יד ובעמ' קלח אות יוד) לרבי כלפון משה הכהן שאין דעתם כסתם מדכתבו שהקורא לאשתו וכיוצא בזה אינו מברך לא הוא ולא היא. (וראה לרה"ג הרב מאיר מאזוז שליט"א בהערותיו לספר בא"ח דבימינו אכשור דרי ומברכים להם וכו' ע"ש). ואולי טעמם מה שכתב בספר מקדש ישראל (עמוד קטז) שאין טעם לנשים להתקבץ בכדי לשמוע מגילה מאחר וקראו אנשים את המגילה בבהכ"נ בציבור וזהו כדברי הראב"ד לעיל. איברא יראה הרואה שגם הר"ן שהובא לעיל שהעלה שהנשים מוציאות את הזכרים סיים בסוף דבריו על דברי בה"ג שראוי לחוש לדבריו ע"ש. וגם נפלאתי שבחידושי הריטב"א בשבת (דף כג.) העלה בנ"ח אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אע"פ שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים. ולעיל משמע שמוציאות י"ח.
ואילו לענין קריאה בעשרה לנשים, לא מצינו בשו"ע ופוסקים דיש מצוה ועדיפותא לדידהו לילך ולשמוע מקרא מגילה בציבור, ומדברי הירושלמי רבי יהושע בן לוי הוה מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון שהובא בב"י שם משמע דלנשים לא בעינן עשרה כלל. וכי נשי בני ביתי היו עשרה אלא מוכרח לומר לנשים לא בעינן עשרה אף לכתחילה ולכן היה קורא להן בבית. וכן חזיתי בספר שבולי הלקט (פורים סימן קצה) דמוכח שם דלא בעינן עשרה לנשים וז"ל כל הנשים חייבות במקרא מגילה וכי בעשרה קורין אותה להן אלא כל אדם משמיע אותה לאנשי ביתו בכל ברכותיה ביחיד ומוציאין ידי חובתן ביום ובלילה שאף הן היו באותו הנס וחייבות במקרא מגילה אע"פ שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא וכן מנהג בכל ישראל. וכ"כ בספר אור זרוע שם שציין לירושלמי. וכן ראיתי להגאון מהר"י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (עמוד ו) שהובא בשו"ת יביע אומר (חלק ו – או"ח סימן מו) שהעיד שראה שכל אחד מברך לאשתו בביתו, או שהאשה מברכת לעצמה. וכן כתבו עוד פוס' רבים שכל אחד קורא לבני ביתו בביתו.
וכ"ש לדעת בעל הלכות גדולות (סימן יט – הלכות מגילה עמוד רלה) נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, והובא גם בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות מגילה דף קיג:) וראבי"ה (ח"ב מסכת מגילה סימן תקסט) מה שאמרו נשים פטורות ק"ל דהא אמרינן נשים חייבות במקרא מגילה ומסתברא חייבות לשמוע מקרא מגילה ומבטלות מעבודתן אבל לקרות אין חייבין וכן במדרש הנעלם שהובא במג"א (סי' תרפ"ט ס"ק ו') דאפי' לעצמה לא תקרא עיי"ש וכ"כ בספר מצוות קטן (מצוה קמח) דאין מוציאות אנשים וזהו כדברי התוס' שם. וכן דעת הרמ"א שם בהגה וז"ל וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה (מרדכי פ"ק דמגילה). וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים אות נט) וכ"כ הט"ז (בסימן רעא ס"ק ב) ולבושי שרד שם וכן נראה דעת המג"א שם וכ"כ (בסימן תרפט) הגר"א, והפרי חדש, ושערי תשובה, ובאר היטב, ובספר ערך השולחן (אות ג). ובפרט המובא לעיל בחידושי הריטב"א שם שכתב אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אע"פ שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד. צ"ל שאילו היה רואה מרן את דבריו שמא היה חוזר בו ונראה דיש להחמיר דאין אשה מוציא את האיש.
וצ"ל לשיטתם הא דאמר ר' אסי בין בזמנה ושלא בזמנה קורין בעשרה, משמעות מי שמחויב בקריאה צריך להיות בעשרה, אבל מי שאינו מחויב כלל בקריאה כמו נשים רק בשמיעה, לא נשמע כלל דצריך להיות בעשרה. וכמ"ש בשו"ת דברי יציב שם בציבור איכא שומע כעונה ממש וחייב בעשרה, אבל אי רק שמיעה על זה לא שייך רבים ששמיעה לכל אחד ביחיד, ולזה בנשים ביחיד, ולכך ליכא קפידא לדידהו לעשרה ודו"ק. ושפיר בנשים ביחידות מברכין להו לשמוע כמנהג שכתב האשל אברהם ודו"ק בס"ד.
ויתרה מזאת ראיתי בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רלב) דמסקנתו דאין שום עדיפותא לנשים לילך לביהמ"ד לשמוע מקרא מגילה, וכן נראה מדברי המ"ב (רסי' תרפ"ט) שכ' וז"ל ובקצת מקומות נוהגין שהן הולכות לבית הכנסת לעזרת נשים לשמוע הקריאה, וצ"ע איך יוצאין שם נשים דא"א לשמוע שם כדין עי"ש. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות מה"ת (ח"א חאו"ח סי' תקנ) לערער על מנהג הנשים שעושות מנין בפני עצמן לקריאת המגילה שאין לעשות כן וכו', ע"ש, ובשו"ת יביע אומר (חלק ח – או"ח סימן נו) אלא שהשיב עליו וכתב דבמחכ"ת אין דבריו מחוורים, ואדרבה יש לעודד המנהג הנ"ל, ובלבד שהמוציא אותן ידי חובת מקרא מגילה, יהיה בקי בקריאתה כהלכה.
איברא שהמעיין בדברי שו"ת משנה הלכות שם יראה שהשיב על מה שעשו הנשים מנין לעצמן ואשה אחת תקרא במגילה להוציא את כולן. ולזה כתב שאין לעשות כן ע"ש וטעמו מהמדרש שאין לאשה לקרא וכ"כ הבן איש חי (בהלכות פורים אות א) שאע"פ שהנשים יודעין לקרא ישמעו מאנשים וכן מנהג ירושלים עיר הקדש שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה אלא יקרא להם ביתו. וגם במחזיק ברכה (סימן תרפט אות ד) כתב שיש לחוש למדרש הנעלם רות הנ"ל ועוד כתב בשם זקן אהרון שמנהגם אף שהאשה יודעת לקרות בעצמה שומעת מאיש וגם את הברכות יברך האיש המוציא את האשה י"ח על מקרא מגילה. וכוחו גם דהיכן מצינו שזה יעשה המצוה וחבירו יברך. וראה לקמן דמצינו שזה יעשה מצוה ואחר יברך.
וכן נראה כוונת הב"י (באו"ח סימן תקפה). ושו"ר שכ"כ בחידושי הריטב"א במגילה (דף כא.) שנראה לו שאין הדין הזה בברכות שלפניה אלא קורא עצמו חייב לברך. וכ"כ בספר תשב"ץ קטן (סימן קעו) מי שקורא את המגילה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) בהג"ה מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אע"פ שיצא כבר ידי חובתו בב"ה, וכ"כ הטור והב"י (בסימן תרצב). וכ"כ בשערי תשובה (סימן תרפט ס"ק א) בשם בה"ט דיש נוהגים לומר לאשה שתברך הברכה ואח"כ יקרא לה להוציאה ואין לעשות כן אלא הקורא יברך ע"ש.
וכן העלו האחרונים באופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו אע"פ כן טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א כמובא בדברי משנ"ב (סימן תקפה ס"ק ה).
.
אלא שמלבד הראשונים והאחרונים שהובאו בדברי החיד"א שנביא לקמן בס"ד ושכתבנו (בסימן ל) שהעלו דשרי אחד יברך ואחד יעשה מצוה, ראיתי גם למאירי במגילה ולספר אור זרוע (ח"ב הלכות מגילה סימן שעט) על מעשה בר"מ שקראה בבית הכנסת של טבעון כיון שנגמרה נתנה לאחר ובירך עליה ופריך עלה בירושלמי דפרקין זה קורא וזה מברך ר' הונא בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא כתיב אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קרייה אלא מיכן שהשומע כקורא וכן הדין בברכה ראשונה מקרא מגילה דהואיל והכל עוסקין במצוה אחת במגילה לצאת בה ושומע כעונה שפיר דמי שראובן יברך מנ"ח ושמעון יקרא.
וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם חלאווה (סימן צז) תלמיד הרשב"א שנשאל שנים אוחזין בסכין ושוחטין, או בשני סכינין אי זה מהם מברך, או אם שניהם מברכים. והשיב מדאמרי' בירושלמי במגלה שאחד מברך ואחד קורא, משמע לו דודאי שרי שאחד יברך והשני יעשה מצוה. ומדבריו מוכח בברכה ראשונה עסקינן וזה המעשה ברבי מאיר שקרא את המגילה בבית הכנסת בטבעון מיושב, ונתנה לאחר ובירך עליה. ואמרו על זה בירושלמי מגילה (פרק ד' הלכה א') אחד קורא ואחד מברך מכאן שהשומע כקורא.
ומזה נראה שזהו דעת מרן מדהובא מעשה זה בב"י (בסימן תקפה) ללא חולק ולא מדובר בברכה אחרונה. וז"ל הב"י מעשה ברבי מאיר שקרא מיושב ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך עלה בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) זה קורא וזה מברך אמר רבי ירמיה מכאן שהשומע כקורא וכי היכי דהשומע כעונה הכי נמי שומע כתוקע עכ"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי.
וכן נראה דעת הרב אלברצלוני כמובא בחידושי הריטב"א יבמות (דף מו.) בטבילת עבד אין הרב מברך על הטבילה כמו שכתב הרב אלברצלוני, אלא העבד מברך שהוא עושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה דשייך במצוות כנשים וכדכתב ר"י והרמב"ן ז"ל.
וזהו לא כדברי החיד"א הנ"ל. שפי' מה שאמרו בירושלמי מגילה על המעשה של רבי מאיר, שאחד קורא ואחד מברך, ומכאן שהשומע כקורא, נראה שזהו דוקא בדיעבד לענין ברכה אחרונה של המגילה, שעיקרה מנהג בעלמא וכ"כ שערי תשובה שם. וכן נראה מדברי שו"ת הר צבי (יו"ד סימן ג) שביאר את דברי מג"א דהיכא שהאב ממנה שליח במקומו דשלוחו כמותו והמצוה היא כולה של האב, דהא חשיב כאלו מהלו אביו בפועל ממש, א"כ כיצד מברך השליח על מצוה שקיים אבי הבן ולא הוא, אלא ודאי מכאן מוכח, דשליח העושה מצוה לאחרים, אע"פ שאין לו זכות בעצם המצוה דכולה היא שייכת להמשלח, מ"מ העושה מברך ולא המקיים.
אלא שהרמ"א (סימן תרצב סעיף א) והגר"א שם ומג"א (ס"ק ה) וביאר יותר בסימן תקפה (אות ג) עיין במחצית השקל ועוד אחרונים שגם לגבי ברכות שלפני המגילה אמרינן אחד מברך ואחד קורא מכאן שהשומע כקורא. וכ"כ בערוך השולחן (סימן תקפה אות ה) וכ"ש שאין יכול להוציא את הבקי בברכות כמ"ש מרן בשו"ע (או"ח סימן רעג סי' ד) דהיינו כשהוא אינו יוצא אינו יכול להוציא אחרים אא"כ באין יודעים ובזה השיג המג"א על הרמ"א (בסימן רעב ס"ק ט) שאין לקדש על היין לבקי ע"ש וכ"כ בספר מנוחת אהבה (חלק א פ' ז סעיף לז).
ולפי זה מה שכתב מרן בשו"ע (סעיף ג) אע"פ שיצא כבר, מברך להוציא את אחר ידי חובתו. צ"ל זהו לאינו בקי אמנם כתב בעל המשנ"ב (ס"ק י) מ"מ יש פוסקין שסוברין לענין ברכה אם יודעין בעצמן לברך יברכו בעצמן כיון שהוא כבר יצא בקריאה ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני.
וכן העלה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן נג) דסבירא להו לחלק שדעתו אף שהקורא מוציא את הנשים בקריאת המגילה, שאינם יודעים לקרות בעצמם, אבל אינו יכול להוציאם בברכות שיודעים בעצמם ע"כ. ונראה שמטעם זה כתב בשו"ת איש מצליח (סימן טל אות כב) כשיודע לברך ובא אליו התוקע לתקוע לו בביתו הוא יברך ולא התוקע אלא אם כן אינו יודע לברך ואזי התוקע יברך וזהו כחילוקו של כף החיים (אות יד) כשהקורא כבר יצא י"ח והשומע לא יצא יברך השומע וכ"כ הרב רצאבי בשולחן ערוך המקוצר (חלק ג סימן קכב סעיף כד). עיין עוד בזה האם יכול הבקי להוציא את הבקי בברכת המצות בספ' ערך השולחן (סימן תקפה אות ג) ובכף החיים שם (אות כא). ושו"ר לבן איש חי (ש"א פ' וישב אות ו) בהלכות חנוכה שאחד ידליק והשני יברך כגון בחולה ע"ש. וכ"כ בסנסן ליאיר (עמ' רכה) כשהאבל קורא אחר מברך משום ברכת שהחיינו, וקריאה לנשים (בעמוד פג בשם ספר דרך ישרה ג'רבא התשכ"ו) כתב דאם הן מקשיבות מלה במלה יכול לברך להן, וגם הן יכולות לברך לעצמן ע"ש. אלא שבחזון עובדיה (חנוכה עמוד קטז) שהשיג על הבן איש חי והעלה שבכל מקום העושה מצוה הוא שמברך עליה.
ומה שיברך השומע, דלכאורה יש לחוש שמא ימלך הקורא דהיינו עושה המצוה, וברכתו תהיה בטלה ח"ו. נראה דלא צריך לחוש עיין במה שכתבנו בשו"ת בריח התיכון (חלק א סימן א) בענין ברכת להכניסו בברית המילה שהב"י (באו"ח סימן רסה) הביא את הרשב"א שכתב ואנו בא"י נהגנו שלא לחוש לשמא ימלך עכ"ל. נראה שגם בברכה זו אין לחוש דלא שאני. וראיתי לספר ערך השולחן שם שחילק בזה דאם המוציא אחרים כבר יצא י"ח לא יברך השומע אבל לכו"ע יכול אחד לברך ואחר עושה מצוה דליכא למיחש דאחר הברכה לא יעשה חבירו את המצוה (ואזי הברכה לבטלה) דרמיא עליה חיוב המצוה אבל ביצא י"ח אין לשומע לברך שמא אחר הברכה ימלך חבירו שלא להוציאו י"ח דלא רמיא עליה חיובא כלל.
דע דבמקרא מגילה שהשומע כקורא אינו כך בקריאת ס"ת כמ"ש החיד"א שם וביאור הלכה (סימן קמא ד"ה לבטלה) דמגילה מן הדין כל הצבור צריכים לקרות ולברך כל אחד ואחד בפני עצמו ולהכי אחד מברך לכולם להוציאם משא"כ בקריאת ס"ת אין הצבור רשאים לברך ברכת התורה על שמיעתם אלא הקורא הוא המברך וכו' ע"ש. וכן האריך בזה בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן עה) שזה יברך ברכה הצריכה לו על קריאה שיש לו לקרותה ואינו קוראה ואחר יקראנה בשבילו, מזה לא שמענו שם כלל וכלל זה ברור באין ספק.
וראיתי להאיר שמדברי הפוס' הנ"ל שהרמ"א הביאם להלכה דבעינן לנשים לברך לשמוע מגילה משום שלכמה פוס' אינה מחויבת בקריאה ולכן צריכה לברך לשמוע דאינה יכולה לברך לקרא כיון שאינה מחוייבת בקריאה וזהו גריעותא מצד אחר, דמוכח מדברי ספר אבודרהם (פורים) דהוי גריעותא לברך לשמוע וז"ל במגלה אם היו מברכין לשמוע יש לספק שצריך שיבינו השומעין כי לשון שמיעה הוא לשון הבנה כמו (ברא' מב, כג) כי שומע יוסף. וש"מ נשים שאינן מבינות לא יצאו ואנן קיימא לן דיוצאות אע"פ שאינן מבינים דהא אמרינן (מגילה ל, א) הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין, ולכן מברכין על מקרא מגילה כי די להם בקריאה בלבד אע"פ שלא הבינו. וזה אינו כדברי הפוס' הנ"ל. וגם הפר"ח (אות ב) שפסק שאין הנשים מוציאות י"ח כתב שמברכות על מקרא כמו אנשים.
ואפשר לדחות ולומר אמנם מוכח דלא בעינן עשרה מדרבי יהושע בן לוי דהוה מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון. שמא יש לומר דלא היו בקיאים כפי שהיה בזמנם שהנשים לא היו בקיאות בקריאה ולכן הוציאם י"ח. וכיום ברוך השם נשי דידן בקיאים בקריאה לפחות חלקם והא אין בקי מוציא י"ח בקי אחר בקריאה אלא בעשרה. אמנם ראיתי לשו"ת חיי הלוי (ח"א או"ח סימן נ) דהנשים ע"פ רוב אינן יודעות לקרות בעצמן ממגילה כשרה ולכן נחשבות אינו בקי ולכו"ע אינו בקי יכול לצאת גם ביחיד מחבירו ע"ש.
וגם אם נאמר בני ביתיה היו בקיאים עדיין אפשר לומר שמא הוא סובר דבעינן שהבקי ידע טעמי המקרא כנ"ל ולכן הוציאם י"ח. וצ"ל דאף שבני ביתו של ריב"ל היו בקיאים ובכל זאת הוא קרא להם בלא עשרה כפי שכתוב במדרש נעלם רות דלא תקרא לעצמה ומשמע דלא בעינן עשרה. וכמ"ש בשבולי הלקט הנ"ל דלכתחילה לא בעינן עשרה לנשים ולא חילק בין לבקיאות או לשאינם בקיאות עיין לעייל.
לסיכום : יכול לקרא את המגילה לבני משפחתו וכד' אף היודעים לקרא את המגילה וכשאין עשרה במקום.
פירות הנושרים:
1. מצוה מן המובחר לשמוע קריאת המגילה בבית הכנסת במקום שיש רוב אנשים, משום דברוב עם הדרת מלך, ולכל הפחות יראה לשמוע אותה במנין עשרה
2. מבטלים תלמוד תורה לקריאת מגילה.
3. אע"פ שיכולים אחר השיעור לקרא את המגילה מכל מקום טוב יותר להצטרף לבהכ"נ משום ברב עם.
4. היכא דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא דלא אפשר ודאי קרי ביחיד.
5. צריך להשתדל לקיים מצוה יקרה זו בעשרה לפרסומי ניסא.
6. טעם לקריאת המגילה בעשרה משום פרסומי ניסא.
7. מקום שאין עשרה אם יש שם ד' או ה' ויש אחד מהם יודע לקרות המגילה והאחרים אינם יודעין האחד פוטר את כולן.
8. כשאין עשרה וכולן יודעים אותה יקראו כולם לעצמם. וי"א שבדיעבד יצאו י"ח אם קרא אחד לכולם. י"א שאע"פ שכולם יודעים טוב יותר שאחד יוציאם י"ח ברוב עם הדרת מלך.
9. גם אם לא יודע לקרא את המגילה בטעמי מקרא נחשב יודע לקרא ואין אחר מוציאו י"ח אם אין עשרה. וכן הדין אם אינו מדקדק בקריאתה, בתנאי שאין שינוי משמעות במה שלא מדקדק.
10. המנהג בתוניס שקוראים את המגילה בבהכנ"ס בלא טעמים כלל כקורא באיגרת.
11. עיקר קריאת מגילה הוי ביום יותר מבלילה. ולכן הקורא את המגילה בלילה לא צריך עשרה ומוציא י"ח אף את הבקי שיש לסמוך בכך על דעת המג"א וסיעתו.
12. הא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה. ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ושפיר דמי.
13. לקריאת מגילה מועיל צירוף עשרה גברים ונשים יחד לפירסומי ניסא.
14. ברכת המזון כיון שניכר צירופן של נשים עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאה ליחיד כרבים ומצטרפות לעשרה.
15. לדעת מרן אשה מוציאה איש בקריאת המגילה וכ"ש שמוציאה את הנשים. ואעפ"כ נוהגים שאין האשה קורא מגילה אף שהיא בקיאה רק תשמע מאחרים. דיש לחוש לפוס' דסברי שאין האשה מוציאה י"ח את האיש.
16. טוב יותר שהאיש הקורא לאשה הוא יברך על המגילה. וי"א שהיא תברך והוא יקרא והראשון עדיף.
17. מה שעושים הנשים מנין לעצמן ואשה אחת תקרא במגילה להוציא את כולן אינו לכ"ע די"א דאינה בקריאה ולכן טוב יותר שיקרא להם שליח ציבור כהלכתה.
18. קריאת מגילה שלא בזמנה כגון היוצא לדרך לפני פורים אין קורין אותה אלא בעשרה.
19. בני כרכים שקוראים בי"ד חשיב שפיר זמנה ויכול לקרא ביחיד.
20. אחד יכול לברך ואחר עושה מצוה כששניהם בחיוב המצוה דליכא למיחש דאחר הברכה לא יעשה חבירו את המצוה (ואזי הברכה של הראשון היא לבטלה) דרמיא עליה חיוב המצוה. אבל אם כבר יצא חבירו י"ח אזי עושה המצוה הוא יברך.
21. י"א שנשים חייבות במגילה משום דהיו באותו הנס מ"מ אין מוציאות אנשים. וטעמם שמגילה צריכה לקרוא ברבים ולפרסומי ניסא ויותר יפה באנשים. ומזה משמע ליחידים כגון בביתה עבור בעלה וכד' שרי.
22. דעת מרן אין מוציא את הבקי י"ח כגון בקידוש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם מוציאם י"ח מ"מ רק לאינם יודעים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5