——–
בחולין (דף נד:) אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה, ורבא אמר כשרה, ואי איפסיק ניביה טרפה. והלכתא איפסיק נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי. פירש"י גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד מתעכל נרקב. בוקא ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א. ובדף (מב:) פירש כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת. וכן פסקו התוספות כרש"י שם דף (נז.) הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה וה"ה בבהמה כדפירשי' ולעיל (דף נד:) פסקי' הלכה דאפילו אפסיק כשרה עד דאיעכול איעכולי ולכך נראה דכולה שמעתין איירי דאיעכול ניביה. וכן משמע מהרמב"ם בהלכות שחיטה (פרק י הלכה ג) אלא שלא פירש כרש"י שניבים הוא הגיד שבראש הבוקא אלא הן היתדות שבעצם הכף שיוצאת על העצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טרפה וכ"פ מרן שלהלן ומקור חיים וערוך השולחן שם ועיין עוד בכף החיים (בסימן נה אות חי) שציין לפוסקים רבים דיש להחמיר כשני הפירושים וגם בספר שיחת חולין (דף שסא) ציין לפרמ"ג ועוד וכן בספר בית דוד (שם בעמודי הבית סעיף ו) נמצא שבהמה או העוף שנתעכלו הגידים המחברים את הבוקא דאטמא לעצם האליה וגם הבוקא דאטמא יצא ממקומו (מעצם האליה) טרף עיין עוד בהסבר השיטות בספר ניקור המעשי (דף קסב).
וכ"כ הב"י (ביו"ד סימן נה) שאין חילוק בין עוף לבהמה וציין גם לרשב"א (נד. ד"ה גופא, נז. ד"ה אמר רב יהודה, תוה"א ב"ב ש"ג מב: מג.) וסמ"ג (עשין סג קמג. ד"ה שמוטת יד) וספר התרומה (סי' כ – כא) ורבינו ירוחם (נט"ו אות יח קל.) וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם וכן פסק מרן בשולחן ערוך (שם סעיף ב) עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, טרפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה וכ"כ הגאון הרב יצחק טייב בספר ערך השלחן (סימן נה אות ה) ובעוף דילן שהסחוס והעצם נרקב וממילא גם הניבים נתעכלו הלא הם מחוברים בעצם בסחוס וצרכים לאחוז את הבוקא דאטמא לגוף העוף וגם שם מחוברים בסחוס (וגם הוא רקוב) הנה אף שנתעכלו הניבים עדיין לא ידוע אם שף מדוכתיה ובכדי להטריף צריך עיכול ניבה וגם שף מדוכתיה.
ודע דאם הניבים נפסקו ולא נתעכלו אעפ"י שיצא ממקומו אינה טריפה וכן אם נתעכלו הניבים והבוקא דאטמא לא יצא ממקומו גם אינה טריפה ועיין עוד בשו"ת בריב"ש (סימן שמ) ובשו"ת רדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים ריח) שאין לנו להוסיף בטרפיות על מה שמנו חכמים ולא אמרו אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והוא דאיעכול ניביה עיקר הטרפות משום בוקא דאטמא דשף מדוכתיה אלא דלא מטרפינן לה עד דאיעכול ניביה וטעמא דכיון דלא שף מדוכתיה הדרא וברייא אע"ג דאיעכול ניביה ודבר פשוט הוא וכן העלה במחזיק ברכה (סימן נה אות טז) בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא-יו"ד סימן יב) נמצא לכאורה שאין להטריף את העוף שלנו בשל עיכול ניביה בלבד שמא לא שף מדוכתיה ואף אם אנו רואים ששף שמא שף לאחר השחיטה דכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך שנטרפה (חולין ט.).
אלא נראה שאינו כן כי מה שהכשירו דווקא שוודאי לא שף כגון שראו בהליכתו של הבעל חי ואע"פ שעיכול ניבי אבל כשספק לנו אם שף או לאו ואין ספק שנעכלו הניבים יש להטריף מספק דאיכא ריעותא דרגלים לדבר שמא שף מדוכתיה וכדברי הרשב"א שכתב (בחי' לחולין) והביאו שו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן נב) דהיכא דכבר התחיל מעשה הטורף, רק שאנו מסופקים בגמר המעשה טריפה מספק וכ"כ במחזור ויטרי הלכות שחיטה מספר התרומה (עמ' 782-755 סימן כה) וז"ל כל ספק טריפה שבא לחכם ולא נתברר לו. כגון נשבר העצם ויצא לחוץ ואינו יודע אם מחיים או לאחר שחיטה או ספק סירכא. או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ולא ידע אי איעכל ניביה או שאר ספק איסור בכולן פסק בהלכות גדולות לאיסור. ולא דמי לנשחטה הותרה ע"כ וכ"כ בשו"ת מהרי"ק (סימן לה) אפי' היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבורה ואין יודע אם קודם שחיט' אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה ואע"ג דתלינן בזאב ובמשמוש ידא דטבחא שאני התם דאיכא רגלים לדבר וכמו שפסקו ה"ג ומביאו הסמ"ק לפסק הלכה דכל ספק טריפה לחומרא כגון ספק נשבר העצם כולי ספק לפני שחיטה ספק לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא כו' ולא אמרינן כה"ג נשחטה הותרה כדאיתא התם. ועיין עוד בשו"ת מהר"י בן לב (חלק ב סימן עח) וכ"כ שו"ת דברי ריבות (סימן שי) כל היכא דאיכא ריעותא אזלינן לחומר' משום דהוי ספיקא דאוריית' וכן כתב הר"ן (פרק קמא דחולין) בשם הרב רבי יונה ז"ל דהוא הדין בכל הטרפיות דכל היכא דאתיליד ריעותא אזלינן לחומרא ושו"ת פנים מאירות (חלק א סימן טו) ובש"ך (יו"ד סימן נ ס"ק ג) שספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה פסק לאיסור ורמ"א שם ושו"ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן נב) ועיין עוד בזה בב"י שם ובכנסת הגדולה שם וכף החיים שם ולכן בוודאי שאין להכשיר את העוף דעיכול ניביה ויש חשש ששף מדוכתיה ומקור חיים שם ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן נט) כתב כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהיא חיגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו וכן יבוקש הדבר וימצא שהיתה שמוטת ירך ואיפסיק ניביה והטרפתי הבהמה ע"כ.
ומה שהובא לפני מס' פעמים עופות עם השגחת הבד"ץ כל הבוקא דאטמא היה בצבע אדום חום ולא רואים שם שום ממשות של גידים ונשתנה המראה מהעצם ובשר ואינה דומה כלל למראה הירך השניה וניכר ונראה לעין הריקבון בעצם ובסחוס שעל הבוקא ובתוך המכתש (והניבים נעכלו דהיינו לא נראים כלל) ואין ספק שזאת מחלה שבגינה נתעכלו הניבים ואין לתלות שדבר זה נעשה אחר השחיטה ע"י המכונות שמורטות את הנוצות מפני שהעצם והסחוס רקוב ואם איתא ע"י המכונות היה צריך לראות את הסחוס ואפילו מרוסק וכל שכן שגם הסחוס שבמכתש וכפי שאמרנו גם אין זכר לניבים לא של רש"י ולא של הרמב"ם כי לפחות היה צריך לראות אותם קרועים לכן אין זה יכול להיות ע"י משיכה בכוח עיין עוד בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן מד) שיש לחשוש דהוי עיכול, מכיון שהבשר שמסביב לא היה לו מראה בשר בריא. ובערוך השולחן (שם סעיף ח) כתב שאם הם לבנים ויפים הרי לא נתעכלו ואם סרה לבנוניתם והם כבשר בלוי וכמראה דם אדום יש בהם הרי נתעכלו הניבים כלומר שנרקבו וטרפה.
ואף כשמחזירים את הבוקא דאטמא למקומה יש שם רווח גדול בין החלקים בשל ריקבון הסחוס והעצם וזהו שף מדוכתיה דהיינו שזז ממקמו כפרש"י באיוב (פרק לג פסוק כא) ושופו עצמותיו – מתנתקין ממקומו, ושופו כמו דשף מדוכתיה וכן ראיתי שכתב באר היטב (בסימן נה אות ב) בשם מש"א (דף קמד) כשיש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתיה ע"ש ובספר שיחת חולין (דף שסב) ציין לעוד ודחה מי שחילק בגדרי השף וכ"כ בערוך השולחן (שם סעיף י) בין שנישף לגמרי מהאסיתא ועומד חוץ מהאסיתא ובין שעומד תוך האסיתא שלא שמנדנד את עצמו שם וציין לכנה"ג ועיין עוד בזה בספר בית דוד (שם סעיף ב) ומזה פשוט שיש לבדוק כל עוף תחילה אם שבור או שמוט מפני המכשלות והתקלות שאירעו וזהו המנהג בג'רבא כפי שכתב הגאון רבי כלפון משה הכהן בספר ברית כהונה (מערכת בי"ת אות יג) ובמיוחד שכיום העופות נמצאים בלולים וכמעט ללא תנועה וכידוע שבשל זאת יש קרעים בצומת הגידים ואולי בשל זאת יש ריבוי בעיות בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה כנ"ל.
ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן פט) שנשאל כשאבר נשמט במקום שאינו עושה טרפה. אי בעינן שיהא עור ובשר חופה את רובו דומיא דנשבר וכתב שחיפוי עור ובשר דווקא בנשבר העצם הא בשמוטה לא שמענו. שאם כן בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה דפלגינן בין איפסיק ניביה לדלא איפסיק ובין איעכול דלא איעכול היכי לא פליגי (ר"ל מחלקים) בין עור ובשר חופה את הרוב לאין חופה. וכ"כ כנסת הגדולה (בסימן נה).
לסיכום: עוף אשר בוקא דאטמא שלו רקוב ואין זכר לגידים טרף.
פירות הנושרים:
1. נתעכלו הניבים ולא יצא העצם ממקומו כשר.
2. יצא העצם ממקומו ולא נתעכלו הניבים כשר.
3. נחתכו הניבים והעצם (הבוקא דאטמא)יצא ממקומו כשר וכל שכן אם הוא במקומו.
4. יש להחמיר ולהטריף בעיכול ניבי לשיטת רש"י ולשיטת הרמב"ם.
5. הגדרה של שף מדוכתיה שיש מרווח בין הבוקא דאטמא לעצם הקולית.
6. בעיכול ניביה ויש חשש ששף מדוכתיה יש להטריף.
7. כאשר אין זכר לניבים ויש חשש מדלקת או ריקבון במקום אין לתלות במכונת המריטה (כי היה צריך להיות סימנים).
8. כד איכא ריעותא לפנינו שהיא חגרת איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו.
9. דבספק איסור' לא מהני חזקה ואזלינן לחומרא .
10. ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא כשיש קצת רגלי' לדבר שנעשה לאחר שחיטה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5