סימן לג – דין תקוני התפלין ודין הרצועות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן לג – דין תקוני התפלין ודין הרצועות

א אִם נִתְקַלְקֵל עוֹר שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים מִבָּתֵּי הָרֹאשׁ זֶה אֵצֶל זֶה, אִם הַתְּפִלִּין יְשָׁנִים, פְּסוּלִים, וְאִם הֵם חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים א קַיָּם: { הַגָּה: גַּם הַבָּתִּים צְרִיכִין לִהְיוֹת קַיָּמִים, אֶלָּא שֶׁנִּקְרְעוּ קְצָת } (בֵּית יוֹסֵף) { וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֶפֶךְ, בִּישָׁנִים כְּשֵׁרִים, וּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, } (רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ) { וְנ"ל דְּיֵשׁ לְהַחְמִיר לִפְסֹל בִּשְׁנֵיהֶם. } וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁאִם הָיוּ מוֹשְׁכִים אוֹתָם בִּרְצוּעוֹת, הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט ב וְנִפְתָּח נִקְרָא חָדָשׁ, וְאִם אֵינוֹ נִפְתָּח נִקְרָא יָשָׁן, וְאִם נִתְקַלְקְלוּ שְׁנַיִם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, רִאשׁוֹן ג וּשְׁלִישִׁי כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ הֵם יְשָׁנִים וְאִם נִתְקַלְקְלוּ ג' בָּתִּים בְּכָל עִנְיָן ד פְּסוּלִים. ב אִם נִפְסְקוּ תְּפִירוֹת הַתְּפִלִּין, לְהָרַמְבָּ"ם אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ ג' תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּישָׁנִים, אֲבָל בַּחֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם, כְּשֵׁרִים. וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תָּפְרוּ, וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין, וְהוּא חָזָק, וְאֵינוֹ נִפְסָק. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ, אֶלָּא הוּא נִפְסָק, הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, וּבִישָׁנִים כְּשֵׁרִים } (רַשִׁ"י וְהַטּוּר וְהָרֹא"שׁ) { וְטוֹב לָחוּשׁ לִשְׁתֵּי סְבָרוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי: } ג עוֹר הָרְצוּעוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד ה לִשְׁמוֹ. רְצוּעוֹת בֵּין מֵעוֹר בֵּין מִקְּלָף כְּשֵׁרוֹת. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת מִבַּחוּץ, אֲבָל מִצַּד פְּנִים יַעֲשֶׂה מֵאֵיזֶה צֶבַע שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מֵאָדֹם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁמִּדָּם חֲטָטָיו נִצְבְּעוּ וְהֶאֱדִימוּ. ד טוֹב שֶׁיַּשְׁחִירֵם יִשְׂרָאֵל לִשְׁמָן וְלֹא גּוֹי: { הַגָּה: וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר אִם הִשְׁחִיר עוֹר הַבָּתִּים אֲבָל הָרְצוּעוֹת אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד } ו { פָּסוּל } (מָצָא כָּתוּב). ה אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה, יֵשׁ מַתִּירִים ז לִתְפֹּר מִצַּד פְּנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מַה שֶּׁמַּקִּיף מִמֶּנָּה הָרֹאשׁ, וּבְשֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף הַזְּרוֹעַ לִקְשֹׁר הַתְּפִלָּה עִם הַזְּרוֹעַ, וּכְדֵי שֶׁתִּמָּתַח עַד ח אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אוֹתוֹ אֶצְבַּע ג' כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֹא בַּקְּשִׁירָה וְלֹא בַּתְּפִירָה. וְכָל יִתְרוֹן הָאֹרֶךְ שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל שֶׁכּוֹרֵךְ הָרְצוּעָה כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב הַזְּרוֹעַ וּבְשֶׁל רֹאשׁ מַה שֶּׁתָּלוּי מִמֶּנָּה, אֵין הַתְּפִירָה וְהַקְּשִׁירָה פּוֹסְלִים בָּהּ וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים כְּדֵי שֶׁלֹּא ט יִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין:

באר היטב – סימן לג – דין תקוני התפלין ודין הרצועות

א א קיים. ר"ל התיתורא. אבל ב"י פירש ל"נ היינו לומר דבעי שיהיו שלימים מכל שאר צדדים דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא. וזהו שכ' רמ"א גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פירוש שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים: ב ונפתח. ולדידן אין שייך זה: ג ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם אבל שנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה אצל זה. ט"ז: ד פסולים. אפילו חדשים דכשר בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסולים: ג ה לשמו. וישחירם לשמן ואם השחירם לשמן אינו מועיל למה שלא עבדם לשמן תשו' דבר שמואל גּסי' ז' ט"ו ע"ש. בתשו' באר עשק סי' י' כ' דהשחרה לשמה מהני: ד ו פסול. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ אם כן לא הוי השחרות רק תיקון בעלמא וכשר על ידי נכרי משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוי זה כמו טויה דציצית דפסול בנכרי ונ"ל דאם חזר ישראל והשחירם לשמן כשר. מ"א: ה ז לתפור. דוקא בגידין ודוקא לתפור לצד פנים אבל לקשור או לתפור לצד חוץ פסול ואם נפסקה המעברתא מותר לתופרה דבר שמואל סי' רי"א: ח אצבע. ר"ל שתמתח הרצועה כפשוטה בלא כריכות וט"ז מחמיר לכתחלה אפי' נפסקה הרצועה לאחר שנקשר ממנה סביב הראש רק מה שתלויה לפניו עד הטבור ברצועה ימין ובשמאל עד החזה דאסור לתפור ע"ש באורך: ט יתבטל. ולא יברך דברכות אינן מעכבות ט"ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' א' וע"ל סי' ט' ס"ק ו' מש"ש (וכ' בספר אליהו רבה דדוקא מה שמקיף הראש והזרוע אבל מה שתולה ממנו מותר בדיעבד בתפירה אף שלא בשעת הדחק ומה שכתב ב"י דמהרמב"ם משמע דאסור לא משמע הכי בכסף משנה וכן פסק בספר זכרון לר"י הכהן:

מגן אברהם ל״ג – סימן לג – דין תקוני התפלין ודין הרצועות

א׳ אם נתקלקל. פי' שנפסקו ב' בתים שלמים: ב׳ שנקרעו קצת. פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים שלמים [ב"י]: ג׳ ראשון ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם: ד׳ מעובד לשמו. ברצועות אף הרמב"ם מודה ונ"ל הטעם משום דהל"מ שיהיו שחורות א"כ צריך שיעבדם וישחירם לשמן משא"כ בבתים והרב"י כ' טעם אחר וסתרו בעצמו בבד"ה ע"ש: ה׳ טוב שישחירם. משמע דס"ל דבדיעבד כשר אפי' לא השחירן לשמן וא"כ רמ"א בהג"ה חולק עליו והל"ל בל' וי"א וכו' מיהו מצינו כמה פעמים כיוצא בזה כמ"ש בסמ"ע: ו׳ עור הבית. דהא אפי' לא השחירם כלל כשר (טור סי' ל"ב ד"מ): ז׳ פסול. נ"ל דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר דהא אמרי' בגיטין דף כ' שאם כ' השם ולא קדשו מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואפי' רבנן ל"פ אלא משום דמיחזי כמנומר הא לאו הכי שרי א"כ כאן שרי לכ"ע וע' בא"ע סי' קל"א: ח׳ יש מתירין לתפור. מדסתם הרב"י כאן ש"מ דעתו כא"ח דאפילו בחוטין שרי אבל הת"ה ורי"ו כתבו דוקא בגידי' ולקשור לכ"ע פסול דבעינן קשירה תמה כדאי' בגמ':

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ל״ג

א׳ ישנים פסולים. דכבר נתקלקלו מחמת יושנן ויש אומרים דרמ"א ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מלתא דעור מקולקל הוא דבזמן מועט נקרעו: ב׳ הבית מתפשט. זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים וכ"כ הטור בסי' שקודם לזה שקצת עושים כן אבל לדידן שהמעברתא עור בפ"ע אין שייך לומר כן: ג׳ ראשון ושלישי. משמע דשנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה כנגד זה ופסולים: ד׳ בכל ענין בא לרבות חדשי' דשם כשר בב' אפי' בזא"ז מ"מ בג' פסולי': ה׳ ומיהו בדיעבד כשר. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ א"כ לא הוה השחרות רק תיקון בעלמא וכשר ע"י עכו"ם כמו שאר תיקוני עור משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוה זה כמו טויה דציצית דפסול בעכו"ם: ו׳ מה שמקיף וכו'. יש לי מקום עיון בזה דבגמ' איתא אביי הוה קאי קמי' דר"י אפסקא לי' רצועה דתפילין א"ל מהו למיקטרי' א"ל וקשרתם שתהא קשירה תמה (ופירש"י שתהא הקשיר' נאה ואם יש ברצועה קשר אחר מלבד אותו הקשר שקושרין בראש תו לא הוי קשירה תמה ויפה. ל"א קשיר' תמה רצועה שלימה ולא קשורה) א"ל רב אחא לרב אשי מהו למתפריה ועייליה תפירה לגאו א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופירש"י וכיון דאין נוהגין כן לא תעשה ור"ת פי' להיתר וק"ל כרש"י אר"פ גרדומי רצועה כשירה פירש"י שירי שיריים פי' מה שתולה מהרצועה לאחר שנקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומים כשרות ולא היא מדאמרי' גרדומי תכלת כשרי' התם דוקא דתשמישי מצוה הוא אבל הכא דתשמישי קדושה לא ופריך מכלל דאית ליה שיעור' פירש"י לתליית הרצועות מלבד הקשר מדמני בהו שירים וגרדומין וכמה שיעורו א' ר"ל עד אצבע צרדה פי' אורך הרצועות תהא עודפין על הקשר כמו שיכול לפשוט מן גודל עד אצבע והרא"ש חולק על רש"י וכ' דמדברי רש"י משמע דארצועה של ראש קאי ולא היא אלא כפי' הערוך דפי' על של יד דהיינו עד שתגיע הרצועה עד אצבע צרדה כו' ולרצועות הראש לא פי' שיעור. ובשימושא רבא פי' שיעור והשיעור של שימושא רבא הוא בשל ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה: ועוד כ' הרא"ש שם במה דאסר ר"י הקשירה לאביי וז"ל ויראה דמיירי שנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע דהתם בעי' קשירה תמה שלא יהיו ב' קשרים אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהוא קשירה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"פ דשיעור רצועה של יד היא עד אצבע צרדה מ"מ הקשירה אינה פוסלת אלא תוך שיעור הקשר שהוא מקיף היד והראש ומשם ואילך מותר בקשירה ובת"ה סי' מ"ז מביא דעת הרא"ש בזה וכ' אח"כ וז"ל אמנם בס"הת כ' וז"ל הילכך יש להחמיר ולתלות הרצועות ש"ר לפניו ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ורצועה של יד לאחר קשירה בזרוע שתהא ארוכה עד אצבע האמצעי ויכרוך אותה סביב ג"פ וכו' נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפירש ליכא תקנה לא בקשירה ולא בתפירה והנה משמע בהדיא מדבריו דאיסור קשירה ותפירה קאי נמי אחוץ לקשירה בראש וביד כל שיעור האורך שפירשו הגאונים בשל יד ובשל ראש ולא כהרא"ש אפס נראה שאין לאסור ביד באורך השיעור אלא אם היה פושט הרצועה עד האצבע בלא כריכה אבל כל יתרון האורך בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע אין להקפיד אקשיר' ותפיר' כלל וכן הוריתי כמה פעמים להתיר ולא מלאני לבי להתיר אפי' תוך השיעור אמנם התרתי מן השיעור ולחוץ לקשרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו בתוך הקשר דהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו קשה ליזהר בדבר כפירוש הג"מ דא"א למיעל תפירה שחוץ לקשירה תוך המעברתא. ולפירש"י נמי קשה לתפור אפילו משל גיו שלא תהא תפירה נראית מאוד מלבר על כן אין להקל עכ"ל. ונראה ברור שיש טעות סופר בסוף דבריו וכצ"ל אמנם התרתי מן הקשר ולחוץ לתופרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו תוך הקשר כהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו אלא שקשה ליזהר בדבר כו' וכוונתו דאע"פ ששיעור רצועה של יד מגיע עד אצבע האמצעי מ"מ לענין תפירה יש להקל כהרא"ש כיון שבתפירה מתיר ר"ת אפי' תוך הקשר אלא שקשה ליזהר בדבר התפירה הן לפירוש הג"מ הן לפירוש רש"י על כן אין להקל אפילו בתפירה תוך השיעור כן נ"ל כוונתו. ולפ"ז אף בשל ראש אין להקל בקשירה ואפילו בתפירה כל שהוא תוך שיעור רצועות דהיינו של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ונ"ל דסה"ת מפרש מה שאמר קשירה תמה היינו רצועה שלימה שהוא לשון שני של רש"י דלעיל ואם כן צ"ע מאי טעמא כ' הש"ע כאן בשל יד פוסלת הקשירה והתפירה עד שמגיע עד האצבע כו' ובשל ראש לא כ' רק עד ששייר ההיקף וזה דלא כמאן דלהרא"ש אפילו בשל יד סגי בהיקף סביב הקיבורת לחוד ואי לסה"ת גם בשל ראש בעינן עד שמגיע לטבור וחזה והכי משמע מסקנת ת"ה וכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם ספ"ב דאין חילוק בין ש"ר לש"י דבתרוייהו לא מהני קשירה ותפירה תוך השיעור (ותמהני עוד שהרי בב"י כתב ע"ז דשומעין להחמיר רק במקום שא"א מותר לסמוך אדברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין ש"מ דבמקום שאפשר חוששין להחמיר אפילו בשל ראש תוך השיעור וכאן בש"ע לא כ' שום דיעה ע"ז להחמיר בשל ראש רק בסוף מסיק דבמקום שא"א יש לסמוך על ר"ת לענין תפירה דמהני בכל מקום וצ"ע): ז׳ כדי שלא יתבטל כו'. נ"ל פשוט דעכ"פ לא יברך עליהם דהא אפשר לו לקיים המצוה דברכות אינן מעכבות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ל״ג

ל״ג:שד״מ א׳ (ס"ק ב) שנקרעו קצת פי' כו' אבל הצדדים שלמים וה"ה למעלה צ"ל שלמים וכ' הרב"י בשם המרדכי וז"ל וכ"ש שיש לפסול מה שרגילים כותבי תפילין כשעושים הד' בתים ונותנים אותו בדפוס חותכים מן העור בין בית לבית כדי שלא יהיה נכווץ ובולט ומחפים מקום החתך מבפנים כדי שיהי' נראה מבחוץ שלם עכ"ל ואע"ג דלא שייכי הני טעמי שכ' הט"ז בס"ק א' ע"ש ומזה לא ידעתי מאין להם להסופרים שרגילים שע"י שמותחים בדפוס החריצים שבין בית לבית ע"י חוט ועי"ז ימשכו צדדי הבית יותר למטה מן אמצע הבית ולכן חותכי' למטה צדדי הבית עד שיהיו שוין ונשארו הבתים מחוברים יחד ולא ידעתי מה לי למעלה בצידי הבית דפוסל המרדכי ומה לי למטה בתחתית הבית וא"ל להתנצל דוקא בצידי הבית איכא קפידא דכיון דאין הדופן שלם לא מקרי בית דבית בלא דופן לא הוי בית משא"כ למטה אפי' היה פתוח לגמרי הי' שם בית עליו רק דבעי' שיהי' מעור א' וכיון שבאמצע גם למטה נשארו מחוברים רק חותכם משני צדדים ה"ל עור א': ל״ג:שמ״ה א׳ (ס"ק ג) ראשון כו' ונשאר בית א' שלם ביניהן ר"ל אפי' נפסק בית של קדש בצד שהוא סמוך לבית של והיה כי יביאך כו' ובית של שמע נפסק בצד שהוא סמוך לבית של והיה כ"י כו' א"כ אין מפסיק בין הקרעים כ"א שני דפנות אפ"ה כשר כיון שעכ"פ מפסיק בית שלם אבל אם נפסק בית של קדש לצד חוץ ודופן הסמוך לבית של והיה כ"י כו' שלם ובית של והיה כ"י כו' נפסק לצד הסמוך לבית של שמע והצד הפונה לבית של קדש נשאר שלם הרי בזה ג"כ נשתיירו שתי דפנות שלמים המפסיקים בין הקרעים מ"מ פסול כיון דאין בית שלם מפסיק: ל״ג:שמ״ו א׳ (ס"ק ד) מעובד כו' והרב"י כתב ט"א משום דבעי' טהורות ולכך בעי' עיבוד לשמה וסתרו בס' ב"ה דא"כ אמאי ס"ל לרמב"ם בעור הבתים דלא בעינן עיבוד לשמה הא גם הבתים בעי' שיהיו טהורות ולכך כתב מ"א דרצועות עדיפי מבתים דגם שיהיו שחורות הוא הל"מ משא"כ בבתים ס"ל להרמב"ם דמה שהן שחורות הוא רק למצוה ולנוי: ל״ג:שמ״ז א׳ (ס"ק ה) טוב כו' משמע דס"ל דבדיעבד כשר כו' ר"ל אפי' הרצועות דהא ברצועות איירי בכל סי' זה ועלייהו קאי הרב"י: ב׳ מצינו כ"פ כיוצא בזה כיון דאינו מבואר להדיא דאפשר לפרש ע"צ הדחק דהרב"י קאי על בתים אף שאין האמת כן לא כ' לשון י"א: ל״ג:שמ״ח א׳ (ס"ק ו) עור כו' דהא אפי' לא כו' אבל לדעת הב"ח שהבאתי לעיל סימן ל"ב ס"ק נ"ה שהתו' ומרדכי ס"ל דגם הבתים שיהיו שחורות הל"מ ואם כן אם השחירן עכו"ם פסול: ל״ג:שמ״ט א׳ (ס"ק ז) פסול כו' דמחזי כמנומר הכי איתא שם א"ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר קולמוס ומקדשו דברי ר"י וחכמים אומרים אין השם מן המובחר ודחו ראב"י דלמא לא הוא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דבעי' זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא עכ"ד הגמ' ותפס מ"א דברי ראב"י לעיקר ומ"ש מ"א משום דמחזי כמנומר משום דאמרי' בגיטין דף נ"ד ע"ב דבס"ת שלא נכתבו אזכרות שבה לשמה מודה ר"י דלא מהני העברת קולמוס דמחזי כמנומר בזה פליגי רבנן וס"ל דגם בחד אזכרה מקרי קצת מנומר ואינו בכלל זה אלי ואנוהו: ב׳ וע' בא"ע סי' קל"א ר"ל דשם פסקו רוב הפוסקים גט שנכתב שלא לשמה לא מהני העברת קולמוס דתופסים דברי ר"ח עיקר דמדמה גט לכתיב' השם וק"ל כרבנן וא"כ ה"ה הכא לא מהני השחר' ישראל וצ"ל הא דמקיל מ"מ כאן משום דהרב"י הביא בשם סה"ת ז"ל בסי' קצ"א כ' בפנים שיש להסתפק אם עכו"ם יכול לשחירן לבדו כמו שאר תקוני עור או שמא כיון דרצועות שחורות הל"מ צריך השחרה לשמה ואסור בעכו"ם כו' והמחמיר תע"ב ניהו דבש"ע פסק דפסול ע"י עכו"ם מ"מ ס"ל למ"א דיש לסמוך בזה על דברי ראב"י דאמר טעמייהו דרבנן דמחזי כמנומר גם הרב"י שם בא"ע הביא בשם ר"ת דלא ברירא ליה לפסוק כר"ח דגיטין ע"ש: ל״ג:ש״נ א׳ (ס"ק ח) יש מתירים כו'. דבעי' קשירה תמה פירש"י שתהיה הרצועה שלמה ולא יהיה בה רק קשר אחד וכיון דלכ"ע פסול אפי' בשעת הדחק אין יוצאים וכ' הט"ז דגם ע"י תפירה שיוצאים ע"י הדחק היינו שלא יתבטל ממצות תפילין מ"מ אין לברך עליהן דברכות אין מעכבו' וגם בזה נראה שחולק הט"ז על ש"ע דכמ"ש בש"ע שברצועה ש"י השיעור שתקיף הזרוע ותמתח עד אצבע האמצעי' ויכרוך כו' אין לתפור ס"ל לט"ז ה"ה בש"ר אין לתפור בשל צד ימין עד הטבור ובשמאל עד החזה ע"ש. ודע דלענ"ד הא דכתב בש"ע דבש"י אחר שיעור שתקיף הזרוע ותמתח כו' מ"מ אחר שתפר למעלה משיעור זה צריך אחר שתקיף הזרוע למתח הרצועה עד אצבע האמצעי' ולכרוך עליה ג' כריכות ואח"ז יחזור למטה ויכרוך על הזרוע ז' כריכות דאל"כ מאי מהני שיש בו כדי שתקיף כו' ותמתח כו' כיון שאינו עושה הכריכה סביב האצבע כי אם בחתיכת הרצועה התפירה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א