——–
איתא בקידושין (דף כט.) לפדותו מנלן דכתיב כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב פדה תפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה? דכתיב: תיפדה תפדה, כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו – אינו מצווה לפדות אחרים וכו'. וכן בקידושין (דף לד.) ובעירובין (דף כז.) וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דמצות עשה שלא הזמן גרמא – ונשים פטורות! ופרש"י שם בנו הבכור, חובה על האב ולא על האם, בקידושין (כט, א) שמעינן לה, מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות – חייב לפדות את בנו, ואשה אינה בכלל פדיון עצמה, דכתיב בכור בניך תפדה ולא בנותיך – אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור.
וכן בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מז) ובספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה פ) ובהלכות ביכורים (פרק יא הלכה ב) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצוה זו היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כט א) ובמרן לקמן. נמצאנו למדים דאין הנשים שייכות כלל במצות פדיון הבן ולכן אינם יכולים לפדות את בנם. וכ"כ בספר הפרנס (סימן רצד) וספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פדיון הבן) האב מחויב לפדות את בנו ולא האשה. ובברכי יוסף (יו"ד סימן שה אות א) כתב אף אם פדאתו האשה מנכסי בעלה אינו פדוי.
וגם כשאין אב כגון שמת או שזינתה עם עכו"ם עדיין אינה יכולה לפדותו דהרי אינה שייכת במצוה כלל אלא כשיגדיל הוא יפדה את עצמו. עיין לשו"ת הרא"ש (כלל מט סימן א) כהנת שנתעברה מכותי, הבן חייב לפדות את עצמו כיון שנבעלה לכותי, נתחללה מקדושתה והוי לה זרה. וכ"כ ספר האשכול (אלבק הלכות פדיון הבן דף ק.) וישראלית נמי שנתעברה מגוי ועבד חייב אותו הבן לכשיגדיל לפדות את עצמו, וכן כתב בעל הלכות. ותו כתב בעל הלכות ומי שנתן פדיון בנו לארבעה או חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בד' וה' פעמים בנו פדוי. וכ"כ הטור (יו"ד סימן שה) ומרן בשו"ע שם (סעיף יח) ואם הם מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו.
משמע מכל הלין בדוקא כשאין אב כשיגדיל הוא חייב לפדות את עצמו ואין אחר או שליח או ב"ד יכול לפדותו עיין לרמ"א שם (סעיף טו) בשם המהרי"ל דכותבין לו טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות את עצמו כשיגדיל. וכן מוכח לעיל בדעת מרן שרק הוא כשיגדיל יפדה את עצמו עיין לש"ך (ס"ק כ) ובספר מהרי"ל שם גם מוכח בדווקא כשאין אב וז"ל בכור שאין אביו קיים א"צ פדיון עד שיגדל, ואז יפדה את עצמו מכהן אחר משמע בקיים מועיל שליחות וכן העלה הט"ז שם (ס"ק יא) כשאין אב אין שליחות ולא יפדה עד שיגדיל אבל כשהאב קיים מועיל שליחות והשיג בזה על הרמ"א דמצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ויכול לתת משלו במקום האב וציין לר"ן בפסחים דמהני שליח לביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן ע"ש. וכ"כ החיד"א בברכי יוסף שם (אות יג) וכן משמע מדבריו בשיורי ברכה (אות ג). ובשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קצט) ציין לבגדי כהונה דמסיק כדעת הט"ז והש"ך והוכיח שכן דעת הרמב"ם.
לכן נראה כשהאב חי יוכל לעשות שליח וכן משמע מצבי לצדיק שם, וגליון מהרש"א שם, ודגול מרבבה שם, וכן העלה בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רמ) דמהני שליחות בפדיון הבן דשיטתם עיקרית וכ"כ שו"ת חוות יאיר (סימן רלז) וכ"כ ספר יד אברהם שם וכתב עוד דאפשר דמהני לעשות את אשתו שליח דכיד בעלה היא. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (חלק א – יו"ד סימן רסד) דאשה כשירה ונעשית שליח לפדיון הבן. וכן בשו"ת משיב דבר לנצי"ב מוולוז'ין (חלק ב סימן פז) העלה שאם אחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה"ז כתורם משלו על של חברו. ואין נ"מ בין אמו של הולד או איש אחר. ע"ש. וראה עוד לקמן אם מועיל ב"ד. עיין לשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן רלא). ולהקנות לכהן המעות ע"י שליח פשיטא דשרי עיין לחידושי רע"ק שם ובשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רצז).
ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – יו"ד סימן כה) למד מדברי הטו"ז נראה שאין אבי האב פודה את נכדו מדין שליח אלא בחיי האב, דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח במקומו אבל כשמת האב לא יפדה עד שיגדיל (וטו"ז שם סוף ס"ק י"א) ולדעתו נראה שגם בחיי האב אין הסבא פודה את בנו אם גילה האב דעתו שאינו רוצה בפדיון בנו, דמת האב או אינו רוצה בפדיון בנו חד דינא וחד טעמא הוא דבשניהם אין כאן משלח. נמצנו למדים שדעת רוב הפוסקים שיכול לפדות ע"י שליח שהרי שלוחו של אדם כמותו. ובפרט שהר"ן כתב להדיא שאפשר לקיימה ע"י שליח ומהריב"ש לא מוכח להדיא דלא מועיל עיין עוד לספר פדיון הבן כהלכתו (דף טז) שציין לעוד פוסקים רבים דסברו מועיל שליחות לפדיון הבן.
ומלבד זאת רבים החולקין שהשיגו על הרמ"א דסברו לדינא מצות פדיון הבן מוטלת על כל ישראל ר"ל חכם העיר שעליו מוטלין צרכי העיר ואם אין שם חכם החיוב על כל איש מישראל שיש סיפוק בידו לעשות והאב קודם במצוה זו. וכ"ש דמהני שליחות וכן כתב הדרישה שם והש"ך שם (ס"ק י"א ובס"ק כ) ובנק' הכסף שם בשם כמה גדולי פוסקים והגר"א שם (אות יז) ומחנה אפרים שהובא ביד אברהם שם וחידושי מהרש"ל שם דלכתחלה יותר מצוה באב ואבי האב זכאי לפדות את נכדו הבכור אם עבר האב ולא פדאו או שמת האב קודם שנפדה יפדה ע"י ב"ד. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סימן רסד) ובערוך השולחן שם (אות יד) ובקיצור שולחן ערוך (סימן קסד) ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חלק א – יו"ד סימן רמא) ובשו"ת מלמד להועיל (חלק ב יו"ד סימן צז) ובשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן פז) ובשו"ת דברי חכמים (חלק יו"ד סימן לא) ובספר זוכר הברית (סימן לא סעיף א) ובשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קפ"ו) והובא בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קצט) שציין לעוד פוס' רבים ע"ש. ובספר פדיון כהלכתו (עמוד לו) כתב שהכריעו הפוסקים שיפדוהו על תנאי וכשיגדיל יחזור ויפדה עצמו ואין לברך על הפדיון ע"ש (עמוד רנט).
וכ"כ בספר ברית כהונה (יו"ד מערכת פ"א אות כ) וציין לרב ב"ד שמצא ראשונים שכתבו דפודים ודלא כהרמ"א ע"ש וגם בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן נט עמוד תקיב) ציין לשו"ת בנין ציון שהב"ד צריך לפדותו. ובספר מנחת אלעזר העלה, שאין להטיל על בי"ד טרחה והוצאות פדיון הבן עיי"ש נמוקו וטעמו. וכן משמע משו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן מב) והרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד סימן קפו) והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל הרב הספרדי הראשי של ארץ ישראל והראשון לציון בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – יו"ד סימן כה) ושו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סימן קצה) וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן רלג) דהסכמת האחרונים שהב"ד יכולין לפדותו ועוד רבים אחרונים כתבו כך. וכתב בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רצז) אם אין אב לפדות פודין הב"ד מממון של צבור את הבן והוא מ"ע בפ"ע.
וגם בשו"ת שמש ומגן (יו"ד ס' ז) העיד שנהגו כך במרוקו לפדות ע"י ב"ד ע"ש ולפלא דהא בשו"ת ישמח לבב לרבי ישועה שמעון חיים שנולד בעיר צפרו שבמרוקו למשפחה של רבנים. ושימש בה ברבנות, והיה רבה של העיר ונחשב בין גדולי הפוסקים במרוקו בדור הקודם לא כתב כן עיין לקמן.
ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן מב) כתב כיון דבכ"מ אמרינן בני בנים הרי הם כבנים, יש לו שייכות לזה יותר מאחר, וכמ"ש בספר צדה לדרך (פ' בא) על פדיון הבן אם רשאי אבי האב לפדות נכדו, אחר שהאריך דהב"ד או אחר יכולים לפדותו, כ' כש"כ וק"ו שאם מת האב קודם הפדיה שיכול אבי אביו לפדותו, שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאחר דבני בנים כבנים, הרי דיש לאבי האב קדימה בפדיה מאחר מטעם דבני בנים וכו' ה"נ י"ל לענין מילה. ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – יו"ד סימן כה) כתב דאע"ג דלכתחלה חוששין לסברת הרמ"א שלא לפדות בן הבכור על ידי שליח, במת האב או שאינו רוצה לפדות את בנו ויש לחוש וקרוב לודאי שלא יפדה הבן עצמו כשיגדיל ראוי לסמוך על הש"ך והגר"א וסייעתם ולפדות בן הבכור על ידי אבי אביו מדין זכין לאדם שלא בפניו וקרוב הדבר לומר שגם רמ"א מודה בזה.
וקשה דהא מלשון הגמ' בקידושין שם למדנו היכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרקיה משמע בדווקא הוא ולא ב"ד ואם איתא דב"ד יכולים לפדות הוי ליה למימר כמו במילה היכא דלא מהליה האב מחייבי ב"ד לממהליה אלמא אין ב"ד יכולים לפדותו. ועוד אם איתא דב"ד יכולים לפדותו כמו במילה למה יעמוד באיסור עד דיגדיל מי יודע אם יפדה את עצמו או מה ילד יום. וכן ראיתי להדיא בספר העיטור שער שלישי (הלכות מילה דף נג.) האי דלא מברכין שהחיינו במילה כדמברכינן בפדיון הבן מסתברא לן משום דמצוה היא דרמיא אב"ד ע"ש. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים (פרק יא הלכה ב) דרק הוא יפדה את עצמו כשיגדיל שכתב עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו. וכ"כ בספר הפרנס (סימן רצד) לגאון משה פרנס מרוטנבורג שהיה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג ואם מת האב קודם שפדה את הבן הוא פודה א"ע כשיגדיל ועוד פוס' רבים כתבו בלשון הזה וראיתי לגאון בעל באר שבע בספרו צדה לדרך (פרשת בא) שהרגיש בזה ותירץ אי משום הא לא איריא, דנהי דחיוב ליכא, מפני שלא רצתה התורה להטיל חיוב על ב"ד להוציא ממון ליתן לכהן ולפדותו וכו', אבל אם ב"ד רוצים לפדותו כשמת האב וכיו"ב, הרשות בידם דזכין לאדם שלא בפניו, ומצוה רבה נמי איכא וכו' והובא בשו"ת יביע אומר (חלק ח – יו"ד סימן לא).
ושו"ר בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רמב) שכתב ביאור לשיטת הגר"א והמחנ"א דאחר יכול לפדות מבלי דעת האב וא"צ לא בעלים ולא שליחות מהאב, היה נראה לומר שהרי אמרו רבנן דטעמא דס"ל דכסף פדיון הוא חוב לכהן ויש להכהן שעבוד נכסים וסילוק החוב להכהן זהו עיקר המצוה, א"כ יתכן שאף הם לא אמרו אלא בדאיכא לאב שאינו רוצה, בכה"ג לשיטתם יכול אחר לשלם לכהן וכמו הפורע חובו של חבירו, משא"כ במת האב קודם לידת הבכור שלא שייך בכה"ג שעבוד נכסים דאין כאן מי שישתעבד, אין בכה"ג לא שעבוד נכסים ולא מצוה, ודאי מסתבר דאין לאחר לפדותו. וכן נראה מלשון ביאור הגר"א דלא הזכיר אלא דאחר יכול לפדותו בלי דעתו של אב ולא הזכיר גם בדליכא לאב כלל, וכן במחנ"א לא הוזכר דגם בדליכא לאב יכולים לפדותו, ורק בעובדא דאיתיה לאב ואינו רוצה לפדותו יכולים לזכות לו כסף הפדויים ולתת לכהן ומקיים מצות פדיון הבן.
איברא נראה דנהגו אף בשליחות כדעת הרמ"א דאין האב יכול לפדות ע"י שליח עיין בעיקרי דינים (בהלכות בכור אות יד) ובשו"ת ישמח לבב (חלק יו"ד סימן מג) דכתבו כדעת הרמ"א דאין שליחות כלל וציין להרב מנחת כהן האחרון ז"ל שנשאל בנדון זה בבנו של חרש והביא דברי הפרי אדמה הנז' דמסיק להלכה ולמעשה בהסכמת הגאון כמהר"ן חיים משה מזרחי ז"ל וחכמי דורו שימתין עד שיגדל ויפדה את עצמו. וכן דעת מרן החבי"ף ז"ל בס' רו"ח ביור"ד שם וכו', ועיין בס' זכרנו לחיים חלק א' יו"ד אות פ' שהביא דברי הפה"א הנז' ומדבריו דן הלכה למעשה באבי הבן הבכור שוטה יעו"ש. וא"כ דינו כמת אביו בתוך ל' יום דתולין לו טס של כסף וכותבין עליו שאינו פדוי וכשיגדל יפדה את עצמו שפשטא ההוראה כמ"ש מור"ם ז"ל שם, וכן עשיתי הלכה למעשה בשנת תרמ"ב בהסכמת שני גדולי הדור כמהר"ש סאלנט ז"ל וראש"ל כמוהר"ר יש"א ברכה ז"ל, וכן הוריתי בנ"ד הלכה למעשה, עכ"ל. מכל זה איפשיט בעיין וגם אנחנו עשינו לו טס של כסף כמ"ש מור"ם ז"ל וחקקנו עליו תיבות "זה הבן בכור הוא ואינו פדוי". וכן העלה בשו"ת יביע אומר (חלק ח – יו"ד סימן לא).
ומה שהשואל ששאל את הריב"ש וז"ל כיון שפדיון ע"י שליח או ב"ד לית לן א"כ מ"ט מברכי' בעל ולא לפדות הבן והריב"ש שתק לי' ומזה יצא לרמ"א שאין אחר יכול לפדות נראה להדיא מחידושי הריטב"א (פסחים דף ז:) דמהני שליחות או ב"ד דכתב אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי דזכות הוא לו משמע כ"ש שפדאוהו מדעתו וז"ל הא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במסכת בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא, וכן כיסוי הדם, וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חילקו ג"כ אף בעירובי תחומין, וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו עכ"ד. וכן משמע מחידושי הרמב"ן בפסחים (דף ז.) וספר מגן אבות למאירי (סימן ח).
נמצא מה שכתבו שמצות פדיון הבן לא שייכא כלל אלא רק כשנותן האב משלו מעות הפדיון, אבל באופן אחר אין הבן פדוי כלל, ואם איש אחר נתן בעדם דמי הפדיון אינו כלום. ליתא להא דהא אם נפדה ע"י אחרים בעודו קטן פדוי ואין צריך לחזור ולפדות את עצמו כשיגדל וכפי שכתב הט"ז ואחרים לעיל דאחר יכול לתת משלו במקום האב.
וכן משמע מספר חסידים לקמן דמועיל פדיון ע"י אחרים ועוד דעדיף לפדות ע"י בית דין מאשר להמתין עד שיגדיל שמא ח"ו לא יגדיל דאפשר שמצות הפדיון ראויה היא שתגן על התינוק ובפדיון זה הוא מצילו מחיים למות וכן מוכח מהזוהר עיין לשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן מג) לרבי שמואל בן משה די מדינה ולשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קצט) ולשו"ת יביע אומר (חלק ו – יו"ד סימן כה) למ"ש בספר חסידים (סי' של"ד) באחד שנטה למות וצעק תפדוני וכשאמרו לחכם אמר שמא הוא בכור ונתנו לכהן כ"ה סלעים וחי כ"ה שנים אח"כ עיי"ש. ומקורו כנראה בהקדמת הזוה"ק דף י"ד ע"א, פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין וכו' וכד יפרוק ב"נ לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה עיי"ש. ובאור החמה שם, מידא דההוא מותא פריק ליה שהוא תובע מידי הב"ה ואומר פלוני בכור ובכורות להב"ה וא"כ קחהו לך וסלקהו מן העולם, ובהיות האדם פודה בנו אין לו פה להשיב עכ"ל. ובזהרי חמה למהר"א גאלאנטי שם, אפשר הטעם משום שהב"ה הרג בכורי מצרים נשאר לו לסמ' משטמה עם יש' ולכך צריך שהפדיון יהיה ה' סלעים וכו' כי בחמש סלעים שהאדם פודהו בהם ממש פודהו מהמות וכו' עיי"ש, והדברים עתיקין. ויעויין במדבר קדמות [מערכת פ' אות י'] שכתב, מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים כי איש אשר יקיים מצות פדיון בנו הבכור כדין וכו' יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל והיה לאיש עכ"ל. ומטעם זה העלו שו"ת מהרש"ם שם דמאחר ומצות פדה"ב שמצלת חיים אין לעשותו בלילה ובשו"ת יביע אומר שם דאין לעכב מצות הפדיון מפני המילה. ע"ש.
לסיכום: בכור ללא אב נהגו כיום להמתין עד שיגדל ויפדה את עצמו ויברך.
פירות הנושרים:
1. הנשים אינן שייכות כלל במצות פדיון הבן ולכן אינם יכולים לפדות את בנם.
2. אשה שפדתה את בנה אף מנכסי בעלה אינו פדוי וכשיבא בעלה אבי הבן יפדנו בלא ברכה.
3. מי שנתן פדיון בנו לארבעה או חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בד' וה' פעמים בנו פדוי.
4. מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו.
5. נהגו דכותבין לו טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות את עצמו כשיגדיל.
6. פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא.
7. י"א כשהאב חי מועיל שליח לפדיון הבן. ואפשר דמהני לעשות את אשתו שליח דכיד בעלה היא.
8. י"א שהב"ד יכולים לפדות ללא האב. או כשאחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה"ז כתורם משלו על של חברו. ואין נ"מ בין אמו של הולד או איש אחר.
9. השליח יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור.
10. אבי האב פודה את נכדו מדין שליח אלא בחיי האב, דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח במקומו אבל כשמת האב לא יפדה עד שיגדיל
11. להקנות לכהן המעות ע"י שליח פשיטא דשרי.
12. כשיש חשש וקרוב לודאי שהבן לא יפדה עצמו כשיגדיל ראוי לסמוך על המתירים לפדות בן הבכור על ידי אבי אביו או ב"ד.
13. מסורת בידינו מפי זקנים שקבלו מהקדמונים כי איש אשר יקיים מצות פדיון בנו הבכור כדין וכו' יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חולי הילדים ויגדל והיה לאיש.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5