——–
תוכן התשובה בקצרה
א. שיטות הראשונים באיסור קושר. ב. קשר על גבי קשר האם הוא קשר אומן, שכיון שהוא מהודק שמא הוא קשר אומן. ופסק הרמ"א דהוי אומן, ומקורו מדברי השלטי גיבורים, ורבים נמשכו אחריו. ג. ויש להעיר, כי השל"ג אומנם הסתפק בתחילה, אך אח"כ פשטו לאיסור בוודאות, שכתב כי מי שיעשה כן חייב. ד. ואולם הברכ"י פליג וס"ל להקל, ושכן המנהג. וכן נמשכו רבים אחריו. וכן מוכח מן השו"ע בס"א דכתב כי קושר דלי שנפסק פטור, וברור שקושרים בקשר ע"ג קשר חבל שנפסק. ה. וכן עיקר. וגם יש כאן ס"ס, שהרי דברי הרמ"א באים מכח ספק, וא"כ שמא כצד שאינו אומן, ושמא מרן פליג, ושמא הלכה כרא"ש וסיעתיה שאינו תלוי באומן. ו. וכל המח' היא בקשר ע"ג קשר מהודק, וכמפורש בשל"ג. ובאמת שכ"כ רבים. אך מאידך הלבו"ש ועוד רבים כתבו לאסור אף כשאינו מהודק. ובאמת שדבריהם קשים. ז. ובביה"ל הוכיח דר"מ התיר קשר שמתירו ביד אחת, והלכה כרבים דפליגי שחייב. ומפורש א"כ כי אף שאינו מהודק חייב. ויש להשיב כי באמת כן הלכה כר"מ, וכמש"כ הראשונים והב"י. ח. וכן נמצאו לעוד פוסקים דהתירו כשאינו מהודק. ט. קש"ק תלוי בדעת הקושר או העולם. הט"ז וסיעתיה ס"ל דתלוי בדעת הקושר, וכן מבואר בשבלי הלקט, והביאו הב"י. י,יא. אולם מל' הב"י מוכח שתלוי בדרך. וכ"כ פוסקים רבים מראיות, ע' בפנים. יב. מבואר בריטב"א ובר"ן שתלוי בדעת הקושר. והעיקר נראה דתלוי בדעת הקושר, כי נמצאו ג' ראשונים שמבואר בהם להדיא דתלוי בדעת הקושר. ועל כרחך שאת ל' הב"י שכתב "דרך", יש לדחוק. וכן את הראיות שהביאו הפוסקים, יש להשיב. יג. ומעתה לענין נידו"ד גבי קשירת שקית אשפה לכאורה יש לאסור, כיון שהקשר עשוי לעולם. ואולם הגאון מבריסק הסתפק בכך, כיון שמה שאינו מתירו הוא מפני אי האיכפתיות, ואינו מפני שחפץ בקיומו של הקשר. והוכיח כן מדין קשירת חוט השני בראש השעיר המשתלח, דשם הקשר נשאר לעולם כנ"ל, ואי חשיב של קיימא היה אסור לקושרו ביום הכיפורים. ויש להשיב על ראיה זו. ומה גם דגם לדבריו מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא. יד. ואולם יש להוכיח לחומרא מדין קשירת לולב שנאסר בשו"ע (סימן תרנא ס"א) לקושרו בב' קשרים בשבת. ופרש"י דבכה"ג חשיב של קיימא, וא"כ מפורש דקשר שאינו מתירו מפני אי האיכפתיות, חשיב קשר של קיימא. טו. איברא דבשו"ת מנח"י דחה ראיה זו, כי י"ל דה"ט דהוי של קיימא כמש"כ החת"ס לבאר את הרמב"ם, דהיו מורישים את לולביהם מאוגדים לבניהם אחריהם, ולכן הוי קשר של קיימא ממש, משא"כ בשלנו. ואולם זה אינו, תחילה כי מרן אסר לקשור אף כשאינו מורישו, וע"ע בפנים. טז. ובשו"ת צי"א דחה ראיה זו מלולב דה"ט דקשר לולב הוי של קיימא, כיון שהקושר חפץ בקיומו מפני חביבות המצוה, שאינו חפץ להתיר קשר של מצוה. ובשו"ת ישועת משה כתב טעם אחר, דמה שאינו מתיר קשר לולב, הוא למען ידעו שהוא לולב של מצוה, ולא ינהגו בו ביזיון, משא"כ לענין נידו"ד. ולכאורה דבריהם קשים, כי הטעם ברור מדוע אין אנשים מתירים את קשר הלולב, כי מה להם לטרוח בטורח מיותר ללא תועלת. יז. גם בשו"ת עטרת פז כתב לחלק דשאני לולב דהוי קשר של קיימא מטעם המיוחד לו, דמגו דהוי קשר ללולב הוי קשר לשבת. אך נדחה קרו לה מל' רש"י דכתב כי ה"ט דקשר לולב הוי של קיימא, משום דעשוי לעולם. ואשר על כן אסור לקשור שקית אשפה בקשר ע"ג קשר, דכל כה"ג חשיב קשר של קיימא, ואיסורו מדרבנן.
(((שאלה:))) האם מותר לקשור שקית אשפה בשני קשרים זה על זה, כדי להשליכה לאשפה. וכן כיוצא בזה מהו הדין לגבי שקית טיטולים שחפץ לאוטמה בשני קשרים זה על זה, כדי שלא יצא הריח.
(((תשובה:)))
שיטות הראשונים במלאכת קושר
א. (עד אות יג עסקנו בבירור גדרי איסור קושר, ומשם והילך באנו לענין השאלה). בב"י (ר"ס שיז) הביא מח' ראשונים, כי לדעת ב' עמודי הוראה, הרי"ף (שבת מא ע"ב), והרמב"ם (פ"י ה"א,ב), חייב כשעושה קשר של אומן, ועשוי לקיימא. ופטור כאשר נחית דרגא, או שאינו קשר של אומן, או שאינו עשוי לקיימא. ומותר כשאינו של קיימא, ואינו מלאכת אומן. ויש להוסיף שכן דעת הר"ח (דף קיא ע"ב), וכ"כ רבינו פרחיה (ר"פ טו). וכן נראה דהכי ס"ל למאירי (ר"פ טו), דביאר שם באורך את כל הסוגיא מדנפשיה כרמב"ם, ושכ"כ הרמב"ם, ולבסוף בקיצור הביא את רש"י דפליג. וע"ע בארחות חיים (סימן קה), ובכל בו (סימן לא דף כו ע"ד), דהביאו את שיטת הרמב"ם (ולא ברור כמאן ס"ל), וכן הביאו השלטי גיבורים (דף מא ע"א אות ג) ומשמע דחושש לכל השיטות לחומרא.
(((ומאידך))) גיסא דעת הרא"ש (פט"ו סימן א), ורש"י (דף קיא ע"ב), דכלל אין את החילוק בין מעשה אומן ללא מעשה אומן, אלא תלוי הוא האם הוא עשוי לקיימא, דחייב. או כשאינו עשוי לקיימא, אך עשוי להתקיים זמן מה, דפטור. וכשאינו עשוי להתקיים אלא מעט, מותר. וכן יש להוסיף דהכי ס"ל לרוב רובם של הראשונים, וכאשר אספם וקיבצם כעמיר גורנה בשו"ת תפלה למשה ח"א (ר"ס כט), ובתוספת, דכן דעת הנמוק"י (שבת ר"פ טו), והריבב"ן (שם), והריטב"א (שם), ובפסקי הרי"ד (שם), וכן הוא בפסקי ריא"ז (פרק טו הלכה א סוף אות ג), ובחידושים המיוחסים לר"ן (שבת קיא ע"ב), וכ"כ הרמ"ך אשר הביאו מרן הכס"מ (פ"י אות א), וכן הוא באור זרוע (ח"ב סימן סז), ובראב"ן (סימן שנז), ובסה"ת (סימן רמג), ובסמ"ג (לאוין סה מלאכת תופר), וכ"כ הרוקח (סימן עד), ובספר אהל מועד (דרך ה נתיב ז), וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (שבת דף מא ע"ב מדפי הרי"ף), וכ"כ רבי אליעזר ממיץ בספר היראים (ח"ב סימן רעד, דף קלו סוע"ב), ובהשלמה (שבת קיא ע"ב), ובתשב"ץ (סימן נב), ובספר הפרנס (סימן קעב), וברבינו ירוחם (דף פז ע"ב), וכ"כ הראבי"ה (סימן רו), ובשבלי הלקט (סימן קכד).
קשר אומן
ב. (((ומעתה))) חל עלינו חובת הביאור מהו קשר של אומן. והנה הדרכ"מ (סימן שיז אות א) הביא את השלטי גיבורים (דף מא ע"א אות ג) דכתב כי קשר אומן לא נתברר לי היטב היאך הוא, מיהו נראה מלשון האלפסי הוא קשר שקושרים אותו הדק היטב, ומכאן נראה לי שיצאה האזהרה שכשקושרין שני קשרים זע"ז, שאין מתירין אותו בשבת. ע"כ. וכ"כ הרמ"א בס"א וז"ל, וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זע"ז, דאין אנו בקאים איזה מקרי קשר של אומן, דאפי' בשאינו של קיימא אסור לקשרו, וה"ה להתירו, וכן נוהגין. ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש, ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן, ובמקום צער לא גזרו. עכ"ל. ונמצא א"כ, דהרמ"א מסופק בכל קשר ע"ג קשר האם חשיב כקשר של אומן, ונוקט מספק לחומרא. ואע"ג דהוי ספק דרבנן, מ"מ הוי ספק חסרון חכמה, וכמש"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ד), ובספר מאמ"ר (ס"ק י), ובשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד), ובשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קנב אות ב), ובספר קול סיני (עמ' 293 הע' 12), ובשו"ת מחזה אליהו (סימן מז אות א), ובשו"ת עטרת פז (ח"א סי"ב אות ד ד"ה והנה). ונמצא לפי זה, דלחומרא קשר על גבי קשר הוי קשר אומן. וכן נמשכו אחר דברי הרמ"א פוסקים רבים, דכן הוא בספר תו"ש (ס"ק ה), ועל היתר הרמ"א במקום צער כתב דהוא כשאין הקשר עשוי לעולם, וכ"כ בספר שלחן עצי שיטים (ס"ג הלכות קושר), וכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיף ב), ובספר נזר ישראל (ר"ס סז), וכ"כ כרמ"א בספר תורת שבת (ס"א) דקשר ע"ג קשר אסור, ובמקום צער שרי. וע' בספר קני מנורה (ס"ק א) דמקשה על השל"ג, כי יש להחמיר יותר, דהרי קי"ל דקשר שמתירו ביד אחת חייב, כת"ק (כדרכ"מ ס"ק ב), וא"כ יוצא איפוא דאפי' שאינו מהודק אסור. ונשאר בצ"ע. וכ"כ כרמ"א בספר ישועות יעקב (ס"ק ד) דתלוי בחוזק, ושלכן ב' קשרים אסורים. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד) דס"ל כשל"ג, ושכן הוא במרן, מאחר ודברי השל"ג אמורים בדעת הרי"ף והרמב"ם. ושכ"כ בשו"ת פרי האדמה (ח"ד דף קג ע"ג). ע"כ. וכ"כ בספר ערוה"ש (סעיף י) כרמ"א, ועע"ש. וכ"כ בספר תהל"ד (ס"ק ד) וחידש דהרמ"א מיירי בצער של לבוש, אבל בצער הגוף קיל טפי. וע"ע בשו"ת אבנ"ז (חאו"ח סימן קעח אות ו) דפוסק כרי"ף לפי השל"ג, דקשר ע"ג קשר הוי ספק ולחומרא. וכ"כ עוד (בריש סימן קעט), ועע"ש (אות ו). וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכג ס"ק א), ועע"ש (ס"ק ה). וכן הוא בשו"ת איש מצליח (ח"א או"ח סימן לג דף קח סוע"ד), וכמו שהבינו שם בנו הגאון הנאמ"ן (אולם יתכן דאסר שם מטעם דאוסר כל שעשוי ליותר מכד' שעות). וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ט הל' א) והקל רק בעשוי להתיר בו ביום, או בשעה"ד עד שבעה ימים. וע"ע במ"א (ס"ק ו) דמחמיר יותר, דהביא לספר הזכרונות דאוסר לגמרי בקשר ע"ג קשר, ואינו מספק, ושכן הביאו הרב כנה"ג.
השל"ג בא מתורת ספק או ודאי
ג. (((ובאמת))) כי תמהתי על עצמי, כי יוצא מבואר מדברי הרמ"א, דהשל"ג ספוקי מספקא ליה האי מילתא, ונקיט לחומרא. אולם המעיין בשל"ג לכאורה רואה שאינו כן, אלא דברישא ספוקי מספקא ליה, ובתר דמספקא ליה הדר פשטה. דהנה ז"ל השל"ג בהמשך דבריו הנזכ"ל (שבת מא ע"ב מדפי הרי"ף בשורות הרחבות), ואם עושה ב' קשרים זע"ז ברצועה שנפסקה כדי לעשותה שלימה, חייב לד"ה, דהוי מעשה אומן, וגם עביד להתקיים כך לעולם. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, כי חיובי נמי מחייב, ולשון חייב בודאי שלא שייך כלל וכלל שיפול בדבר המסופק. וא"כ מש"כ השל"ג בראש דבריו (אשר הביאו הדרכ"מ הנ"ל), וקשר אומן לא נתברר לי, הוא בתחילה, ואולם שוב כשראה לרי"ף, שנראה שהוא קשר שקושרים אותו הדק היטב, א"כ הדר פשטה בודאות לאיסור. וזהו גם מש"כ בע"ב (קצת לפני השורות הרחבות), ומסופק אני אם דעת רבי' ומיי' (הרי"ף והרמב"ם) לחייב בקשר א'. וקצת נראה, דודאי מחייבין אפי' בקשר א' העשוי לקיים כל עוד שהוא מעשה אומן, וקשר חוט תפירה לא ידענא אי מקרו מעשה אומן או לאו, כיון דאפי' שאר אדם שאינם אומנין וחייטין כך עושין בראשי החוט של תפירה קשר א'. עכ"ל. ומבואר, דאפי' קשר אחד סובר דחייב, ורק כשהוא בראש התפירה, שכן דרכם של הדיוטות בראש התפירה, אך בעלמא לא. וכ"כ עוד שם (ריש ע"ב). וא"כ לדידהו לרש"י וסיעתיה הקושר ב' קשרים זע"ז במקום שעשוי להתיר בו ביום, אע"פ דבכה"ג הוי קשר אומן מותר. ע"כ. וא"כ כתב בכל הני בודאות ולא בספק, דקשר על קשר הוי אומן. ושוב אחר זמן ראיתי לספר משמרת השבת (סימן שיז) שהאריך למעניתו בפתגמא דנא, וכתב לבאר את השל"ג, ואולם לבסוף חזר בו (באות ג) לפי ששוב ראה את דברי השל"ג הנ"ל דכתב דחייב לכו"ע בב' קשרים, וא"כ מבואר דאין כאן ספק, וסיים, ודברי השל"ג לא נתחוורו אצלי ולא זכיתי להבינם, וע"ע בדבריו.
(((ומ"מ))) יתכן דהרמ"א נקט כמהלך השל"ג, אולם לא הסכים עמו לגמרי, ותפס לבסוף כי לא יצא הדבר מידי ספק. ואיך שלא יהיה, מ"מ כן דעת הרמ"א, דהוי ספק, ונמשכו אחריו רבים וכן שלמים, וכנ"ל.
ד. (((וחזי))) הוית לגאון חיד"א בברכ"י (סימן שיז אות א) דכתב על דברי הרמ"א וז"ל, ובגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו, שאינו של קיימא, והוא של הדיוט, ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במעוטייהו. ע"כ. והביאו השע"ת (ר"ס שיז), ועוד בספר קהילת יו"ט (הנדפס על ספר זכרו תורת משה סימן לב אות ב) וכן הביאוהו עוד רבים וכדלקמן בעז"ה. וא"כ כל הני פליגי ארמ"א, וס"ל להקל, ושכן המנהג. והנה בספר יוקח נא (אות א) בתחילה כתב מסברא דנפשיה שלא כשל"ג, אולם שוב בראותו את דבריו, ביטל דעתו מפניו, ועל כן ביאר דמש"כ הרמ"א את דבריו אלו בלשון י"א, אינו משום שהם חולקים, אלא שכן דרכו, או משום שכתב דבר חדש. ואולם בהמשך הרב יוקח נא (באות ג) הדר הוא לכל חסידיו, וכתב דכל זאת א"א לומר בל' מרן ס"א דכתב, כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסקה החבל וקשרו וכו'. ע"כ. והרי דרך אנשים לקשור כה"ג בקשר על גבי קשר, וא"כ ברור שדעת מרן אינה כשל"ג, אלא ס"ל דקשר על גבי קשר אינו קשר של אומן. ע"כ. ושב והניף את ידו בשו"ת מעט מים (סימן ח) ובשאלה נשאל לענין קשר ע"ג קשר שנהגו לקשור במקומם, ובד"ה איך, כתב דכאן אינו מעשה אומן. ושב וכ"כ להדיא בסוף התשובה, כי הרמב"ם ומרן פליגי אשל"ג, דכל הקושר חבל דלי לזמן, קושר קשר על קשר. עכת"ד. וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד פרשת כי תשא אות ב) דנראה דלדידן דיתובי יתבינן בא"י אין להחמיר בזה, שמרן החיד"א בברכ"י העד העיד בנו דנהגו כאן להתיר. והוסיף מו"ר, כי כן היא דעת מרן, וכמש"כ בשו"ת מעט מים. ואולם סיים המחמיר תע"ב. ע"כ. איברא דבשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סימן מד ד"ה וראיתי), כתב כי הרב חיד"א הביא המנהג לומר כי הם יש להם על מה שיסמוכו, אך לענין דינא לא גילה דעתו. ועל כן הרב פעלים שם ליושבי עירו ושער מקומו אסר האיסר לקשור שני קשרים בחגורה, ע"ש. ואולם אף לדברי הרב פעלים, כאן בא"י, המקלים יש להם על מה שיסמוכו. ויתר על כן, דלכאורה דבריו של הרב פעלים קשים להולמם, מאחר והמנהג להקל, א"כ שוב אין אחריו כלום, כל שיש לו סמך ומשענת בהלכה, והוא אשר כתבנו לעיל, כי דעת מרן להקל. וכן כתב בספר אשמרה שבת (סימן שיז אות ד) דשם הוכיח מל' השו"ע (ס"א) דפליג אשל"ג, דכל קשר ע"ג קשר מותר, שהרי כן הדרך לקשור דלי וחבל, שהרי עסקינן שקושרים לקיימא. ובדרך זו (באות ה) ביאר את הברכ"י הנ"ל, דסמך את המנהג בדברי מרן. ועוד כתב מסברא, כי פשטות הראשונים הרי"ף וסיעתיה, דחייב רק בהיותו קשר של אומן, דהיינו מעשה אומנות, ולא סתם קשר אמיץ, וכמו אושכפי. וגם דאל"כ יצא דאין מח' בין הרי"ף והרא"ש, כי גם לרי"ף לא בעינן שיעשה אומן, רק שיהיה קשר חזק, וזה בעינן גם לרא"ש, דאל"כ אינו של קיימא. ועע"ש. וכן ראיתי לספר ערוה"ש (סעיף י) דג"כ הקשה כן, ועוד הקשה אלו קושיות, ע"ש ובפירושו המחודש. ועוד ראיתי לשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן לח ד"ה אבל), דגם המהר"ם בנט בספרו מגן אבות (דף א ע"א) כתב דלולא דברי השל"ג, הו"א קשר של אומן הוא מה שהאומן הקושר חורץ במקצת להדק הקשר, וגם מכה עליו שיתפשט וכו', ע"ש. וכ"כ בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כט אות ד) כי מוכח מל' השו"ע, דקשר על קשר אינו של אומן. ע"ש. ושכ"כ מו"ר בקול סיני (עמ' 294). ועוד כתב הרב תפל"מ (באות ג) לדחות את דברי הרב פעלים, כי בודאי נראה שהרחיד"א מסכים להקל, ושכ"כ הגאון הנאמ"ן בשו"ת איש מצליח (ח"א חאו"ח סימן לג דק"ט ע"א). עכת"ד. וע"ע בסמוך בדעתם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קנב אות ה) דכתב כי קשר ע"ג קשר בעשוי ליומו שרי, בצירוף הרא"ש וסיעתיה. וי"ל שלכן הקל הב"י בזה. ע"ש. ושוב ראיתי לקול סיני (עמ' 294) ושם כתב הרב לדחות את דברי הרב פעלים, דאין זה מוכרח, ובודאי שדעת החיד"א עצמו להתיר בזה, ולכן הודיענו מהמנהג להקל, כיון דסוגיאן דעלמא להתיר, ואין זה אלא ספקא בדרבנן לד' הרי"ף והרמב"ם. ואולם שם בהלכה כתב מו"ר המחמיר תע"ב. והועתקו דבריו בספר ילקו"י (שבת סימן שיז סעיף ח). ועע"ש. ואולם בספר כף החיים (אות כג) הביא את הברכ"י וכתב לבארו, דהיינו בקשר שאינו מהודק, וכמ"ש באות הקודם. ושם הביא ללבושי שרד שביאר את המ"א שמתיר רק כשאינו מהודק כלל. עכת"ד. והוא תמוה, וכי היו קושרים החגורה בכה"ג שאינו מהודק כלל. ויתר על כן כי בעז"ה לקמן (אות יז) נדבר בחוזק הקשר, ולפי מה שיבואר שם יצא, דאף בקשר שמהודק, כל שאינו מהודק בחוזק, אף לשל"ג אין מקום להסתפק בו שמא הוא קשר של אומן. אך מ"מ יש לקחת את דברי הרב כף החיים, ולבאר אחרת את דברי הרב חיד"א, שהרי ברור שקושרי החגורות אינם קושרים בחוזק שיהיה קשר אמיץ, כי אז יקשה עליהם מאוד פתיחתו, וא"כ כשהרב חיד"א מעיד בגודלו שהמנהג להקל, אין בכך אלא עדות שמקלים כשמהודק, אך לא בחוזק. וא"כ אין בכך לסתור את דברי הרמ"א. ושוב ראיתי שכ"כ לבאר את דברי החיד"א בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כט סוף אות ג), ושכ"כ הגאון הנאמ"ן בשו"ת איש מצליח (ח"א חאו"ח סימן לג דק"ט ע"א הערה ב). ע"כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ס) כיצד ביאר את דברי הברכ"י. ואולם פשטות דברי הרב חיד"א אינם כן, מאחר ודבריו מוסבים על דברי הרמ"א שאסר, ובא הרב חיד"א וכותב, ובגלילותינו פשט המנהג לקשור וכו', ומבואר דזה שלא כרמ"א, וכמו שלמדו בו כל הני אשלי רברבי הנזכרים. וכן בספר משמרת השבת (סימן שיז סוף אות ה) דחה את דברי הרב כף החיים, מאחר ודברי הלבו"ש תמוהים, וגם י"ל דהרב חיד"א פליג ארמ"א מטעם שמרן מתיר ופליג ארמ"א וכנ"ל. וע"ע בספר שבתותי תשמורו (סימן ט הע' ז) דהביא לחזו"א (סימן נב ס"ק יז) דכתב כי שני קשרים אינו אלא חומרא בעלמא, ועל כן כתב הרב שבתותי תשמורו, כי מדינא יש לסמוך ולהקל בזה לנוהגים כשו"ע. ועע"ש. אלא דמ"מ סיים כי יש מקום להחמיר בזה כדעת הרמ"א. וכן ראיתי בשו"ת תולדות יצחק שושן (ח"ב סימן יא) דכתב כי בדרכ"מ פקפק על זה, ומ"מ מחמת המנהג החמיר הרמ"א, ועל כן על ידי אלו צירופים כתב הרב תולדות יצחק להקל, ובפרט דהברכ"י העיד כי לדידן מנהג אחר בזה ויש להקל. וע"ע בספר שתילי זיתים (סימן שיז ס"א) דהשמיט את הגהת הרמ"א בדין שני קשרים, אלמא דלא ס"ל הכי, וכדרכו בקדש להשמיט את הגהת הרמ"א כשלא ס"ל כוותיה, ותחת זאת כתב בסק"ו וז"ל, ויש קשר של קיימא בקשר אחד, כגון קשר של גרדיים שקושרים קשר אחד כשנפסק חוט, ומתקיים, וקשר שבראש החוט כשרוצה לתפור, ויש קשר שאינו מתקיים אא"כ עושה שני קשרים זע"ז, כגון חבל דלי שנפסק, הכל לפי מה שמתקיים. (ב"י בשם המרדכי והביאו מהריק"ש). עכ"ל. ונמצא דס"ל, דקשר ע"ג קשר לא הוי קשר אומן, דכתב לבאר מהו קיימא ואינו מעשה אומן בקשר ע"ג קשר. וגם מתוך שהשמיט את הגהת הרמ"א. וכ"כ להדיא בהמשך דבריו, וכל אלו הקשרים שכתבתי, אע"פ שהם של קיימא אינם מעשה אומן. ע"כ. וכן ס"ל נמי לגאון מהריק"ש בהגהות ערך לחם (ס"ק ו) שכתב כנ"ל לבאר את מרן מהו קשר של קיימא. וכ"כ בדעת הרב שתילי זיתים, וכן דעתו איהו להלכה שכן דעת מרן, בספר שו"ע המקוצר (סימן סב אות כא ס"ק נח), וכ"כ גם בספר זית רענן (ס"ק ו), וכ"כ בשו"ת חמדת אברהם (ח"א סימן ח ד"ה ברם), כי מרן פליג אשל"ג, וגם כתב לדחות לרב פעלים כנ"ל. וכן הביא שם עוד לשו"ת מהר"י קורקוס (סימן ז, הודפס בסוף הרמב"ם במהדורות מסויימות) דמבואר יוצא דס"ל דקשר של אומן, הוא רק כשאומן יכול לעשותו, ודלא כשל"ג. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ס) דהתיר לקשור מטפחת קשר ע"ג קשר, ע"פ הברכ"י. ע"ש. וע"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן י אות ד ד"ה אמנם), דתפס עיקר כדעת מו"ר, כי הרחיד"א פליג ארמ"א, ולא חייש לסברת השל"ג, ושכן עיקר. ע"ש. ועוד אינה ה' לידי ספר הנד"מ עתה ממש, הקרוי מתנת משה מימון (ח"ב ריש מלאכת קושר) דאף איהו נקיט ואזיל הכי בדעת מרן, דפליג אשל"ג. ומה גם שכל מה שהחמירו השל"ג והרמ"א הוא מפני שכן המנהג לדידם, וכאשר כתב השל"ג, ומכאן יצאה הזהרה וכו', אלמא שכן נהגו, אבל לדידן דהמנהג שונה, יש להקל. ועע"ש.
ה. (((ובאמת))) שאם נבוא להקל מצד המנהג, יש כאן מקום לעיין האם היום המנהג הוא להקל. כי רבים נזהרים שלא לעשות קשר ע"ג קשר. ומאידך רבים העידו שנוהגות הנשים לקשור את המטפחות בקשר על גבי קשר, וכאשר יובאו לקמן בעז"ה. וצ"ע במנהג היום, ואין הפנאי מאפשר לברר זאת כעת היטב. ומ"מ אף בלאו הכי, נראה עיקר כי דעת מרן שלא כשל"ג, ושקשר ע"ג קשר אינו חשיב מעשה אומן, וכנ"ל. וגם את"ל לפקפק על כך, ושאין הכרח בדעת מרן מאלו טעמים אשר יקחך ליבך. מ"מ יש כאן כמה ספיקות להקל, תחילה כי כל שאסרו הרמ"א וסיעתיה נבע מכח ספק, ואם תמצי לבא ולהחמיר, שמא מרן פליג וס"ל שקשר ע"ג קשר אינו חשיב קשר של אומן. ואת"ל דזה אינו, שמא הלכה כרא"ש וסיעתיה שהם רוב הראשונים, דכלל אינו תלוי במעשה אומן, אלא בקיימא, ולדידהו משרא שרי. ואע"פ שכתבנו לעיל כי כאן הוי ספק חסרון חכמה, ולכן אע"פ שהוי ספק דרבנן יש להחמיר. מ"מ בס"ס שפיר עבדינן ס"ס אף בספק חסרון חכמה, וכאשר האריך למעניתו בפתגמא דנא מו"ר ועט"ר בספר טה"ב (ח"א עמ' תלו והלאה), וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו הנ"ל (סימן מז אות א), מפי ספרים. ויתר על כן יש לדון בעצם הדבר, כי אמנם כתבנו דהוי ספק חסרון חכמה, ובזה לא הוי ספק דרבנן לקולא (בספק אחד), אך ראה למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ח חיו"ד סימן ג אות ה) מפי ספרים, ועוד לו בספר טה"ב (ח"א עמ' תלו והלאה, ועמ' תמא), דכתב כי כאשר הוי ספק חסרון חכמה לכל העולם, בזה שפיר אמרינן ספק דרבנן להקל, ולפי"ז אף אם הוי רק ספק אחד, יש להקל הכא. וק"ו בנידו"ד, דאיכא כמה ספיקות.
קשר על קשר כשאינו מהודק
ו. (((ולכאורה))) נראה פשוט, דכל המח' הנ"ל היא כשעשוי קשר על גבי קשר בקשר אמיץ, אך אם עשו קשר על גבי קשר ואינו מהודק היטב, אלא הוא מעט רפוי, שוב בזה לכו"ע שרי. שהרי מקור חומרא זו שורשה מהשל"ג וז"ל שם (דף מא ע"א אות ג), וקשר אומן לא נתברר לי היטב היאך הוא, מיהו נראה מל' האלפסי הוא קשר שקושרין אותו הדק היטב. ומכאן נ"ל שיצא האזהרה, שכשקושרין ב' קשרים זע"ז, שאין מתירין אותו בשבת, ואע"פ שהוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום, ואינו קשר של קיימא, אעפ"כ נזהרים בקשירתו והתרתו משום דהוי קשר אמיץ. עכ"ל. וא"כ מפורש בדבריו, דכל שחידש דקשר ע"ג קשר אסור, הוא בקשר המהודק היטב, שהוא קשר אמיץ, הא ברפוי מעט בודאי שאין שום צד דהוא קשר של קיימא. מה גם דעצם דברי השל"ג לומר דקשר ע"ג קשר הוא קשר אומן, הוא חידוש גדול, והבו לן דלא נוסיף עלה. וק"ו בן בנו של ק"ו שכתב כן השל"ג להדיא, שכל דבריו אמורים רק בקשר אמיץ, וכנ"ל. וראה למ"א (ס"ק ד) דעל דברי הרמ"א שכתב וז"ל, וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זע"ז, דאין אנו בקאין איזה מקרי קשר של אומן וכו'. וכתב המ"א, דאין אנו בקאין, מיהו נראה מל' הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב. עכ"ל. ונראה בפשטות שבא לומר, דלא תחשוב שבא הרמ"א לאסור כל קשר ע"ג קשר, כי במקורו הוא השל"ג (שדברי המ"א הם ציטוט ממנו) מבואר, דרק קשר הדק היטב אסור. וכ"כ לבאר את המ"א הרב מחצה"ש במקום, וכ"כ לבאר למ"א בספר מלבושי שבת (ס"ק ד) דהיינו שהוא אמיץ וחזק, ולכן מחמירין בב' קשרים, דהוי קשר אמיץ ומקרי קשר של אומן להרי"ף, ואסור אפי' אינו של קיימא. ע"כ. וא"כ פירש למ"א דמיירי בקשר חזק. וכ"כ הפמ"ג בא"א (ס"ק ד), וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק ב) ויובא בסמוך בעז"ה, וכ"כ בשו"ת איש מצליח (ח"א סימן לד חאו"ח הערה ב) הגאון הנאמ"ן, וע' לקמן, וכ"כ בספר ערוה"ש (סוף סעיף ט), וכ"כ בספר משמרת השבת (סימן שיז אות א) בדברי המ"א, וכ"כ בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כט אות ג), וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן פא סוף ענף ב וענף ג), וכ"כ בשו"ת חמדת אברהם דיין (ח"א סימן ח ד"ה ברם).
(((איברא,))) כי הרב לבושי שרד במקום פירש דכוונת המ"א דאפי' ב' קשרים, אם אנו רואים שאינו מהודק כלל שרי להתירו. אלא כשהוא מהודק מעט, אז אמרינן דאין אנו בקאין, וזו מקרי קשר אמיץ. עכ"ל. וא"כ כתב שרק באינו מהודק כלל שרי, ובמהודק קצת הוי ספק ואסור. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סימן מד) דעל הבנתנו במ"א כתב דזה אינו ולא ניתן להאמר, ובא המ"א לאפוקי שלא תאמר כי אף בקשר אחד שאינו מהודק היטב אסור, מצד ספק הרמ"א, כיון דאינו הדק היטב, אך בשני קשרים שאינם מהודקים היטב כי אם קצת, יש צד דחשיבי כקשר אחד מהודק היטב ויאסרו. וכן כתב שזו כוונת הלבו"ש הנ"ל. וכן נקיט בספר כף החיים (ס"ק כב,כג) כלבו"ש (ולא הביא שום חולק). וכן ראיתי שהעתיקו ללבו"ש בספר באר יעקב (ס"ק ב), וכן בספר מטעמי השלחן (אות ה) אלא דאיהו מספקא ליה והתחבט בכך, דכתב ואפי' ב' קשרים, אם אנו רואים שאינו מהודק כלל שרי. ובסוגרים כתב, אלא כשהוא מהודק מעט, אז אמרינן דאין אנו בקאים, ושמא זו מקרי קשר אמיץ. עכ"ל. וא"כ הרגיש בקושי שבדבר. ועוד דלעיל (ס"ק ב) כתב, והקשר הוא מעשה אומן שהוא חזק מאוד. ע"כ. וא"כ תלה איסורו במהודק וכן העתיק ללבו"ש בספר נזר ישראל (סימן סז ס"ק ג), וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן פ אות קנח), וע"ע שם (אות קנג), וכ"כ בספר שלחן עצי שיטים (סימן ג הלכות קושר) דכיון שאין אנו בקאין קשר אומן, על כן אסור להתיר ב' קשרים, אבל במקום צערא יש להקל כשאינו של קיימא, והוא דלא מהידק. ע"כ. וא"כ אסר אף כשלא מהודק, ורק בעת צער התיר בכה"ג. וכ"כ בספר כלכלת שבת (רס"ק כב), וכ"כ בשו"ת פרי האדמה (ח"ד דק"ג ע"ג).
הלכה כר"מ או כרבנן
ז. (((וכ"כ))) הרב משנה ברורה (ס"ק א) דאפילו לא מיהדק שפיר, ויכול להתירו באחת מידיו, חשיב של אומן. וכ"כ בביה"ל (ס"א סוד"ה וקשר), וביאר שיחתו בביה"ל (ד"ה הקושר), כי רבנן פליגי על ר"מ שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור. [וכשם שכתב היראים (ח"ב סימן רעד דף קלז ע"א), וכן מוכח מפירוש המשניות לרמב"ם (ר"פ אלו קשרים), וברע"ב. ויש להוסיף שכן פסק המאירי (ר"פ טו) סוף ביאור המשנה הראשונה.] וסבר דחייבין והלכה כמותם. ומוכח בגמ' דקשר כזה לא מהידק. ועל כרחך דהוי מעשה אומן, דאל"ה לא מחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם. וא"כ יוצא מבואר, דמעשה אומן אפילו לא מהידק שפיר. עכ"ד. וכן ראיתי שהקשה כן על השל"ג על דרך קצת קשה בספר קני מנורה (ס"ק א), וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חאו"ח ס"ס קעט אות ו) דהרע"ב בביאור המשניות פסק כחכמים, ובגמ' קאמר טעמא דר"מ משום דלא מיהדק וכו'. הנה דר"מ בקשר שאינו מהודק מיירי. ונשאר בצ"ע. וכ"כ בספר שש"כ (פרק טו הע' קפד). ולעצם הראיה הנ"ל מהגמ', יש להשיב על כך, כי הן אמת כי הדרכי משה (ס"ק ב) תמה על הב"י למה הביא את התוספתא (פי"ג הט"ז), דאיתא התם כשיכול להתירו באחת מידיו פטור. והלא היא דעת רבי מאיר בריש אלו קשרים, ואינו הלכה. וצריך עיון. עכ"ד. וע"ע בביה"ל (ס"א ד"ה הקושר) דתמה על הט"ז, כי קי"ל כרבנן, ודלא כר"מ. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו (סימן מז אות ד). ואולם מרן שהביא בשתיקה את התוספתא, בודאי דסבירא ליה הכי. ונראה דהוא מפני שנמצאו לכמה וכמה ראשונים דכתבו כי הלכה כרבי מאיר. וראש וראשון שנוכיח כן הוא מדברי השבלי הלקט (סימן קכד) שהביא את התוספתא הנ"ל בשתיקה, והעתיקו הב"י הנ"ל (ועל כך תמה הדרכ"מ). וע' בשבלי הלקט שכתב כן בשם אחיו ר' אברהם, וע"ע באוצר הגאונים (שבת דף קיא ע"ב, סימן שה) דכתוב שם בזה"ל, ושדר רב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא, דהילכתא כר' מאיר. ע"כ. וא"כ מפורש בשם רב צמח גאון, ריש המתיבתא, כי הלכה כר"מ. וכ"כ בפסקי הרי"ד (פרק טו ד"ה פי'), וכן פסק בפסקי הריא"ז (פט"ו הלכה א אות ה), וכ"כ בחידושי הריטב"א (ר"פ אלו קשרים) דר"מ לא פליג, וכן בד"ה בעי, כתב כן בשם פסקי הרי"ד. וכן ראיתי לספר יד יוסף (ס"ק ב) דכ"כ להלכה, דקשר מרופה שיכול להתירו באחת מידיו, אין חייב עליו, ושכ"כ הרמב"ן, והריטב"א עירובין (דף צז). ע"כ. וכן משמע מהשלטי גיבורים (דף מא ע"א מדפי הרי"ף אות ג), שהרי כדי לחייב, הצריך שיהיה קשר מהודק היטב. וכן ראיתי עוד לספר קצות השלחן (סימן קכג ס"ק ד) דעמד על דברי הביה"ל באורך, וכתב לדחותו, ושהפשט בר"מ שאמר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, הוא שגם רבנן מודים דביד אחת אין חייבין, והמח' היא בדיוק דברי ר"מ, שיוצא מדוייק מדבריו, שאם קשר קשר שאינו יכול להתירו באחת מידיו, חייב עליו, אע"פ שאינו מעשה אומן, ולרבנן אף בכה"ג פטור. והביא לכך ראיות מהש"ס, דשפיר מפרשינן הכי. ועוד הוכיח שם מהסוגיא, דעל כרחך לפרש כן. ע"ש. וע"ע בהגהות והערות שעל הטור החדש (אות טו) דיישבו את קושית הביה"ל ע"פ דברי תוס' (דף קיא ע"ב ד"ה ואלו), דביארו דלר"מ אינו חייב היינו מותר לגמרי, ולפי"ז יצא דלרבנן דפליגי אסור, אך לא חייב. ע"כ. וכן ראיתי דס"ל הכי להלכה בשו"ת זכרון יהודה (סימן קסט) וכתב ליישב את התוספתא אליבא דתוס' הנ"ל, בתירוצם השני וע"ש. וע"ע בספר דברי מנחם מרדכי (סימן שיז אות ג) דציין לרב קרבן נתנאל על הרא"ש (ריש פרק אלו קשרים) דג"כ תירץ זאת, ושכ"כ הרב נהר שלום (סימן שיז ס"א). ע"כ. וכן תפס כקצות השלחן בספר אשמרה שבת (סימן שיז אות ד). ועע"ש. וע"ע לגאון הנאמ"ן בשו"ת איש מצליח (ח"א חאו"ח סימן לג אות ב ד"ה וראיתי להמ"ב), דעמד על כך, וגם הוא יישב את קושית המ"ב כיוצ"ב, והוכיח כן, ושכ"כ לתרץ את קושית הדרכ"מ הקרבן נתנאל (ס"ק ג), ושכן פסקו הרמב"ן והריטב"א בפ' המוצא תפילין דקשר מרופה שרי. וביאר דהוא בדף צז ע"א, והרמב"ן הוא במלחמות בפרק המוצא תפילין. ומש"כ הרמב"ם בפי' המשניות, הוא משום דשם אזיל בשיטת רש"י, דאין תלוי באומן. ואולם ביד החזקה פסק אחרת, דתלוי באומן. וע"ע לעיל (אות יב) דכ"כ עוד פוסקים כי חזר בו ביד החזקה. וע"פ הנ"ל נתיישבו שפיר דברי השבלי הלקט, ומרן בב"י בפשיטות. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת תולדות יצחק שושן (ח"ב סימן יא) ליישב את הב"י שהביא לתוספתא, כי למרן דוקא במלאכת אומן חייב, נמצא כל שמתירו ביד אחת אינו אומן, ולכן לרי"ף ולרמב"ם פטור, וא"כ על כרחך דס"ל להלכה בזה כרבי מאיר. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כט אות ה) דר"מ ס"ל להתיר לכתחילה, והוסיף, כי בפירוש המשניות בהוצאת הרב יוסף קאפח מבואר להדיא דבעי קשר אומן, וא"כ א"צ לומר דהדר הוא ביד החזקה. ועע"ש. ועוד ראיתי שכן תפס לדחות את הביה"ל כדברי הקצות השלחן בספר אשמרה שבת (פרק ד אות ב ס"ק ג). וא"כ יצא לפי האמור, דלכל הני ראשונים ומרן דפסק כתוספתא, כל קשר שיכול להתירו ביד אחת, ואינו עשוי לקיימא, מותר לכתחילה.
ח. (((ולמעשה))) נמצאו עוד פוסקים רבים דס"ל להקל כל שאינו מהודק היטב, דכן יוצא מבואר מדברי הט"ז (ס"ק א) דאם הוא מעשה אומן, ממילא הוא חזק מאוד, ועע"ש, דכ"כ כמה פעמים. וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק ב) לדייק את המ"א הנזכר, דתלוי במהודק, ועל כן כתב, ולפי"ז אצלנו שעושים במטפחת הצואר שני קשרים זע"ז לנוי בעלמא, אין בו איסור, דכיון שהמטפחת אינו יכול להדקו הדק היטב (ע' פרש"י דנ"ז בד"ה כל שהוא אריג), לא גזרו. עכ"ל. וכן יוצא מבואר מדברי שו"ע רב (סעיף ב) דכתב וכל קשר אמיץ שהוא קשרו הדק היטב, יש להסתפק בו שמא זה מעשה אומן, וב' קשרים זעג"ז הוא ג"כ קשר אמיץ. ע"כ. (ויש לדחות). וכן הביא בספר שש"כ (פט"ו הע' קסה) לספר תולדות שמואל (ח"ג סימן מז סע' ד) ואת"י, דדוקא בחוט שאינו עבה ביותר, אבל חבל עבה, כיון שאין קשר כזה מתקיים, לית לן בה. ע"כ. ועוד הביא (בהע' קסז) את דברי הגרשז"א זצ"ל, דמה שנהגו הנשים לקשור שני קשרים זע"ז במטפחת הראש, י"ל דאין זה בכלל קשר אמיץ והדק היטב, וגם עומד להתיר בו ביום. ע"כ. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכג ס"ק ד ד"ה כ' בקישו"ע) וז"ל, ומיהו נראה, דמטפחת סביב הצואר, אין הדרך כלל להדקה, ופשיטא דלא הוי קשר מעשה אומן, וכיון שעומד להתירו ביומו מותר, ומ"מ יש ליזהר לכתחילה לעשות עניבה. ע"כ. וא"כ כתב, ואע"פ שהוא קשר על קשר, כיון שאין מהודק, שרי. [וע"ש לעיל בדבריו, דיוצא דס"ל שכן דעת הלבו"ש, והרב נזר ישראל הנ"ל, דיודו בקשר של מטפחת ואינו מהודק כלל.] וכ"כ בספר משמרת השבת (סימן שיז עמ' קעז אות א) שהרי כן מבואר בשל"ג, דדוקא מהודק היטב. ועע"ש. וכ"כ בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כט אות ג) דדוקא כשקושר חבל או חוטים דקים וכיוצ"ב, שכשעושה ב' קשרים זע"ג זה, נעשה קשר מהודק היטב, בזה חיישינן שמא קשר של אומן הוא, וכמדוייק מדברי השל"ג שכתב הדק היטב. והביא שכ"כ הגאון הנאמ"ן בשו"ת איש מצליח (ח"א או"ח סימן לג הערה ב) דכל שאינו מהודק שרי, והאריך למעניתו לדחות את דברי הרב פעלים, והוכיח מלשון השל"ג דספיקו הוא בשני קשרים המהודקים, ושכן מוכח מל' הרמ"א, דמהיכי תיתי להסתפק בקשר אחד, אפי' שאינו מהודק היטב, דא"כ אמאי אסר מור"ם רק בשנים, ומה שנסתייע הרב פעלים מהלבו"ש, תמוה מאוד וצ"ע. עכת"ד. ועע"ש. וכ"כ בספר אשמרה שבת (פרק ד אות ב סס"ק ג) לתפוס כמנוח"א להקל באינו מהודק, ואולם סיים המחמיר תע"ב. וע"ע בשו"ת מחזה אליהו (סימן מז) דהאריך כי כל דין הרמ"א להחמיר בקשר ע"ג קשר הוא חומרא גדולה, ושכל שנאסר הוא רק בקשר אמיץ כלשון השל"ג, ועוד הוכיח כן מאחר וקשר ע"ג קשר הוא אומן, וקשר ע"ג עניבה ס"ל דשרי, על כרחך דקשר שאינו אומן הוא קשר ע"ג קשר, וא"כ יתחלק רק בין קשר אמיץ דהוא אומן, לאינו אמיץ דהוא אינו של אומן. ועוד כתב, כי אפי' להבנת הרב לבו"ש כי במהודק מעט אסור, מ"מ כל שעשוי להתירו ביומו שרי, ועל כן התיר לקשור חגורות שהנקשרות קשר ע"ג קשר, ועל כן (בסימן מח) כתב להתיר לקשור מטפחת בשני קשרים ועע"ש.
קשר של קיימא תלוי בדעת הקושר או בדעת העולם
ט. (((הנה))) כתב הט"ז (ס"ק א) כי קש"ק תלוי בדעת הקושר, וז"ל, אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד, שאם דעתו שישאר כן לעולם, דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים, ולא יצטרך להתירו, ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו, זהו חייב. ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו, אז פטור וכו'. אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו, זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחילה וכו'. וכ"כ עוד בהמשך שם, וכן הוא לו (בס"ק ב). ע"ש. וכ"כ הב"ח (אות א ד"ה ואיכא למידק). [וכן משמע בפמ"ג (א"א ס"ק ג, וס"ק י) ואולם (מס"ק ו) משמע אחרת, וע' לקמן בדעתו.] וכן הוכיח בספר קני מנורה, דס"ל הכי להרב שבלי הלקט (סימן קכד) והביאו הב"י וז"ל, קשר שדעתו לקיימו שבת או חודש, פטור. דעתו לקיימו לעולם, חייב חטאת. אין דעתו אלא ליומו, מותר. עכ"ל. ומפורש דתלה זאת בדעתו. (ולענין דינא, ע"ש בדעת הרב קני מנורה). וכן דעת הרב פתח הדביר (ר"ס שיז), ושכן דעת הרב שם חדש (עמוד זמנים דס"ב ע"ב), וייחס סברא זו גם להגאון מחב"ס יראים ז"ל, וכתב ובפירוש קשר של קיימא פירש רבינו שרוצה שיתקיים לעולם כס' רש"י במתני'. [וכנראה כוונתו לרש"י הראשון בפרק אלו קשרים, דכתב קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם. ע"כ. וא"כ תלה זאת בקושר, ולא בדרך העולם.] ועוד הוסיף שכן דעת הטור (ר"ס שיז, ולענ"ד אין ראיה), ומרן הב"י בשם שבלי הלקט (והוא כנ"ל). עכת"ד. וכן היא דעת שו"ע הרב (ס"א) ע"ש דכ"כ כמה פעמים לתלות בדעת הקושר הוא לבדו. וכ"כ בספר פתחי עולם (ס"ק ב) לתלות זאת בדעת הקושר, וכ"כ בספר מעדני אשר לגאון אשר קליינמאן (הנדפס בשנת תקצז במלאכת קושר אות א) כי הדין עם הט"ז דתלוי בדעת הקושר. (אולם דייק לט"ז שכתב דאם חושב להתירו ביומו מותר לכתחילה, דמשמע דסגי כשדעתו כן, אף שיתכן שבפועל לא יתירו, ובזה דייק את לשון הטור שהתיר במעשה של מצוה איסור, ולמה להתיר, הלא היה לו לומר שיתכוין להתירו ביומו. ועע"ש). וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן צ) וכדלקמן בעז"ה, וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן נ באורך), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח ס"ס כז). והנה כתבו הפוסקים להוכיח שלא כט"ז מדברי היראים (ח"ב סימן רעד דף קלז ע"א) דפסק לאסור לעשות קשר שדעתו להתירו, מפני שפעמים מבטלו וכדלקמן, וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן יז אות ב) דכתב שכדאי לסמוך על הט"ז וסיעתיה בשעה"ד, ועע"ש בדבריו. וע"ע בשו"ת מנחת לעולם. ע"כ. וכן כתב הארחות חיים (שבת סימן קו), והכל בו (סימן לא דף כו ע"ד), והביאו הב"י (סימן שיז, דף פ ע"ב ד"ה כתוב) וכן הביאו המרדכי (שבת סימן שפו) והכי ס"ל, וכ"כ הר"ן במיוחסים (שבת קיג רע"א ד"ה כלל) ובריטב"א (שם), ונמצא שזה שלא כט"ז וסיעתיה, כי לט"ז בכה"ג שרי, כיון שדעתו להתירו, דהכל הולך אחר דעת האדם, ואילו לכל הני אשלי רברבי אסור. ואולם אין מכאן סתירה, לעצם דברי הט"ז דאזלינן בתר דעת הקושר, כי יתכן שהיראים וכל הנזכ"ל ס"ל דאזלינן בתר דעת האדם, אך במקרה שפעמים שקושרים לקיימא, חששו שמא ישאירם, ולכן נאסר מדרבנן. ואדרבה הוא מוכרח, כי אם אזלינן בתר דעת העולם, א"כ יאסר מטעם דחשיב של קיימא, ולא רק מפני חשש שמא ישאירו. רק דמ"מ יצא מכאן שלא כדברי הט"ז, דבכה"ג ס"ל דמותר, ולכל בו אסור. ואולם ע"ש בב"י שכתב כי כללו של הכל בו הנ"ל הוא שלא כדברי בעל התרומה (סימן רמג) וסיעתיה הנזכ"ל, ומשמע דכן דעת מרן. ולפי"ז יצא דלמרן בכה"ג שרי, וא"כ אין מכאן שום דחיה לט"ז. ומפני שאלו דברי הב"י סובלים אריכות, וכבר הארכתי יותר מדאי, ע"כ אבא בקצרה לבאר את הב"י, והרוצה יראה את גוף דברי הב"י, ויבין כוונתי. דהנה הב"י כתב, שע"פ התרומה נסתר כללו של הכל בו. ואינו מובן לכאורה, כי גם התרומה אסר. ועל כן יש מקום להבין שבא לדחות רק את סוף כללו של הכלבו, שהתיר קשר רצועות מכנסים, (וזה שלא כהבנתנו הנ"ל בב"י). אך א"כ תקשי דהב"י כתב "וכלל זה" שלא כדברי התרומה, ונקט את המלים כלל זה כנגד ראש דבריו שכתב שמצאתי "כלל אחד", ושם הוא חידוש הכל בו, ולהבנה הנ"ל לא דוחה את הכלל. וגם קשה, שהרי הפשטות היא כסיפא של הכל בו. וע"כ משמע שהב"י טורח לדחות את הרישא. ועל כן נראה שפירוש הב"י הוא דבא לדחות את עצם כללו של הכלבו, כיון שהתרומה אסר לקשור מכנסים, ובפשטות מיירי בין של פשתן (ובשל פשתן פעמים נשאר הקשר לעולם), ובין של כותנה, שהרי מאלו היו עושים מכנסים בזמנם, או של כותנה או של פשתן. וגם דאת"ל דמיירי דוקא בכותנה, כל כה"ג הו"ל לפרושי. וכיון דמיירי גם בפשתן, וכל שאוסרו התרומה רק כשעשוי הקשר משבוע לשבוע, הא פחות שרי, א"כ מבואר דאינו חושש לכל בו שמא ישאיר הקשר. [ובאמת שכל זה הוצרך הב"י, מפני שלא ראה את מקורו של הכלבו, שהוא היראים, כי לא היה מצוי בידו, כמבואר כאן ובעוד דוכתי בב"י, (כגון בב"י סימן שא (סעיף לו ד"ה שתי, וד"ה כתוב) ). ועוד (סימן שיח דף פב סוע"ב ד"ה ודברי רא"מ), ואילו היה לפניו ספר היראים, היה רואה כי היראים ס"ל שיטה שלישית, שלא כרי"ף, ושלא כרש"י, וכנ"ל לעיל, ולא היה צורך לטרוח לדחותו, מאחר ואינו עומד בשיטת הרי"ף והרמב"ם ובודאי דלא קי"ל כוותיה. וכן עוד פוסקים לא ראוהו בפנים, מפני שלא היה מצוי ספר זה, דראה לספר שלחנו של אברהם (כאן ד"ה כתב), דכתב כי אין מח' בין התרומה לכל בו, וכן בשו"ת מעט מים (סימן ח) בנה בנין כיון שלא ראהו, ועוד ראה לספר טל אורות ג'ויא (מלאכת קושר דף רנג ע"א בהוצאת אור ודרך). ויש מי שרצה לומר שכוונת הב"י לדחות לכל בו, כיון שראה ליראים ומבואר בתרומה שאוסר קשר מכנסים בעשוי לשבוע, וליראים כלל אינו תלוי בזה, רק בהאם פעמים משאירים שאסור, ואם לא אף בעשוי לשבועים שרי. ואינו נראה, ומ"מ גם לפי"ז אין שום דחיה לט"ז, מאחר ודחאו הב"י מכל וכל.] וגם אם לא תסכים עם דברינו, ותאמר שהב"י לא דחה את עצם כללו של הכל בו מהתרומה, ע"ש, ברור שכל כללו של הכלבו שייך רק לדידיה דנקיט ואזיל כשיטת הרא"ש, כי אינו תלוי במעשה אומן, אך לדידן דאתכא דמרן סמכינן, ופסק כרי"ף וכרמב"ם דתלוי במעשה אומן, אין מקום לאסור בכה"ג שאינו עשוי לקיום, מפני שפעמים שמשאירים לקיום, כיון דגם אם ישאירוהו יאסר רק מדרבנן, כיון שאינו קשר של אומן. ושוב ראיתי שכ"כ בספר מנוח"א (ח"ג פי"ד הל' ט), דאע"ג שהמ"א (ס"ק כ), והתו"ש (ס"ק כ), והח"א (כלל כו דין ג), והמ"ב (ס"ק לג) פסקו את הכל בו, כל זה לדידהו דמחמירים כדעת רש"י וסיעתו, משום שהרמ"א (ס"א) הביא דעתם. אבל לדידן דנקטינן כמרן ז"ל, שלא הביא את דעת רש"י וסיעתו בשלחנו הטהור, משמע שאינו חושש לה, וא"כ יש להקל בנ"ד, דהו"ל גזירה לגזירה, ולא גזרינן. עכת"ד.
י. (((אולם))) בהגהות והערות שעל הטור החדש (ס"ק ה) הוכיחו נפלא מל' הב"י דפליג דהנה ז"ל הב"י (ר"ס שיז ד"ה נמצינו), נמצינו למדין דקשר של קיימא מקרי קשר דבר שדרך לקושרו על דעת שיעמוד לעולם. ע"כ. וא"כ שפתיו ברור מללו כי תלוי הוא בדרך, ולא בדעת הקושר. ושוב ראיתי שכן דייק את ל' הב"י בספר קני מנורה (רס"ק ב), ושכן דקדק ספר ב"ד מלשון רש"י. וכן כתב בספר טל תחיה לרה"ג חיים יהודה ישראל שליט"א (סימן כא אות ג) מדנפשיה לדייק את לשון הב"י. וכ"כ בספר ערוה"ש (סעיף ח) בדעת מרן, וכן דעתו וע"ש. וכן נמצאו פוסקים רבים דס"ל הכי, דכ"כ בספר בית מאיר (ר"ס שטו) דכתב לדחות לט"ז, והוכיח ממתניתין בסוף מסכת שבת דקשרו את המקידה בגמי, ופרש"י בגמ', ובפירוש המשניות, דלהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה, ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא, דמנתק כשיבש. ע"כ. ולדברי הט"ז לשם מה הוצרכו לכך, תיפוק ליה שיכוין בלבו שלא יהיה של קיימא, ועל כן כתב דתלוי בדרך העולם, או במציאות הקשר, כנ"ל שאינו בר קיום. ע"כ. וכ"כ בספר תהל"ד (ס"ק יב) ועיקר תלוי בדרכו לבטלו תמיד (שחייב) אף שהוא אינו מבטלו. ובזה תירץ את קושית הפמ"ג (א"א ס"ק ו) מדוע אסור להטיל ציצית בשבת, הרי יכול לקשור ע"מ להתיר במוצאי שבת, והוי לצורך מצוה. ותירץ הרב תהל"ד, שכיון שהדרך לקושרו לעולם אזלינן בתר דעת העולם בכה"ג ואסור. ובזה מובן החילוק בין דלי דגזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, עמ"א (ס"ק יב), ובפרה לא גזרינן ע' מ"א (ס"ק יז), דבדלי דרכו לבטלו תמיד, ועל כן הוי חיוב תורה גם אם לא יבטלו, משא"כ פרה. עכת"ד. וכ"כ הביה"ל (ס"א ד"ה הקושר), ובזה תתורץ קושית הפמ"ג מציצית הנ"ל, וכן קושית הגרע"א מעירובין (קג) מדין נימא במקדש, דיחשוב להתירו למוצ"ש מיד, והוא לדבר מצוה. וי"ל דלא יהני, כיון שהדרך לקושרו. עכת"ד. ונראה לענ"ד שזו כוונת הפמ"ג (א"א ס"ק ו) דהקשה מדוע אסור לעשות ציצית בשבת שיעשה על דעת להתירו, ותירץ וז"ל, די"ל כל שלפעמים מבטלו כן כן הדרך אסור מן התורה. עכ"ל. (ואולם בספר תהל"ד מבואר שלמד שלא כדברינו בפמ"ג, וכן הוא בספר פתחי מגדים, ומ"מ הנלע"ד כתבתי, ולדבריהם ל' הפמ"ג דחוק מאוד). שוב ראיתי לספר יד יוסף יוזפא (רביד הזהב ס"ק ב) דהבין כדברינו, אולם ציין לא"א (ס"ק ג) דמבואר בו להיפך, ועל כן כתב, ויראה דלא ברירא ליה מילתא. ובספר פתח הדביר (ר"ס שיז סוד"ה הראשון), למד בפמ"ג דס"ל כט"ז. וכן כתב בספר ערך ש"י (ס"א), והוכיח כן מתוס' חולין (דף ט רע"א ד"ה ואידך), דהקשו לרבי אליהו מבעלי התוספות, דס"ל דצריך לעשות קשר של תפילין כל יום, א"כ למה אמרו בפרק המוצא תפילין עירובין (צז ע"א) כי המוצא תפילין חדשות בשבת אסור לקשור הרצועות וללבשם ולהכניסם. ותקשי הא אינו קשר של קיימא. ע"כ קושית התוס'. ולכאורה תקשי גם לדידהו דיעשה קשר ע"מ להתירו במוצ"ש, וע"כ כנ"ל. וכן קשה על הטור שאמר דשרי לעשות קשר של מצוה, והלא אפשר גם שאינו של מצוה ע"מ להתירו, וע"כ כנ"ל. ובזה ישב גם את סתירת הטור שנקט יום מחד, ומאידך כתב שבעה, ע"ש. וכ"כ בספר יד יוסף ברביד הזהב (ס"ק ב) דלא תלוי בדעת האדם. ע"ש. וכ"כ באורך בספר קני מנורה (ס"ק ב) והביא לראיות הנ"ל, ע"ש, וע"כ נקיט כב"י. ואולם לענין חיוב חטאת, תפס כב"ח והט"ז, דאף בקשר שדרך העולם לקושרו לעולם, והוא התכוין לזמן קצר, לא יתחייב, אך מ"מ אסור, כיון שכן דרך העולם. ומאידך חשש לחומרא לב"ח, דבקשר שהעולם מקיימו לכמה ימים, ודעתו לעולם, בתר דעתו אזלינן. ואפשר דהב"י וכל הפוסקים מודים לזה. עכת"ד. וע"ע לגבי סיום דבריו לקמן. וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק א) לדחות לב"ח ולט"ז, דאם כדבריהם שבעשה קשר גמלים ודעתו להתירו היום אינו חייב, מדוע לא נזכר דבר זה בגמ', או בשום ראשון, ולכן נלע"ד שאין מחשבה מוציא מיד מעשה, ע' סוכה די"ד, ואין הדבר תלוי בדעת האדם, רק במהות הקשר, ובדבר שנעשה בו הקשר אם דרך הוא לפותחו בו ביום או לא. וכן כתב המגיד משנה (פ"י ד"ה וחבל). ועע"ש. וגם ברש"י (דף קיב ד"ה קיטרא, ובד"ה בדרבנן, ובד"ה ובדחומרתא), ובכל הראשונים משמע שאין הדבר תלוי רק אם דרך הוא שמקיימים קשר כזה. עכת"ד. (ולענ"ד אין הכרח מרש"י, דע"ש כי י"ל שהאדם מניחם לכמה זמן שיהיה לפי צורך הענין, ואינו גומר בדעתו בעת שקושר לכמה זמן בדיוק, כי הוא משתנה לפי הענין, ופעמים שמניחו לשבוע או שבועים, ועל כן יש בדעתו שיתכן שקושר לשבועים). וכן הביא בספר אשמרה שבת (פרק ד אות ב ס"ק ד) כי כ"כ כבית מאיר בספר ווי העמודים (סימן קב אות מב) דאזלינן בתר דרך העולם, והוכיח כן מעירובין (צז ע"א) פרק המוצא תפילין חדשות וכנ"ל, וכן מסיק הרב אשמרה שבת, ואולם סיים דחזי לצירופי, כיון שהראיות אינם מוכרחות, שלא התירו לקשרו ע"מ להתיר מחשש שישכח, והלא עם הט"ז בפשטות כן ס"ל לפמ"ג, ולרע"א, מקושייתם מדוע לא התירו לעשות ציצית בשבת. עכת"ד. וכ"כ בספר גביע הכסף (סימן שיז אות ד) והוסיף דאין הכרח כי הט"ז פליג, די"ל דמה שתלה זאת הט"ז בדעת הקושר, מיירי בקשר סתמה, שאין דרך מסוים בו, אלא תלוי לפי הענין וברצון האדם, משא"כ כשדרך העולם לקושרו לקיימא או לא, בזה לכו"ע אזלינן בתר דרך העולם. עכת"ד. וזה א"א לאומרו כמש"כ כל הנ"ל והוא פשוט. ועוד ראה לספר פסקי תשובות (סימן שיז אות ה) דהביא את דברי הגרש"ז אויירבך זצ"ל בהערותיו לספר לב אברהם (ח"ב עמ' כ) דג"כ ס"ל דהכל תלוי בדרך העולם, וכ"כ מו"ר בספר קול סיני (מלאכת קושר דף 292 הע' 11) לדחות את הט"ז מדברי הכל בו, ושכן דחו האחרונים מדין ציצית, וכן מנימא במקדש וכנ"ל, ועוד הביא דהכי ס"ל לשו"ת בית אב (חאו"ח סימן ס אות ב), ואולם בשו"ת בנין שלמה (ס"ס מט) דחה, דכל היכא שרוצה להתירו רק כדי לא לעבור איסור, בזה לא מהני דעתו, משא"כ כשחפץ בכך מצד השימוש מהני. וגם השיב על הראיה מציצית, דיש לדון ולאסור מכה"ג משום מתקן מנא, וא"כ לא יהני שאין בזה איסור קושר. וע"ע בספר חמדת ישראל (דנ"ז ע"ד), ובמור וקציעה (סימן תרנא), ובשו"ת דברי חיים טוביה (סימן יד), ובשו"ת ברכת רצה (סימן קד). עכת"ד. וא"כ התיר למעשה משום הראשונים הנ"ל. ויש להשיב, וכנ"ל. וכן תפס כוותיה דמו"ר בשו"ת עטרת פז (ח"א חאו"ח סימן יד אות ה), וכ"כ בספר מנוח"א (ח"ג פי"ד הל' ט) דאזלינן בתר דרך העולם, וגם הוא הוכיח כנ"ל.
יא. (((ובספר))) חקרי לב (חאו"ח ריש סימן ס) הביא לט"ז ודחאו, דאם תלוי בדעת האדם, כיצד יחוייב סקילה בהתראה, והרי לעולם יש להסתפק שהתכוין להתירו למחרת, ואינו של קיימא. ואף אם אמר שכוונתו לעולם, איך יתחייב על דיבורו, ודילמא משקר, וכל שכן דאינו נאמן, דאין אדם משים עצמו רשע. ועע"ש. וציין לו בספר דברי מנחם מרדכי (ס"ק ד). ואולם בספר פתח הדביר (ר"ס שיז) תירץ שיכולים להתרות בו כשבא לקשור, דע לך שאם דעתך בקשר זה לקשר של קיימא שלא להתירו כלל, תתחייב סקילה. וכיון דבעינן קבל עליו התראה כדי שיתחייב, וכדתנן בסנהדרין, א"כ אם ישיב לעדים ע"מ כן אני עושה לקשור קש"ק, הרי גילה דעתו בפי' באמירתו לעדים שדעתו לקיימו ויתחייב סקילה, דתו לא מהימן אחר מעשה לומר דעתי היה להתירו ביומו. ועע"ש דכתב כי כן מצאנו בעוד מלאכות בשבת דתלוי בדעת העושה, ואיך יחייבו סקילה, וע"כ כנ"ל, והוא כגון בדין פס"ר לפרטיו, וכמש"כ הרמב"ם בריש הלכות שבת (הלכה ה), ועוד בדין מתעסק (שם הלכה יא), ועוד (פרק י הלכה יז) המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה ה"ז חייב, ואם הפיסה כדי להוציא ממנה ליחה שבה ה"ז מותר וכו'. הלוקט יבולת חייב, והוא שיקפיד עליהם וכו'. המנער טלית חדשה חייב, ואם אינו מקפיד מותר. עכת"ד. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן נ) דגם הוא עמד על מדוכה זו ופסק כט"ז, כי הלא כל מלאכות שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וא"כ מאי נ"מ דעת העולם, ואינו חייב. ולגבי קושית הפמ"ג מציצית כתב דקושיא מעיקרא ליתא, ע"פ דברי החינוך (מצוה תפ) דהקשה לשם מה הלאו על שמיטת כספים, אם יש בידו להתנות ע"מ שלא תשמטנו שביעית. ותירץ, כי הזהירנו בדברים, אע"פ שאפשר בתקנות ותנאים. ע"כ. וה"ה הכא. ועוי"ל, דכאן לא יוכל להתיר הציצית כי הוי ביזוי מצוה להתירם בלא דבר, וכמבואר בשו"ע (סימן טו), ובמג"ג שם. עכת"ד, ועוד ע"ש. וכ"כ מדנפשיה כזה וכיוצ"ב בשו"ת תורה לשמה (סימן צ), כי השואלים כתבו דתלוי בדעת הקושר וכדעת הט"ז, וכמפורש בשבלי הלקט, וכן דעת הב"י שהביאו. והוקשה להם כיצד יתחייב חטאת, הלא א"א להתרות בו וכנ"ל. ותירץ, כי קושיא זו קשה אף על מלאכת בורר שחייב, רק כשאינו לאלתר, וכיצד נדע זאת, ותירץ בכמה אופנים. ע"ש. וא"כ כן דעתו נמי, דתלוי רק בדעת הקושר. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קנב אות א ד"ה ולדעת). ושוב אינה ה' לידי ספר שבת לישראל ושם (עמ' קפו) הביאו כת"י לבעל המנחת חינוך, ועל פי דבריו נדחית הראיה הנ"ל מציצית שהזכירוה רבים, כי כתב דהקושר ציצית ע"מ להתירה אינו יוצא יד"ח ציצית, מגו דלא הוי קשר לשבת, לא הוי קשר לציצית, וע' בר"ן סוכה ג ע"א מדפי הרי"ף וכו'. ועוד כתב טעם דלא הוי ציצית, כיון דבשבת לא הוי קשר רק מחמת דהוי קשר לענין המצוה, א"כ שפיר אמרינן אי עביד לא מהני, כי בלא המצוה אינו קש"ק כלל לענין שבת. וגם הוי מצוה הבאה בעבירה, דאינו יוצא מן התורה אליבא דכו"ע, דאם לא יצא ידי המצוה לא יעשה עבירה כלל, בזה ליתא מהתורה המצוה מטעם מצוה הבאה בעבירה. ע' בספר טורי אבן (ר"ה כח ע"א ד"ה שלמים) שכתב סברא זו ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן מג ובהערה).
יב. (((וחזי))) הוית לספר אשמרה שבת (ר"ס שיז) דהביא ראיה לדעת הט"ז מדברי הר"ן במיוחסים (דף קיג רע"א ד"ה כלל), דאיתא התם במשנה קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל, ורבי יהודה מתיר. כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ע"כ. ודברי רבי יהודה קשים שאמר מותר, ושוב אמר כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו, אלמא דחייבין הוא דאין חייבין, אך מ"מ פטור אבל אסור. ותירץ הר"ן, דבגמ' העמידו את ר' יהודה דמיירי בחבל דגרדי (חבל העומד לשמוש בבית), אבל חבל רגיל אסור, וא"כ כוונת ר' יהודה בכלל שכלל לנו לומר כי "דינא הוא דלשרי בחבל דגרדי לכתחילה, דהא אפי' בחבל דעלמא היכא דהוה בדעתיה דלאו של קיימא, כגון קיטרא דקטרי בזממא, וה"ה בדלי, היכא דהוי בדעתו למשקליה ולא ליבטליה, דאין חייבין עליו, דכלל א"ר יהודה כל קשר וכו', והא דכולי עלמא היא, והכי איתא בהדיא בירושלמי. [פט"ו ה"ב] עכ"ל. וא"כ כתב מפורש כי לכו"ע כשקושר בחבל שהדרך לקושרו לעולם, ודעתו לקושרו לזמן מוגבל, אין בו חיוב חטאת, אך יש בו איסור דרבנן. וכ"כ ג"כ בחידושי הריטב"א (מכון ירושלים שם). ועל כן פסק הכי הרב משמרת השבת, כי בהגלות נגלות הני תרי צנתרי דדהבא דמן קמאי כן עיקר, ושכן למדו הם בירושלמי, ודלא כקרבן העדה (שם). ועל כן תלוי בדעת האדם, ובכה"ג שעושה מה שהדרך לקושרו לעולם אסור מדרבנן. ע"כ. ולכאורה יש להעיר בזה, כי כל שכתבו כן הריטב"א והר"ן במיוחסים שייך רק לדידהו דנקטי ואזלי בשיטת רש"י, שאין חילוק בין אם הוא קשר של אומן, דע"ש שכן מבואר בדבריהם דס"ל כרש"י, אבל לדידן דפסק מרן כרי"ף והרמב"ם, נראה דס"ל דבכה"ג מותר גמור, כי הלא אינו של אומן, וא"כ אף שדרך העולם לקושרו לעולם, מ"מ גם בעשוי לעולם ממש עובר הוא רק על איסור דרבנן דהרי אינו קשר של אומן. וא"כ איך שייך לומר כי הקושר כן ואין דעתו לקיימא יתחייב מדרבנן אטו גזירה דרבנן, ורק אם קושר קשר של אומן, ודרך העולם לקיימו, והוא דעתו שלא לקיימו יש מקום לומר ע"פ הריטב"א והר"ן הנ"ל שיהיה אסור מדרבנן, אך בזה כבר בלאו הכי אסור מדרבנן, כיון שעשוי קשר של אומן. וכ"כ כיוצ"ב בספר מנוח"א (ח"ג פי"ד הל' ט) על הב"י די"ל דלדידן לא ס"ל ככלבו שבב"י (דף שצב ע"ב), והובא לעיל בסוף ההערה. ויתר על כן כי על כרחך לבאר את הריטב"א הנ"ל שאינו אוסר מדרבנן רק בכה"ג שתמיד דרך העולם לקושרו לקיימא, אלא כוונתו דאסור לקושר לקושרו אף שדעתו שאינו של קיימא, כיון שלפעמים עשוי לקיימא. דאל"כ יסתרו דברי ריטב"א, וכמו שהקשה כן הרב משמרת השבת (שם), דהנה במתני' פירש הריטב"א וז"ל, קושרין דלי בפסקיא, פי' חגורה, דלא מבטל לה כלל, והמבטלה בטלה דעתו אצל כל אדם. עכ"ל. וא"כ תלה זאת בדרך העולם ולא בדעת הקושר. ודבריו לכאורה סתראי נינהו, ובאמת נראה דכוונתו דלא תימא כיון שיש מי שקושרו כן לעולם לכן יאסר על הקושר לקושרו בפסקיא, כיון שבטלה דעתו של מי שמבטלה. ולפי"ז יצא דאם דרך לפעמים לקושרו לעולם, בזה שוב לא שייך לומר בטלה דעתו, ועל כן יאסור לקושרו. והלא דין זה מבואר בב"י (דף פ ע"ב ד"ה כתוב בכל בו), שאין בו איסור, כי הכלבו ס"ל דאסור מדרבנן, וכתב הב"י כי לתרומה וסיעתיה הנזכ"ל שרי, ומשמע שכן דעת הב"י ע"ש. וכאשר בואר לעיל בהערה. ע"ש. וא"כ יוצא דדעת כמה ראשונים להתיר, ושכן דעת מרן. והני ראשונים ס"ל ג"כ כשיטת רש"י דאינו תלוי באומן. ומ"מ יוצא מבואר לנו מדברי הר"ן והריטב"א לאפוקי מדעת הביה"ל וסיעתיה, כי אין הקשר תלוי בדעת העולם.
(((עוד))) חשבתי להוכיח דלא כביה"ל, דהנה ז"ל הטור, קושרין דלי לבור אף בחבל, ולא חיישינן שמא יבטלנו שם ויהיה של קיימא, והוא שיהיה חבל של גרדי, אבל חבל דעלמא לא. עכ"ל. וממש"כ ולא חיישינן שמא יבטלנו שם, משמע דאם יבטלנו יהיה חייב, דאל"כ כלל לא היה מקום לחוש לאיסור דרבנן, ורק מפני שהוא איסור תורה הוצרך לבאר הטור דכאן לא חיישינן שיבטלנו, והוא מטעם אחר שצריך לחבל, ועל כן וודאי שיקחהו. וא"כ יוצא, דאע"ג דדרך העולם שלא לקשור קשר כזה קש"ק, אפ"ה אם קשר איהו לקש"ק חייב, ומבואר דתלוי רק בדעת הקושר. איברא כי אחרי שובי ניחמתי, די"ל דבכה"ג לכו"ע חייב, כיון דלחומרא אזלינן בתר מחשבתו, וכמו שבדין קפידא לחציצה שביארו הטור והב"י (יו"ד ר"ס קצח) דתלוי בדרך העולם, וע"ע שם (בד"ה וב"ש או אפילו), דהסתפק הב"י כשדרך שלא להקפיד והיא מקפדת, וכתב שהיא מח', וברמב"ם (פרק ב דמקואות הט"ו) מבואר דחוצץ, וכן דעת הטור (דף פו ע"ב שם). ואילו דעת הרשב"א בתורת הבית הקצר (ב"ז ש"ז דף לא ע"ב) להקל דאזלינן בתר דרך העולם. וע' בשו"ע (סימן קצח סעיף ה) דמבואר כי דעת מרן להחמיר, דהרי מקור הדין הוא מהרמב"ם הנ"ל, וראה בב"י שהוכיח מהרמב"ם דמחמיר והבן. וע"ע בב"י (דף פו ע"א ד"ה כתב המרדכי), דמבואר במרדכי שבועות (ס"ס תשמח) בשם הרא"ם (סימן כו דף כח ע"א) דכתב הא דתנן הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין, לחים אין חוצצין, מטעם הקפידה, שעל יבש דרך בני אדם להקפיד, ועל לחין אין מקפידים, אבל אי מקפיד אפי' לח חוצץ. ע"כ. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן קצח סעיף יד). ומבואר דאי מקפיד רק איהו חוצץ. וכן פסק הרמ"א באו"ח (סימן קסא ס"א). ואולם ע"ש במ"א (ס"ק ו) בשם הפני יצחק דכתב דכיון דמספקא לרשב"א אזלינן לקולא. ואולם ברס"ק ז מבואר דס"ל כן רק בדין נטילת ידים ולא בטבילה. (ולכאורה דבריו צ"ע, כי כה"ג גם טבילה הוי דרבנן. וא"א לומר דס"ל כש"ך יו"ד (סימן קצח ס"ק לו) דכתב להחמיר בנידה גם שלא מהדין. כיון דבס"ק יג כתב הש"ך להקל בנידה בדין דרבנן, ע"ש). וכן כתב ג"כ בספר מנורה הטהורה בקני מנורה (ס"ק ב) הנזכ"ל, דבכה"ג אזלינן בתר דעתו שחושב לקיימא, אף דבדר"כ אזלינן בתר דרך העולם. וכ"כ בספר אשמרה שבת (הנ"ל בר"ס שיג) בדעת הביה"ל וסיעתיה. ע"ש (ויש להשיב ואכ"מ). איברא דבב"י (סימן שכא דף צ ע"א ד"ה וכתוב בתרומת הדשן), מבואר להיפך, דשם הביא לתרוהד"ש (סימן נו) דכתב כי בשר שאין גידולו מן הארץ לא שייך איסור טוחן, ואפילו למי שאינו יכול ללעוס אא"כ יחתוך, שרי לחותכו, ואין בו איסור טוחן, משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ע"כ. וא"כ אף שהוא לעולם טוחן את הבשר, בטלה דעתו, ולא אמרינן בהא שהוא לחומרא דאפשר לו. שוב ראיתי להרב מחצה"ש (שם ס"ק יד) דכתב בשם הרב תו"ש לבאר את המ"א, דכ"ז הוא כיון דשם אין גידולו מן הארץ, לכן בטלה דעתו, משא"כ כשגידולו מן הארץ, אף דלכו"ע שרי כיון שאין דרך לטוחנו, מ"מ לו אסור. וכ"כ המ"ב (ס"ק לט), מדנפשיה.
(((ולענ"ד))) כיון שבשבלי הלקט ובריטב"א ובר"ן הנ"ל מפורש כתוס' ולא נמצא עוד בראשונים במפורש דס"ל להיפך, רק ראיות מראשונים שלענ"ד אינן מוכרחות לגמרי, והב"י העתיק את דברי השבלי הלקט, על כן אע"ג שישנה ראיה מצויינת מלשון הב"י הנזכ"ל, דתלה זאת בדרך, נראה לדחוק דשם כוונתו בעשוי בסתמא בלא מחשבה אם עושה לעולם, שאז תלינן בדרך, אך כשמתכוין להדיא, בזה תלינן בדרך, וילמד סתום מן המפורש. והראיות הרבות הנזכ"ל מן הש"ס יש להשיב עליהם שאינם מוכרחות, וכאשר ישיבו עליהם הני ראשונים. ועל כן נראה כעת לומר דתלוי בדעת הקושר, אא"כ ימצאו ראשונים שמפורש בהם שתלוי בדרך, וכעת עמד קנה במקומו.
קשירת שקית אשפה
יג. (((ומעתה))) בא נבוא לענין השאלה האם מותר לקשות שקית אשפה, מוקד ושורש השאלה בנידו"ד נעוץ בכך שהקשר עשוי לעולם, שהרי אף כשזורק את השקית, אינו מתיר את הקשר. וא"כ לכאורה יש לאסור בהא כיון שקושר קשר של קיימא שאיסורו מדרבנן לדעת מרן (ר"ס שיז) כיון שאינו מעשה אומן, וכנ"ל באורך. אלא דיש מקום לדון ולברר, דכיון שמבחינת הקושר כל שצריך את קיום הקשר הוא אינו מפני שחפץ בקיומו לעולם, אלא חפצו בו הינו רק עד שיפנה את האשפה ואח"כ לא איכפת לו כלל מהשקית והקשר, א"כ יש מקום לטעון דבכה"ג חשיב כקשר שאינו של קיימא, והוי קשר רק עד השעה שזורקו לאשפה. ולצד זה שרי לכתחילה לקשור אף קשר ע"ג קשר, וכדביארנו בארוכה לעיל (אות ב והלאה) כי לדעת מרן קשר על גבי קשר אינו נחשב מעשה אומן.
(((וזה))) יצא ראשונה לחקור בהאי מילתא הגאון מבריסק בשו"ת מהרי"ל דסקין בקונטרס אחרון שבסוף הספר (סימן ה אות לה), דהסתפק כשקשר קשר ע"מ להתירו, ושוב נמלך שלא להתירו מפני שא"צ את החבל, דנימא דקשירה זו הויא מלאכה שא"צ לגופה. וכתב, כי קצת יש להביא ראיה מהא דיומא (סז ע"א) דתקנו חז"ל שיקשור בין קרניו, והלא קשר זה אינו עשוי להתירו לעולם, שהרי כשמתגזר איברים אינו יורד אחריו, וא"כ להרמב"ם עובר בקושר ביו"כ ממש. [א"ה, לרמב"ם לא קשיא, דהלא ס"ל דקשר שחייב הוא בעשוי מעשה אומן. וכבסמוך בע"ה.] אלא על כרחך כנ"ל, דכיון שאינו צריך לו לקשר אח"כ, לא חשיב קשר של קיימא. אך י"ל דאולי ע"י הדחיפה ראוי שינתק. ע"כ. וא"כ ספוקי מספקא ליה, וכמש"כ וקצת יש להביא ראיה, וכשם שגם סיים דיש להשיב על כך. (ומש"כ אלא על כרחך כנ"ל, מבואר ע"פ הנ"ל דהוא לאו דוקא, ודלא כרב ציץ אליעזר (חט"ז סימן ז) דתפס את מילה זו עיקר בדבריו). וגם על צד שחפץ להקל בזה, כל היתרו מתבסס על כך דהוי מלאכה שא"צ לגופה, וא"כ כוונתו לומר דנחית דרגא, ושוב אין בו איסור תורה, אלא רק איסור דרבנן, וכדמסיים להוכיח מדין שעיר המשתלח, וא"כ אף לצד שמיקל, איסורא מיהא איכא, וא"כ יש לאסור בנידו"ד. ולעצם הראיה הנ"ל משעיר המשתלח, י"ל כי למרן דאזלינן אבתריה, ופסק כרי"ף והרמב"ם, שחייב עליו רק בעשוי לקיימא, והוא קשר מעשה אומן, קושיא מעיקרא ליתא, כי שם לא מיירי בקשר שהוא מעשה אומן. וגדולה מכך כי גם לדעת רש"י וסיעתיה תקשי דמהכי תיתי דמיירי בקשר של קיימא, ושמא מיירי באינו קושר קשר על גבי קשר אלא בכריכה וכיוצ"ב, או בקושר בדבר אשר מתבלה עם הזמן ומתפורר, וכדכתב רש"י בסוף המסכת דבכה"ג לא הוי קשר של קיימא. וכן כתב לדחות בשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב סוף אות ו). ועוד בה, כי לענ"ד נראה מסברא דכל שקורע את החבל, אע"פ שאינו מתיר את הקשר חשיב כאינו עשוי לקיימא, כי מה לי שמתיר את קשרי החבל, או שקורע את החבל, סוף סוף תכלית הקשירה אינה בת קיום. ולפי"ז אין ראיה מכאן, כי בשעה ששולחים את השעיר, החבל נקרע. וכ"כ הגרשז"א זצ"ל בתיקונים לספר שש"כ (ח"ג סימן לה הע' סג), ועוד לו בספר נשמת אברהם סופר (ח"ד סימן שמ ס"ק ב הע' 13) כי תפירות בגוף האדם אע"פ שאחר כל תפר עושים ב' קשרים, ואף פעם לא מתירים את הקשרים, לא חשיב קש"ק, כיון שאחר מס' ימים חותכים את החוט (בלי להתיר את הקשר). ברם עדיין יש לעיין בכך משום דברי הריב"ש שיובאו בעז"ה בסמוך.
יד. (((והנה))) פסק מרן (סימן תרנא ס"א) כי מצוה לאגוד הלולב בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי. וסיים מרן, ואם לא אגדו מבעוד יום, או שהותר אגודה, אי אפשר לאגדו ביום טוב בקשר גמור, אלא אוגדו בעניבה. ע"כ. ובב"י שם ביאר מקורו מדברי רש"י סוכה (לג ע"ב ד"ה הותר אוגדו), דכתב וז"ל, בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב, וידחוק ראשו בתוך הכרך, כמו שאוגדין אגודת ירק. ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא, וזה של קיימא שאינו חושש להתירו עולמית. עכ"ל. וא"כ מפורש ברש"י, וכן פסק מרן, כי הקושר לולב בשבת בקשר ע"ג קשר, נחשב קשר העשוי עולמית. ואע"פ שבעבור החג שוב לא איכפת לו מהקשר, מ"מ חשיב כעשוי עולמית. ודון מינה לנידו"ד, כי קשר שקושר את שקית האשפה, אע"פ שמהרגע שמשליך את השקית לאשפה, שוב לא איכפת לו מהקשר, מ"מ חשיב כקשר העשוי עולמית, וממילא יאסר. ומכאן דחיה לדברי המהרי"ל דיסקין הנ"ל, כי מבואר שהוא איסור תורה. וכ"פ כדברי רש"י המרדכי סוכה (סימן תשמח) בשם רא"ם, דצריך שיאגדנו ב' קשרים זע"ז וכו', הא בחול יש לאוגדו אגד הניתר בשבת ויו"ט, ואינו אסור אלא שני קשרים זע"ז דהוי של קיימא, כדפי' פרק כלל גדול. ע"כ. (וא"א לומר דכוונתו לאיסור דרבנן, דהרי כתב קיימא). וכ"כ כדברי רש"י רבינו אברהם מן ההר (שם ד"ה אוגדו כאגודה, ובד"ה וליענביה מיענב). וכ"כ כיוצ"ב רבינו יהונתן מלוניל (דף טז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אי נמי) וז"ל, אי נמי דעניב ליה מיענב, אבל קשירה גמורה לא, דמקרי קשר של קיימא, דאפשר שלא יתירהו כל שבעת ימים, דהא מחזירו למים כדי שלא יכמושו שלשת המינין. עכ"ל. וא"כ גם איהו ס"ל דנאסר מטעם דהוי קשר של קיימא. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סימן קכב), וע"ש דעוד הוסיף יתרה מכך וכתב, אם היה צריך הלולב וההדס [בצאת החג] , מסלק אותו (את הלולב) מבלי שיתיר הקשר, וכה"ג חשיב קש"ק עכ"ל.
טו. (((ובאמת))) כי כבר הלכו הנמושות כיוצ"ב בנושא דומה, והוא בענין חיבור מחט למזרק חד פעמי, ובו מיד אחר השימוש משליך את המזרק לאשפה, האם חשיב כבנין העומד לקיום, או לאו. והגרשז"א זצ"ל בהערותיו לספר לב אברהם (סופר ח"ב עמ' כ) כתב לאוסרו מהאי טעמא דלעיל וכדמוכח מלולב, וכן הוא בשמו בספר שש"כ (פרק לג סוף הערה מג), וכ"כ בספר נשמת אברהם סופר (ח"א סימן שיג אות א) ע"ש. וכן פסק בסכינא חריפא לאסור האיסר בהאי מילתא בספר רפואת השבת חזקיה (פרק מו הל' מה) ושהמחבר את המחט עובר איסור דאורייתא. וכן יוצא מבואר דס"ל למו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד פרשת כי תשא סוף אות ו) דהזהיר גבי טיטולים שלא להדביק את המדבקה בטיטול אחר השימוש ולזורקו, ומבואר דס"ל דכל כה"ג חשיב עולמית. וכן פסק בספר מנוחת אהבה (ח"ג פט"ו הל' יא), וכ"כ בספר מגילת ספר איזנטל (סימן כג אות ג) לאסור, וע"ע בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פ"י הע' יא) מש"כ בזה. איברא כי בשו"ת מנח"י (ח"ח סימן כז ד"ה וכאשר), והיא תשובה שנשלחה למח"ס נשמת אברהם והודפסה גם בספרו (בסוף ח"א) כתב להשיב על כך, דלכאורה דברי רש"י הנ"ל סתראי נינהו לדבריו בסוף שבת, דאיתא התם במתניתין (קנז ע"א) וקושרין את המקידה בגמי. ובע"ב פרש"י, ולהכי נקט גמי, שראוי למאכל בהמה, ולא מיבטל ליה להיות קשר של קיימא, דמנתק ליה כשיבש. עכ"ל. וא"כ מבואר כי בנידו"ד (בקושר לולב) נמי, דאף שזורק אותם לפח הזבל משולבים, אבל ברור דהשילוב סופו להפרד זה מזה מעצמו אחר היבוש. וע"ש דכוונתו שעל כרחך לבאר את דברי רש"י בדין לולב ע"פ החת"ס (סוכה לג ע"ב), דהוקשה לחת"ס, מדוע השמיט הרמב"ם את דין לולב, ועל כן פירש כי ס"ל שהיו מורישים את הלולבים אגודים לבניהם אחריהם, ולכן כשקושרו הוי קשר של קיימא, לפי שעשוי לקיום עולם כפשוטו, משא"כ לדידן הקשר של לולבים שלנו לא הוי של קיימא, וכמבואר בסוף שבת. ע"כ. וכן מפרש הרב מנח"י נמי את דברי רש"י, דמיירי בגמ' בלולב העשוי בקשר של קיימא ממש, שמשתמשים בקשר לעולם, משא"כ בקשר העשוי להזרק, אינו חשוב קשר העשוי לעולם.
(((ולכאורה))) דבריו קשים מכמה דוכתי, תחילה מי אמר שקושרים את הלולב במאכל בהמה שעם הזמן מתפורר, ופוק חזי לדברי הב"י (סימן תרנא) כי מפורש דלומד ברש"י שקושר בכל דבר, וכ"פ השו"ע שם (ס"א). ויתר על כן, דהלא ביאר החת"ס לרמב"ם דמיירי שקושרים בדבר העומד לעולם, שהרי היו מורישים אותו אגוד לבניהם, וא"כ מתוך ראייתו מדברי החת"ס היא סתירתו, כי מבואר שהיו קושרים בדבר בר קיום. ועוד כי הדרך לקשור הלולב בענפי הלולב, והוא בר קיימא לעולם, וכאשר עינינו רואות שנשאר קשור עד זמן שרפת חמץ, (וכמש"כ הבא"ח לשרוף את הלולב בשריפת חמץ כדי שחפץ שנעשה בו מצוה אחת יעשה בו שנית, וכן רבים נוהגים). וכ"כ להדיא המ"ב (ס"ס שיז ס"ק לד) וז"ל, וכתב הח"א, דדוקא בגמי לח וכיוצא בו דכשיתיבש תנתק, אבל קש וכיוצא בו, וכן בעלין של לולבין דלא מינתק , דינו כתבן, ע' בגמ' קיב, וקנז ע"ב, ע"ש ברש"י. עכ"ל. ובאמת כי על פי האמור כאן אין שום סתירה בדברי רש"י, כי בסוף שבת מיירי במאכל בהמה, משא"כ בלולב דמיירי בקשור בדבר בר קיום, ופשוט. וממילא חזרה וגם ניצבה הראיה מלולב. מה גם דמרן הנ"ל (סימן תרנא ס"א) פסק דלא כחת"ס ברמב"ם, אלא כפשטותו, כי אסור לקשור בקשר על גבי קשר את הלולב בשבת, וא"כ מה לנו בדברי החת"ס לענין דינא. ומה גם כי גם החת"ס לא אמרו אלא בביאור דעת הרמב"ם. ועע"ש בשו"ת מנח"י דכתב עוד פנים להקל, אך הם שייכים רק בנידונו שם לענין הרכבת מזרק חד פעמי ולא לענין נידו"ד. וע"ע לענין הרכבת מחט במזרק בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן נו).
טז. (((ותבט))) עיני לשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן יז) דעמד על כך באורך וברוחב, וסמך על דבריו הלכה למעשה בספר השבת והלכותיה זכאי (סימן נ הל' כו) ע"ש, ובספר ציץ אליעזר שם היא תשובה לרה"ג ר' אברהם סופר שליט"א מח"ס נשמת אברהם לענין המזרק, ועמד וימודד אר"ש להתיר בהא מכמה וכמה פנים, ושורשם נעוץ בהוכחותיו כי כל האיסור בזה הוא איסור דרבנן, וקי"ל להתיר איסור דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. וא"כ אין בדבריו כדי להקל לנו בנידו"ד, לענין קשירת שקית אשפה, למעט דבר אחד שכתב שם והוא מה שיצא לחלק בין לולב למזרק, כי בלולב אי הרצון להתירו עולמית נובע מכח חביבות המצוה, שאין אדם מישראל רוצה להתיר קשר שעשה המצוה בו, ולכן נחשב זה עבור כך כקשר של קיימא. אבל בנידוננו, האי הרצון לעשות זאת (לפרק את המחט מהמזרק), נובע מכח אי איכפתיות, ואי ההתחשבות, ואי הצורך בזה כלל וכלל. ע"כ. ולפי"ז יש לבא ולהקל אף בנידו"ד לענין שקית האשפה, שמה שאין מתירים הקשר, נובע מכח אי האיכפתיות ואי ההתחשבות ואי הצורך בזה כלל וכלל, וכלשונו, ועל כן חשיב כקשר שאינו של קיימא. אך נראה שכל שכתב כן הוא רק בתור סברא בעלמא, וברור שלא התכוין להעמיד על זה לבד איזשהו פסק הלכה, כי מי יאמר שהטעם של כל העולם שאינם מתירים קשר של לולב, הוא מהאי טעמא. והרי ברור שהטעם העיקרי שאינם מתירים את הקשר הוא מפני הטורח להתירו, והרי אין שום צורך להתירו ולשם מה שיתירוהו, וא"כ איך חז"ל יאסרו לכל העולם לקשור לולב, וכן מרן יכתוב דהוי איסור, בדבר המשתנה מאיש לאיש, ואילו רק למעט אנשים אסור לקשור מפני שאינם מתירים מהטעם שכתב הרב ציץ אליעזר, בזמן שלרוב העולם מותר, ועל כן ברור שהוא כנ"ל. וגם איהו לא כתב כן אלא לרווחא, וכסברא בעלמא. איברא דשוב ראיתי כי שב והניף את ידו הגאון ציץ אליעזר בחלק טז (סימן ז) ושם מבואר כי תופס את סברתו הנ"ל באמת, ולא כאשר חשבתי. וחלו הוא מדברי שו"ת מהרי"ל דיסקין הנ"ל (קונטרס אחרון סימן ה אות לה). ומ"מ נראה שגם בזה התכוין הרב ציץ אלעזר להוריד את איסור חיבור המזרק מדאורייתא לדרבנן, וכמש"כ המהרי"ל דיסקין, ולא לומר שאין כאן איסור כלל. ובלאו הכי הנלע"ד כאשר כתבתי, דאין להקל מהאי טעמא.
(((וע"ע))) בשו"ת ישועת משה אהרונסון (ח"ג סימן לג, ציין לו בספר פסקי תשובות סימן שיז הע' 24) דכתב לחלק בין לולב לבין מזרק, כי לולב אינו מתיר את קשרו, מפני שחפץ שגם אחר החג ישאר אגוד, למען ידעו המוצאים אותו שהיה חפץ של מצוה בחג וברכו עליו, וישמרו שלא לעשות בו שימוש בזוי. משא"כ בנ"ד, דאדרבה ניחא לי' ברופא בכליון מהיר של המזרק בכל אופן שהוא, ואין לו שום ענין בחיבור המחט לאחר רגע פעולת ההזרקה. עכת"ד, ועע"ש. ומ"מ גם לדבריו א"א להקל בנידו"ד, כי הדגיש שכל היתרו הוא רק לחולה, ורק באין לפניו מזרק אחר. ויתר על כן, כי לענ"ד סברתו רחוקה היא, ואיך אפשר להעמיד על פיה דין, ומי אמר דבר נבואה זו שכל מי שמשאיר את הלולב בקשירתו הוא מפני שחפץ שיוכר שהוא דבר מצוה, ולכן חז"ל אסרו לכל העולם לעשות קשר בלולב בשבת. והלא ברגע שחלק מהעולם אשר קושרים לולב אין דעתם כן, שוב מה שייך לאסור לקשור לולב בשבת, הן הלא היה צורך לחלק בין דעות האנשים. והטעם הנכון שהאנשים אינם מתירים את הקשר, הוא כאשר כתבנו לעיל, כי לשם מה יטרחו בטורח לא להם, ללא תועלת.
יז. (((ברם))) דא עקא, כי בספר ארחות שבת (פרק י הל' כב) כתבו כי הגרשז"א זצ"ל חזר בו בשש"כ ח"ג (תיקונים ומילואים סימן לה הע' סג). ע"כ. והועתקו דבריו גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן יט דף מז ע"א). [ולענ"ד הוא טעות שהודפס שם במנח"ש, כי ברישא הביאו את תשובת הגרשז"א לגרי"י נויבירט, לענין חיבור מזרק בשבת, ולא הודיעו כי הסיפא אינה המשך לתשובה הנ"ל אלא היא תשובה אחרת. והרואה יראה כי התשובה הנ"ל לגרי"י נויבירט הועתקה בספר נשמת אברהם (בסוף ח"א), ואילו הקטע השני הועתק מהתיקונים לספר שש"כ הנ"ל, ושם הדברים מוסבים על ענין אחר וכבסמוך. ועוד טעו שם המדפיסים, כי תחת הכתוב בריש התשובה בזה"ל, הרי ידוע לך שכבר כתבתי בזה לידידנו הדגול חכים ורבי אברהם סופר אברהם שיחיה וכו', כתבו לידידנו הדגול ד"ר אברהם וכו'. וכנראה זהו שגרם שיצאה תקלה תחת ידי המדפיסים.] ואולם לענ"ד אין כאן חזרה, כי שם הדברים מוסבים על האמור בספר שש"כ (פרק לה הע' סג) דאסר להדביק ע"ג רטיה, פלסטר. וכן לחבר את הרטיה לגוף האדם ע"י פלסטר. וביאר שיחתו, כיון שאין מקפידים להסיר את הפלסטר הדבוק על התחבושת, והרי זה דומה לאגד של לולב דחשיב קש"ק. ע"כ. ובתיקונים הוסיף על כך לך ראה שם. ולענ"ד הפשט הוא באופן שמדביקים ונוהגים להסירו, כגון מדבקה ע"ג טיטול, או מדבקה ע"ג אריזות איחסון מזון, שאותם אין לדמות ללולב, כיון שכבר בשעה שמדביקים אותם הוא על דעת להסירם ולפותחם. (ואולם מה שהוסיף הגרשז"א בתיקונים בזה"ל, ולכן גם חיבור חלקי המזרק לא חשיב כבונה, הואיל ודעתו רק לרגע הכנסת התרופה ולזורקו אח"כ. ע"כ. לא זכיתי להבין, כי להנ"ל יש לאוסרו, והוא דומה לגמרי ללולב, וצ"ע בכוונתו). ואיך שלא יהיה, הנראה לענ"ד ברור לאסור האיסר בפתגמא דנא, כיון דדמי לאגד של לולב, וכנ"ל. וגם בספר ארחות שבת הנזכר סיימו, כי יש לחוש בזה שהוא של קיימא. ע"כ. וכן ראיתי עוד בשו"ת אור לציון (ח"ב פכט הע' ה) דהדבקת הטיטול אחר השימוש בו כדי לזורקו חשיב לעולם. וכ"כ לאסור בהא בשו"ת מחזה אליהו (סימן ע ענף ד) גבי הדבקת מדבקת הטיטול וכדמוכח מדין לולב הנ"ל. וע"ע לעיל (אות טו) עוד פוסקים העומדים בשיטה זו.
יח. (((וחזי))) הוית לשו"ת עטרת פז (ח"א סימן יב אות ו) דעמד על מדוכה זו לענין מילוי שקיות קרח במים, וקשירתם בשבת. וכתב כי יש להוכיח מדין אגד לולב הנ"ל, דהקשר שקושרים אותם הוא קשר של קיימא, מאחר ולעולם לא יתירו את הקשר, ואע"ג שלא מתירים אותו מפני שנזרק לאשפה, מ"מ גם לולב הוא כן, ואפ"ה אסור לקושרו בשבת, וה"ה הכא. ושוב כתב, אולם יש להשיב ע"ז ע"פ דברי הישועות יעקב (סימן שיז ס"ק ה) שתירץ את קושית הפמ"ג מדוע אסור לקשור ציצית בשבת, ויעשה כן ע"מ להתירה, והוי צורך מצוה. וי"ל, דמגו דהוי קשר לגבי ציצית, חשיב קשר לענין שבת, וכמש"כ בסוכה (ז ע"א) מגו דהוי דופן לסוכה, הוי דופן לענין שבת. ע"כ. וכתב על כך הרב עטרת פז דה"ה הכא י"ל, דמגו דהוי קשר לענין לולב, הוי קשר לענין שבת, ולכן נאסר. אך בעצם הקושר קשר ואינו מתירו מפני שמשליכו, חשיב כאינו של קיימא.
(((איברא))) דאי משום הא לא איריא, והוא מכמה וכמה פנים. תחילה נתנה ראש ונשובה ללשון רש"י המובא בראש אמיר שממנו יצאנו ובאנו לנידו"ד, והנה כתב רש"י (סוכה לג ע"ב ד"ה הותר אוגדו), וז"ל, ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא, וזה של קיימא, שאינו חושש להתירו עולמית. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, כי היינו טעמא דהקושר לולב בב' קשרים הוי קשר של קיימא, מפני שאינו חושש להתירו עולמית. ושלא כדברי הרב עטרת פז דהוי קשר של קיימא, מצד דהוי קשר של מצוה, ומגו דהוי קשר למצוה, הוי קשר לשבת. ועוד בה דמצד מגו איסורו בפשטות הוא איסור דרבנן, ואילו רש"י כתב להדיא דכאן איסורו דבר תורה. ועוד בה, כי מבואר בתוס' (חולין ט רע"א ד"ה אידך), דלא ס"ל להאי חילוקא דכל שהוא קשר של מצוה הוי קשר לענין שבת. דשם הקשו תוס' על דברי רבינו אליהו מבעלי התוס' שהיה מצריך לקשור תפילין בכל יום, והקשו תוס' מעירובין (צז ע"א) דאיתא התם, המוצא תפילין חדשות אסור לקושרן ולהכניסן. וכתבו תוס', ואם עשויות לקושרן ולהתירן בכל יום, א"כ לא הוי קשר של קיימא. ע"כ. ומפורש דאע"ג דהקשר עשוי למצוה, לא אמרינן מגו דהוי קשר למצוה הוי קשר לשבת, כי לדעת התוס' בכה"ג אה"נ מותר לקושרן. ועוד בה, והוא לגבי עצם הראיה מסוכה (ז ע"א) הנה ז"ל רש"י שם (ד"ה וכן לשבת), ואע"ג דבשאר שבתות לא מישתרי, אי נמי, בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא משתרי בהכי, (דהיינו שההיתר של מחיצה שלישית טפח מהני לשבת רק בשבת של סוכות, ורק בסוכה, אך בשאר שבתות השנה, או אף בשבת סוכות אם אינה סוכה בעינן ג' מחיצות. וכן נפסק בנושאי כלים בשו"ע (סימן תרל סעיף ב), ע"ש). לשבת דסוכה שריא, דמגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה, הוי נמי בשבת דסוכה לענין שבת. עכ"ל. ומדבריו למדנו שכל שאומרים מגו הוא כאן שהתחדש דטפח נחשב כדופן שלימה, וא"כ יש כאן דופן, ובזה סגי אף לשבת, שהרי בעינן דופן ואיכא. משא"כ בנידו"ד, שכלל לא הוזכר כי בציצית בעינן קשר של קיימא, א"כ מה בכך דהוי קשר לציצית להחשיבו אף לענין שבת דלהוי של קיימא. ועוד בה, כי עצם חידוש הגמ' שאמרינן מגו, הוא חידוש עצום ורב, והלא אף בחידוש עצמו חילקו בין השווים, כי דוקא בסוכה כשירה, ודוקא בסוכות יחשב דופן אף לשבת, הא לאו הכי לא. ומהיכי תיתי לדמות ולהשוות לדברים אחרים, ולהוציא ע"פ כך דינים. ודיינו במה שחידשו לנו שם בשעתו ובמקומו. ועוד, דהלא נאמרו על הקושיא מדוע אסור לעשות ציצית בשבת, תירוצים נוספים, וכמו שתירץ בשו"ת בנין שלמה (ס"ס מט) דאסור משום מתקן מנא. וכן ראיתי למאירי (סוכה לג ע"ב ד"ה הלולב), שכתב כן לענין לולב, ע"ש. ועוד ראה לבעמח"ס מנחת חינוך בדבריו בכת"י הובאו בספר שבת לישראל (עמ' קפו) דתירץ בדומה, אך להיפך לגמרי, דה"ט דלא הוי ציצית, דמגו דלא הוי קשר לשבת, לא הוי קשר לציצית, ועע"ש בדבריו. שוב אחר זמן ראיתי לשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ח סימן כו אות ב) שדחה את הראיה מלולב באורך, ולא היה פנאי לעיין בדבריו ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת אור יצחק עבאדי (סימן קעה) הנדפ"מ שמותר לקשור שקית אשפה ושקית טיטולים, כיון שאינו קש"ק אחר שעומד לזריקה.
קשירת שקית בקשר אחד
יט. (((ומעתה))) יוצא שאסור לקשור את שקית אשפה, או שקית טיטולים בב' קשרים זע"ז ולזורקם, כיון דכל כה"ג הוי קשר ע"ג קשר העשוי לעולם, דאיסורו מדרבנן (למרן שקיבלנו הוראותיו). ואולם לקושרו בקשר אחד לכאורה משרא שרי, שהרי אינו קשר. במה דברים אמורים בקשר אחד שתופס את שני קצוות השקית, וקושרם זה בזה. אך אם תופס את כל השקית וקושרה על גבי עצמה, גם בזה אסור, דכל כה"ג דינו כקשר על גבי קשר. ברם יש מקום להסתפק אף בקשר אחד שקושר את שני קצוות השקית, שהרי החילוק המציאותי בין קשר על גבי עצמו האסור, לבין קשר אחד המותר הוא, דכל שיש דבר מה שעליו מתהדק הקשר, כגון בקשירת ס"ת, ואין החוט מתהדק על חלקו השני, בזה מותר ואינו קשר, אך כשהקשר מתהדק על גבי עצמו זהו קשר אחד האסור, וזהו החילוק המציאותי בין שני הקשרים בחוזק הקשר. ומעתה לענין שקית הלא השקית מתהדקת על עצמה בלי דבר מה המונח באמצע הקשר, ולכן באמת הקשר חזק, ולכאורה הוי כקשר על גבי עצמו שיש לאסור. אך מאידך יש את משקל השקית שמושך להפריד את הקשר, ובזה גרע קשר שקית מקשר על גבי עצמו, ועל כן הקשר אינו כל כך חזק כמו קשר על גבי עצמו. ומעתה יש להסתפק למה לדמות את קשר השקית. ואף שבכגון זה חזינן בדין קשירת הנעלים שזהו ממש כהנ"ל, שהשרוך נקשר על גבי עצמו, רק שהנעל ולחץ הרגל גורמים לפתיחת הקשר, ופשוט וברור בפוסקים שקשר אחד בנעלים מותר. ומעתה ה"ה דשרי הכא בקשר אחד. אך סוף סוף מחולק בין חוזק הקשר, ויש סברא להחמיר יותר בקשירת שקית מקשירת נעל, כי בנעל אם נקשור בקשר אחד הקשר לא יחזיק מעמד אלא כמה צעדים, משא"כ בשקית. וא"כ לכאורה מקום יש להסתפק אם קשר אחד בשקית הוי קשר על גבי עצמו, או כקשר אחד. [ואולי יש לתלות זאת בדברינו שבאו לעיל בארוכה (אותיות ו-ח) גבי קשר על גבי קשר כשקל לפותחו כגון ביד אחת, האם נחשב קשר או שאינו קשר, וזאת העלנו שאינו קשר, ברם גם שם פטור אבל אסור בעשוי לזמן.] ונראה שתלוי הוא בסוג השקית כי בשקיות אשפה שיש שרוך דק המושחל בשולי השקית ועשוי כדי להדקו אם נקשור את השרוך בקשר אחד הרי הוא חזק לפי דקותו ובזה אסור, והכל תלוי לפי מה שהוא.
(((מסקנא:))) אסור לקשור שקית האשפה בשני קשרים זה על זה, וכן הדין לענין שקית טיטולים שחפצים לסוגרה היטב ולהשליכה לאשפה, אסור לקושרה בשני קשרים, שכיון שאין שבים ומתירים את הקשר הנ"ל, דינו כדין קשר של קיימא שאסור לקושרו בשבת, ואיסורו מדרבנן (כיון שאינו מעשה אומן).
(((וה"ה))) שאסור לקשור את השקית בקשר אחד על גבי עצמה, דהיינו שיתפוס את כל החלק העליון של השקית, ויקשור אותו על גבי עצמו.
(((אבל))) לקשור בקשר אחד ע"י שיתפוס את שני קצוות השקית ויקשרם זה בזה, תלוי הדבר בסוג השקית, וכמבואר לעיל (סוף אות יט).
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5