——–
תוכן התשובה בקצרה
א. דין זה תלוי בחקירה, מה נחשב טלטול לצורך מקומו שהותר בכלים שמלאכתם לאיסור. דא"ת כי דוקא כשצריך את המקום שעליו נמצא הכלי, שוב יש לאסור בנידו"ד. וא"ת דהוא לאו דוקא, וה"ה כל כיוצ"ב, א"כ שרי. ב. מוכח מהמאירי ועוד ראשונים דביארו את היתר טלטול שיפוד במקום שהוא מזיק, שהיתרו הוא מפני הסכנה, ולא משום דהוי לצורך מקומו, אלמא דכל כה"ג לא חשיב לצורך מקומו, וה"ה בנידו"ד. ג,ד. דברי הפוסקים בראיות הנ"ל מהני ראשונים. ה. בשו"ת מחזה אליהו הוכיח ממסכת שבת (מה ע"א) דשפיר חשיב לצורך מקומו, אך מה נדע שלא ידעו הראשונים, וישוב ראיה זו. ז. עוד ראיות מהראשונים דס"ל דאינו נחשב לצורך מקומו, דהנה כתבו כי להסיר משא מעל גב הבהמה אינו נחשב לצורך מקומו שלא תמות, "שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו". ודיון בראיות הנ"ל. י. סיכום.
(((שאלה:))) האם מותר להסב מאוורר לכוון אחר, מפני שהרוח מפריעה ליושב מולו. וכן מה הדין להוציא מחדר כלים שמלאכתם לאיסור בשבת, כדי להטיל סדר בחדר. כי לכאורה באופנים הנ"ל אינו נחשב טלטול לצורך מקומו, ואסור.
(((תשובה:)))
גדר לצורך מקומו
א. קי"ל דשרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו (סימן שח ס"ג), ונידון שאלתנו תלוי בחקירה מהו גדר לצורך מקומו שבו הותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, האם הכוונה היא, כי דוקא כשצריך למקום שהכלי נמצא עליו, הוא נחשב לצורך מקומו. או דהוא לאו דוקא, וה"ה אם צריך לשאר צרכים במקום. והנה כתב מרן (סימן שח ס"ג) וז"ל, כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו, בין לצורך גופו וכו', בין לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם. ומותר לו ליטלו משם, ולהניחו באיזה מקום שירצה. אבל מחמה לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו, אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור. עכ"ל. ומבואר, מדכתב כי גדר לצורך מקומו הוא, כשצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, דאם אינו לצורך המקום שמונח שם הכלי, אלא שמפריע לו שהכלי נמצא שם, מפני הסדר, או בכגון בענין המאוורר, שאינו צריך למקום המאוורר, אלא שהרוח מפריעה ליושב במקום שנמצא, כל כה"ג לא חשיב לצורך מקומו, ואסור לטלטלו. ואולם אם נדייק כן, יקשה דיוקא דסיפא אדיוקא דרישא, דהלא סיים מרן שם, אבל מחמה לצל, שאינו צריך לטלטלו, אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור. ע"כ. אלמא, דלטלטלו מפני שמפריע לו, כנידו"ד שרי, דמדוייק מהסיפא דכל שאסר מרן הוא כשרוצה לטלטלם לצורך גוף הכלי, כדי לשומרו, משא"כ בנידו"ד דרוצה לטלטלו לצורך האדם, מפני שמפריע לו, בזה שרי. וא"כ א"א לדייק מלשון השו"ע הנ"ל. שוב ראיתי, שכ"כ לדחות ראיה זו מלשון השו"ע כנ"ל הרב השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ח ר"ס ל).
כשהכלי מפריע להגיע
(((ואולם))) זה ברור, כי באופן שהכלי שמלאכתו לאיסור, מפריע מלהגיע למקום שחפץ לקחת חפץ מסוים, דבזה אף שאינו צריך למקום שהכלי מונח עליו, חשיב לצורך מקומו, וכדמוכח מתרי דוכתי במרן סימן שח, (דבסעיף טז) כתב להתיר לקחת קנה (דהוי כלי שמלאכתו לאיסור) שתחבו אותו לאחוז חלוק ע"ג חבל. ועוד (בסעיף יד) התיר לקחת דפוס שבתוך המנעל, דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כדי לקחת את המנעל. אך מכאן אין לפשוט את שאלתנו, דבזה שפיר אפשר לקרותו לצורך מקומו ממש, כיון דרוצה להשתמש במקום שהכלי נמצא שם, דבלי המקום הזה, לא שייך לקחת את החלוק או את המנעל, ולכן חשיב כרוצה להשתמש במקום שהכלי מונח שם, וכן מבואר ברז"ה (דף סז ע"א) בשם יש מפרשים ע"ש. ובזה נדחים דברי שו"ת מנחת אשר (גולדברגר ח"ב סימן מה) שכתב להוכיח מכאן (סימן שח סעיף יד) כי שרי בנידו"ד.
ראיה מדין טלטול שיפוד
ב. (((והנה))) איתא בתוספתא (ביצה כח ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל, שיפוד שצלו בו בשר, אסור לטלטלו ביו"ט. רב אדא בר אהבה אמר רב מלכיו, שומטו ומניחו בקרן זוית. (פרש"י, בטלטול מן הצד) רב חייא בר אשי אמר רב הונא, והוא שיש עליו כזית בשר. רבינא אמר, אעפ"י שאין עליו בשר, מותר לטלטלו, מידי דהוה אקוץ ברה"ר. ע"כ. וז"ל המאירי בחידושיו ביצה (דף כח ע"ב ד"ה שיפוד) דכל שמחמת איזה צורך מיהא, אע"ג דלאו צורך גופו, ולאו צורך מקומו , אלא כדי שלא יוזקו בו בני ביתו, שרי לטלטוליה טלטול להדיא. עכ"ל. ומבואר, כי טלטול כדי שלא יוזקו בו, אינו נחשב טלטול לצורך מקומו. וכן מוכח הכי מכמה ראשונים בסוגיא, דהנה נחלקו הראשונים בביאור הטעם שאסור לטלטל שיפוד, והלא עסקינן ביו"ט שמותר לצלות, ע' בב"י סימן תקיח (דף רנב ע"ב), והריא"ז (פרק ג הל' ו אות ז) פירש דנאסר יו"ט אטו שבת, וכשם שבשבת אינו מותר לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו, כן ביו"ט. והילכך אם היה מונח באמצע הבית, שומטו ומניחו בקרן זוית, שלא ינזקו בני הבית. עכת"ד. ומבואר א"כ דלומד, דלכן הוצרכו לטעם מיוחד להתיר לטלטלו כשנמצא באמצע הבית, והוא מפני היזק, כיון דאינו לצורך מקומו. וכן מבואר בספר המכתם (ביצה דף כח ע"ב ד"ה שיפוד) וז"ל, שיפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו, פי', לאחר שנטל ממנו הצלי, לפי שנמאס, ומוקצה הוא, וכבר נעשה צריך ליו"ט כן פי' ר"ש ז"ל (רש"י), ודוקא לצורך עצמו, כגון מחמה לצל, או כדי שלא יגנב הוא שאסור לטלטלו, כיון דבשבת מלאכתו לאיסור, ביו"ט נמי כך דינו אחר שנעשה בו מה שצריך לו, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו, ודאי מותר אפי' בשבת. עכ"ל. וכ"ז אמור על שמואל, וא"כ אח"כ כשבא רבינא ומתיר, כדי שלא יוזקו, נמצא דהיתרו הוא אינו לצורך גופו ומקומו, אלא היתר מיוחד, דלגופו ומקומו מותר לכו"ע, וכנ"ל, ונמצא דלהציל אינו נחשב לצורך מקומו. וכן מבואר בכל בו (סימן נח דף כא ע"ב) הביאו הב"י (סימן תקיח דף רנב ע"ב) וז"ל, שיפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו. פירוש, ואפילו על גב הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו, אלא שומטו בקרן זוית, ושוב לא יטלנו, אלא לצורך גופו או לצורך מקומו. עכ"ל. ומבואר, דהיתר של שלא יזוקו, אינו נחשב לצורך מקומו. וכ"כ הרשב"א בספר עבודת הקדש (בית מועד סוף שער שני) וז"ל, שיפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו, אלא שומטו ומניחו בקרן זוית. במה דברים אמורים, בשיש עליו בשר, ואפי' פחות מכזית. היה עליו כזית בשר, מטלטלו ומניחו במקום שירצה, אין עליו בשר ועודנו חם, מסלקו כדי שלא יזוקו בו, כדרך שמסלקין את הקוץ מרה"ר, ואם אינו חושש שמא יזוק בו, אינו מזיזו ממקומו. ולמה אסרו והלא מלאכתו להיתר ביו"ט. יראה לי, מפני שמוקצה מחמת מיאוס הוא, ויש מוקצה ביו"ט. קערות שאכל בהם קודם שבשל בה, אסור לטלטלן ביו"ט מחמה לצל, שאף הן מוקצין מחמת מיאוס (שאסר ביו"ט), ולצורך גופן ולצורך מקומן מותר. עכ"ל. וכיון שדין קדרה ושיפוד דמו, א"כ יוצא מבואר דס"ל דשרי לטלטל שיפוד לצורך גופו ומקומו, וא"כ לשם מה הוצרך הרשב"א להגיע להיתר מיוחד לטלטל שיפוד מדין היזק, כדרך שמסלקין הקוץ מרה"ר, תיפוק ליה דכשהוא שם הוי לצורך מקומו. וע"כ דבכה"ג אינו נחשב לצורך מקומו, לכן הוצרך להיתר מיוחד של קוץ ברה"ר.
(((וכן))) כתב להוכיח מדברי הרשב"א הנ"ל בספר תהל"ד (בסוף הספר בסימנים ריש סימן נא), וכ"כ להוכיח בספר שש"כ (פרק כ סעיף י הערה כד) ולכן אסר לסלק מן החדר כלי שמלאכתו לאיסור, כשמפריע לו עצם ההימצאות של כלי זה בשבת. וכ"כ להוכיח בשו"ת באר משה (ח"ח סימן לא) ולכן אסר להטות באוורר אשר הרוח מפריע ליושב מולו. וכ"כ להוכיח הרב השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל), וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כה הל' ט).
ג. (((ואולם))) בשו"ת אז נדברו (ח"ח סוף סימן ל ד"ה ובקשר) כתב לדחות את הראיה של התהל"ד מהרשב"א, כיון שאינו מוכרח דזו כוונת הרשב"א, די"ל, דכתב הרשב"א טעם של היזק, דהוא טעם שעל פיו מותר לטלטל שיפוד, גם אילו השיפוד דינו כמוקצה מחמת גופו, אך אה"נ עצם ההיתר של טלטול שיפוד, מפני שמזיק, הוא מפני דהוי היתר לצורך מקומו. עכת"ד. אך זה אינו, דהרשב"א כתב טעם של היזק, כיון שהגמ' נקטה טעם זה, ולומד הרשב"א בגמ', דלצורך גופו ומקומו מותר. וא"כ כשבחרה הגמ' לומר את ההיתר של היזק, הוא לומר דאינו מטעם צורך גופו ומקומו, וא"כ הו"ל לגמ' למימר דשרי מצד מקומו, ולא להגיע להיתר מיוחד של היזק, וכן מבואר בחזו"א שבסמוך (סימן מג סס"ק ז), וברע"א שבסמוך, ע"ש. ועוד דביאור זה של הרב אז נדברו, אינו שייך לומר בשאר הראשונים הנזכ"ל, ובפרט במאירי הנ"ל. ועוד, דלפום ריהטא בתשובת האז נדברו, כל שהכריחו לדחוק ברשב"א ובעוד ראשונים כדלקמן בעז"ה (אות ז), הוא מפני שהיה ברור לו מסברא, דלצורך מקומו, הוא לאו דוקא מקומו ממש, (וכדכתב בדף עו ד"ה וע"כ), והכרחו שם הוא, דכשם שע"כ לצורך גופו הוא לאו דוקא, דהלא התיר התהל"ד (סימן שח ס"ק ג) לטלטל מחמה לצל כלי שמלאכתו לאיסור, שיצטרך במשך היום לו לצורך גופו, וא"כ ה"ה דלצורך מקומו הוא לאו דוקא. והעיקר שצריך לפנות למוקצה ממקומו מאיזה טעם שלא יהיה. עכת"ד. ולכאורה מסברא לא היה לו לדחוק לראשונים, דהלא שערי סברות לא ננעלו, וע' בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל) דמסברא אזיל כל בתר איפכא, דלצורך מקומו אינו באופן שמפריע לו עצם ההימצאות שם, דהלא מחמה לצל או שלא ישבר, אסור להזיזו. ואפי' אם הוא כלי אשר שוה הרבה, וא"כ צערו הוא רב ועצום, אפ"ה לא הותר מפני צער זה לטלטלו בשבת, וה"ה כשמצטער כשנמצא במקום פלוני, שזה אינו היתר. ע"כ. והוא מילתא בטעמא.
ד. (((ותבט))) עיני בשו"ת מחזה אליהו (סימן מו אות יג) דכתב להוכיח כנ"ל מהרז"ה והכל בו לאסור, אך תמה ע"כ, דאיך שייך לומר כן, דמפני היזק לא הוי לצורך מקומו, וכפי שהוכיח משבת (דף סה ע"א) ובעז"ה יובא בהמשך (אות ה), והביא שכן תמה החזו"א (או"ח סימן מג סס"ק ז) על הכל בו וז"ל, והכל בו כתב דלצורך גופו ומקומו שרי. וצ"ע, דהא משום היזקא היינו לצורך מקומו, ואפ"ה דוקא משום היזקא. (דהיינו שבגמ' התירו משום היזקא, משמע דמשום הא התירו, ולא מצד היתר של לצורך מקומו). והילכך נראה, דאסור אף לצורך גופו ומקומו. עכ"ל. ומבואר, דהיה פשוט לחזו"א, דמשום היזקא הוי לצורך מקומו. וכן הוכיח עוד מהרע"א בחידושי השו"ע (סימן רעט על מ"א ס"ק יב) ע"ש. וביאר מכח כך (אות יז) את דברי הריא"ז ע"פ ביאור הרע"א בר"ן פ"ג דביצה (דף טו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ומכאן) דכל שמתיר ר' שמעון מוקצה מחמת מיאוס, היינו רק בנוטלו להשתמש, דבשעה שנוטלו, אינו חושש למאיסותו. אבל לטלטל שלא להשתמש בו, אף לצורך מקומו אסור. דלא חזי לכלום מחמת מאיסותו, וגרע מכלי שמלאכתו לאיסור, מדאמרינן שם שומטו בקרן זוית כקוץ ברה"ר, משמע דמקום היזקא דרבים שרי טלטול מוקצה, וכיון דנוטלים ממקום הילוך, הוי צורך מקומו. ואמאי רק שומטו, אפי' בטלטול גמור לשתרי. אלא ע"כ, דאף לצורך מקומו אסור, אף דחזי להדלקת נרות, מ"מ בשבת לא שייך כן, ולשימוש אחר לא חזיא מחמת מאיסותו, מקרי לא חזי כלל, ואסור אף לצורך מקומו. כמו באוכל דלא חזי בו ביום, אף דחזי למחר, מ"מ הוי מוקצה כמו מוקצה דאבנים. עכת"ד. ונמצא דשיפוד שהוא מאוס, אין היתר לטלטלו לצורך מקומו, אא"כ צריך להשתמש בו. ולכן הני ראשונים לא התירו לטלטלו מצד צורך מקומו, והגיעו להיתר של היזק. וס"ל עוד, דיש לשיפוד גם דין כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אפי' שיחליט להשתמש בשיפוד, הותר רק לצורך גופו ומקומו. ותחילה מהיכי תיתי לומר את דברי הר"ן בריא"ז, בזמן שהריא"ז לא רמז לזה. ויותר, דא"א לומר כן, דהלא לפי הרע"א בשיפוד שהשתמשו בו, לא שייך שיש בו היתר של לצורך גופו, כיון דהוא מאוס. ולכן הגמ' הצריכה להתיר טלטול השיפוד בהיתר חדש, של היזקא, ולכן רק ע"י טלטול מן הצד, ע"ש. והלא כל הראשונים הנזכ"ל, מפורש בהם דיש היתר של לצורך מקומו בשיפוד, דשרי לטלטל לצורך מקומו, וזה שלא כרע"א בר"ן, וע"כ דא"א לומר את דברי הרע"א בריא"ז. ובאמת שגם הרב מחזה אליהו (שם אות יז) כתב שדבריו דחוקים. ועוד בה דבמאירי הנזכ"ל לא שייך כלל לומר כן, דמפורש בו דלצורך היזק אינו לצורך מקומו.
ה. (((ובסיס))) דברי הרב מחזה אליהו (שם אות יא) בנוי על ראיה ממסכת שבת (דף מה ע"א) דהקשתה הגמ', וכי רב כר' יהודה ס"ל (דסובר מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ולכן הוי בסיס לכל השבת, אף לאחר שהוסר מעל גבו האיסור), והא בעי מיניה דרב, מהו לטלטולי שרגא בחנוכתא מקמי חברי בשבתא (דהם גזרו שלא יתנו חנוכיה בטפח הסמוך לפתח), ואמר להו, שפיר דמי. (ומבואר דס"ל כר' שמעון, דאין הנר בסיס, ולכן שרי לטלטלו אחר שכבה, ודוחה הגמ') שעת הדחק שאני. ע"כ. וביארו שם הריטב"א והמאירי, דאינו סכנת נפשות, דהוא פשיטא, אלא הכוונה לסכנת איבה, או ממון. ונמצא כי בהו"א שרצתה הגמ' להוכיח כי רב כר"ש ס"ל, ולכן הותר לטלטל, א"כ כיצד שרי לטלטל את החנוכיה, הלא דינה הוא דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, וע"כ א"כ כי לטלטל החנוכיה מפני איבה חשיב לצורך מקומו, ולכן הותר. ואע"ג שהיא מח' ראשונים, האם נר הוי כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, מ"מ לשיטות הראשונים דס"ל דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, מכאן ראיה דלטלטל מפני איבה, חשיב לצורך מקומו.
(((ועוד))) כתב להוכיח (באות ג) מהמאירי בשבת (קכד ע"א ד"ה מקצת) וז"ל, מקצת מפרשים כ' שלא אסר מלאכתו לאיסור מחמה לצל אלא לדעת האוסר מוקצה (ר' יהודה), אבל לר' שמעון שמתיר במוקצה, ושאנו פוסקים כמותו בשבת מותר ואינו כלום, שאף לר' שמעון ודאי אסור, מפני שאין כאן צורך שבת כלל, ונמצא מטלטל לצורך חול, רצה לומר להצניעו להשתמש בו למחר. עכ"ל. ומבואר דהחילוק בין חמה לצל לבין לצורך גופו ומקומו, תלוי האם הוא לצורך שבת או שלא. ושכ"כ כיוצ"ב ההשלמה (שבת קכג ע"ב ד"ה מסקנא) וכ"כ בספר המאורות (דף קכד ע"א ד"ה כל הכלים)
(((וכן))) הוכיח כיוצ"ב בספר ים יששכר על התוספתא ביצה (דף כז ע"א) והביאו בספר שש"כ (פרק כ הערה כד) דודאי אין הפירוש בצריך למקומו מקומו ממש, אלא כל שמונעו לעשות צרכו שרי. והוכיח כן מדברי רש"י (שבת קכג ע"ב) דאביי ביאר כי מה שבתחילה התירו לטלטל, הוא כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו, ושבו והתירו לצורך מקומו. והקשה לו רבא, מכדי התירו קתני, מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו. ופרש"י, א"ל רבא מכדי, לצורך התירו בפעם ראשונה. מה לי לצורך גופו מה לי מקומו, תרוויהו צורך נינהו. ע"כ. והלא קי"ל כרבא, ומבואר דצורך מקומו הוא דבר של צורך, וא"כ המושג לצורך מקומו הוא לאו דוקא לצורך מקומו ממש, אלא כל שהוא לצורך שבת. ולכן פסק דשרי להוציא תפילין מהחדר בשבת, כדי לקיים תשמיש המטה. וע' בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל אות ט) מש"כ לדחותו, וצ"ע בדבריו.
(((ואולם))) גם הרב מחזה אליהו כתב שם (אות ו) דראיתו מהני ראשונים אינה מוכרחת, ע"ש. ונראה ברור, דאחר שראינו במאירי שדעתו להקל, וע"ע לקמן (אות ז) דנביא בעז"ה עוד ראיה דכן ס"ל למאירי ולעוד ראשונים, א"כ פשוט שהמאירי לא יסתור דבריו, וע"כ דמה שתלה החילוק בצורך שבת, אין כוונתו דכל שהוא לצורך שבת שרי, אלא לאפוקי כל שהוא מחמה לצל, שאין בו צורך שבת כלל, דבזה ברור שהוא מוקצה גמור אף לר' שמעון. ועוד את"ל דזה אינו, א"כ מדוע חילקו הגמ' והפוסקים, בין כלי לצורך גופו ומקומו, הלא הו"ל לחלק בין כלי שהתכלית של השימוש בו הוא לצורך שבת, או שלא לצורך שבת, וכן יש לדחות את ראית הרב ים יששכר.
(((וסיים))) הרב מחזה אליהו (סוף אות יז), ובמה שנוגע לדינא, אין לנו אלא דברי רע"א, והחזו"א, דפשיטא להו דהסרת דבר המזיק נחשבת טלטול לצורך מקומו. עכ"ל. ואני תמה, דהלא הרע"א לא דן בראשונים הנזכ"ל, אלא כתב כן בפשטות מסברא, דמשום היזקא הוי לצורך מקומו, וכן החזו"א הנזכ"ל. [וכל שכתב החזו"א והלכך נראה דאסור אף לצורך גופו ומקומו, וכנ"ל. הלא הוא מפני שדן בעצם דינו של הכל בו, דהתיר לצורך גופו ומקומו, והביא קודם לכך החזו"א, סיעת ראשונים דס"ל לאסור, ושרק הכל בו התיר ע"ש. והוסיף עוד החזו"א להקשות על דברי הכל בו כנ"ל, (באות ד). ולכן סיים, דהעיקר דלא ככל בו. ופשוט שאין כוונתו לדחות את הכל בו מכח קושיתו, אלא דנוקט כרוב רובם של הראשונים, ושהכל בו יחידי. (לפי מה שראה החזו"א, אך באמת ישנם עוד ראשונים העומדים בשיטת הכל בו הנזכ"ל)] . וא"כ נראה, דאין מדברי הרע"א והחזו"א משענת לדחות את ראיותינו מהראשונים, וכנ"ל, ועוד עיין בסמוך (אות ז). ומה שהוכיח מהסוגיא בשבת, אין בזה לדחות את דברי הראשונים, דע' בהקדמה של הב"י, דביאר כי לא רצה לפסוק בדרך של ראיות, כי מה נדע אשר הראשונים לא ידעו, ובקושי אנו עומדים על דעתם, וק"ו שלא נוכל לחלוק עליהם. וע"ע בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אות ד) מש"כ בזה. וכן הרב השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל) אף שהביא ראיה זו מהגמ', לא חש לה נגד ראשונים. וכדי לישב את הראיה הנ"ל מהגמ', כדי שלא יסתרו דברי הראשונים. יתכן, שהני ראשונים לומדים בסוגיא דגם בהו"א כשאמרה הגמ' לבאר את דברי רב אליבא דר"ש, היינו טעמא דשרי לר"ש לטלטל מפני חברי, כיון דאינו בסיס, והוי מלאכתו לאיסור. וכיון דיש כאן איבה, שיכולים להזיק, הבינו דיותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, אך לא יותר לטלטל בסיס לשלהבת, שדינו חמור יותר, דהוא מוקצה מחמת איסור. ובדחית הגמ' מבארת, דהיתר של איבה מתיר אף מוקצה של בסיס למוקצה מחמת איסור.
ו. (((עוד))) ראיתי לספר גביע הכסף (סימן שח פרק א אות ג) שדן בנידו"ד, והוכיח כנ"ל מהראשונים בביצה (כח ע"ב) והוסיף שכן מוכח מהארחות חיים (הל' יו"ט סימן ס). ומאידך הביא כי הרמב"ן במלחמות (ריש ביצה) ס"ל דכדי שלא יזיק הוי לצורך מקומו, ושכן דעת הגרע"א במשניות שבת (פ"ג מ"ו) ועע"ש. ואמינא דמהרמב"ן אין ראיה, דשם כתב להוכיח דדבר שהיה מותר, וכשהשתמשו בו נעשה מוקצה, ויו"ט חמור משבת מדין שיפוד הנ"ל, שביו"ט היה מותר לצלות, וכשצלו נעשה מאוס, ואסור אף לצורך גופו ומקומו. ואילו בשבת שאסור לצלות אינו נעשה מאוס, ומותר לצורך גופו ומקומו. וז"ל שם, וגרסינן בפרק אין צדין, אמר רב יהודה אמר שמואל, שיפוד שצלה בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט וכו'. ורבינא אמר, אע"פ שאין עליו בשר, מותר מידי דהוה אקוץ ברה"ר, והא דשיפוד שמותר לטלטלו בשבת, דכלי הוא ותורת כלי עליו, ואע"פ שמלאכתו לאיסור הוא, הא קי"ל לצורך גופו ומקומו מותר, כ"ש שביו"ט מלאכתו להיתר היא, ואפ"ה אסר ליה לגמרי כדקאמר אסור לטלטלו, ורבינא לא שרא אלא להניחו בקרן זוית, מידי דהוא אקוץ ברה"ר, ולא מפני צורך מקומו, לפי שהוא מוקצה מחמת איסור. וכמו שפרש"י ז"ל, וליכא ספיקא דכרבינא קי"ל, דבתראה הוא וכו'. עכ"ל. וכוונתו להוכיח מתוך שכתב הרמב"ן דהתרו של רבינא לטלטל שיפוד חם הוא מפני שמזיק, ולא מפני צורך מקומו, לפי שהוא מוקצה מחמת איסור. והיינו דלו היה שייך היתר במוקצה מחמת איסור של לצורך מקומו, רבינא היה מתיר מהאי טעמא, אך מכיון שאין היתר זה, הוצרך להתיר מפני שמזיק. אך זה אינו, דשפיר נפרש לרמב"ן דכוונתו דאילו היה היתר של לצורך מקומו במוקצה מחמת מיאוס, רבינא לא היה נזקק להיתר של היזק, אלא היה אומר היתר פשוט יותר, של לצורך מקומו, מפני שהרי השיפוד נמצא במקום שמפריע למעבר, וצריך למקומו. אך לא מפני שהוא מזיק, לכן הוי לצורך מקומו דזה לא חשיב לצורך מקומו.
ראיה מדין פריקת משא בהמה
ז. (((עוד))) יש להוכיח, כי מפני היזק לא חשיב כצורך מקומו, מהמאירי שבת (דף קנד ע"ב) בסוגיא דאמר רב הונא, היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו', וביארה הגמ', דמה שהותר להניח כרים וכסתות ולהתיר החבלים, דעסקינן בקרני דאומנא, שהם כלי הקזת דם, (שאינם ראוים לדבר בשבת, מפני שמאוסים טפי). ואין כאן איסור של מבטל כלי מהיכנו, כיון דהם משאות קלים, ויכול לשמוט את הכרים. וכתב על כך המאירי וז"ל, יש שואלים בדברים שאינם נטלים כשלפי זוטרי, שאין בהם ביטול כלי מהיכנו, מה צריך לכרים וכסתות, יטלם בידים, שהרי צריך למקומם. ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו, שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבע"ח, הרי מ"מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו, נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו . עכ"ל. וכ"כ כדברים האלו הרז"ה (דף סז ע"א) בשם יש מפרשים. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו (שבת קנו ע"ב סוף ד"ה מהו דתימא להפסד) וז"ל, ואע"פ שניטלין לצורך מקומן (השקים שע"ג החמור), אין זה צריך למקומן, שא"צ לגבו של הבהמה שהן עליה, אלא שהוא נוטלן להצניען וזהו מחמה לצל שאסור בכלים שמלאכתם לאיסור. עכ"ל. והוכיח ממנו הרב השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל), והוסיף עוד, שכ"כ גם הרשב"א (שם). ע"כ. וכן כתב להוכיח בספר שש"כ (פרק כ הערה מד), וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (ח"א פרק כה הערה ט).
(((איברא,))) דבשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל אות ז) כתב על הראיה הנ"ל מהמאירי, דאפשר לדחותה בנקל. אך לא ביאר כיצד, ואני לא אדע כוונתו. והנה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל דף עו ד"ה ונראה) כתב לדחות ראיה זו וז"ל, ונראה דאין מכאן שום ראיה, דהדבר פשוט, דמה שחושש לכחישת הבהמה, כיון שזה נוגע רק להפסד ממון, דומה כמחמה לצל, דלא התירו אלא מה שהאדם בעצמו נהנה מזה, או שצריך לגופו או למקומו. אך הוקשה לו על דבריו דמלשון המאירי לא משמע כן. וכתב דנראה לי, שאין מכאן ראיה, דלפי מה שמקשה (המאירי) דהוי כצריך למקומו, ע"ז תירץ דבעינן מקומו ממש לישב, והרי בודאי שאין כוונת המאירי שדוקא לישב במקומו הוי צורך מקומו, שה"ה כל השתמשות במקומו, ממילא אפשר לומר שלא דוקא במקומו ממש, וה"ה לצורך אחר, שצריך לפנות המוקצה משם, הוי כלצורך מקומו. עכ"ל. ואתה הראת לדעת, כי הכרחו לדחוק במאירי הוא סברתו, דמקומו הוא לאו דוקא וכנ"ל, וכבר השבנו דמסתברא להיפך, וכנ"ל לעיל (אות ג). ועוד בה, דאיך אפשר מכח "אפשר לומר" לדחוק במאירי, ולהעמיד דין לקולא אתמהה. ועוד דדבריו צ"ע, דמהי סברתו לומר שבחושש לכחישת בהמה אינו לצורך מקומו, ודומה למחמה לצל. ואילו כשהמקום אינו מסודר, ומפריע לו שיש כאן דבר שמלאכתו לאיסור, צער כזה נחשב לצורך מקומו. דאם בצער תלוי הדבר, הלא מצטער אף על בהמתו, ואף מחמה לצל מצטער. ואם מצד שצריך למקום, גם בשיש משא ע"ג בהמתו צריך למקום. שוב ראיתי לספר גביע הכסף (סימן שח פרק א אות ג) דכתב להוכיח כנ"ל מהמאירי, ושאין לדחוק כנ"ל, כיון שמלשון המאירי משמע דבעינן צורך מקומו ממש שישתמש שם במקום ההוא.
(((ע"ע))) בשו"ת מחזה אליהו (סימן מו אות ז) שכתב לדחות ראיה זו, דמש"כ המאירי לצורך מקומו כוונתו למושג שאול לצורך השבת, ולא לצורך מקומו. אבל כשאין שום צורך שבת בטלטולו, והוא רק לצורך תיקון ושמירת המקום, כמו בהסרת השקין מע"ג הבהמה, אין זה נחשבת "לצורך מקומו" כלל, ואינו בכלל היתר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור. עכת"ד. ואני תמה דהלא שינה מדברי המאירי, ומשמיענו דברים חדשים.
ח. (((עוד))) עיין בשו"ת כוונת הלב (סימן טז) דס"ל להקל בנידו"ד, דעסק לענין מקרר אשר הכפתור שמכבה את הנורה זז ממקומו בשבת, ולכן נדלקה הנורה. ושוב זז וכבה. והיה חשש ששוב יזוז. ולכן הורה, דשרי להוציא את הכפתור ממקומו, ולקחתו, כיון דהוי לצורך מקומו. דאע"ג דאין זה לצורך מקומו ממש, שהרי לא היו צריכים את מקומו של הכפתור, אבל היה פשוט בעיני לענ"ד, שלצורך מקומו שהתירו חז"ל, אין הכוונה לצורך מקומו במקום שמונח חפץ המוקצה, רק כל שאין הטלטול משום הדבר האיסור לעצמו, כמו מחמה לצל, או שלא יגנב חפץ המוקצה, ממילא הוא נכלל בצורך מקומו, ושרי. והביא ראיה לדבריו, מדהקשתה הגמ' בשבת (דף קכד ע"א) לרבה אליבא דר' נחמיה, דס"ל כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו לצורך מקומו, הני קערות (שנשארו לאחר האכילה), היכי מטלטלינן. ע"כ. והקשה הרב כוונת הלב, אף למ"ד דלצורך מקומו שרי תקשי, כיצד מטלטלין קערות שלאחר האכילה בשלחן גדול, והכלי נמצא בצד השני, וא"צ למקומו ממש, היכי מטלטלינן. וע"כ דהיה פשוט דכל כה"ג חשיב לצורך מקומו, ולאו דוקא בצריך למקומן ממש, רק כל היכא שאין הטלטול לצורך המוקצה, רק שאינו סובל שיהיה הדבר לפניו מחמת שהוא דרכו של עולם בכך, שאין יכולים לסבול קערות עם שיורי מאכל על השלחן לפניהם, ואפי' אם אין דינו כגרף של רעי, מ"מ כל כה"ג חשיב לצורך מקומו. עכת"ד. אך גם הוא כתב על ראיתו, שהיא "קצת" ראיה, ובקל אפשר לדחותה, דאה"נ בציור שצייר, לא הוי לצורך מקומו רק אם משתמש בשלחן אח"כ.
(((וע"ע))) בשו"ת באר משה (ח"ח סימן כט אות ו) דכתב לדחות את דברי הרב כוונת הלב ותורף דבריו הם, כי הרב כוונת הלב הביא ראיה להקל בכח קושיא, ובאמת שערי תירוצים לא ננעלו, ועע"ש באורך. ובאמת כלל הוא בידינו, דאין להוציא דין מכח קושיא, וכמש"כ הרא"ש בפרק אלו מגלחים (סימן כח), וכ"כ בשו"ת חת"ס קובץ תשובות (סימן לז ד"ה וגם אין), וכ"כ בשו"ת ויקרא אברהם (אה"ע סימן ב סוף ד"ה זאת השנית), (וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סימן יב ד"ה ובגופא דדינא), ובשו"ת משפטים ישרים (ח"א סימן שד)), וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן קכב ד"ה מיהו נראה), ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א יו"ד ריש סימן פא), ועוד בח"ד (יו"ד סימן י ד"ה וראיתי למהרלנ"ח), ועוד בחו"מ (סימן מט), ובח"ה (חו"מ סימן עא), וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן יח ד"ה ובכלל מה), וכן העלה מו"ר כמבואר בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אות ח) ע"ש ותרוה נחת.
(((וע"ע))) לשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל) דהרב השואל הביא לספר משנת יעקב סימן שח (ואת"י) דכתב כמה ראיות, ולכן ס"ל להקל. וע"ש בראיותיו כי אינם מוכרחות. וע"ע בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן כב) שגם הוא מיקל (בלא ראיה).
ראיה מדין טלטול מת
ט. (((ועלה))) בדעתי להוכיח לענין נידו"ד, מתוך דברי המ"א (סימן שיא ס"ק יד), דהרמ"א שם כתב לאסור לטלטל מת ע"י ככר או תינוק לצורך כהנים. וכתב המ"א לחלוק ולהתיר וז"ל, ונראה לי דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים, כמ"ש בסעיף ה, דלצורך מקומו שרי. ע"כ. ושם פסק מרן, אם צריך למקום המת, או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא. עכ"ל. וא"כ מבואר במ"א, כי בכלל לצורך מקומו הוא, באם מת נמצא במקום שגורם טומאת אהל, וכהנים אסורים לעבור שם, ולכן שרי לטלטלו. ומבואר, דאע"ג דאינו לצורך המקום שהמת נמצא בו, מ"מ כיון שגורם לטומאת אהל ולכן הכהן אינו יכול לעבור בכל האהל, ולאו דוקא במקום שהמת נמצא שם, בכל אופן הוי לצורך מקומו.
(((אך))) זה אינו, כיון דהמ"א מיירי בדין טלטול מן הצד, ושם מותר כל טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, וכמבואר בסי' שיא (ס"ח), וא"כ מותר טלטול מן הצד בכל אופן שיש בו תועלת לאדם, (רק בתנאי שהוא לצורך דבר המותר), וקל דינו מדין כלי שמלאכתו לאיסור, שהותר לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו. וא"כ י"ל, דלכן התיר המ"א לטלטל מת ע"י טלטול מן הצד. ומש"כ המ"א, דלצורך כהנים הוי לצורך מקומו, אין כוונתו לכלל של טלטול לצורך מקומו, שגדרו מבואר בסימן שח ס"ג, כי דוקא כשצריך את המקום שעליו נמצא המוקצה (לצד הראשון הנ"ל), אלא כוונתו דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. וכן מש"כ מרן בסעיף ה אם צריך למקום המת וכו', י"ל כנ"ל, דכוונתו לכל אופן של שימוש היתר, וכמבואר בסעיף ח, שהתיר אף שלא לצורך מקומו, ומש"כ מרן לצורך מקומו, אין כוונתו לדין צורך מקומו הנזכר בכלי שמלאכתו לאיסור, אלא לאופן של היתר כאן בטלטול מן הצד. וכן י"ל בדברי הרמב"ן במלחמות (שבת ס"פ נוטל), והר"ן שם הנזכ"ל, שמשמע דלצורך מקומו התירו לכבד הבית מדין טלטול מן הצד, לצורך דבר המותר, שתהיה להם דירה נאה לכבוד שבת. ע"כ. ואין כוונתם לצורך מקומו, אלא כוונתם לצורך דבר המותר, דבטלטול מן הצד שרי לצורך דבר המותר, וכנ"ל ופשוט. ובאמת שראיתי בשו"ת מחזה אליהו (סימן מו ס"ק כ) דכתב להוכיח מדברי הרמב"ן כי כוונתו לצורך מקומו, וא"כ כדי שתהיה דירה נאה הוי צורך מקומו. ע"כ. וזה אינו, וכנ"ל. שוב ראיתי לשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל אות ח) שהביא כי בספר אחד הוכיח מהרמב"ן במלחמות להתירו (ואולי כוונתו לספר מחזה אליהו הנ"ל), וכתב על כך, דאחר העיון ראיה זו אנני מכיר, וגם שאר ראיותיו להקל כבר דחיתי בשתי ידים מדעתאי דנפשאי בפשיטות. ע"כ. שוב ראיתי לשו"ת כוונת הלב (ס"ס טז) דהג' מוה"ר חיים אברהם זצ"ל דומ"ץ אנטוורפן כתב להוכיח מהמ"א הנ"ל, ודחהו הרב כוונת הלב דאין הוכיח מהמ"א כדברינו הנ"ל, וברוך שכוונתי. וכן ראיתי עוד שכתב לחלק כנ"ל בין דין טלטול מן הצד, דשם א"צ לצורך מקומו ממש, לדין כלי שמלאכתו לאיסור בספר גביע הכסף (סימן שח בהערה ד). וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל אות י) דג"כ כתב לדחות את הראיה הנ"ל מדברי המ"א, אך בדרך אחרת ע"ש. [כי הוא דוחק שבל' מרן (בסעיף ה) דלצורך מקומו, מתוך הכרחו מל' מרן בסי' שח ס"ג, דשם פירש לצורך מקומו שנמצא עליו המוקצה. ואי משום הא לא איריא וכנ"ל בריש אמיר כיון דמדיוקא דסיפא בסעיף ג מוכח להפך, ואילו דברינו נשענים על פסק מרן בסימן שיא (ס"ח) דכתב להתיר בטלטול מן הצד לכל צורך היתר וכנ"ל] . וע"ע בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל) דהרב השואל כתב להוכיח ג"כ מהמ"א הנ"ל, ושוב דחה. דשם באמת הוא לצורך מקומו ממש, דכשהמת נמצא תחת האהל, הוי כל המקום תחת האהל מלא טומאה, ודמי למוציא כלי גדול ע"י בית יד, וא"כ הוי לצורך מקומו ממש, והסכים עמו הרב אז נדברו. ולדברינו דלצורך מקומו הוא בדוקא, וכדמוכח מדין שיפוד, א"כ זה אינו, דאף בכה"ג לא חשיב לצורך מקומו.
(((עוד))) נמצאו כמה פוסקים דס"ל כדברינו לאסור, דכ"כ הפני יהושע (ביצה דף כח ע"ב) בדבריו על תוס' ד"ה רבינא, והביאו בספר תהל"ד (בסימנים שבסוף ח"ב סימן נא), וכן בספר מחזה אליהו (אות יד), והוסיף עוד שכ"כ בספר מנורה טהורה (סימן רעט בביאורים ס"ק ד ד"ה ולענין).
סיכום
י. (((ועתה))) נבוא לסכם את שיטות הפוסקים, דמוכח מהמאירי (ביצה כח ע"ב) ועוד ממסכת שבת (קנד ע"ב) כי לצורך מקומו היינו דוקא כשצריך את המקום שנמצא שם, (או שמפריע לו להגיע לחפץ אחר. כדהוכחנו מהשו"ע בריש דברינו (סוף אות א)). וכן דעת הריא"ז (ביצה פרק ג הל' ו אות ז) וספר המכתם (ביצה כח ע"ב), והכל בו (סימן נח דף כא ע"ב), והרשב"א (עבודת הקדש בית מועד סוף שער ב), ובחדושיו שבת (קנו ע"ב), וברמב"ן (שם), וברז"ה (שבת דף סז ע"א) והוא בשם יש מפרשים, והארחות חיים (הל' יו"ט סימן ס), וכן מוכח מהפנ"י (ביצה כח ע"ב), ובספר מנורה טהורה (סימן רעט ס"ק ד ד"ה ולענין), וכ"כ בספר תהל"ד (בסימנים שבסוף הספר סימן נא), וכן העלה בשו"ת באר משה (ח"ח סימנים ל,לא), וכן דעת הרב השואל בשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל), ובספר שש"כ (פרק כ הערה כד), ובספר שבתותי תשמורו (ח"א פרק כה הערה ט).
(((ואומנם))) נמצאו פוסקים המקלים, דכ"כ הרב ים יששכר על התוספתא (ביצה דף כז ע"א), וכ"כ הרע"א בחדושי השו"ע (סימן רעט על דברי המ"א ס"ק יב), ועוד בחידושיו על משניות שבת (פרק ג משנה ו ד"ה מוקצה הוא), וכ"כ להקל בשו"ת כוונת הלב (סימן טז), ובספר משנת יעקב (סימן שח), ובחזו"א (או"ח סימן מג ס"ק ז), ובשו"ת מחזה אליהו (סימן מו), ובספר טלטולי שבת (עמ' ב) בשם הגר"מ פיינשטין, ובשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן ל), אך מ"מ מאחר ומוכח מהראשונים רבים לחומרא, ולא נמצא מי מהראשונים דס"ל להקל (לענ"ד וכנ"ל), כן עיקר.
(((וע"פ))) האמור נראה, דמאוורר הפועל לכוון מסוים, ומפריע ליושב מולו, אסור לו להטות את המאוורר ממנו, דמאוורר הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דהותר לצורך גופו ומקומו. [ע' בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן לח אות ג), ובספר הליכות עולם (ח"ג מקץ א), ובשו"ת יבי"א (ח"א או"ח ס"ס יט), ובשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מט), ילקו"י (שבת ב עמ' תכג), וע"ע בספר קצות השבת בסוף הספר, ועוד דנו בזה האחרונים. מ"מ פשטה ההוראה להקל בזה, ואכמ"ל. וע"ע בזה בתשובת טלטול שעון (בסימן כו אות ו) דאינו נעשה בסיס לחשמל, וגם הראנו פנים דהוי כלי שמלאכתו להיתר, וחזי לצירופי לספק הכא בנידו"ד, דהמאוורר מותר בטלטול אף בחמה לצל וכבסמוך] . וכן אסור להוציא מהחדר כלים שמלאכתם לאיסור לצורך סידור החדר, אחר שתשמיש זה אינו נחשב לצורך מקומו, כיון שאינו רוצה להשתמש במקום שהמאוורר או הכלים שמלאכתם לאיסור נמצאים שם, ורק שהמאוורר מזיק במקום שנמצא היושב, וזה אסור. וכשם שאסרו המאירי וסיעתיה להסיר שיפוד חם שיכול להזיק אם ידרכו עליו מצד דהוי לצורך מקומו, (וכל שהתירו מצד היתר אחר דהיזקא דרבים), אע"ג שהשיפוד מזיק במקום שנמצא שם, וכ"כ לאסור לסובב המאוורר כשמפריע לו בשו"ת באר משה (ח"ח סימן לא).
(((שוב))) ראיתי לספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' תכד) דהביא כי בספר טלטולי שבת (עמ' ב) כתב בשם הגר"מ פיינשטין זצ"ל שוונטילטור המנשב על האדם, מותר לסלקו לצד אחר, כדי שלא ינשב עליו, דחשיב כצורך גופו. ע"כ. והעיר על כך הרב ילקו"י, אלא שצ"ע אם כשמתכוין לסלק המאוורר לצד אחר, זה חשיב כטלטול לצורך גופו, ושהרי אינו עושה כן להשתמש במאוורר, אלא ההיפך. ולצורך גופו חשיב כשצריך לסבב את המאוורר כלפי פניו. עכ"ל. ולכאורה, נכונה הערת הרב ילקו"י. ואולי נפלה ט"ס, וצריך לכתוב דחשיב לצורך מקומו. ומ"מ ע"פ האמור, בכה"ג לא חשיב לצורך מקומו.
(((ואף))) שהוכחנו לאסור בנידו"ד שאינו נחשב לצורך מקומו, ברם לענין מאוורר (דוקא) נראה להקל, והוא בצירוף דעת הרמב"ן שבת (קכב ע"ב ד"ה קורנס) ודעימיה הלא הם התשב"ץ בשו"ת (ח"א סימן קלז), ובחוט המשולש (סימן ז טור ג) בשם הרי"ף, דכלי שמלאכתו לאיסור ומשתמשים בו בשבת תדיר, כגון קדירה, הוי כלי שמלאכתו להיתר. וצירפם לספק בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן לו אות ט), ופסק כוותייהו ידידי וחביבי הרה"ג רבי בן ציון מדאר שליט"א בשו"ת ודברת בם (ח"א סימן ט) לך ראה מדברות קדשו, וע' בזה בדברינו לקמן (סימן כו אות ו). ועוד יש לצרף את דעת פסקי הרי"ד (שבת דף קכד ע"ב) דכלי שמלאכתו לאיסור שרי לטלטלו מחמה לצל, וע' מאמ"ר (סימן שח ס"ק ד), ובשו"ת ודברת בם (ח"א סימן ט) בזה. ושמא כפוסקים המתירים כאן, שהטיית המאוורר כדי שהרוח לא תנשב חשיב לצורך מקומו. והוי הכא מילתא דרבנן, ועל כן יש להקל. ברם לגבי סידור החדר יש לאסור בזה האיסר. כיון שהרי"ד הוא שיטה יחידאה, וכאן המתירים המה אחרונים אשר דיברו נגד הראשונים, שלא בידיעת דברי הראשונים.
(((המורם))) מן האמור, אין היתר להוציא מהחדר כלים שמלאכתם לאיסור, כדי לסדר את החדר, כיון שכל כיוצא בזה אינו נחשב טלטול לצורך מקומו. ויוכל להוציא את הכלים מהחדר על ידי רגלו וכמבואר בשו"ע (סימן שיא סעיף ח). וכאשר ביארנו לקמן (סימן כג אות יד) כי הוא מותר לכתחילה. או יש היתר אחר הנזכר בשו"ע (סימן שח ס"ה) ע"י שיניח כלי היתר על גבי המוקצה שמלאכתו לאיסור ויטלטלם יחדיו. [וכדעת הרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ח) ובשם הראב"ן, וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יב חלק יג), וכ"כ הריא"ז (שבת סוף עמ' רכז). ודלא כהשלמה (שבת קכג ע"א), והביאו הכל בו (דף לב ע"ג), והארחות חיים (סימן שסט), והרשב"א, והמאירי (שם). וע"ע בספר אהל מועד (דף מט ע"ב ספר שלישי נתיב א), וע"ע אליו (ריש נתיב ד). וכן פסק בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סימן לט אות א), ועוד לו בספר הליכו"ע (ח"ג מקץ סוף הע' ד). וכל זה דלא כרב מנוח"א (ח"א פרק יב סעיף ח), כי דעת מרן ברורה להתיר. וע"ע ט"ז (סימן שיא ס"ק ה), ובקרבן נתנאל (שעל הרא"ש שבת פרק כא אות ו).] ברם היתר זה הוא רק לכלים שמלאכתם לאיסור.
(((ולגבי))) היושב מול רוח המאוורר, והרוח מפריעה לו, מותר לסובב את ראש המאוורר, כדי שהרוח תנשב לכוון אחר. והמחמיר תבא עליו ברכה. ולמחמיר במאוורר הפתרון לכך הוא פשוט, שיזיז את המאוורר ע"י גופו (ע"י הראש, או החזה).
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5