——–
{בס"ד כ' טבת תשס"ד
שוכט"ס לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה, כהן שדעתו יפה, מתעמק בהלכה, יראת ה' היא לו עטרה, הרב גמליאל בן הרב אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך, בבני ברק.
אחדשה"ט,}
בדבר ספיקו באכסנאי המשתתף עם בעה"ב, ובעה"ב מברך להדליק נ"ח, אם ראוי שהאכסנאי יצא מבעה"ב גם בברכות שעשה נסים ושהחיינו, או יותר טוב שברכות אלו יברך האכסנאי לעצמו. — ושאלה זו יש לשאול גם בבני ביתו של בעה"ב, שכולם יי"ח בהדלקתו, אם יש ענין שהם יברכו לעצמם שעשה נסים ושהחיינו, [כעין מגילה שכ' המשנ"ב (סי' תרצב סק"י) שהנשים יברכו לעצמן כששומעות מאיש].
הנה מטעם רואה נר חנוכה שמברך שעשה נסים ושהחיינו (תרעו, ג), בנדו"ד באכסנאי לא שייך, דהא הוא יוצא בהדלקת בעה"ב, וברכת הראיה שייכת רק אם הוא בעצמו אינו מדליק (עי' בשעה"צ תרעו סק"י), ואכסנאי הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.
א) כתב המג"א (תרעו סק"ד) בשם הב"ח, מ"כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך, וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר אין לברך כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם עכ"ל, ומקורו משלטי גבורים (על המרדכי פ' במה מדליקין) שכ' אדם שהדליק נ"ח יכול להדליק לאשה ולברך, כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר נראה למהר"ח שאין לברך עכ"ל. — ובכונת הב"ח שכתב שהיא מצוה "המוטלת על גוף האדם" צ"ל שאין כונתו שהיא מצוה שבגופו, כגון תפילין וסוכה, דלא מהני שליחות (כתוס' רי"ד רפ"ב דקידושין), אלא המצוה שעל גופו היא ברכת שעשה נסים, דיש במצות נ"ח ב' חלקים, ההדלקה, וההודאה להשי"ת בברכת שעשה נסים, ולמעשה ההדלקה אפשר לעשות שליח, אבל להודות לה' צריך כל א' בעצמו, ולכן כשמדליק לאשה [שאינה אשתו] צריכה לעמוד ולשמוע ברכת שעשה נסים ולצאת מתורת שומע כעונה. — ולכן שליח המדליק לבעה"ב, ואין בעה"ב עומד על ידו, יברך השליח רק להדליק נ"ח.
ב) ובעצם ברכת השליח, שעושה המצוה בשליחות ומברך, חקר במקראי קודש (חנוכה סי' כג) אם הברכה היא ג"כ בשליחות, דהשליחות פשטה על המעשה ועל הברכה, וחשיב כאילו המשלח עשה ובירך, או דילמא השליחות היא רק על מעשה המצוה, אלא שהברכה נתקנה לעושה המצוה בפועל, וברכה זו של השליח היא, שיכול לברך כיון שעושה המצוה, עכתו"ד.
ונפק"מ בזה יהי' בנ"ח בברכת שעשה נסים, שאם אפשר לעשות שליח לברך עבורו להדליק נ"ח, כמו"כ גם לברכת שעשה נסים, אבל אם הברכה של השליח היא, ה"ז רק על המעשה שעושה, והיא ההדלקה, אבל להודות לה' צריך הבעה"ב בעצמו, ויכול לצאת מהשליח רק כדין שומע כעונה. — ואין השליח מברך שעשה נסים שלא בנוכחות המשלח. — וזה שכ' הב"ח דברכת שעשה נסים על גופו, וצריך המשלח לשומעה מדין שומע כעונה.
ג) ולפ"ז לכאורה בנדו"ד מצוה לאכסנאי שיברך בעצמו שעשה נסים, מאשר שיצא מבעה"ב מתורת שומע כעונה. — דלגבי שומע כעונה כתבו התוס' (ברכות כא:) שאדם המתפלל שמו"ע ושמע מפי החזן קדיש או קדושה ישתוק דשומע כעונה, ולכתחילה אין לעשות כן "דעניה חשיבא טפי הדור מצוה". וכ"כ תוס' (סוכה לח: סוד"ה שמע) דמ"מ עונה עדיף "ומצוה מן המובחר". — וה"נ מצות ההודאה חלה על גוף האכסנאי, ונהי שיוצא מדין שומע כעונה, אבל עונה בעצמו עדיף, והוא יברך ברכת שעשה נסים.
ומה שלא נהוג שהאשה והבנות היוצאות בהדלקת הבעל והאב מברכות לעצמן שעשה נסים, מפני שאשה כבעלה, וגם הבנות טפלות לאביהן, ולכן אינן מדליקות כמהדרין (ראה במשנת יוסף על סוגיות או"ח ח"ב סי' לז) ויוצאת גם בברכת ההודאה שעשה נסים מבעה"ב.
ד) ויש לעיין ממה דקיי"ל (ברכות נג. ושו"ע או"ח סי' רחץ, יד) שברכת הבשמים בהבדלה יברך אחד להוציא כולם, דברב עם הדרת מלך, וכן נהגינן בברכות המגילה בביהכ"נ שכולם יוצאים בשמיעת הברכות מהש"ץ [ועד כאן לא כתב היסוד ושורש העבודה (שער י"ב פ"ד) שכל א' ראוי שיברך לעצמו, אלא שמא יתבלבל כונת השומע ע"י נגינת הש"ץ, הא לאו הכי שפיר יוצאים לכתחילה בברכות הש"ץ]. — ומאי שנא מדברי תוס' הנ"ל דעונה בעצמו עדיף משומע כעונה, ואי תימא דברב עם קודם לעניה בעצמו, הרי גם בש"ץ החוזר השמו"ע הוי ברב עם, ואפ"ה כתבו תוס' דעניה בעצמו עדיף.
לתרץ זאת צ"ל, דתוס' כתבו זאת לגבי עניית קדושה וקדיש, שכל א' צריך לאומרם, כדין דברים שבקדושה, וכמו תפלת שמו"ע שלכתחילה צריך כל א' להתפלל, וחזרת הש"ץ נתקנה רק לשאינן בקיאים להתפלל, משא"כ בברכות הנהנין והמצות א' מברך לכולם.
ה) מעתה לנדון דידן אם אכסנאי יברך לעצמו שעשה נסים, יש ב' סברות, י"ל דברכת הודאה היא מצוה שבגופו להודות לה' (כש"ג ומג"א הנ"ל) וכמו תפלה וקדושה, ולכן מצוה בו יותר מאשר ישמע מבעה"ב, ויברך האכסנאי לעצמו שעשה נסים. — ומאידך יתכן דברכות נ"ח נתקנו לאומרם יחד, להדליק ושעשה נסים [חוץ מהרואה נ"ח שמברך רק שעשה נסים, שכבר כתבנו (בתחילת דברינו) דלא שייך בנדו"ד]. ואם האכסנאי יוצא י"ח מבעה"ב בברכת להדליק, כמו"כ יֵצא ממנו בברכת שעשה נסים. — אמנם המשתתף בפרוטה הוא שותף לנ"ח, וא"כ יכול שותף אחד, הבעה"ב, לברך להדליק, והשותף השני, האכסנאי, לברך שעשה נסים, והוי כאמרו אותם יחד, דהא' מוציא את חבירו. — ונהגו שבעה"ב מברך כל הברכות, ופוק חזי מאי עמא דבר (וכ"מ במ"ב תרע"ז סק"ד).
ו) ויובן יותר לפ"ד שו"ע הרב (ריג, ו) דבברכת הנהנין כשקבועים יחד, או שנהנים יחד הם נחשבים כגוף א' שנהנה, ומצוה שאחד יברך ויוציא כולם, דברב עם הדרת מלך, ובברכת המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, או יושבים יחד בסוכה אחת, מצוה שא' יברך, וכן בקידוש והבדלה וכו' עייש"ה. — וכ"כ בביאור הגר"א (סי' ח, ה) שלשה המתעטפים בטלית כאחת, [אפילו כל א' בטליתו, באה"ט], א' יברך, כבבשמים בהבדלה, וכ"ה בתוספתא עשרה וכו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן וכו' עיי"ש. — וה"נ הרי בעה"ב ובני ביתו והאכסנאי מקיימים מצות נ"ח ביחד, ועדיף מהמתעטפים כל א' בטליתו, דבנ"ח מקיימים המצוה ביחד ממש בנר אחד, א"כ מצוה שא' יברך, והברכה שייכת לבעה"ב, באשר הוא השותף העיקרי, והאכסנאי השתתף רק בפרוטה, אבל יכול בעה"ב גם לכבד את האכסנאי שהוא שותפו שיברך. — וכ"כ הערוה"ש (תרעז, א) שבעה"ב ואכסנאי "אחד מהם" יברך.
וכתבו הערוך השלחן (ריג, ז) והמשנ"ב (ח סקי"ג) דלא נוהגים שא' יוציא את חבירו בברכה, שמא לא ישמע בכונה לצאת מחבירו, ורק בקידוש והבדלה שמכינים עצמם יחד הוי קביעות. — ולפ"ז כמו"כ באכסנאי י"ל שמכין וקובע עצמו לצאת בנ"ח מבעה"ב, שפיר מוציאו בעה"ב, ואינו מברך לעצמו שעשה נסים. — אלא שבעה"ב יכול לכבד את האכסנאי לברך ב' הברכות ולהוציא כל השומעים, או יכול לכבדו בברכה אחת.
ז) ולגבי ברכת שהחיינו, ראה במשנ"ב (סי' ח סקי"ד) בשם פמ"ג (סי' ח א"א ח) אם כמה אנשים קנו טליתות חדשים ועשו בהם ציצית, ולא בירכו שהחיינו, דמברכין בעיטוף ראשון, נהי דאחד יכול לברך "להתעטף" בשביל כולם (כבסעי' ה), אבל ברכת שהחיינו כל א' בעצמו יברך, כהרמב"ם (הל' ברכות יא, י) עכ"ד. — והרמב"ם כתב שם: אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עכ"ל. לאפוקי אם כבר יצא ועושה המצוה להוציא חבירו, — וא"כ לכאורה ברכת שהחיינו יברך האכסנאי לעצמו.
אלא שכתב הכס"מ (שם) בשם הרמ"ך דנראה מהרמב"ם שהמקדש להוציא נשים אינו מברך שהחיינו, ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות, דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה, מברך אותה בעבורה, וחשבינן כמו שמברכת היא דשומע כעונה, וגם הרמב"ם יסבור כן עיי"ש. — ויש להבין דברי הכס"מ שגם הרמב"ם יודה, שהרי בפירוש כתב שאינו מברך שהחיינו אלא בעושה מצוה לעצמו. ומה סברא לחלק בין קידוש לציצית, ואולי כיון דנשים אינן בקיאות יכול להוציאן (וכ"כ בחי' בני בנימין, שבסוף הרמב"ם), וכדאשכחן שהש"ץ מברך שהחיינו דקידוש בביהכ"נ, להוציא האורחים, שמהם אינם בקיאים.
אבל יש לחלק, דבנדו"ד שאני, ששניהם יוצאים בשותפות בהדלקה וברכותיה, ובזה שפיר א' עושה המצוה בשליחות חבירו, ומוציאו בברכות בתורת שומע כעונה, שמועיל בכל התורה. — ורק אם א' עושה המצוה לחבירו בלבד, כגון התוקע שופר לחולה או לאשה, והוא כבר יצא, בזה ס"ל להרמב"ם שאינו מברך לו שהחיינו, שהיא ברכת שבח והודאה וחייב המקיים המצוה לברך בעצמו.
בהא סליקנא שאכסנאי היוצא נ"ח מבעה"ב, יצא בכל ג' הברכות מבעה"ב, וכמו שנתבאר בס"ד.
דושה"ט,
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5