——–
כתב הטור (ביו"ד סימן סח) בשם הרמב"ם המהבהב אווזין ותרנגולין באור לחרוך שיורי הנוצה שעליהן צריך לרחוץ בית השחיטה כדי שלא יתבשל דם בית השחיטה ויבלע בבשר ואח"כ מעבירו באש ולא ישהה אותו הרבה באש כדי שלא יבלע דמו בבשרו על ידי חום האש שמה שנבלע על ידי חום האש מסתרך בו הרבה ואינו יוצא על ידי מליחה וכ"כ הב"י שם ובשו"ע (סעיף ט) יזהר שלא ישהנה וכו' וציין לרשב"א דלקדרה צריך לחוש לזה לפי שאין המלח מוציא בליעת דם כזה אבל בצלי אין לחוש שכיון שהאש מבליעו אף האש מפליטו דכלל גדול היא לענין בליעה כבולעו כך פולטו ופי' ערוך השולחן שם (אות יא) כשמשהה מעט והדם מתעורר לצאת ע"י האש לא תצא ע"י המליחה וכו' ע"ש. וכן ראיתי בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות איסור והיתר משערי דורא שכתב המהבהב אווזות ותרנגולין באור לחרוך הנצה מהן צריך לרחוץ בית השחיטה בראשונה שלא יבלע הדם בהן. ולא ישהה אותה הרבה שלא יבלע הדם ע"י החום ותו לא יצא ע"י מליחה. וכ"כ בביאור הגר"א (יו"ד סימן סח ס"ק כא) במליחה אינו פולט מה שנבלע ע"י אור דאור קשה ממליחה ולא שייך כבכ"פ ע"ש. וכ"כ ערוך השולחן שם (ס"ק י) וכ"כ בעל החוות דעת (יו"ד סימן עו אות א) וכ"כ בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן סח) וז"ל דם הנבלע ע"י חום כלי ב' המלח מוציא דלא הוי כמו בליעה שע"י אש שכל דבר המבשל שאין המלח מוציא אותו. ודעת רוב הפוסקים כדעתו בזה שדם הנבלע ע"י חום כלי ב' המלח שואבו. עיין בדברי הר"ן ז"ל בפרק גיד הנשה.
וכ"כ הפתחי תשובה (ביו"ד סימן סח ס"ק א) בתשובת הר הכרמל (חלק יו"ד סימן י"ג) שכתב גבי מעשה ששחטו אווז והסירו הנוצה כראוי והניחה על הספסל שלפני התנור בית החורף שהיה ניסק ונגע האווז בחרסי התנור עד דאסמיק עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז דלא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה דע"י החום נתעורר ופירש ממקום למקום ואינו יוצא במליחה אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצליה כראוי מותר לבשלו ע"ש באורך. ושו"ר בילקוט יוסף (סימן סט אות קעג) שגם העלה שאין למלוח אחר צלייה וצריך ס' כנגדו אם בשלו.
ונראה שגם בהבהוב רב לרגלי הבהמה בכדי שיחרכו השערות דינא הכי דהרי ידוע שכוח האש גדול מכוח המלח וכשצלה מעט זמן אסור למולחו לקדירה דאין בכוח המלח לפלוט את הדם אלא יחזור ויצלהו לפחות עד חצי צלייתו ואין צריך אח"כ מליחה לקדרה עיין בטור וב"י (יו"ד סימן סט) שבחצי צלייתו זב כל דמו. ועי' להרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן עו סעיף ב) והש"ך שם (ס"ק יד) ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן עב) ועוד. אלא דמשמע מספ' ערך השלחן (סימן עו אות יא) ומערוך השולחן שם ( אות קיח) שזהו בדיעבד אבל לכתחילה יצלה עד שיתייבש מבחוץ וכ"כ הבן איש חי (פ' קדושים ש"ב אות ה) דלדעת מרן לא סגי בחצי צליתו והרמ"א סובר דסגי בחצי צליתו וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ח – יו"ד סימן ט) שציין למרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' רטז) שהטור כתב עד חצי צלייתו, וה"ר פרץ ומהר"ם שכתבו דבעינן שיצלו כל צרכם, אפשר דלא פליגי אהדדי, ומאי כל צרכם שכתב הארחות חיים, היינו חצי צלייתם. ומ"מ לכתחלה יש לחוש למאי דמשמע מפשט הלשון שכל צרכם הוא יותר מחצי צלייתם, ומכל מקום אם ניכר שזב כל דמו תו לא צריך ע"כ. ומאחר שמפורש בתשובת מרן להחמיר לכתחלה הכי נקטינן. ומיהו במקום שנהגו להקל לבשלו אחר שנצלה חצי צלייתו, יש להם על מה שיסמוכו. דודאי בנצלה חצי צלייתו לא מחזקינן דאית ביה דם ולהכי שרי לבשלו דאפי' את"ל דנשאר בו עוד קצת דם נתבטל בבשול בקדרה במיעוטו וכההיא דאין מחזיקין דם בבני מעיים דשרי לבשלן בלא מליחה דאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וכדכתב הר"ן ואפי' פורש הרי נתבטל במיעוטו. והובא בב"ח (סימן עו).
אלא נראה מדברי הראשונים דלהלן ומרן שם (סעיף ט) שכתב וז"ל יזהר שלא ישהנה כ"כ באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט. מוכח דחשיינן לדם בעין הכנוס בלב והכבד ולדם היבש בבית השחיטה דדם הנפש מובלע בו בלבד. וכן מוכח להדיא מלשון הרשב"א בת"ה (עמ' עט) שהביא את בעל העיטור שכתב שמחרכין את התרנגולת ובית השחיטה למטה אע"פ שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך וכתב הרשב"א דנראה מדבריו שאם מניחין עד כדי שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור שלא כדברי הרב בעל התרומות ועיין עוד לב"י וד"מ ודרישה (סימן סח) דאיכא חשש דכבדא עילוי בשרא ולכתחילה אסור. וכ"כ החוות דעת (סימן עו אות א).
וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן בחולין שם ורבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קלב טור ג) וז"ל אלו העופות שמהבהבין אותן באש להסיר נוצתן והלב עדיין בתוכן אין לחוש להם שאפילו יצא דם מן הלב ויבלע בבשר כבולעו כך פולטו כך כתבו קצת מהמפרשים: והרשב"א חולק דתינח מה שיוצא על האש אבל כשמסלקו מעל האש ה"ל חם בתוך חם והדם שנבלע בבשר לא היה פולטו וטוב היה לצלי כי כשחוזר לצלותו הדם שנבלע בבשר בכח חום האש שנפלט מן הלב יחזור האש ויפליטנו אבל לקדרה אסור שאין כח במלח להפליט דם שנבלע בשביל חום האש ולפיכך צריך ליזהר שלא לשהותן כ"כ שיתחמם הבשר בפנים ויפלוט דם הלב ע"כ. ומ"מ אם עבר ועשה מותר כי אין בכל הלב אחד מס' מן העוף כמו שאכתוב וכן צריך להדיח מקום השחיטה קודם שיהבהבנו שדם הקרוש על פי הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובחום כל שהוא נבלע הנה מוכח להדיא שאין להשהות רק מחשש שיפלוט דם הלב ובדיעבד שרי הא בבשר אחר לא חשיינן כלל ושרי אף לכתחילה.
וכן מוכח בחידושי הריטב"א בחולין (דף צג:) שכתב צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם, שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרינן לקמן (קי"ג א') מדיח ומולח ומדיח, דהדחה ראשונה משום דם שעל פניו. משמע כדאמרינן דלא חיישינן כלל לדם האברים שמה שלא פירש יוצא ע"י מליחה לקדרה אחר הבהוב באש אף אם יתחמם הבשר ויפלוט חלק מדמו ולא אמרינן דמסתרך אלא בדם הלב וכבד ובית השחיטה דדם בעין אינו יוצא ע"י מליחה ופורש בקדרה ובדיעבד שרי דבטל בס'.
ועיין לב"י (בסימן סח) שכתב בשם בעל העיטור והרשב"א דדעת כמה פוסקים מליחה אחת שרי בין קודם הבהוב ובין לאחר הבהוב אלא דלאחר הבהוב עדיף מקודם הבהוב וכ"כ הב"ח שם ומהרש"ל והובא בט"ז ובבאר היטב (ס"ק יא) נמצא שהכל סובב סביב החשש לדם שבעין הנבלע ואינו יוצא אח"כ.
ועיין עוד בדברינו (סימן צ) דדם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבא מיצמת צמית ליה ואסור הא דם האברים אף אם יתחמם לא חשיינן כבכ"פ וגם אם לא נצלה כראוי יכול למולחו לקדרה וכ"כ להדיא בב"י בשלהי (סימן סט) בשם ה"ר פרץ (סמ"ק סי' רה אות ה) והר"ם (תשובות פסקים ומנהגים ח"ב סי' מד) כשצולים יונים וכיוצא בהם שרגילים לטגן במחבת אחר כך קודם שיצלו כל צרכן שצריך למלוח ולשהות כדי מליחה לקדרה לפי שמטגנים אותם קודם גמר צלייתם עכ"ל. ונראה דפשט דבריו דהמליחה יכולה להיות גם אחר הצלייה דאם כוונתו בדוקא למלוח לפני הצלייה הא הו"ל לרבינו לפרש ולא לסתום ולא הוה ליה למישתק מיניה ועוד דלא כתב בשום דוכתי שאין למלוח אחר קודם גמר צלייה מזה משמע דשרי. ועוד דלא מצינו איסור זה כלל בכל התלמוד והראשונים ואמנם בדברי ד"מ שם כתב צריך למולחן קודם כל צלייה ע"ש.
ועיין לתוס' בחולין (דף צג:) דיש דנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע"ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא. משמע דהטמנה ברמץ היא כצלייה חלקית שהרי הדם זב מחום הרמץ. וכ"כ הר"ן שם ושלטי גבורים שם. וא"כ מצאנו שמועילה מליחה אחר צלייה חלקית. וכן בספר האגור (הלכות מליחה סימן אלף רה) משמע דשרי למלוח אחרי צלייה חלקית מדכתב רגלי בהמה אמרי' נורא משאב שאיב. ומותר לשים אותן על האש קודם מליחה. וכ"כ בספר הפרנס (סימן יד) ראש כבש וגדי ורגלי בהמה או של כבש ועגל שנתנין על האש להסיר השיער והטלפיים. או התרנגולת שנותנים על האש להסיר הנוצה הכל מותר וכן בספר אור זרוע (ח"א – הלכות גיד הנשה סימן תמח) ובספר מהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא) וכ"כ הש"ך (ס"ק יא) מדכתב החורך ע"ג עצים צריך להדיח בית השחיטה ועוד רבים דלא חשו לעוצמת האש. וכן ראיתי שנהגו זקני ג'רבא ותימן למלוח אחר חריכה גמורה.
אלא שהרשב"א כתב בת"ה (בית ג' שער ג') הטלפים חותכין מהן מעט ומולחין אותם יפה וחתוכה לתחת דאין השער מעכב להפליט הדם. ונראה שזהו בדוקא, שלדעתו אין להבהבו על האש קודם מליחה שכתב בבית הקצר דדם האברים שפירש ממקום זה ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אפילו בתוך הבשר חשבינן ליה כפירש לחוץ ואסור דבר תורה והאוכלו עובר בלא תעשה שנאמר כל דם לא תאכלו. והטלפים ע"י חום האש נתעורר הדם לצאת ונבלע במקום אחר ואינו יוצא ע"י מליחה. והשיגו הרא"ה שם שהרי הכשר מליחה לקדרה בשיעור השהייתה אינה מוציאה כל הדם שאלו היתה משתהה יותר בודאי יותר היתה פולטת דם וודאי כל שלא יצא לחוץ לא חשיב פירש ואין חוששין לו ע"ש.
ופסק מרן בב"י (בסימן סח) ובש"ע (סעיף ח) דשרי לחרוך רגלי הבהמה על האש ואח"כ למולחם לקדרה משמע שאין לחוש לצלייה חלקית ולא לדם שהתעורר לצאת ולא יצא ע"י הצלייה ויראה דס"ל מה שפירש ממקום למקום אינו אסור אלא כשפירש מחיים אבל כשפי' ממקום למקום בשעת מליחה וצלייה זה ודאי לא חשיב פירש מה שהולך בתוך החתיכה מצד זה לצד זה ע"י מליחה וצלייה דכך הוא דרכו וכדעת הרא"ש והרא"ה כדמוכח בב"י ובשו"ע (סימן סז ס' ג) והב"ח שם והש"ך (ס"ק ג) והט"ז (ס"ק א) והש"ך (ס' עו ס"ק ב). ודלא כהרשב"א דס"ל דם האברים אע"פ שלא יצא אלא פירש ממקום למקום אסור ואין בכח המליחה להוציא את הדם שנבלע ע"י חום האש והביאו הטור (סימן סח) בשם הרמב"ם וכתב הב"י והב"ח ופרישה שם שט"ס הוא כי לא נמצא דין ברמב"ם אלא ברשב"א דהוא שכתב כן בת"ה ע"ש דדעת הרשב"א לקדרה צריך מליחה ואח"כ מניחו על האש להסיר השער דאם יניחו על האש להסיר השער הדם פורש ממקומו ונבלע במקום אחר ושוב אינו יוצא בכח המלח שימלחנו אח"כ לבשלו דכיון שנבלע בכח האש אינו יוצא אלא ע"י האש דכבכ"פ. ואין כן דעת כל הפוסקים שבב"י שם ושלהלן וכן פסק מרן דשרי להבהב הרגלים ולא אמרינן דע"י חום האש מתעורר הדם ונבלע במקום אחר ואין בכח המלח להוציאו אלא מכאן מוכח דשרי למלוח אחר צלייה חלקית ולא אמרינן דדם שנתעורר מצד לצד באותו חתיכה אסור דבאמת נפיק ע"י המליחה ודלא כהרשב"א.
ושמחתי לראות בספר ערך השולחן (יו"ד סימן עו) לגאון הרב יצחק טייב זצ"ל שהעלה דשרי למלוח לקדרה צלי אפי' לא נצלה כל צרכו וציין לרא"ה ור"ף והב"ח וכתב עוד שאפשר שכן דעת ר"ת דס"ל דהדם שפי' נפלט מיד והנשאר לא פי' כלל ולתוס' והרא"ש משום דס"ל דדם שפירש ממקום למקום בחתיכה שרי ע"ש. וכדאמרינן. וכן משמע מהגהות שערי דורא (סי' טו אות ד) שלהלן. ורבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קלב טור ג) וספר התרומה דלעיל והב"ח (בסימן עו) וכן משמע מהב"י שם שכתב שאין צריך להמתין מלאכול מעוף הצלוי עד שיצלה שיעור שיפלוט כל דמו בין דם עצמו בין דם שבא לו מלמעלה וכו' דם הפורש בחתיכה מצד זה לצד זה שרי.
ושו"ר לפמ"ג (סימן סח אות יב) דקשייא ליה על המליגה הנזכרת בש"ס ופוסקים ברמץ חם כיון שאח"כ מלחו לקדירה וכבר נצלה קצת ע"י רמץ חם מה תוסיף תת כח המליחה להוציא הדם שבתוכו מאחר דנצלה בחוץ מקצת והרי נשאר בתוכו דלא נצלה כחצי צלייתו והבשר שנצלה בחוץ מעכב הדם מלצאת ונשאר בצ"ע ע"ש. וצ"ל לדבריו מה שלא הותר ע"י מליחה אחר צלייה אינו משום דאינו פולט ע"י המלח דהמליחה אינה פועלת בו כלל דז"א דודאי הוא דגם ע"י המלח פולט קצת אלא שאינו פולט כל דמו מאחר שנתייבש ולזה חיישינן שמא יצא אח"כ ע"י הבישול בתוך התבשיל ולכך לא הותר אלא ע"י המשך צלייה. ויותר היה לו להקשות מדשרי בש"ס ובפוסקים אף לחרוך רגלי הבהמה על האש ממש כדלעיל. כדכתב הרא"ש (בחולין פרק ז סימן טו) להדיא רגלים מותר לחרוך אותם בלא מליחה ובלבד שיסיר הטלפיים כי הם מעמידין הדם. ופי' שם דברי חמודות (אות סו) דהטלפים גופייהו מונעין האש שלא יזוב הדם ממקום למקום ואפילו דיב פורטא ע"י מליחה נפיק. וכ"כ הר"ן בחולין שם דע"י מליחה נפיק וגם לתרנגולת כתב דאפילו יזוב מעט דם יוצא הוא ע"י מלחו ע"ש. והובא גם בב"י (סימן סח). איברא שראיתי בחידושי הריטב"א שם שכתב בסדר הזה מסירין הטלפים תחלה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך מסיר השער משמע דעתו כהרשב"א.
ואע"פ שהפמ"ג נשאר בצ"ע מכל מקום למדנו מדבריו דמליגה נחשבת צלייה חלקית ואנן בתר מרן אזלינן ומלחינן לקדירה ולא חשיינן כלל. ונראה לומר דכח רתיחת הצלייה ככח רתיחת המליחה דהרי ידוע מליחה היא כרותח דצלי. ומזה למד בעל הלכות גדולות דשיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה. עיין בחידושי הרמב"ן (חולין דף קיב.) ולרא"ש (חולין פרק ז סימן ז) ותוס' בחולין (דף צג.) ותוס' (דף קי:) בשם ר"ת דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה ע"ש. וכ"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן רטו) דרתיח' זו שיש למלח לאו כרתיחת בישול היא אלא כרתיחת צלי וכו' וכיון דמליח הוי כרותח דצלי הרי דיניו שוים ממש לדין הצלי ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (חלק ד סימן עט) דמליחה שוה בכל מקום לצלייה ועוד פוס' רבים כתבו כך. ולכן מה לי רתיחת צלי מה לי רתיחת מלח ומה לי חצי במליחה וחצי בצלייה או הפוך. וכ"ש לי"א דצלי מפליט יותר ממליחה שפיר למלוח אחר צלי.
ואין לומר דקודם גמר הצלייה נצמתין נקבי הפליטה ולא תועיל אח"כ מליחה דהא בהמשך הצלייה אנן חזינן דזב דם משמע שנקבי הפליטה עדיין פתוחים ולא נראה לאמר שנסתמו למליחה ולא לצלייה דהא אף אם נצמתו ע"י חומץ בדיעבד מועיל מליחה עיין לרמ"א (ביו"ד סימן סז סעיף ו) שכתב שנוהגין במדינות אלו שאין מצמיתין בשר בחומץ קודם מליחה, ואין לשנות. ומ"מ בדיעבד, מותר. וכ"כ הש"ך (ס"ק יג) והשיג על הב"ח. ועיין עוד לשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן ו) דמה שצריך למלוח צלי, ולא נאמר שיצא דמו בצלייה בלא מליחה, לפי שהמלח פותח את החתיכה להוציא דמה, מה שאין כן בצליה.
דאפי' את"ל במליחה אחר צלייה חלקית נשאר בו עוד קצת דם צ"ל דנתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכההיא דאין מחזיקין דם בבני מעיים דשרי לבשלן בלא מליחה דאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וכדכתב הר"ן והרא"ה שם ואפי' פורש הרי נתבטל במיעוטו. עיין לב"ח (בסימן סט) דשיעור צלייה היינו צליית פני הבשר כל סביבותיו אע"פ שבאמצעו לא נצלה כל עיקר ע"ש. עיין בב"י וכנה"ג (סימן עו) לפוס' דסוברים דשליש בישול סגי.
ועוד דדם שבישלו או נמלח איסורו דרבנן ועיין לשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן קמב) שציין לאו"ה (כלל ו' דין י"ח) מפורש דדם הנפלט דרך צלייה אפילו בתחילתו קודם שליש צלייתו אינו אלא מדרבנן. ובפרט כשבשלו הבשר במים בתחילה הרי דם שנתערב במים ואין בו מראית דם אין חייבים עליו והוי רק איסור דרבנן ע' חולין (דף פ"ז) ע"ש. וממילא אף בתחילת בישולו גם אם פרש דם אין איסורו אלא מדרבנן. ומשום דספיקא דרבנן נמי יש להקל. וכ"כ הרא"ה (עמ' עט).
ובשו"ע (או"ח סימן רסד סעיף ט) ראיתי שפי' ענין הבהוב יפול על דבר שאינו נשרף לגמרי וגם לא קיים לגמרי כמו אל תאכלו ממנו נא (שמות יב, ט), שתרגם יונתן מהבהב. ועוד ראיתי לרבותינו שהשתמשו בלשון הבהוב לצלייה עיין לספר כלבו (סימן קג) שכתב בז"ל המנהג בכבד שאין אנו אוכלין אותו בלתי הבהוב באור וכ"כ בזה הלשון רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קכה טור ג) וכן בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן סח) ושו"ר בב"י (סימן עג) שציין לרמב"ם שגם כתב בלשון להבהבה על האור (את הכבד).
ומובא בב"י (יו"ד סימן סט) בשם הגהות שערי דורא (סי' טו אות ד) מעשה בגויה שהבהבה רגלי כבש והודחו ונמלחו ולא שהו כלל ומיד הושמו בקדרה ונראה לאסור מאחר שלא שהו אבל אני אליעזר ברבי יהודה מצאתי להתיר מדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מדיחו ומולחו ולא הזכיר שהייה ועוד שהבהוב מוציא הדם על ידי (צליית) האור ועוד תחשב ההבהוב עם המלח ואיכא [שיעור] שהייה ומותר עכ"ל וכתב עליו מרן שאין דבריו נכונים בהיתר זה ע"ש. ומדבריו למדנו דשרי מליחה אחר הבהוב. ובדליכא שיעור שהייה במלח אסור. ועוד למדנו שאין הבהוב מוציא את כל דמו אבל מוציא חלק מהדם. אלא שאין השהייה בהבהוב מצטרפת לשיעור שהייה במלח.
ומרן בש"ע (סעיף ח) כתב דשרי לחרוך רגלי הבהמה על האש וכו' ולא חש לדברי הרשב"א לדם שנתעורר ונבלע במקום אחר ואילו בסעיף ט חשש לדבריו שכתב שיזהר שלא ישהה עוף באור כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולפליט. וצ"ל כדאמרינן לעיל דשאני דם הלב והכבד דמיחשב דם בעין לגבי בשר שאצלו ולכן חשש לו עיין ש"ך (ס' סח סע' יז). ועוד נראה לומר דלכתחילה יש ליזהר הא בדיעבד שרי. וכן כתב רבינו ירוחם לעיל דאם עבר ועשה מותר כי אין בכל הלב אחד מס' מן העוף.
לסיכום: אין חשש למלוח בשר אחר שלא נצלה או נחרך כראוי.
פירות הנושרים:
1. בהבהוב רגלי הבהמה רשאי להמתין בכדי שיחרכו כל השערות.
2. לצלי בדיעבד די בחצי צלייתו אבל לכתחילה יצלה עד עד שיתייבש מבחוץ. ולאחינו אשכנזים סגי בחצי צלייתו.
3. אין לחוש לדם שהתעורר לצאת ונבלע בתוך החתיכה עצמה דע"י מליחה מועיל לקדרה.
4. רגלי כבש שהובהבו והודחו ונמלחו ולא שהו כלל ומיד הושמו בקדרה אסורים.
5. אין השהייה בהבהוב מצטרפת לשיעור שהייה במלח.
6. הבהוב לא מוציא את כל דמו.
7. לכתחילה יזהר שלא ישהה עוף על האש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5