——–
איתא בב"י (יו"ד סימן רסד) שרבינו יחיאל אומר אם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם דלא דמי לסיטומתא דהתם בא לעולם ומועיל בה קנין הילכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור, אבל דבר שלא יועיל [קנין] כמו בדבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור ע"כ. וכן העלה בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רעח) שנשאל במי שאמר לחבירו שיהיה בעל ברית שלו כלומר שישב על הכסא ויחזיק בתינוק בשעה שמלין אותו ועתה חוזר בו ורוצה ליתנו לאחר. וכתב אם הוא קודם שנולד הדבר ברור שיכול לחזור בו דלא עדיף מקנין דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"כ בחידושי רע"א (שם סעיף א) וראיתי ביד אברהם שם שציין לדעת הרא"ש (בכלל קב אות י) דמותר לחזור ואין בזה משום מחוסר אמנה (וכתב עוד דמה שכתב הש"ך להלן לא ראה תשובת הרא"ש הנ"ל) וטעמו של הרא"ש שם שרק בדבר שישנו בעולם ודבר שיש בו ממש שאלו הקנה לו היה קונה קנין גמור שייך לומר מחוסר אמנה אבל דבר דלא שייך ביה קנין אין בו משום מחוסר אמנה ע"ש וכן נראה דעת רבינו יחיאל שאין בו מחוסר אמנה כשהתנה בעודה מעוברת ועיין עוד בעצי לבונה (שם סעיף א) שמביא שיטות בזה ,ובעיקרי דינים (סימן כח אות כב) שכן נראה דעת הריב"ש ולפי מה שכתבנו בתשובת הרא"ש הנ"ל לא קשה עיין שם.
וכתב עוד (הרדב"ז שם) אבל אחר שנולד הוולד אין יכול ליתנו לאחר לפי שכבר נהגו כל ישראל שמקנים זאת המצווה ע"י דבור בעלמא וכבר ידעת כי המנהג עיקר גדול בכל כיוצא בדברים אלו וראיה מהא דאמרינן במציעא האי סיטומתא פי' רושם שרושמין בחביות קניא ובאתרא דקניא ממש קניא. הא קמן דאע"ג דלא קנה בא' מדרכי הקנין קנה מפני המנהג הכא נמי הואיל וכן הוא המנהג צריך לקיים דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ועיין בברכי יוסף (שם אות ד) שציין לעוד פוסקים כהרדב"ז ולכן אם הבטיחה לו האם כאשר כבר נולד חייב לקיים ואם לאו עבר איסור שארית ישראל וכו' (ונראה שלא יכול לחייבו יותר מזה רק עבר איסור ואילו לדברי רבינו יחיאל לעיל משמע שזהו קנין גמור) וכתב הב"י שם בשם הרא"ש שפשוט שאין להבטחה קיום כלל אלא בתקיעת כף או קבלת חרם וכתב הרא"ש עוד שאף אם הקנה בקנין גמור יכול לחזור בו כדלעיל ע"ש.
ועיין שם שהובא מעשה שהיה בימי רבינו תם באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדין על שכר הברכה ושאלו לרבינו תם והשיב דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו (ב"ק דף פד:) ואפילו תפס מפקינן מיניה וכ"כ בספר אור זרוע (חלק א – הלכות כיסוי הדם סימן שצט) וכתב עוד היכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון פר"ת וכן כתב ריב"א דאין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתורה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני עיין עוד בשו"ת מים עמוקים שלהלן וצריך לומר דזהו דווקא שהמוהל השני לקח את המילה של הראשון הא אם לקח לאבי הבן שהוא מוהל חייב עיין ב"י (חושן משפט סימן שפב) מי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב וכ"כ ש"ך (שם ס"ק ד) ועיין הטעם בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן ג) כשהוא חוטף מהאב עצמו, הרי מלבד הברכה, חטף ממנו גם עצם המצווה, לא סגי ליה בעניית אמן לחוד, דזה אינו אלא כנגד הברכה, אבל בעד גוף המצווה צריך לשלם לו.
נמצאנו למדים שאף אם הוזמן המוהל הראשון ולבסוף מל השני אין לו עליו כלום אבל אם עדיין לא קדמו המוהל השני והרי שניהם עומדים לפנינו כתב שם שאז ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם וודאי לא עבר אבי הבן על "שארית ישראל לא יעשו עולה" שלא שלח לשני רק בשל אפיסת הראשון עיין להלן בהמשך דברינו ,ובדברי הגר"א (שם אות טו). ולכן גם כאן למי שהובטח ראשון הוא קודם וכן העלו להלכה בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן תתקמט) ושו"ת בנימין זאב (סימן תכ) ובקיצור שולחן ערוך (סימן קסג סעיף א) וע"ע בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן ע) שהעלה חילוק בין מצווה שכל ישראל חייבים בה כגון מילה למצווה שלא כל ישראל חייבים בה שבמקום מצווה אפי' שהחזיק המחזיק בה. כההיא דמכרי כהונה דחשיבי מוחזקי' בה. ואין אחר יכול לקחת אותם מ"מ בדבר מצווה שכל ישראל חייבים בה לא חשיב מוחזק ויכול אחר להקדים ולקחתה מ"מ לכתחילה ודאי אין מוציאין הראשון מחזקתו. ועיין בזוכר הברית (סימן ב אות ח ואות לב) שיש קדימה מדין מכירי כהונה וכ"כ במגדל עוז (נחל שלישי אות כ) ולבושי שרד שם ובחידושי רע"א (סעיף א) שאם היה רגיל ליתן לו המצווה וגם נדר לו אינו יכול לחזור בו.
ואם אבי הבן רוצה לשנות אפי' ששני המוהלים נמצאים כאן פירש ריב"ם שם שאין בית דין יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפניה ג יג) ומותר לקרותו רשע דהיינו בדבר שאין לבעלים בו אלא טובת הנאה שאפילו מתנה מרובה דינו כמתנה מועטת שאסור לחזור בו וה"נ במילת בנו שאין לאב בו אלא טובת הנאה דינו כמתנה מועטת שאסור לחזור בו משום מחוסרי אמנה וכן נמצא מהרדב"ז הנ"ל וכן משמע מהנ"ל ואף לרא"ש שכתב שיכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא מודה דאית בה משום שארית ישראל וכו' עיין בד"מ (סימן רסד אות ד) וברמ"א שם ובט"ז שם (ס"ק ה) ובש"ך (ס"ק ז) ועיין לעיל בדעת הרא"ש (כלל קב אות י) שאינו נחשב מחוסר אמנה (ומה שכתבו בשמו שנחשב מחוסר אמנה לא ראו תשובה נוספת של הרא"ש הנ"ל עיין ביד אברהם שם).
ושו"ר בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קצה) שהעלה אף דאפשר דבמילה מצוה להדר אחר יותר צדיק גבי פדיון הבן אין מצוה לחזור אחר כהן יותר צדיק, וא"כ מכל שכן שאסור לחזור בו, כיון דאין לנו היום כהנים מיוחסים. ומ"מ פשיטא דאם יבוא אליהו ויאמר [על אחר] שזהו בודאי כהן שמותר לחזור והבן.
איברא זהו דווקא כאשר האב הזמינו שהוא מחוייב מה שאין כן אם התינוק אינה בת חיוב כלל עיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תעב) אם יש לו אב האב קודם. והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ז' ב') דכל היכא דאב מל מברך למול משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל. ומכל מקום אם אין אב לנימול אזי מוזהר הבית דין ובית דין חייבין למולו ועיין עוד לעיל שכתבנו בספרנו בזה וכ"כ הב"י שם בשם רבינו טוביה דאין כח לאשה ליתן לאחר למול מאחר דלא שייכא במצוות מילה וכתב דהכי מסתברא ובפסקי מהרי"ק (סימן רסו) וכ"כ הרמ"א שם והש"ך (ס"ק ח) ומגדל עוז (נחל שלישי אות יח) וזוכר הברית (סימן ב אות ל) ולבושי שרד שם בשם מהרי"ע.
וראיתי עוד חילוק במגדל עוז (נחל שלישי סעיף יד) ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן פט) שאם האב עצמו מוהל, אלא שחשב שלא יוכל להיות שם בעת המילה, ומפני כך העמיד אחר במקומו, ואירע שבא באותה שעה, אפילו כבר התחילו לעסוק בצרכי המילה והכין עצמו המוהל המורשה לקיים המצווה, מיד בבוא האב פקע זכותו ממילא, וכל לגבי נפשיה ודאי הדר ביה, דמצווה בו יותר מבשלוחו, ופשיטא שאין על האב שום עונש או תרעומת בעבור החזרה עכ"ל וכ"כ לבושי שרד בשם מהרי"ע וזוכר הברית (סימן ב אות כג) וכן משמע מהט"ז (ס"ק ה) שהתיר לחזור אף בנזדמן לו מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאילו היה שם בשעה שנתן לראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו אלא אם כן נשבע שצריך שיתירו לו ע"ש ועיין שם בפ"ת שהעלה בדברי הט"ז דהיינו דווקא אם מצא אחר צדיק יותר או אוהבו יותר ואם לאו יש מחוסר אמנה עש"ע ואם נשבע או שתקע לו כף עיין שם בט"ז ולבושי שרד בעיקרי דינים (סימן כח אות י) ועיין שם עוד דביטול מריבות הוי דבר מצווה לענין להתיר שבועת הנשבע.
(וכדאי קצת להעיר למוהלים הרוצים להספיק כמה מילות בזמן קצר ובשל עיכובי הדרכים או בשל אי עמידה בזמנים של בעלי הברית וכד' נגרמים איחורים רבים בזמני המילה ונגרם טורח ציבור מיותר ואף חילול שם שמים ובפרט שלעיתים בשל זאת מלים בשקיעה ואף אחר השקיעה בין השמשות וזהו דיעבד גמור)
לסיכום: כאשר הוזמן ע"י אם התינוק אינו כלום מאחר שאין כח לאשה ליתן למול את בנה מאחר דלא שייכא במצוות מילה וכ"ש בעודו עובר שאפי' אם התנה האב אינו כלום.
פירות הנושרים:
1. כשמתנה בעודה מעוברת להיות מוהל אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם.
2. קודם שנולד התינוק הדבר ברור שיכול לחזור בו ולקחת מוהל או סנדק אחר וכד' ואינו בכלל מחוסר אמנה.
3. אם הובטח לאחר שנולד התינוק ואבי הבן רוצה לשנות אין בית דין יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".
4. כשעדיין לא קדמו המוהל השני והרי שניהם עומדים לפנינו ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם ואין כאן מחוסר אמנה במה שהזמין את השני שאינו רק בשביל אפיסת הראשון.
5. אמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו המוהל חייב.
6. כשהאב עצמו מוהל וחשב שלא יוכל להיות בעת המילה, והעמיד אחר במקומו, ואירע שבא באותה שעה, אפילו כבר התחילו לעסוק בצורכי המילה והכין עצמו המוהל המורשה לקיים המצווה, מיד בבוא האב פקעה זכותו.
7. אף אם נזדמן לו מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן לראשון. למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו.
8. כל דבר דלא שייך ביה קנין גמור אין בו משום מחוסר אמנה.
9. מי שרגיל למול למשפחה מסויימת הוא זוכה מדין מכירי כהונה.
10. מוהל שהוזמן לברית והתעכב בדרך ולכן הוזמן מוהל אחר למול ושניהם הגיעו יחד המוהל הראשון הוא צריך למול וכן הדין בסנדק וכד' ואין לאבי הבן משום מחוסר אמנה.
11. היכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון. אין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתורה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני.
12. בפדיון הבן אסור לחזור בו, כיון דאין לנו היום כהנים מיוחסים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5