——–
איתא בפסחים דף (עד:) הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו – קורעו לאחר בישולו, ומותר. מאי טעמא – לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו? שאני לב דשיע. ופרש"י דשיע ולא בלע, ואפילו בקדירה נמי שרי, ואף על גב דליכא למימר כבולעו כך פולטו. דהיינו פנימיותו וחיצוניתו שיע לא בולעים ולא פולטים. והניף ידו שנית בספרו האורה (חלק ב' [עג] דין לב) ע"ש. וכ"כ הרמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ו) שהובא גם בספר האגור (הלכות מליחה סימן אלף רו) ובטור (יו"ד סימן עב) והב"ח שם וכ"כ המאירי שם ורבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קכד טור ד) שפרש"י שאם בשלו או מלחו קודם קריעה קורעו אחר כך ומוציא הדם וזורקו והלב מותר משום דמשרק שריק כלומר שהלב חלק ואינו בולע אפילו בבישול וכל שכן אם צלאו וכן פשוט בפסחים וכן כתב הרשב"א וכן הסכימו כל הפוסקים. ורבינו תם כתב דוקא בצלי מותר הלב אבל בשלו אסור הלב. וראשון נראה עיקר. וכ"כ ראב"ן והביאו הב"ח שם ועיין לספר ערך השלחן לגאון הרב יצחק טייב (סימן עב) שציין לעוד פוס' כדעת רש"י וכן משמע מהתוספתא (בחולין פרק ח הלכה ח) שלא חילק בין צליה לבישול וז"ל הלב קורעו ומוציא אתו דמו אם בשלו קורעו לאחר בישולו ע"ש.
וגם התוס' שם כתבו שנראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע אלא שכתבו שאור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכ"כ התוס' (בחולין דף קט.) שאומר ר"ת למאי דמסיק דכבולעו כך פולטו תו לא אמרי' דשיע ולא בלע וקורעו לאחר בשולו היינו לאחר צלייתו דשייך ביה כבולעו כך פולטו שהדם נופל לחוץ אבל בקדרה אסור ולא אמרינן דשיע ולא בלע. ע"כ דהיינו אין הפרש בין בשר הלב לשאר בשר ואסרינן בקדרה, ובצלייה אמרינן כבכ"פ וכ"כ ריב"א והובא בהגהות אשרי (חולין פרק ח סימן כה) שסובר כדעת ר"י ור"ת וכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן ה) ותרומת הדשן (חלק א שו"ת סימן קלב) והב"ח בהשגות על הרמב"ם שם וכ"כ כנה"ג שם (אות ח) ובשו"ת הרדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים שכט) כתב שנהגו ישראל להחמיר באיסורין כ"ש באיסור דם דחמיר להו לאינשי אף אחר שנתבשל.
ובחידושי הרמב"ן שם משמע לו דבין למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא בין למאי דמתרצינן שיע לעולם בצלי היא ולא בבישול ע"ש. וכ"כ ספר כלבו (סימן קג) וציין לבעל התרומה ולהראב"ד.
ומרן הביאם בב"י שם ובשו"ע והכריע כדעת ר"ת וסיעתו ודלא כהרמב"ם ורש"י והרשב"א וסיעתם שלדעתם הלב שיע מבחוץ ומפנים אף בבישול. ולכן פסק בשו"ע דלא אמרינן דשיע ולא בלע ואם בשלו בקדרה ולא קרעו אסור עד שיהא ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה. משמע הא יש ס' הלב מותר. ועיין בב"י שמבואר שם שהלב עצמו שרי עיין בכנה"ג (אות טז) וכף החיים (אות יא) ובד"מ שם וגם בהג"ה אסר את הלב אף אם יש ס' בתבשיל וכ"כ כנה"ג שם. ובצלייה שייך ביה כבכ"פ שהדם נופל לחוץ וקורעו אחר צלייתו ומותר.
נמצאנו למדים דלא אמרינן הלב שיע בבישול. ובצלייה, אם לא קרעו אין הדם הכנוס בו יכול לזוב ומתייבש בחללו ומה שנבלע נפלט דאמרינן בצלייה כבכ"פ. ומה שאינו בולע מדם בעין הכנוס בו יש ג' שיטות בזה ומשמע מכנה"ג שם שדעת הב"י לעניין מליחה וצלייה הלב שיע. כדעת הרמב"ן דלעיל וכן בש"ך שם (ס"ק ג) וערוך השולחן (אות ג). וז"ל הש"ך הרשב"א בת"ה ובחדושיו והר"ן פכ"ה כתבו בשם הרמב"ן דבצלי אמרי' דשיע ואינו בולע כלום ונראה שם שכן דעת הר"ן וה"נ במליחה אמרי' דשיע ובספרי כתבתי שהיא השטה המחוורת בש"ס וכן הסכים מהרש"ל (פכ"ה סי' מ"ח). ונ"ל דנ"מ אם אחר שנמלח הלב נפל לציר דשרי מטעם דשיע ולא בלע אע"ג דאסור בשאר בשר עכ"ל. וכ"כ ביד אברהם שם דבמליחה וצלייה אמרי' שיע מבפנים ומבחוץ אפי' לדידן כמ"ש הש"ך וש"פ ע"ש שציין לתוס' ומרדכי. ונ"ל גם לדעת ר"ת וסיעתו הלב שיע מבפנים דאם לא נאמר כן למה צריך לקורעו אחר צלייתו הא אמרינן כבכ"פ ופלט את דמו איברא אפשר לומר שלדעת ר"ת וסיעתו הלב כמו כל בשר אחר ומה שצריך לקורעו אחר צלייתו בשל הדם היבש שנותר שם ומה שנבלע בדפנות הלב נפלט דהיינו כבכ"פ בצלייה וכן משמע מהפו'.
נמצא ששיעותא דלב לרמב"ן ודעימי מצילתו מלבלוע דם בעין מחוץ ומפנים דלגבי דם בעין לא אמרינן כבכ"פ עיין עוד בדברינו (בסימן צ) והר"ן כתב בחולין שם והובא דבריו בב"י שם וביד אברהם שם ובמחצית השקל שם וציין גם לפ"ח וז"ל יש מי שאומר דמאי דאמרינן דלב שיע אפי' נחתך קאמרינן דלב שיע ולא בלע לפי שחלקי הלב מקובצים ומחוברים הרבה ולפיכך אינו בולע. משמע שכל הלב גם החיתוכים שיעי ובצליית לבבות ע"י שיפוד הדם נדחק לצאת דרך הדופן מקום נקיבת השיפוד לחוץ ואפילו הכי אינו נבלע בעובי דופן דאמרינן הלב שיע גם בחיתוכים. ואע"פ שהדם יכול לזוב דרך פתח הלב שיש לו למעלה פי קנה שלו אין פתח זה נחשב לפליטת דם הכנוס בו וכ"ש מקום נעיצת השיפוד אינו מועיל לפליטת דם הנמצא בחלל הלב עיין עוד להלן בזה.
אלא שראיתי במטה יונתן שקשה לו דברי הש"ך דלעיל ונראה לו יותר לומר שהלב שיע רק מצדו הפנימי ולא החיצוני ולא בחתך ולכן פי' את דברי הש"ך דמיירי שנפל הלב לציר על צידו הפנימי וגם מקום החתוך שחתוך בו אינו בציר הא אם מקום החתוך או החלק החיצוני בציר אסור ע"ש. וכן פירש הבית מאיר שם ושו"ר לגאון הרב יצחק טייב בספר ערך השלחן (שם אות ה) שראה בס' הארוך לש"ך דהסכים דאם נחתך בולע ואסור דדוקא מבחוץ ומבפנים אמרי' דשיע ע"ש ובערוך השולחן שם (אות ג) כתב י"א דשיע רק מפנים וי"א גם מבחוץ וי"א גם בחתך הלב ולא הכריע וגם כף החיים שם (אות ז) הביאם וכתב שאין להקל בלב יותר משאר בשר. נמצא לדעתם בנדון דידן לא יועיל קריעתו של הלב אחר צלייתו דבלע דם בעין בעובי דופן הלב מקום השיפוד ואין האור שולט שם דהא אינו שיע שם ובדומה לזה כתב הרמ"א שם לאסור בשר אחר שנמלח עמו. אלא שהרמ"א בסוף דבריו כתב שם המנהג להקל בזה ודם הלב מקרי דם פליטה והש"ך שם (ס"ק י) כתב דפשיטא דלכתחילה אין להקל ובדיעבד עכ"פ צריך קליפה.
ומדאיתא בחולין (דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר משמע דלכתחילה צריך לקורעו קודם צלייה וכן לשון הטור שם וכ"כ ספר העיטור (שער ראשון הכשר הבשר דף ב:) וז"ל לכתחלה קורעו ודיעבד קורעו אחר בישולו ומוציא את דמו וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן שיז) וכן לשון מרן ע"ש ופמ"ג וכף החיים ועוד. ופי' הגמ' קורעו אחר בשולו ומותר הכוונה שאחר קריעה יש להוציא את הדם היבש שנותר בחלל הלב ואז שרי עיין לתוס' בחולין (דף קיא.) הלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו כך פולטו אע"פ שיש בו שפע דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב. וכ"כ המאירי שם להדיא ע"ש וכ"כ כנה"ג שם (אות כ) ואע"פ שהוא פתוח למעלה אינו כלום וחייב לקורעו ומשמע לכל חללו ודלא כהב"ח עיין כנה"ג וכף החיים שם שכתבו כדברי הרמ"א וכ"כ הט"ז שם (ס"ק ח) והש"ך (ס"ק יג) וחוות דעת שם. ופשוט שיש לקרוע את כל חללי הלב ודע שיש ללב ג' חללים אחד גדול באמצע ואחד קטן בימינו ואחד קטן בשמאלו עיין בטור בשו"ע (יו"ד סימן מ סעיף א).
והש"ך שם (ס"ק ב) ציין לתשב"ץ (סי' תקס"א) שכתב שאינו אוכל לב עוף אע"פ שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע אני מלב עוף עכ"ל, וכן ראיתי נזהרין בזה עכ"ל. וכ"כ המגן אברהם (באו"ח סימן קע ס"ק יט) צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף וכ"כ משנ"ב שם (ס"ק מה) וקיצור שולחן ערוך (סימן לב סעיף ט) וערוך השולחן שם (אות א) ובן איש חי (ש' ב' פ' אחרי אות יא) וכף החיים שם וכתב עוד שמלבד טעם השכחה יש טעם נוסף משום יצה"ר ומטעם זה אין חילוק בין איש לאשה וכן משמע משו"ת האלף לך שלמה (חלק יו"ד סימן קלג) אלא שראיתי בכנה"ג שם (אות ד) שכתב במקומו אין נזהרים בזה והכוונה על לב עוף ע"ש. וגם בלקט יושר (חלק ב יו"ד עמוד ו ענין ב) הזכיר רק לב בהמה ולא כתב שנמנע מלב עוף כפי שכתב התשב"ץ שם ע"ש.
ודע שלא רק לב בהמה קשה לשכחה יש עוד דברים שצריך לחוש להם עיין מסכת הוריות (דף יג:) ת"ר, חמשה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו; ויש אומרים: אף המניח כליו תחת מראשותיו. ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין עמוד קסב) כתוב ששה דברים משכחין את התלמוד: האוכל פת שאכל עכבר ופת הנותר מן חתול או כלב, והאוכל לב בהמה, והשותה מים הנותרים מן הרחיצה ורוחץ במים הנותרים מן השתיה, והרוחץ שתי רגליו זו על גב זו, והמזיע עצמו בבית המרחץ כשהוא עומד, וההולך לריח נבלה. ובספר תשב"ץ קטן (סימן רפז) כתב גם שאין לנגב ידיו בחלוקו וגם אין מניח כליו תחת מראשותיו לפי שהוא קשה לשכחה ובספר מהרי"ל (מנהגים ליקוטים) פי' על הא דאמר המניח בגדיו מראשותיו קשה לשכחה, ר"ל כל אחד מבגדיו הן סרבל הן קטא וכתונת, ולא כמו שסבורין דוקא כתונת. ואמר שהוא בעצמו נזהר בכך כשהולך בדרך ואין לו כר או כסת לשים תחת ראשו, טרם שלוקח אחד מבגדיו היה נוטל אוכף הסוס מתחת ראשו. והמשנ"ב (סימן קנח ס"ק מה) כתב שהפמ"ג מסתפק על הניגוב אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע.
עיין עוד במחזור ויטרי (סימן תקכט) ובספר אבודרהם (סדר נטילת צפרנים) ובמגן אברהם (או"ח סימן ב ס"ק ג) ובמשנ"ב (שם ס"ק ב) ובקיצור שולחן ערוך (סימן קכח סעיף יג) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ב) ובן איש חי שם וכף החיים שם ובשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך א – או"ח סימן י) שכתבו עוד דברים הקשים לשכחה ע"ש ושו"ר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן ח) שכתב שאע"פ שאין מקור לאכול מקצה האחרון של פת לחם, שזהו קשה לשכחה יש לחוש לזה.
וקשייא לי מחולין (דף קיא.) מדחזינן אמוראי דאכלי לב בהמה מדעובדא דרב זריקא וינאי בריה דרבי אמי דאיקלעו לבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה – ואכלנא. ופרש"י קניא בקופיה – הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד. וודאי שהכוונה ללב בהמה ולא יתכן לפרש שם בלב עוף ע"ש ועוד עיין לט"ז שם (ס"ק א) שכתב שרבים מקילין לבשלו אחר מליחה והרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן יא סעיף ד) כתב על קבלה שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בה אווז, ימות השוחט אם לא אוכל ממנה ונוהגין לאכול מן הלב. לכן נראה לומר שאין איסור מדינא לאכול אף לב בהמה וכ"ש לב עוף ואולי אפשר לומר שהשתנו הטבעים והגופות ועיין לשו"ת יביע אומר (חלק ב – יו"ד סימן ח) שהעלה שהעיקר לדינא שאין כל איסור לאכול דברים אלו שמביאים לידי שכחה, ואינו עובר על זה ע"ש.
וגם גבי איסור אכילת דגים בחלב משום הסכנה לכאורה נראה דמוכח מהגמ' דשרי, מדאיתא בחולין (דף קיא:) אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה – מותר לאוכלן בכותח וכ"כ הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כג) קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאכלן בכותח. ולאו דווקא בכותח שרי אלא אף בגבינה שרי עיין לספר כלבו (סימן קו) שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן דגים מותר לאכלן בכותח אף על פי שיש בו חלב וה"ה עם הגבינה מותר לאכלן דהיינו כל מוצרי החלב שרי לאוכלם עם דגים.
וכן מסקינן הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. גם מייתו התם עובדא דשמואל אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח ועובדא דרב הונא ורב חייא בר אשי דאייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח כל הסוגיא מוכחא דמסתמא לית חשש למיסר בהאי מלתא לכתחילה וכ"ש לאכול דגים בכותח דשרי דאם איתא דאסור לא הוה שתיק תלמודא מלאשמעינן עיין עוד בשו"ת מהרי"ף (סימן מא). וכן משמע מחולין (דף עב). וא"כ שמעינן לכאורה לפ"ז דהדגים מותרים באכילה עם חלב אמנם יש ליישב בכל ראיות אלו דמתניתין ותלמודא לא מיירי לענין איסור בב"ח.
ובספר מהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) כתב שצלה דג עם בשר בתנור אסור לאכול דקשה לדבר אחר. ואם איתא שדגים בחלב גם קשה לדבר לא היה שתיק דהא חמירא סכנתא מאיסורא והובא גם בשו"ת באר שבע (סימן לה). וכפי שכתב מרן בשו"ע (או"ח סימן קעג סעיף ב) בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא.
אלא שמרן בב"י (יו"ד סימן פז) כתב להדיא דאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בספר אורח חיים (סימן קע"ג) ע"ש. וגם בשו"ת רב פעלים (חלק ב – יו"ד סימן י) כתב שאין להתיר דגים בחמאה, ואנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן דאסר בחלב, ורבים מן האחרונים דס"ל דמרן ז"ל איירי בכל גוונא, ולא כתב חלב בדוקא, ועוד מצינו שהרב פחד יצחק שהיה רופא מובהק וכתב שלא מצא שום נזק בזה בחכמת הרפואה, ועכ"ז כתב כיון שהדבר יצא מפי המלך הרב בית יוסף, מנעתי מתוך ביתי אכילת דגים עם גבינה וחמאה, ותו לא מידי עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מח) שציין זבחי צדק (סימן פז ס"ק יח), ובשו"ת רב פעלים דלעיל ובספר בן איש חי (פרשת בהעלותך אות טו). וכן ראוי לנהוג להחמיר בין בחלב עם דגים ובין בגבינה עם דגים.
וגם הפתחי תשובה שם (ס"ק ט) שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב לכתחלה דוקא יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור. ועיין בתשובת אדני פז (סימן מ"ב) שכתב בשם רבנו בחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו'.
והש"ך שם (ס"ק ה) ציין עט"ז הנ"ל וכתב עליו שנמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"צ (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש.
ועיין עוד שאסרו המקובלים לאכול גם כבד ומוח אע"פ שדבר זה לא מוזכר בגמ' ובפוסקים ומוכח שם שאכלו ולכן נראה לומר שזהו בגדר המלצה בלבד והאוכלים לב עוף יש להם על מי לסמוך והנמנעים מלאכול גם מלב עוף תע"ב.
לסיכום: פשיטא דלכתחילה אין לצלות או למלוח לבבות בתוך שיפוד ללא קריעתם קודם לכן. ובדיעבד יקרעם אחר צלייתם.
פירות הנושרים:
18. אסור לאכול לבבות שלמים שניצלו בשיפוד ללא קריעתם והוצאת הדם היבש בתוכם.
19. לכתחילה יש לקרוע את הלב קודם צלייה ומליחה.
20. אין לצלות לבבות שלמים על דעת לקורעם אח"כ.
21. יש לקרוע את הלב לכל אורך החלל.
22. קורע את הלב אחר הצלייה או מליחה בכדי להוציא את הדם הנותר בחלל.
23. בשלו בקדרה ולא קרעו אסור עד שיהא ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה וגם הלב מותר לאחר קריעתו והוצאת הדם ואחינו אשכנזים אוסרים את הלב.
24. צריך ליזהר שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף ויש שלא נזהרים בלב עוף.
25. יש לחוש לעוד דברים שגורמים לשכחה כגון האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, המניח בגדיו תחת מראשותיו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5