——–
איתא בחולין (דף קיא.) אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא, אמר להו אמאי עבדיתו הכי אמרו ליה אלא היכי נעביד אמר להו: קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת וה"מ כבדא, אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. ופי' התוס' שם לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונופל דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי ואי משום דם סמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת אע"פ שלא פירש א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו אבל דטחלא לא. ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן שמא דם הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן בכיצד צולין (פסחים דף עד:) דכבולעו כך פולטו. מדברי התוס' משמע דחש לבה"ג אף לצלי בעינן חיתוכא לתחת דדם הסמפונות לאו דם כבד הוא ומשום האי דמא דאית ביה אצרכוהו קריעה. ע"ש. ואע"ג דבחוטי דם קיי"ל דלצלי א"צ חתיכה דנורא משאב שאיב סמפוני הכבד שאני שיש בהם ריבוי דם. וגם מה שהאש או המלח מוציא אפילו דם שבתוך החוטין לא ק', דודאי כשחתך את החוטין וצלה או מלח האש או המלח מרתיח' והדם יוצא כדרכו דרך הסמפונות דסמפונ' נקט ואזיל ושאני כשאין לו דרך לזוב. והמאירי כתב שם הכבד סמפונותיו לתוכו לכן אף לצלי צריך חיתוך.
וכן בחידושי הרמב"ן שם כתב לחוש לבה"ג. והביאו גם הרשב"א שם בחידושיו ובת"ה (בית שלישי שער שלישי) וכ"כ הרא"ש (מסכת חולין פרק ח סימן כז) וגם רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קכה טור ג) כתב שיש מהגאונים שכתבו שאפילו לצלי צריך חתוך שתי וערב וציין לרשב"א שגם כתב שראוי לחוש לדבריהם לכתחלה. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן קסד) ובספר האגור הלכות איסור והיתר (סימן אלף ריא). ורש"י פי' קרעוה שתי וערב וחתוכיה לתחת לצלי הוא ובספר אור זרוע (ח"א – הלכות בשר בחלב סימן תסה) כתב לחוש לבה"ג ותימה לו על מה שנהגו העולם שלא לקרוע ש"ו אלא תוחבין בו קיסם ונוקבים בו נקבים דקים. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שאין לשנות ממשמעות הלכה. וכן הי' נוהג רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לקורעו ש"ו ובספר כלבו (סימן קג) כתב לפי דעת הר"ש ז"ל צריך קריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת ואפילו לצלי, וכן דעת בעל התרומה ז"ל וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) עיין עוד בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קמח).
נמצאנו למדים דס"ל בה"ג ורש"י ודעימיה לצלי צריך חיתוך מדינא ויש דס"ל הרא"ש והתוס' והרמב"ן המאירי ועוד לצלי לא בעי חיתוך כלל ורק מחשש הגאונים בעי חיתוך וגם הטור (ביו"ד סימן עג) כתב לחוש לבה"ג וציין גם לבעל העיטור שנוהגים בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא בנקיבת השפוד וכבד העוף בלא שום חיתוך אלא על גבי גחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא ע"ש. וגם ספר הפרנס (סימן לט) כתב כשצולין אותו נגד האש יש מצריכין לתוחבו ולנקבו בסכין בעומק בהרבה מקומות.
וכתב הב"י שם שדוחק לומר דס"ל דלא אמרו בגמרא דצריך קריעה אלא בכבד דבהמה שסמפונותיו גסים וכנוס בהם דם הרבה אבל לא בכבד דעוף שסמפונותיו דקים ודם הכנוס בהם מועט דאם כן לא לישתמיט חד מרבוותא דליפלוג בהכי אדרבה אשכחן לה"ר יונה (אגרת התשובה אות מג) שכתב בהדיא דכבד דעוף נמי בעי קריעה שתי וערב וכתב דכבד דעוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם שתי וערב וכן נכון לעשות לכתחלה. והביאו גם הט"ז שם (ס"ק ב) וכ"כ חוות דעת שם (אות ד) והבן איש חי (פ' אחרי ש"ב אות י) וכף החיים שם (אות ז). ושו"ר שכתב המאירי שם להדיא שאין הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר עכ"ל.
ומרן בשו"ע שם (סעיף ג) כתב כפי' בה"ג ורש"י לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות, ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אחר כך. עיין ביאור הגר"א שם (אות יח) ומחצית השקל שם. וצ"ל שהכוונה שיקרענו אחר הצלייה להסיר הסמפונות ולנטלם לגמרי מהכבד מחשש דם הכנוס שם עיין המאירי שם וכף החיים שם (אות לו) וילקוט יוסף שם. והרמ"א שם (סעיף א) דעתו לצלי אין צריך חיתוך וכשמבשלה כתב שנוטל הסמפונות לאחר צלייה.
ומשמע דלא מהניא חיתוך ש"ו אם לא יגיע החיתוך עד לעומק הסימפונות בכדי שהדם יוכל לזוב מהסימפונות ואי לאו מה יועיל החיתוך וזה מיירי בכבד שלם אבל בחתיכת כבד שיש בכמה מקומות חתיכי סמפונו' לצאת הדם אין צריך חתיכת שתי וערב עיין ברבינו ירוחם שם ובכנ"ג שם ואו"ה (כלל י"ו דין יו"ד) והובא בשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן קטו). והרמ"א שם כתב אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד דאפשר לדם לזוב משם שרי דהיינו שחתך הגידים והקנוקנות וכ"כ הש"ך שם (אות ד) וחוות דעת שם (אות ד) וכף החיים שם (אות לו) ודע שצריך שיהיה החיתוך על פני כל האורך או כל הרוחב שאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות בלא חתך עיין ב"י שם.
צלייה לקדרה
ופי' התוס' שם אמר להו: קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת הכוונה לבשלו בקדרה אחר צלייתו. וכן בספר כלבו שם ציין לראב"ד ז"ל דלצלי לא בעי קריעה דכי איתמר שמעתא דצריך קריעה לקדרה אתמר. וכ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) לבשלה אחר הצלי' אסור אם לא חתך מקודם שצולין אותו. ונכון לנוקבו בסכין מקודם או עם קסם בשעת הצלי', כדי שיזוב הדם יפה. ובשפוד סומכין על נקיבת השפוד. והרוצה לבשל את הכבד אחר הצלי' נכון לנוקבו שתי וערב.
וכ"כ הב"י שם שמפשט לשון התוס' והרא"ש נראה דבצלייה דכבד לקדרה מודו דצריך לקרוע ולא אמרו שאינו צריך קריעה אלא לאכלו ע"י צלי דאיכא במילתא דכשאוכלו צלי דם שלא נפלט ממנו הוי דם האברים שלא פירש ושרי ולדם שבסמפונות ליכא למיחש דכיון דצלול הוא נורא מישב שייב ליה אבל כי מטוי ליה לקדרה איכא למיחש שמא לא יפלוט ממנו כל דמו בצלייה וכשיבשל אותו יפלטנו ולכך צריך לקרעו תחילה כדי שיפלוט ממנו כל דמו בצלייה ונראה שלזה דקדק רבינו לכתוב לעיל גבי בישול דכבד דאין לבשלו אלא אם כן קורעו שתי וערב והניח חיתוכו למטה וצולהו דמשמע דאין לבשלו ע"י צלייה אלא אם כן קרעו שתי וערב וכאן כתב ולצלותו. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן שטז) וכבר נתבאר לעיל לצלי מדינא לא בעי חיתוך כלל כי האור שואב כל הדם וכתבו רק לחוש לדעת הגאונים אך צלי לקדרה מדינא צריך חיתוך לתחת ולא מהני נקיבת הסכין כדי לפוטרו מחתיכת ש"ו עיין כנה"ג שם (אות ט) והט"ז (ס"ק ב).
איברא שהמעיין בלשון מרן יראה שכתב (בס' ג) לצלי צריך חתיכה משמע לצלי לא חייב ש"ו כפי שכתב מרן (בס' א) קורעו שתי וערב וצולהו ואח"כ מבשלו. ועוד דייק בלשון מרן שכתב לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפנות דהיינו החשש לדם הכנוס בסמפונות בלבד ואילו בבישול כתב הכבד עצמו יש בו ריבוי דם לפיכך קורעו וכו' זאת אומרת רק ע"י קריעה וש"ו יוכל דם הכבד עצמו לזוב היטב. נמצא שיש שני מיני דמים בכבד האחד דם הסמפונות והמזרקים שבו, השני דם של עצמו כשאר כל בשר ורק ע"י הוצאתם יש תקנה לבשלו. עיין במאירי ובחידושי הרשב"א שם. וכן מוכח בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) שכתב כבד שצולין על האסכלא צריך לחתוך הסימפון שלו ולהסיר דם שבו ולהפוך החתך למטה. ואם לא חתך יחתכנו אחר הצלי'. וכו' והרוצה לבשל את הכבד אחר הצלי' נכון לנוקבו שתי וערב ע"כ. ובזה ברור גם תמיהתו של רע"ק שם על הרמ"א שכתב אם לא חתך ש"ו נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשלה וכו' ומה יועל הא דם הכבד עצמו לא יוצא ללא החיתוך ונשאר בצע"ג ע"ש.
ובודאי דלבישול צריך שהחיתוך ש"ו להיות בעומק עד הסמפונות בכדי שדם גופו של הכבד ודם הכנוס בסמפונות יזובו ולצלייה די בחיתוך הסמפונות בלבד שדם הכנוס יזוב וליכא למיחש כלל לדם הכבד עצמו דנורא משאב שאיב ומה שלא פירש הו"ל דם האברים שלא פירש ושרי משא"כ בצולהו לבישול וששתי לראות כן בכף החיים שם (אות לז) שציין לפר"ח וזב"צ וכן העלה בילקוט יוסף שם (אות ב) והניף ידו שנית (בחלק ב במילואים) ע"ש. ואולי על זה סמכו לצלי ליטול המרה וחתיכת בשר מהכבד בכדי שהדם מהסמפונות יוכל לזוב בלא ש"ו או ע"י ניקוב הרבה פעמים עיין ש"ך שם (ס"ק ג).
ובשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן קטו) נשאל על כבד אווזא שצלאה ואח"כ טגנוהו בלי קריעת שתי וערב ובלי נטילת מרה מה דינה. והשיב אחר צלייתו קאמר דצריך קריע' ש"ו ואין לו תקנה בבשול זולתו. ועיין לעיל ולחידושי הרשב"א שם שלדעת הרי"ף והרמב"ן הראב"ד דכי איתמר קריעה לכבדא ש"ו וחתוכה לתחת לקדרה אתמר וע"י במליחה אבל צלי לקדרה לא צריך חיתוך כלל. והסמ"ק (במצוה רה) והר"ף שם התירו בדיעבד וז"ל לכתחילה צריך חיתוך וכו' ולצלותו ואח"כ משימין בקדרה וכ"כ המאירי שם. וכף החיים שם הביא את שני השיטות ולא הכריע בדבר.
לסיכום: אין הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר.
פירות הנושרים:
8. חיתוך ש"ו לא מהניא אם לא יגיע החיתוך עד לעומק הסימפונות בכדי שהדם מהסימפונות יוכל לזוב.
9. בחתיכת כבד שיש בכמה מקומות חתיכי סמפונו' לצאת הדם אין צריך חתיכת שתי וערב.
10. אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד דאפשר לדם לזוב משם שרי דהיינו שחתך הגידים והקנוקנות.
11. צריך שיהיה החיתוך על פני כל האורך או כל הרוחב שאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות בלא חתך.
12. כבד שצלאה ואח"כ טגנוהו בלי קריעת שתי וערב ובלי נטילת מרה אין לו תקנה בבשול ויש מתירין בדיעבד.
13. כבד צלי לקדרה מדינא צריך ש"ו וחיתוך לתחת ולא מהני נקיבת הסכין כדי לפוטרו מחתיכת ש"ו.
14. כבד לצלי די בחיתוך הסמפונות בלבד ע"י שתי או ערב או נקיבתם וכד'.
15. כבד עוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם שתי וערב.
16. אין חילוק בדיני כבד של בהמה לבין של עוף או אווז.
17. אם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אחר הצלייה להסיר הסמפונות ולהשליכם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5