——–
איתא בחולין (דף קיא.) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא – שרי, עילוי בשרא – דיעבד אין, לכתחלה לא. וטעם לזה כתבו התוס' שם וגם במחזור ויטרי הלכות שחיטה מספר התרומה (סימן נב) משום דכבדא אעפ"י שיש בו רוב דם מ"מ משרק שריק. ובכחלא אע"ג שהחלב נוטף ממנו סריך קצת על הבשר. כיון דחלב שחיטה דרבנן הוא מותר. ע"ש. ש"מ דאינה נאסרת דכל זמן שזו פולטת זו פולטת וכשזו נחה זו נחה וכל זמן שהבשר פולט הדם הכחל פולט החלב וכשנח הבשר נח הכחל. וא"ת דם משריק שריק ונופל מעל החתיכה ואין אוסר אבל חלב מיסרך סריך ונדבקת ואוסרת הא פסק הלכתא עילוי בשרא בדיעבד שרי אע"פ שהדם והחלב זב על הבשר שתחתיו דדם משרק שריק ונופל וחלב שחוטה דרבנן. עיין עוד בזה בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן שכח). והרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ח) ושו"ע (יו"ד סימן עג סעיף ד) והש"ך שם (ס"ק יב) והשיג שם על העט"ז ע"ש. משמע שאין חשש להעביר בשר לצלי על גבי בשר הנמצא ע"ג האש שאף אם ינטף דם עליו שרי דהא כבדא וכחלא שרי בדיעבד.
וטעם דעילוי בשרא לכתחילה לא, משום רבוי דם הכבד לא נכון לצלותו עילוי בשרא שלא יזוב דם הכבד על הבשר וכן כחלא מטעם שלא יזוב החלב על הבשר ועיין בתוספות חולין (דף קיא.) ובשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרפט) שכתבו דם של בשר הוא דמשרק שריק אבל דם הכבד עב הוא ולא שריק כולי האי ע"ש. והא דאסרינן לכתחילה הוא בשעה ששניהם חמים והדם הנפלט מבושל ואיסורו מדרבנן ראה בתוספות שם דם דאורייתא ואע"ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא וכו' ע"ש. וע"ע בריטב"א חולין (קט.) ובשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ג סימן ה) והט"ז (ס' סט ס"ק יא) וערוך השולחן (יו"ד ס' סז אות ה) וכנה"ג שם וביד אפרים שם ובס' ערך השלחן (סימן סט אות א) ומשמרת שלום שם ובשו"ת יביע אומר (חלק א – יו"ד סימן ג) העיקר לדינא דעת רוב רבותינו ראשונים ואחרונים דם שנמלח או שבשלו אין בזה רק איסור דרבנן. וכתב בשו"ת האלף לך שלמה (חלק יו"ד סימן קל) שכח הבישול משנה גוף הדבר מקדמותו והוי כשינוי בגוף הדם דנשתנה ולכך הוי דרבנן.
אלא שהרא"ש מסכת חולין (פרק ח סימן מח) כתב דוקא דם הנפלט ונוטף עם ציר ע"י צלייה או מליחה הוא דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק. וכ"כ התוספות בחולין (דף קיג.) והגהות אשרי שם בשם ר"י ובספר אור זרוע (ח"א הלכות בשר בחלב סימן תסה) כתב שפי' רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הא דאמר דם משרק שריק היינו דוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צליי' וה"ה ע"י מליחה. אבל אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צליי' אין להתיר א"נ אפי' דם צונן הי' אסור משום דתתאה גבר ואסר בהכי כדי נטילה או כדי קליפה. וכ"כ בהגהת הרמ"א בשו"ע (יו"ד סימן ע סעיף ו) דלגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע, ולא כבולעו כך פולטו וכ"כ הש"ך (יו"ד סימן כב ס"ק ח) ובדוכתי טובא.
נמצאנו למדים דם שנטף בהעברת בשר ע"ג הצלי הוא דאסור דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה מכיון שהוא עב ואינו מעורב עם ציר ונבלע בבשר ואין כוח באש להוציא את דמו ולא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה או קליפה. מה שאין כן דם הנפלט עם ציר ע"י צלייה או ע"י מליחה אינו אוסר כלל וכ"כ הטור והב"י (ביו"ד סימן עו) והפרישה שם (אות ב) והט"ז (ס"ק א) והש"ך שם (בס"ק ג) בשם או"ה והפמ"ג שם ושו"ת הר צבי (יו"ד סימן עב) דאם דם אחר נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו דדוקא דם הנפלט ונוטף עם ציר ע"י צלייה או מליחה הוא דאמרינן דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק ע"ש.
ודם שעל פני החתיכה דינו כדם אחר שנפל ונבלע ואוסר עיין בב"י (ביו"ד סימן סח) שכתב בשם ה"ר יונה שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ואוסר ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעים תחילה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא דם אלא הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליט אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ"ל. והערוך השולחן (יו"ד סימן סח אות יב) כתב אל תתמה איך האש מפליט את כל הדם שבתוך הגוף דודאי כשהתרנגולת סגורה כל הדמים שבה הוה דם פליטה לפי שהדם עדיין לא ראה אויר אבל כשפתחה ממילא הדם הוה דם שבעין ועיין עוד להלן. ושו"ר בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן נט) שגם כתב דם האברים שלא פירש ומותר גמור וכשהוא יוצא לחוץ ע"י מליחה לאויר העולם אינו חוזר ונבלע אלא מישרק הלכך ממ"נ מותר אבל כשהוא דבוק בחתיכה כי נפיק דם מכבד נאמר שכבר יצא ממנו וחוזר ונבלע בחתיכה במקום דיבוק ולא שייך בכה"ג דמא מישרק שריק אחרי שלא יצא לאויר העולם.
וכן הובא בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן יא) דברי האו"ה (בכלל ה' דין ח') שכתב וז"ל אבל דם בעין שנפל על בשר בשעת מליחה או צליי' אסור אם אין ס' בבשר לבטלו כאלו הי' נופל עליו חלב (חי"ת קמוצה) או חלב (חי"ת בצירי) או שאר איסורין אפי' אם החלב או הדם צונן ותפל דמאחר שהבשר הוא הרבה והאיסור הוא מועט הוי כשניהם מלוחים ע"כ. ועיין ביד אפרים (ריש סימן ס"ט) שכתב "בדם בעין שנפל ע"ג בשר ונתייבש ונקרש אין די בהדחה ושטיפה לבד, אלא צריך לשפשף היטב" והובא בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן יג עמוד שפז).
משמע מהאמור לעיל בנטף דם צונן על צלי (גם אם הוא על האש) אינו נאסר רק כששניהם חמים או אחד מהם הדם או הצלי חם אזי נאסר ע"ש. אלא דמהב"י (בסימן סח) הנ"ל שציין לרבינו יונה משמע דאסור אף בשניהם צוננים (ללא הדחה) והיינו ע"י שאחרי זה יצלה אותו עם הדם שנטף עליו וכמבואר בדברי הש"ך שנביא בסמוך. וגם בשו"ע (יו"ד סימן עו) כתב בזה הלשון הצלי אין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו. אבל אם דם אחר נטף על הצלי, אפי' אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה ולרמ"א במליחה וצלייה אוסר עד ס' וכ"כ הב"ח (סימן עו) ופי' הש"ך שם (בס"ק ג) בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ"ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר המילים "שאצל האש" לומר דמ"ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה"נ דאם נפל עליו ואח"כ צלאו כך ע"כ. וכן דייק כנה"ג (בסימן עו אות ו) ע"ש.
וכוונת הש"ך דאסרינן בין שנטף הדם על הצלי בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו קודם שהביאו אצל האש שהיה צונן ואח"כ צלהו וכ"כ כנה"ג שם שציין לש"ך הנ"ל שאוסר גם בצונן וכ"כ ערוך השולחן שם (סעיף י) וכ"כ בן איש חי (פ' קדושים ש"ב אות ב) וכן העלה בספר משנה הלכות (ח"י סימן צ) בדברי האו"ה בדם בעין לא אמרינן ביה כבכ"פ לא בחם ולא בצונן אלא הו"ל כנפל חלב או חלב או שאר איסור ע"ש. וכ"כ כף החיים שם (אות ג) ובילקוט יוסף (ס' עו אות ה) וכ"כ הש"ך (ביו"ד סימן סח ס"ק יז) משמע מדברי הר"ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע"י צלי (סי' ע"ו) וכמה דוכתי.
וגם הפרי חדש שם (סעיף א) כתב שכן דעת הרשב"א, הר"ן, רבינו יונה, והרמב"ן דדם שבעין אין האש מפליטו אדרבה מצמת צמית ליה ואסור איברא שנראה לו שמרן לכתחילה לא בעי הדחה בצלי ורק מקום ביה"ש ששם יש ריבוי דם בעי הדחה ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת מהרי"ל (סימן קכו) שציין לתוס' בחולין דף (לג.) לצלי אין צריך הדחה קמייתא וכ"כ בספר ברית כהונה (יו"ד מערכת צד"י אות ב) שהמנהג פשוט בא"י שאין מדיחין הבשר לצלי לא קודם צליה ולא לאחר צליה וכ"כ בשולחן ערוך המקוצר לרב יצחק רצאבי (יו"ד חלק ד סימן קלג סעיף י) שמנהגם לא להדיח כלל ע"ש. וכ"כ בילקוט יוסף (ס' עו אות ב) והמחמיר תע"ב.
והא דאסרינן דם שבעין דאתי ליה מעלמא דהיינו ממקום אחר ואסרינן כדי נטילה דהיינו עובי אצבע כגון דם שע"ג הסכין או ע"ג כלים זהו דם בעין ממש שלא יוצא אף בצלי. עיין בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סימן לא) אבל דם בעין מהחתיכה עצמה בדיעבד שרי כדמוכח מלשון מרן ע"ש עיין ברבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קלג טור ד) שכתב צריך לעולם להדיח הבשר אפילו לצלי משום חלב ומשום דם וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. וציין לרמב"ם שאם עבר על זה לא נאסר הבשר ע"ש. וכן פסקו מרן והרמ"א שם והעלו להתיר בדיעבד ולא חיישינן לדם שעליו דנורא משאב שאיב ועיין בכף החיים שם (באות ב) שציין לעוד פוס' וכתב ודאי דלכתחילה צריך להדיח קודם צלייה כפי שנהוג מטעם שהדם שעל פני הבשר נחשב קצת כדם שבעין עיין בערוך השולחן (אות ג). וראה עוד להלן שדם שעל פני הבשר אינו אוסר כדם דאתי ליה מעלמא.
וראיתי שכתב החיד"א במחזיק ברכה שם (אות ג) מה שנוהגין שאין מדיחין הבשר לצלי לא יפה הם עושים ואם לא הודח ולא נמלח הנפש היפה ביראת ה' תמשוך ידו מלאכלה אפי' אם כבר נצלה ע"ש וכ"כ כנה"ג שם וגם בשו"ת הרדב"ז (בחלק א סימן לז) אסר כדי קליפה וז"ל אף על גב דקי"ל דם שבתוך הבשר משאב שייב ליה נורא אבל דם שהוא בעין ע"ג הבשר אדרבה מתייבש הוא מ"מ דם משרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר. ומסתברא לי שאם הוא סמוך לשחיטה שהדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתיבש סגי שיקנח החתיכה יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניה ומה שבפנים נורא משאב שייב ליה ושרי בלא קליפה.
וקצת קשה הא ע"י חיתוך הבשר מתהווה עליו דם בעין ועבור החתיכה השניה נחשב דאתי ליה מעלמא כשהחתיכות נוגעות זו בזו וצלאו בלא הדחה ראשונה מותר לאוכלו, כמבואר ברמ"א שם וכדלעיל והא דם בעין אוסר ועמד ע"ז הש"ך (שם ס"ק ט) וז"ל מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל וכו' הטעם בזה דנורא משאיב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין, כיון שלא הודח ולא נמלח, דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפילו לצלי, והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו, וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל, אין האש שואבו, וי"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש, אמרינן שפיר שהאש שואבו וכו' דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו ע"ש והביאו גם בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן עב).
אלמא דם שעל פני החתיכה לא חשיב כדם בעין ממש לאסור ואמרינן שהאש שואבו. וא"כ הוא הדין כשעובר מחתיכה אחת לחברתה כשחותכים לא חשיב כדם בעין והאש שואבו. עיין עוד בב"ח (סימן עו) בפמ"ג שם (אות ט) שאע"פ שדם בעין אחת היא מ"מ חלוקים הם לענין כמה דינים. וכ"כ בעל החוות דעת שם (אות ה) ובשו"ת הר צבי (יו"ד סימן עב) שדן בענין כבד שנטחן ומתהווה דם בעין הוי כדם בעין שנטף על הצלי. ובשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סימן לא). ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן סט) ובשו"ת יביע אומר (חלק ה – יו"ד סימן ה).
וראיתי טעם לזה בשו"ת אגרות משה שם כתב שאף בטיפת דם אחת נחשב דם בעין אף שהוא יותר קלוש ודק מהדם שע"פ הבשר, ודם שע"פ הבשר קיל מחמת שהוא אותו הדם שבתוך הבשר שאם לא היה נחתך שם והיה הדם שבאותו מקום בתוך החתיכה היה יוצא הדם ע"י צליה לכן יש שסברי שאף עתה שנחתך שם ונעשה דם אותו מקום גלוי לחוץ נמי יצא ע"י צליה ועיין בדברי חמודות פ' כל הבשר אות רי"ט משום שסברי שלא נשתנה טבעו בזה שנתגלה לחוץ כיון דעכ"פ הוא דם אותה חתיכה. או שסברי דאף מה שיצא מהחתיכה מצד החתוך או מצד אחר אף בלא מלח וצלי נמי נחשב דם פליטה דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו וכו' ע"ש. וגם בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא – יו"ד סימן מא) כתב דאותו הדם שעל פני הבשר יצא ממנו מעצמו בשעת ניתוח האיברים אגב דוחקא ונפלט ועדיין הוא על פני אותן נקבי הפליטה ובקל נכנס ונבלע שם משא"כ גבי שאר חתיכות ע"ש.
ומדדרש מרימר, הלכתא: בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא – שרי, עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא, משמע בשרא ע"ג בשרא שרי דאם לאו הוה ליה למימר. וכשצולים בשיפוד אחד החתיכות נוגעות אחת בשניה והדם על הבשר אינו נחשב לדם שבעין ממש לאסור. ואולי יש לחוש בדם לח וצלול שעל פני החתיכה והכי דייק מלשון מרן שכתב שם "דם אחר שנטף" ורק דם לח יכול לנטוף. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק ג) בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין וכו' ואין לומר דנורא משאב שאיב ליה. ואף שכתבו חלק מהפוסקים דלעיל אליבא דמרן אפילו לכתחילה אין צריך הדחה קמיתא כלל דנורא משאב שאיב ליה ודם משרק שריק ואינו נבלע בחתיכה האחרת. זהו בדם בעין שעל פני הבשר אבל דם בעין ממש שהוא לח וצלול ועובר מזו לזו נראה שגם לדעת מרן חייב להדיח הלא דם זה בא מחתיכה אחרת וזהו דם אחר שאוסר.
אלא צ"ל שלדעת מרן אין חשש כלל אף בדם לח וצלול, כגון בשיפוד או מולייתא עופות שממלאים אותם בבשר שלא נמלחו ונצלים כך דהוי כאילו הכל חתיכה אחת עבה ושרי. עיין למרן והרמ"א (סימן עז סעיף א) אף שחתיכות מדובקים וסמוכים זה לזה והדם נוגע זו בזו נורא מישב שייב לדמא. דקים להו שכשם שבחתיכה עבה האש שולט בה היטב בכל צדדיה ופולט הדם שבתוכה, כן בחתיכות רבות האש שואב את הדם מכולם, ואין לחוש שהאש שואב הדם ומפליטו מחתיכה אחת ומבליעו בשניה. ואף לכתחילה לא אסרינן ואע"פ שדם שבעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו נראה לומר כשהחתיכות מתחממים ביחד (כמו בשיפוד) או בנטף דם צונן על בשר צונן הדם שבעין נפלט עם דם האיברים והציר מחום הצלייה אגב דפלט דם דידיה פלט נמי הדם שקבל. ואמרינן ביה כבולעו כך פולטו וגם מישרק שריק. ושו"ר בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן עב) שגם כתב שלא רק דם של החתיכה עצמה שלא הודחה האש שואבו, אלא אפילו אם צלאו ביחד על חתיכה אחרת שלא הודחה כלל מותר, שהאש שואבו. ולא עוד אלא אפילו צלה בשר שנמלח והודח עם הבשר שלא הודח ונמלח כלל מותר בדיעבד, כדכתב הרמ"א (בסוף סימן עז). וכ"כ בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן נב) שציין לשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן מז) בדין בשר שנחתך דק דק לפשטידא, ונודע שנתערבה בו חתיכת בשר שלא נמלחה, ואינה ניכרת, וכתב שאין לחוש לדוחקא דסכינא שמבליע ומפליט, שבצונן לא חיישינן לדוחקא דסכינא וכו'. ע"ש.
נמצא דאסרינן דם שבעין שנפל ע"ג בשר רותח או דם רותח שנטף על צלי צונן דלא שייך ביה משרק שריק ולא כבולעו כך פולטו. וכ"כ באור זרוע דלעיל וכ"כ הרא"ש מסכת חולין (פרק ח סימן מח) והגהות אשרי שם בשם ר"י וכ"כ הפרי חדש שם וכ"כ הכריתי שם וכן משמע מהט"ז שם (ס"ק א) גם מה שכתב הש"ך הוא בלשון אפשר עיין שם.
וכן התיר מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק ה – יו"ד סימן ה) לצלות בשר שלא נמלח שנפרם דק דק ע"י מכונת – בשר ע"ש וששתי לראות שציין לאיסור והיתר (כלל ח דין א) שכוונתי לדעתו כדלעיל דבצונן אמרינן כבולעו כך פולטו וז"ל דם צלול שנשפך על הצלי אוסר כדי נטילה, היינו כשפלט הצלי כל דמו, ומעתה בולע מדם צלול שנפל עליו, אבל אם נפל לפני צלייתו מיד כשמתחמם בצליה הרי הוא פולט כל שעה, ואיידי דטריד למיפלט לא בלע, ואם בלע איזה דם כבולעו כך פולטו. ע"ש. אך הוא עצמו באו"ה (כלל ה דין ט) פסק לאסור גם כשנפל עליו דם קודם צליה. וצ"ע. וגם בילקוט יוסף שם הביאו ונשאר בצ"ע.
איברא דסברא זו דבצונן לא אמרינן דם בעין ממש לאסור אין לומר בדעת הש"ך שכתב שם (בס"ק ג) עיין לעיל דגם בצונן אמרינן דאוסר ועוד שכתב אליבא דמרן אוסר וצ"ע מהו ההיתר לדעתו לצלות בשיפוד או מולייתא שהחתיכות נוגעות בשניה. וצ"ל לומר שיש שני סוגי דמים ודייק מהטור והב"י והב"ח שם ועוד שכתבו בלשון "דם אחר שנוטף" ולא כתבו דם סתם מזה משמע שמדובר בדם אחר ולא דם האברים שנטף מהחתיכה אחת לשניה וכפי שכתב המאירי בחולין דף (קי) שדם האברים קלוש ויוצא בשעה מועטת אבל דם הכנוס הוא עב וכשנכנס לבשר אפשר שאינו יוצא ממנו וגם בכבד יש שני סוגי דמים ע"ש עוד בדבריו וכ"כ בערוך השולחן (יו"ד ס' סה אות א ובאות י) דם שבגדין ובקרומיות אינם דם המובלע שיוצא ע"י המליחה אלא דם בעין אינו יוצא ולא אמרינן משרק שריק.
ולפמ"ש לעיל אתי שפיר שרק דם בעין כגון שהיה כנוס בלב או בסמפונות או כנוס בחוטי הדם וכד' הוא דאסרינן הא דם שעל פני החתיכה או דם האברים שנפלט ע"י החיתוך אינו אוסר ועיין לב"י (יו"ד סימן עב) שציין למה"ר מתתיה שאמר בשם ה"ר פרץ טעם המחמירין ואומרים שדם הלב אוסר בשר שאצלו יותר מדם של שאר בשר לפי שדם הלב כנוס בתוכו וכשהוא נוטף על שאר בשר שעמו הו"ל כדם צלול הנוטף על חתיכה דלא שרינן במליחה וכו' ע"ש ובב"ח. וגם הרמ"א כתב שם (סעיף ב) דם הלב הכנוס בתוכו, דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה. עיין בש"ך (סימן סח ס"ק יז) ובגליון מהרש"א (ס' עו סעיף א) ומחצית השקל שם.
וקצת פוסקים חשיבי לדם הלב חיוב כרת עיין ברמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ג) בספר החינוך (מצוה קמח) שדם הכנוס בלב חייב עליו כרת ובשו"ת חדות יעקב (חלק יו"ד סימן ד) ציין לפמ"ג במשב"ז (יו"ד סימן ע"ב) שכתב דלרש"י יש רק שני מיני דמים והם דם הנבלע בבשר וזה בלאו ודם המתכנס בחללו בשעת שחיטה וזה בכרת ולהרי"ף ורמב"ם יש ג' מיני דם אחד הנבלע בבשר, ואחד הדם שעומד תמיד כנוס בחללו והוא דם הנפש והוי בכרת, ואחד דם הנמשך אליו בשעת שחיטה והוי בלאו ע"ש וברבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טו חלק ה דף קכה טור א) ובשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן קמד) ובש"ך (יו"ד סימן עב ס"ק ט) ובט"ז (שם אות ו) ובשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סימן עב) ובשו"ת מהרלב"ח (סימן קכא) ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן צב) דלב וכבד יש דם בעין ולא הוי בלוע עיין לעיל בשו"ת הרדב"ז שם שגם חילק וכתב דם של בשר הוא דמשרק שריק אבל דם הכבד עב הוא ולא שריק.
וע"פ זה נראה שפיר לתרץ ולדייק בדברי האו"ה הנ"ל ולומר בדם צלול וקלוש אמרינן כבולעו כך פולטו אבל דם בעין לא אמרינן. עיין שם ובש"ך שם וכן ראיתי בספר משנה הלכות (ח"י סימן צ) שציין גם לפמ"ג שדם בעין שאוסר אף בצונן אינו דם פליטה והו"ל כנפל חלב או חלב או שאר איסור שאיסורם מדאורייתא ע"ש. ובזה מובן ההיתר לצלות בשר על הכבד בשיפוד העומד וכן המולייתא אע"פ שהדמים שעל פניהם לחים וצלולים ונוגעים אחד בשני אינו אוסר שזהו דם האברים שפירש ורק בדם עב הכנוס הוא דם בעין האוסר.
ובשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סימן ל) התיר בדבר הכבדים שהקצבים משקעין אותם בדם איזה שעות כדי שיתראו יפים נלע"ד פשוט שאין בזה שום חשש דהא דרכו בהדחה קודם הצליה משום דם בעין שעליו שכן נהגו ע"כ וקשה הא חלק מהפו' דלעיל סוברים אליבא דמרן לצלי לא בעינן הדחה כלל אף לכתחילה ולכן אין דרכו בהדחה לפני הצלייה וכ"כ הש"ך שם (ס"ק א) וציין גם לרא"ש והטור והב"י דלא בעי הדחה כלל משום דם שבעין לפי שהכל האש שואבו ומובא בכנה"ג שם שציין להגהות אשרי בשם ר"י, וריב"ה, והט"ז, והש"ך ע"ש וכ"כ הפרי חדש דלעיל וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן קכו) דבשר לצלי אין צריך הדחה קמייתא. ועוד דסברי כדעת מרן דלא צריך הדחה כלל וכ"ש כבד שדרכו צליה בלבד וכן ראיתי בשו"ת דברי יוסף (סימן ט) שהשיג עליו והעלה במוכר לקונים רבים שאינם ידועים, בודאי דצריך למיחש לקונים דלא מעלי שאינם נוהגים כדין בהדחה, וציין לעוד פוס' ע"ש.
ונראה לומר דממה נפשך נראה להתיר לקצבים משקעין אותם בדם אחר איזה שעות כדי שיתראו יפים שפיר דאליבא דמרן לא בעי הדחה כלל גם כשיש דם צונן אחר שנטף על הצלי הצונן כדמוכח לעיל וגם לדעת הרמ"א וסיעתו שפיר דהא דרכו בהדחה משום דם בעין.
אלא שנראה לאסור לא רק מטעם שו"ת דברי יוסף דלעיל אלא דיש לחוש לפו' האוסרים דם שע"פ החתיכה אוסר אף בדיעבד וכ"ש כאן שזהו בקום עשה שטובל את הכבדים בדם אחר וזהו לשון כנה"ג שם לענין הלכה נראה דכיון דהרמב"ן, ורבינו יונה, והרא"ה, והמרדכי, והר"ן אוסרים אפילו בדיעבד וגם דברי התוס' לתירוץ א' אינם חולקים וכו' הלכה כהרמב"ן וסיעתו אי משום דרבים נינהו אי משום דאינהו מחמירי באיסור דאורייתא לחומרא וכו' ע"ש וכן דעת הרשב"א לאסור אף בדיעבד והביאו הפרי חדש שם. ושו"ר בילקוט יוסף (סימן עג אות כב) שלא הכריע בדבר.
לסיכום: אין חשש להעביר בשר לצלי אף אם ינטף ממנו דם האברים שפרש על צלי צונן הנמצא על האש. אלא אם כן יש חשש שיטוף דם ממקום כנוס הנחשב דם בעין.
פירות הנושרים:
1. דם בעין שנטף בהעברת בשר ע"ג הצלי הוא דאסור ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה מכיון שהוא עב ואינו מעורב עם ציר ונבלע בבשר ואין כוח באש להוציא את דמו ולא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה. ואחינו בני אשכנז אוסרים אם אין שישים כנגד הדם.
2. דם האברים שנטף על הצלי אוסר כדי נטילה, היינו כשפלט הצלי כל דמו, ומעתה בולע מדם צלול שנפל עליו.
3. חתיכות בשר צוננות עם דמים הנוגעות זו בזו בזמן צלייה אמרינן כבכ"פ.
4. דם היוצא ע"י חיתוך הבשר הינו דם האברים.
5. דם האברים קלוש ויוצא בשעה מועטת.
6. דם בעין אף בטיפת דם אחת אוסר ואיסורו מדאורייתא.
7. העיקר לדינא כדעת רוב רבותינו ראשונים ואחרונים דם שנמלח או שבשלו אין בזה רק איסור דרבנן.
8. נראה שיש להזהיר את המון העם בהעברת בשר שיש לו דם בעין כנוס מעל הצלי שמא ינטף דם על הצלי ויאסור.
9. השפודין שלנו שוכבין ולא תלויין פעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון. לפיכך בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הזנב אסור לכתחילה לצלותם ביחד בשיפוד אחד.
10. הא דאמרינן דם משרק שריק היינו דוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צליי' וה"ה ע"י מליחה.
11. דם האברים שנטף על בשר צונן לצלי אמרינן כבולעו כך פולטו.
12. לכתחילה צריך להדיח את הבשר לפני הצלייה מכל דם שבעין.
13. במקום שיש ריבוי דם בעי הדחה כגון בית השחיטה.
14. דם שעל פני הבשר נחשב קצת כדם שבעין.
15. כשאין לו מים להדיח את הבשר והוא סמוך לשחיטה שהדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתיבש סגי שיקנח החתיכה יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניה.
16. בשר שלא הודח הנפש היפה ביראת ה' תמשוך ידו מלאכלה אפ' אם כבר נצלה.
17. צריך למחות ולהזהיר את המוכרים שימנעו להטביל כבדים בדם כי מצוי אשר אינם מדחים את הכבד לפני צלייתו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5