——–
אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. כמובא בשבת (דף כג.). וכן כתבו התוספות במגילה (דף ד.) שאף הן היו באותו הנס ופירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית, בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו. וקשה דלשון שאף הן משמע שהן טפלות ולפירושו היה לו לומר שהן לכך נראה לי שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג וכן בפסח שהיו משועבדות לפרעה במצרים וכן בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן וכו'. וראיתי בפוסקים עוד טעם לדבר כמובא בספר אור זרוע (ח"ב הלכות חנוכה סימן שכד) שאף הן היו באותו הנס שגזרו יונים על כל הבתולות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס ואם הדליקה אשה יצאו בני הבית י"ח ובחידושי הריטב"א שם לא נוח לו פרש"י שהובא באור זרוע דע"י אשה נעשה הנס וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק. וגם העלה שם שיכולה להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה. וודאי שהכוונה להוציא י"ח גם את הגברים ולא רק נשים וכפי שביארו יותר המאירי בשבת וראבי"ה (ח"ג הלכות חנוכה סימן תתמג) ומנורת המאור (פרק ב תפילה הלכות חנוכה עמוד 206) אשה ודאי מדליקה ומפקא נמי לגברא דאמר רבי יהושע בן לוי וכו'.
אלא שראיתי בספר כלבו (סימן מה) שכתב בשם בעל העיטור שנביא דבריו לקמן בס"ד שאין לנשים להוציא י"ח אנשים דאע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות זהו לפי שאין שם אנשים בעת ההדלקה ע"ש נמצא לפי דבריו כשיש אנשים אין לה להדליק מטעם שלקמן ואינם מוציאות אותם י"ח וכמ"ש בערוך השולחן (סימן תרפט אות ה) לשיטת בה"ג והמרדכי דכמו שבמגילה אינה מוציאה י"ח שחיובה הוא בשמיעה ולא בקריאה כאיש, כך במצות נר חנוכה אין חיובן בהדלקה אלא בראיית נר חנוכה ע"ש. והמאירי שם ועוד השיגו עליהם ע"ש וכן מרן בשו"ע שבסמוך והפוס' אחרונים הט"ז (ס"ק ד) והפר"ח (ס"ק ג) מחזיק ברכה (אות ד) פמ"ג (ס"ק ד) באר היטב (ס"ק ג) וערוך השולחן (סעיף ה) וקיצור שולחן ערוך (סימן קלט סעיף טז) ועוד רבים כתבו שהאשה יכולה להוציא את האיש י"ח. דהיינו מ"ש בגמ' אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש. זאת ועוד שהפי' שהאשה יכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית וכדברי הראשונים דלעיל. ואיברא דהמג"א כתב (בסי' תרע"ה ס"ק ד') אשה מדלקת בעד כל בני הבית, ומשמע מדבריו אבל עבור אחרים שאינן מבני הבית אינה יכולה להדליק. מ"מ עי' להרב שפת אמת בשבת (דף כג.) שכתב אשה יכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית ומ"ש המג"א גם באשה פי' בעד כל בני הבית, איני יודע מי הכריחו לפרש כן וצ"ע עכת"ד.
ותירץ הברכי יוסף (או"ח סימן רעא ס"ק א) מה שהקשה הב"ח דכאן פסק מרן דמוציאות את האנשים ואלו גבי מגילה סימן תרפ"ט (סע' ב) כתב בש"ע יש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים. ותימה שכאן פסק כפירש"י (ערכין ג א), והפסקים סותרים זה את זה, עכ"ד. ולק"מ דבסי' תרפ"ט מדברי מרן שנכתבו בסתם קודם דעת הי"א הנ"ל מוכח דמוציאות את האנשים, וסברת הלכות גדולות (הל' מגילה עמ' רלה) כתבה בלשון י"א, וידוע דדעת מרן לפסוק כסתם, ואם כן שוו "בשעוריהן" פסקי מרן, ואין כאן סתירה. וכן האריך בזה פרי חדש שם ועיין עוד לקמן בזה בדברינו בהלכות פורים (סימן נב). ובכנה"ג שם נתן טעם מאי שנא נר חנוכה ממגילה שבחנוכה נעשה נס ההריגה על ידה ע"ש.
אמנם כתוב בספר כלבו שם בשם בעל עשרת הדברות שאין נשים מוציאות אנשים בקריאתם וטעמו משום דקול באשה ערוה, ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת ההדלקה וצ"ל ללא טעם זה מוציאות כפוס' הנ"ל ובשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן ריח) מתחילה הביא ראיה דאפילו דיבור נמי אסור משום קול באשה אמנם במסקנת דבריו העלה שדיבור שרי אלא מקרא מגילה כיון דצריך לקרא בטעמים והוא כעין נגינה ושפיר מקרי קול באשה ערוה ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי דהתם ליכא נגינות הטעמים ואפשר דכיון שהמנהג לברך ברכת הדלקה בניגון ובנעימה נמי הוי קול ערוה אבל דיבור סתם לא הוי ערוה. וראה בכף החיים (בסימן תרפט אות יג) שאין קול האשה בקריאת מגילה נחשב קול ערוה כיון שאינו של שיר .
ואע"ג דאמרינן הדלקה עושה מצוה ואין חש"ו מדליקין ואם הדליקו לא עשו כלום. וכפי שכתב בספר הלכות גדולות (סימן כד עמוד רסד) בכדי להדליק נר של חנוכה צריך שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות, וכן החרש והשוטה, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן. אמנם בספר העיטור (עשרת הדיברות הלכות חנוכה) פי' כשהדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום ומסתב' כשלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך איכא מנהגא ואזלינן בתר מנהגא והובא גם בספר שבולי הלקט (ענין חנוכה סימן קפה) ובספר כלבו (סימן מה) בענין מגילה. וכן הובא בב"י (או"ח סימן תרעה) שלא ידליקנה חרש שוטה וקטן אבל אשה מדלקת וכו'. וכתב הר"ן (יב. ד"ה האי) הילכך הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה כלום מיהו כתב בעל העיטור (הל' חנוכה קטז.) דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג כדאמרינן בירושלמי דמגילה (פ"ב ה"ה) מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורים לרבים ע"כ.
וראיתי לשפת אמת (שבת דף כג.) שתמה על דברי הר"ן דהא לא קיי"ל כר"י דס"ל הכי במגילה וקטן אינו מוציא גדול כמ"ש הר"ן עצמו שם דתרי דרבנן לא מפיק חד דרבנן ומ"ש הר"ן בשם הירושלמי דהתקינו שיהיו קטנים קוראים לרבים אפשר דקאי בס"ת דמן הדין קטן עולה למנין שבעה ותליא במנהגא אבל לא במגילה וא"כ מאי ראי' מביא הר"ן לנ"ח ונראה לו ליישב דס"ל להר"ן דבאמת הלשון מצות חנוכה נר איש וביתו משמע דא"צ המדליק לכוין להוציא כל ב"ב והמצוה הוא רק להיות נר בבית כמו מזוזה ואפי' אחר שאינו מב"ב מדליק נ"ח או קובע מזוזה כשר אלא דצריך להיות ההדלקה מבר חיובא דאי לא"ה אין עליו שם נר מצוה ולהכי שפיר מסתברא דבהגיע לחינוך כיון דמחויב הוא שפיר מיקרי נר מצוה ויוצאין בו ולא שייך הכא לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן ודמיא שפיר לקריאה בס"ת שאין צריך לכוין להוציא הציבור אלא שהציבור ישמעו קריאה מבר חיובא ולהכי בהגיע לחינוך בכלל בר חיובא הוא.
ומרן בשו"ע (סעיף ג) לא פסקו להלכה וז"ל אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה; אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום, ואע"פ שהניחה גדול ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך, מותר ע"כ והכלל ידוע סתם וי"א הלכה כסתם. צ"ל שזהו דוקא בנר מצוה פסל מרן את הקטן הא בשאר נרות הידור שרי לקטן שהגיע לחינוך להדליק וכמ"ש הבן איש חי (ש"א פ' וישב אות חי) ובספר תורת מועדים (חנוכה) לגאון הרב דוד יוסף שליט"א שטוב לחנכם במצוות וראוי לעשות כך. אמנם ראו ראיתי בשלחן ערוך המקוצר לרב רצאבי (חלק ג סימן קכ הערה מז) שכתב נהגו שקטנים מדלקים ע"ש.
נמצאנו למדים שאשה מחויבת בהדלקת נ"ח כאיש ויכולה להדליק בעד כל בני ביתה. ואין לומר שהכוונה שהן חייבות ובעליהן מוציאים אותן בהדלקתם, אלא שמדליקות אפילו להוציא את בעליהן ואנשים ידי חובתם. וזהו כדברי כל הראשונים והאחרונים הנ"ל. דמ"מ בני ביתו של אדם שפיר נפטרים ויוצאין בהדלקת נ"ח ע"י בעה"ב ולא מפני שליחות רק מפני שמעיקרא החיוב מונח על הבית וכפי שיתבאר לקמן שמצות נר חנוכה עשאוה כחובת הבית ויש בה גם חובת גברא, ואינו דומה למזוזה שלאחר שקבעו בבית את המזוזה ממילא נפטרים לגמרי כל דיירי הבית, ואף אם קבעה אדם שאינו מבני הבית ושלא בשליחות בעה"ב יצאו בני הבית ידי חובתן והבית נפטר מחובת המזוזה, ואילו בנר חנוכה שהדליקו אחד שלא מבני הבית שלא בשליחות בעה"ב פשיטא דלא עשה כלום ולא יצאו, וזהו משום דחכמים הטילו המצוה גם כחובת גברא על האדם שזה מוטל אקרקפתא דגברא. כמ"ש ביאור הלכה (סימן תרעה ד"ה אשה מדלקת) על ידי אחד מבני הבית והשאר נפטרים ממילא עיין לשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב-ג סימן נח) ולרב רצאבי שם. הנה מובן בפשיטות דלא הטילו חיוב המצוה אלא על א' מבני הבית עיין לשפת אמת (שבת דף כג.)
ויותר מזה כתב רבינו ירוחם (בתולדות אדם וחוה נתיב ט חלק א דף סא טור ב) אשה מוציאה את הרבים ידי חובתם ויכולה להדליק נר חנוכה וכ"כ ספר כלבו (סימן מד) והנשים נראה לומר שאחר שהן מדליקות ומברכות מוציאות האנשים, וכתב המג"א (אות ד) ובמחזיק ברכה (אות ד) והפמ"ג (בס"ק ד) אף אם לא ענו אמן וכ"כ בקיצור שולחן ערוך (סימן קלט סעיף טז) שיכולה להוציא את כל בני הבית ע"ש. וכן משמע משפת אמת שם נראה דיכולה להדליק אפי' אם אינה מבני הבית ע"ש. וכמ"ש בחידושי הרמב"ן בפסחים (דף ז.) נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה ועיין עוד לקמן (ובסימן נ).
וכן בעניין הקידוש גם מוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם עיין לשו"ע (או"ח סימן רעא סעיף ב). אלא שהמג"א (בס"ק ב) כתב בשם התוס' כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש והובא במשנ"ב (ס"ק ד) שמוציאות את האנשים והסכימו לזה הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא א"ר ודה"ח וכ"כ בילקוט יוסף (חלק ד סימן רעא אות ח). ועיין עוד בשו"ת בנימין זאב (סימן רצו) דכבוד הצבור גדול הוא דהא הכהנים כשנושאין כפיהם פניהם כלפי הצבור ואחוריהם כלפי ההיכל.
יוצא איפוא שמעיקר הדין ודאי שהאשה מחוייבת להדליק נ"ח ויכולה להוציא י"ח את בני ביתה ואף את הרבים שאינם בני ביתה. ודייק גם מדברי הרמב"ם (בהלכות חנוכה פרק ד הלכה ט) שכתב נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה ע"כ מדלא כתב אשה מוכח דאשה מחוייבת כמו איש ללא חילוק והפרש וכמ"ש בהגהות מיימוניות שם. אמנם ודאי יותר טוב שתדליק רק כשבעלה אינו בבית דהא היא מחוייבת כאיש וכשבעלה בבית לכתחילה הוא ידליק ויוציא י"ח את כל בני ביתו דהוא קודם וכמ"ש בספר הפרנס (סימן קנ) אשה וודאי מדלקת במקום שאין איש וכ"כ הריקאנטי (בסימן קנד) בשם ריא"ז דאם הדליקה האשה נר חנוכה יצאו בני הבית ידי חובתן מאחר שעל ידן נעשה הנס וכ"כ הראב"ן (שבת סימן שמ) כי איכא בעלה איהו קדים דאיהו נמי מחייב, והאי דלא מדלקי גברי בערב שבת משום דאמר מר היא כבתה נרו של עולם והוא אדם שנענש היתה על ידה לפיכך תדליק נר של שבת ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ב) בשם האגודה פרק במה מדליקין גבי הדלק' נר חנוכה וז"ל אם אלמנה בעלת הבית תדליק ותפטור בני ביתה דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו.
וכעין זה ברכת הגפן בקידוש וכד' שכתבנו לעיל וכשאינו יכול היא יכולה להוציאו י"ח בהדלקתה. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ב) בשם האגודה (פרק במה מדליקין גבי הדלק' נר חנוכה) וז"ל אם אלמנה בעלת הבית תדליק ותפטור בני ביתה דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו.
וכשבעל המשפחה הדליק בבהכ"נ וכד' וברך את כל הברכות (על הנסים ושהחיינו) כמובן שאינו יוצא י"ח בהדלקת נ"ח בבהכ"נ עיין בזה בדברינו (בסימן מ) כשחוזר להדליק בביתו ולברך ברכת שהחיינו וי"א גם ברכת על הנסים אינו יכול לחזור ולאומרם שמא יצא י"ח במה שבירך קודם בבהכ"נ עיין במחזיק ברכה (אות ח) ובן איש חי (ש"א פ וישב אות יא) ושו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן עז) ובילקוט יוסף (עמ' 202) דיש לחוש שלא יחזור לברך שעשה נסים ושהחיינו בביתו, שספק ברכות להקל אלא אם כן מכוון להוציא את בני ביתו.
ונראה אולי לומר שעדיף יותר שהאשה היא תברך את כל שלשת הברכות ותדליק ותצא י"ח ותכוון להוציא את בעלה י"ח גם בברכות שהחיינו ועל הנסים. דאף לשיטת הראשונים הנ"ל שאינה מוציאה י"ח במגילה וכן בהדלקת נ"ח שחיובן רק בראיה ולא בהדלקה אבל כשמדלקת בשביל הבעל ודאי שרי וכמ"ש הב"ח (בסימן תרעה) וערוך השולחן (בסימן תרפט אות ה). איברא שלא ראיתי בפוסקים שהעלו כך אלא כתבו שהבעל עצמו מדליק גם בביתו ואינו מברך על הנסים ושהחיינו אלא אם כן הוא מכוון להוציא את אשתו ובני ביתו. וקשה דהא מרן בשו"ע (סימן רעג סי' ד) כתב שאין הבקי מוציא את הבקי אלא כשאינו יודע ע"ש ובמג"א (סימן רעב ס"ק ט). דאסור לקדש ליודעים ע"ש ובדברינו בזה בברכות המגילה (בסימן נב).
ונראה לומר שהוא ידליק דמצוה בו יותר מבשלוחו, והיא תברך ותכוין להוציאו בכל הברכות. דמצינו שזה יעשה המצוה וחבירו יברך כמ"ש בשו"ת מהר"ם חלאווה (סימן צז) תלמיד הרשב"א מדאמרי' בירושלמי במגלה שאחד מברך ואחד קורא, משמע לו דודאי שרי שאחד יברך והשני יעשה מצוה ע"ש וכן דעת תרומת הדשן שהובא בב"י (או"ח סימן תקפה) בענין מי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן. וכמ"ש במשנ"ב (ס"ק ה) שכן העלו האחרונים באופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א.
וכ"כ המג"א (בסימן תרעו ס"ק ד) ולבושי שרד שם שאחד מברך והיא תדליק וכ"כ הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יד) ובספרו בהלכות חנוכה (ש"א פ' וישב אות ו) שאחד ידליק ואחר יברך כגון בחולה ע"ש. וכ"כ כף החיים (סימן תרעה אות ט). וכעין זה כתב בעל משנ"ב (סימן תרעט ס"ק א) אשה המדלקת נר שבת שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקתה א"כ לא תדליק אח"כ נר חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והוא יברך אקב"ו להדליק בשבילה אבל ברכת שעשה נסים וכן שהחיינו ביום א' יכולה בעצמה לברך אמנם מערוך השולחן (סעיף ג) משמע יברך לה את כל הברכות וז"ל אשה שהדליקה דבסתמא מקבלת שבת ידליק לה אחר נר חנוכה והיא תשמע ותענה אמן. ומדברי בעל המשנ"ב ברור הדבר שיכול הבעל להדליק ולברך על הנר ושאר הברכות תברך האשה.
אמנם ראיתי מה שכתב החיד"א במחזיק ברכה (סימן תרפט אות ד) בשם זקן אהרון שהאריך בזה שם דבעינן שהעושה מצוה הוא יברך והובא גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן נג) שהרב בית דוד ויקהיל שלמה הקשו על התה"ד והלכות קטנות שהתירו אחד יברך ואחד יעשה מצוה עיין עוד בזה בדברינו (בסימן נב). וראיתי בספר ערך השולחן (סימן תקפה אות ג) שחילק בזה דאם המוציא אחרים כבר יצא י"ח לא יברך השומע, אבל לכו"ע יכול אחד לברך ואחר עושה מצוה דליכא למיחש דאחר הברכה לא יעשה חבירו את המצוה (ואזי הברכה לבטלה) דרמיא עליה חיוב המצוה, אבל ביצא י"ח אין לשומע לברך שמא אחר הברכה ימלך חבירו שלא להוציאו י"ח דלא רמיא עליה חיובא כלל. ובנדון דידן האשה תברך והאיש ידליק ולא חיישינן לשמא ימלך דהא הוא מחוייב במצוה זו ואף אם ימלך לא חיישינן לברכה לבטלה דהא היא יכולה להדליק בכל רגע ורגע. (ולא דמי לתקיעה בשופר או קריאת המגילה שיתכן שאינו בקי בהן ולא יוכל לתקוע או לקרוא והוי ברכתו לבטלה).
וכן כשאין האיש יכול להדליק כגון סומא שאשתו מדלקת עליו כמ"ש מג"א שם. וכן מובא בביאור הלכה שם (ד"ה אשה מדלקת) דידוע מה שארז"ל בברכות בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ומה שאמר דקא מדליקי עלי בגו ביתאי מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית ועל זה לא נאמר תבא מארה ח"ו. וכמ"ש בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן נא) כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן הדלקת נרות חנוכה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק נרות חנוכה. ושו"ר בשאילתות דרב אחאי (פ' וישלח שאילתא כו) כדברי הגמ' בשבת (דף כג.) שאשתו פוטרתו ואינו צריך להשתתף וז"ל אורח חייב לאישתתופי בהדי בעל הבית בנר חנוכ' והוא שהיה רווק אבל יש לו אשה לא צריך שאנשי ביתו מדליקין בביתו כי הא דאמר רב ששת אכסניי חייב בנר חנוכה ואמר רבי זירא כי הוינן בי רב הווה מישתתפנא בפריטי בהדי אושפיזאי כי נסיבנא אמינא לא צריכנא דמדלקי עלי בגו ביתי. ואף הב"ח (בסימן תרעה) כתב כן שאע"פ שאין האשה מוציא את האיש במקרא מגילה אבל בנ"ח המנהג שהאיש סומך על אשתו שמדלקת עליו בביתו והיא מדלקת ולא שליחו ע"ש. ויתרה מזאת העלה בשו"ת תורה לשמה (סימן עח) מה שמדליקין עליו בביתו שהוא פטור לגמרי מן המצוה ואין עליו עוד חיוב כלל ואינו צריך שיכוין לצאת בהדלקת אשתו אלא הוא מאיליו נפטר בהדלקתה ואע"ג דלא כיוון ולכן ס"ל למרן ז"ל דאם יבוא לברך על הדלקתו הוי חשש ברכה שאינה צריכה ע"ש. ושו"ר לספר המנהגים (טירנא מנהגים חנוכה אות יט) שכתב מי שהפליג מביתו ג' או ד' ימים קודם חנוכה, ופקד לאשתו שתדליק עליו, אז הוי ודאי ברכה לבטלה אם יברך הבעל ע"ש. וגם הברכי יוסף (סימן תרעז אות ב) כתב שאין הדבר תלוי כלל בכוונת הבעל בין יכוון ובין לא יכוון פטור ע"ש.
וכן באונן הפטור מהמצוות וכן מנר חנוכה כתב בעל המשנ"ב (בסימן תרע ס"ק יב) בשם א"ר דאשתו תדליק. וכתב בשם הפמ"ג דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה.
והנוהגים שכל בני הבית מדליקים וטעמם מהדרין מן המהדרין כאחינו האשכנזים אין הנשים בכלל זה דהיינו כל בני הבית מדליקין למעט האשה כמ"ש הרמ"א (בסימן תרע"א) ע"ש. ומה שאין אשה מדלקת תירץ הא"ר שהובא במחצית השקל שם (ס"ק ד) דאשתו כגופו דמי וכמפורש בתשובת מהרש"ל ע"ש. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק ט) אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן כא) שציין לאליהו רבה (בסי' תרע"א סק"ג וסי' תרע"ז סק"ד) דס"ל לגבי הדלקת נר חנכה דאיש ואשתו אינו בכלל מהדרין שכ"א ידליק משום דאשתו כגופו וכגוף א' דמיין עיי"ש. וטעם אחר לזה ראיתי בשו"ת חיי הלוי (ח"ב או"ח סימן מה אות כה) בשם החת"ס שאין הנשים מדליקין נ"ח משום שכל כבודה וגו' דהיינו במצוה שיש חשש תערובת אנשים פטורה ומטעם זה אינם מקדשים את הלבנה וציין שם לעוד אחרונים שכתבו כן ע"ש. אלא שהברכי יוסף (בסימן תרעא) השיג על דבריהם דנראה הדבר כגריעותא לאשה שהילדים והילדות הקטנים ידליקו לעצמם והאשה לא תדליק. ועוד שמפשט דברי הרמב"ם וריא"ז משמע דכשמדליקין נר לכל א' גם אשתו בכלל. אמנם ציין בהמשך שמנהג אשכנז דאשתו אינה מדלקת ע"ש.
וברור הדבר שאשה יכולה להדליק במקום הבעל ומוציאתו י"ח ואע"פ שהבעל אינו נוכח כלל במקום, ומאידך המדליק בביתו ואח"כ הלך להדליק לאחרים (משום שאינם יכולין להדליק) יש חיוב שיעמדו בדוקא אצלו ורק אז יכול לברך ויכוין להוציאם כדין כל ברכת המצות שאף מי שיצא מוציא לאחרים וכמ"ש בדרשות מהר"ח אור זרוע (סימן ז) שכתב בעניין חנוכה, אדם שהדליק כבר נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בעניין אחר נראה למהר"ח שאין לברך ע"כ. והביאו הב"ח שם ומג"א (סימן תרעו ס"ק ד) ומשנ"ב (סימן תרעה ס"ק ט) וערוך השולחן (סעיף ה) ושו"ת שרידי אש (חלק ב סימן סב עמוד תקיח) וכף החיים (אות כ) ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קצ) דאין יכול השליח לברך כלל באין עומד המשלח אף ברכת להדליק ואיש עבור איש יכול לברך ברכת להדליק, אבל ברכת הנס וזמן לא יוכל לברך באינו עומד אצלו, ולכן אסור לשליח להדליק בכל אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות. וכן דעת רבים שיכול לברך רק אם עומד לידו בין איש ובין אשה וראה עוד לקמן שאינו כן דיכול לברך. נמצא שסברתם דמבלי שהמשלח יעמוד בגופו על יד השליח אין לו להשליח לברך כלל.
ומבואר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן פה) דלדברי הב"ח ניחא דבאמת המצוה לכתחלה דחובת הגוף ליתא בשליחות כלל, ומה דמהני ע"י אחרים אינה מעשה ההדלקה, דזה מעשה קוף בעלמא כיון דליתא בשליחות, אלא המצוה מה שמדליק מממונו של המשלח א"כ זה מצות המשלח ולא נעשית ע"י אחרים ע"ש. ולאחר כמה שנים חזר בו (בחלק ח סימן קנט) שכתב ראיתי דיותר מכוון בשיטת הב"ח דודאי עצם ההדלקה הו"ל מצוה ככל המצות דיוצא בשליחות כמבואר בר"ן ומאירי ושאר ראשונים פסחים ז' ואין כאן גדר חובת הגוף, מלבד דמצד מצוה בו יותר מבשלוחו מצוה לכתחלה להדליק בעצמו כמש"כ הב"ח מפורש ריש סי' תרע"ז. אלא דדעת הב"ח דאיכא ב' גדרים א – מצוה להדליק בביתו ומממונו וזה מתקיים גם כשאשתו מדלקת עליו, או כשהשליח מדליק בשליחותו. ב – איכא גם חובת הגוף אינו ר"ל שידליק דוקא בעצמו אלא חובת הגוף להודות על הנס בברכת שעשה נסים שמתקיים עכ"פ על ידי הראיה ובעינן ראיה ממש, וע"כ אעפ"י שמדליקין עליו בתוך ביתו חייב לראות ולברך ודלא כדעת מג"א. עיין עוד בזה בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן נח) שכתב לישב את דברי המג"א שסובר לחלק בין מצוות חיוביות שאי אפשר להפטר מהם כגון אכילת מצה, והדלקת נר חנוכה, שחייב לחזור אחריהם כדי לקיימם, ובהם אין דין שליחות נוהג, משא"כ תרומה שאינו חייב לזרוע ולקצור כדי להפריש תרומה, ולא לגרש כדי לקיים וכתב לה, וגם בפסח עיקר המצוה היא אכילתו, ויכול להמנות על קרבן פסח ולא לקיים בעצמו לקיחה ושחיטה. במצוות אלה השליחות מועילה, אבל במצוות חיוביות אין שליחות מועילה בהם, הלכך הדלקת נר חנוכה כיון שהוא מצוה חיובית אינה נעשית ע"י שליח.
ולכאורה קשה מ"ש נר חנוכה מכל המצות הנעשין ע"י שליח כגון מזוזה, תרומה, ברית מילה, ובדיקת חמץ דשפיר מברך השליח וכמבואר בפוסקים ואפי' כשבעה"ב אינו עומד שם. ותירוץ לזה נראה מדברי ספר כלבו (סימן מד) ופני יהושע (בשבת דף כא:) שכתבו קיימא לן דחובת גברא הוא ע"ש ממילא בכדי להוציאו י"ח צריך לעמוד שם וכמ"ש בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן סב עמוד תקיח) ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא (ב – ג) סימן נח) דבכל המצוות הנעשות ע"י שליח השליח מברך מפני שהוא עושה המצוה בשביל משלחו ואע"פ שאינו מצווה, וכגון במזוזה כיון שהוא קובע עכשיו המזוזה הרי הוא עושה המצוה, וכן בבדיקת חמץ כיון שהוא בודק את הבית, ואפי' אם לא שלחו בעה"ב חשיבא עשייתו משום מעשה מצוה, וכן בתרומה לאחר שיש לו הכח להפריש ועשאו בעלים בשליחותו הרי הוא עושה הכל ושפיר מברך, אולם במצות נר חנוכה כיון שהחיוב הוא דוקא על מי שהבית שלו ה"ז דומה למי שמניח תפילין לחבירו שרק אותו שהתפילין על ידו מברך ולא המניח לו שהוא הלא אינו עושה שום מצוה כשמניח התפילין על יד חבירו, ורק כשחברו שומע מברך כדי להוציאו, והוא הדין בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליקו בבית המשלח דוקא והדלקה בבית של אחר אינה כלום, ולכן אף כשעשהו שליח ומדליק בביתו של בעה"ב אינו מברך אלא שהלה שומע את הברכה ומוציאו עכ"ל.
וכדבריו כתבו שו"ת אגרות משה (חלק או"ח א סימן קצ) ושו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן נ) נמצאנו למדים מדבריהם שאסור לשליח להדליק בכל אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות. לכן אין לשליח לברך אלא כשבעה"ב ישמע הברכות והוי כמו שמברך בעה"ב בעצמו דשומע כעונה. ושו"ר שכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קכח) בהדלקת נר חנוכה אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם. סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו.
וא"ת הרי נר חנוכה אפשר לעשותה ע"י שליח כדלעיל אם כן כיצד מברכין בלמ"ד ולא בעל וי"ל דהוא מחלוקת הפוסקים והר"ן פסחים דף ז' והרא"ש בפסחים (פרק א סימן י) וספר מגן אבות למאירי (ענין ח) וספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) ובב"י שם ועוד שהדלקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין (כג, א) דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד א"נ דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס ע"ש ובערוך השולחן (סימן תרעו סעיף ב) ובשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רצג).
איברא דמשמע מדברי הרא"ש בפסחים (פרק א סימן י) ומחידושי הרמב"ן בפסחים (דף ז.) וספר כלבו (סימן קמו) וספר אור זרוע (ח"א הלכות ברכת המוציא סימן קלט) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק א דף קג טור ב) דמהני לעשות שליח לנ"ח, ובספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן רו) שהרי כמה מצוות אדם נעשה שליח חבירו ומברך עליהן אע"ג שאינן שלו כגון חלה ותרומה ונר חנוכה. וכן נראה מדברי הב"י (בסימן תרעו). וכמ"ש בשו"ת פסקי עוזיאל שם שלקיחת הפסח ושחיטתו וקדושין וגרושין, דומים לגמרי למצוות חנוכה ומהני בהם שליחות, אפילו אינו עומד אצלו בשעת הברכה ע"ש. ומשמע שיברך על הדלקה ואולי גם על שעשה נסים אמנם בשו"ת שבט הלוי חזר בו שם שמועיל שליחות אך לא לכל ע"ש. ושמא זאת כוונת הילקוט יוסף (בעמוד 230) שכתב יכול שליח להדליק במקומו. נמצא דבנר חנוכה אינו מברך בעל אף שאפשר לקיים ע"י שליח כיון שצריך להשתתף בפרוטה או מטעם אחר מברך להדליק. ושו"ר שכתב להדיא בספר חזון עובדיה (עמ' קכ) דמועיל שליח ויברך "להדליק נר חנוכה" בלא "על" ורק לכתחלה צריך המשלח להיות נוכח במקום. ע"ש. וכמ"ש בספ' ברכת ה' (חלק ד פ' ב סע' יד) לגאון הרב משה לוי זצ"ל. כשבני הבית אינם נמצאים בביתם יוצאים י"ח ע"י שליח שידליק עבורם בביתם ומברך על הדלקת הנר בלבד דברכת על הנסים וזמן יצא י"ח בהדלקה בביתו. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן קמה).
ובענין זה ראיתי דיוק בספר גן המלך (סימן מ) בעל שו"ת גינת ורדים על הא דאמרו בגמ' דהאכסנאי משתתף עם בעל הבית בפריטי דייק למה אמרו בפריטי היל"ל סתם דמשתתף עם בע"ה סתם ונ"ל דלהכי אתא למימר שא"צ שיתן האכסנאי כל חצי הוצאת הנרות רק בפריטי דיהיב ליה סגי דהא לאו מידי יהיב ליה לבע"ה דבלאו הכי הוא מדליק בביתו ואין שותפות זו גורמת לו להרבות בהוצאה לכן בכל מידי דיהיב יוצא י"ח ע"ש. גם בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן רג) כתב לדייק למה לא הזכיר בש"ע שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה אלא בלשון אשה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה (א"ח סי' תרע"ה ס"ג). הנה בגמ' נר חנוכה איש וביתו וכיון דבברכה מדבר ולעולם מדליק הבעל כי איש וביתו כתיב ולכן לא רצה לומר בדרך חיוב אשה חייבת שלא רצה לתלות באשה שאין לה בעל ועל רוב מדבר, ולכן באלמנה ר"ל כתב רבינו הבה"ג אלמנה ודאי מדלקת, ואם באשה שתדליק לבעלה ג"כ לא רצה המחבר כי הוא בכלל מארה שאשה מדלקת לו וכמו שמצינו לענין קריאת ההלל ועיין רש"י שם שהוא בכלל בזיון שאשה מברכת לו ומבזה המצות.
לסיכום: אשה יכולה לכתחילה להוציא ידי חובה את כל בני הבית. וטוב שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא.
פירות הנושרים:
1. טוב יותר שהאיש יוציא י"ח את אשתו ולא ההפך, דאיכא בעלה איהו קדים דאיהו נמי מחייב, והאי דלא מדלקי גברי בערב שבת משום דהיא כבתה נרו של עולם והוא אדם שנענש היתה על ידה לפיכך תדליק נר של שבת.
2. הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה כלום.
3. גם קטן שהגיע לגיל חינוך אינו מוציא י"ח בהדלקת נ"ח.
4. קטן שהגיע לגיל חינוך טוב שידליק נרות הידור.
5. דין הבנות כדין הבנים אך נהגו שהבנות יוצאות י"ח בברכת האב.
6. סומא אשתו מדלקת עליו.
7. אונן פטור מנר חנוכה ואשתו תדליק.
8. אונן יחידי שאין אשתו עמו בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה.
9. אשה שאינה מבני הבית יכולה להוציא י"ח את כל בני הבית.
10. חיוב האשה בנ"ח כחיוב האיש.
11. כשיש צורך אשה יכולה אף לברך ולהוציא י"ח בפני רבים.
12. גם במקרא מגילה הנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם.
13. בברכות נ"ח אין קול האשה ערוה וכן בקריאת מגילה כיון שאינו של שיר.
14. השומעין הברכה ובדיעבד לא ענו אמן על הברכה יצאו י"ח.
15. כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן הדלקת נרות חנוכה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק נרות חנוכה.
16. וכן אשה שנעדרת מביתה או חלק מבני הבית אינם נמצאים בעלה מדליק עבורם.
17. גדול הוא כבוד הצבור דהא הכהנים כשנושאין כפיהם פניהם כלפי הצבור ואחוריהם כלפי ההיכל.
18. המדליק את נ"ח הוא יברך וי"א שיכול אחד לברך והשני ידליק.
19. אם הדליק נ"ח בבהכ"נ חוזר ומדליק בביתו בכדי להוציאם י"ח מברך את כל הברכות אלא שכאשר הוא גר לבדו אזי לא יברך על הניסים ושהחיינו. ונראה שעדיף יותר שהאשה תברך את הברכות למעט ברכת להדליק והאיש ידליק את נ"ח ויברך על הנר בלבד.
20. כששניהם צריכים לעשות את המצוה אחד יכול לברך והשני יעשה את מצוה ונראה דזהו לכ"ע .
21. נר חנוכה אפשר לעשותן על ידי שליח וכל שכן שהמשלח נמצא במקום. וי"א רק כשהמשלח נמצא במקום וראשון עיקר.
22. בני ביתו של אדם נפטרים ויוצאין בהדלקת בעה"ב ולא מפני שליחות רק מפני שמעיקרא החיוב חל רק על אחד מבני הבית והשאר נפטרים ממילא.
23. אין הבעל צריך שיכוין לצאת בהדלקת אשתו אלא הוא מאיליו נפטר בהדלקתה ואע"ג דלא כיוון ואם יבוא לברך על הדלקתו הוי חשש ברכה שאינה צריכה. ולכן מי שהפליג מביתו ג' או ד' ימים קודם חנוכה, ופקד לאשתו שתדליק עליו, אין לו לברך דאם יברך הוי ודאי ברכה לבטלה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5