——–
שוכט"ס וכוח"ט לידידי הרב המופלג בתורה ויראת ה' כהן שדעתו יפה מו"ה גמליאל בן הרב ר' אלחנן י"ד הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס "גם אני אודך", ב"ב. נכד הגה"צ בעל מעדני השלחן שליט"א.
אחדשת"ה,
בדבר השאלה שהציע לפני, בכהן שהיה ש"ץ, ולפני חזרת הש"ץ היתה איזה בהלה בביהכ"נ, כך שהתחיל חזרת הש"ץ ושכח לחלוץ מנעליו, והשאלה מה יעשה בהגיעו לנשיאת כפיים, האם לא יברך כלל, או שיברך במנעליו, או שיחלוץ באמצע שמו"ע.
א) איתא בשו"ע (או"ח קכח, ה) לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, ומקורו מגמ' (סוטה מ.) שזו אחת מתשע תקנות שהתקין ר"י בן זכאי (המפורשות בר"ה לא:), וסלקא דעתא דגמ' שהוא משום כבוד הצבור [פירש"י, שבהגבהת ידיו מוגבהים גם בגדיו, ונראין סנדליו המלוכלכים בטיט], ודחי רב אשי, לא, התם שמא נפסקא לו רצועה בסנדלו, [וגנאי הוא לעצמו] ואזיל למקטרה, ואמרי בן גרושה וחלוצה הוא [ופירש"י, שיאמרו שלפיכך הלך וישב לו שאינו ראוי לנשיאת כפיים]. — ואפילו בכהן או בצבור שאין חששות אלה, לא של כבוד הצבור כגון שסנדליו נקיות, ולא שמא נפסקה לו רצועה, שיש לו נעלים בלי רצועות, בכל זאת התקין ריב"ז בכל אופן שכהן לא ישא כפיו במנעליו (כן מבואר מהב"י).
והרמב"ם (הל' תפלה יד, ו) והטוש"ע סתמו שלא יעלו במנעלים, ולא פירשו הטעם, אלא שההגהות מיימוני (יד, ד) כתב בשם ראבי"ה דלרב אשי שרי בבתי שוקיים (והאריך הרב"י לבאר מהותן), וכ"פ בשו"ע דבבתי שוקיים שרי, משמע דנקטינן כרב אשי [דהוא גם בתראה], דאי כטעמא קמא משום כבוד הצבור, משמע דשייך לאסור גם בבתי שוקיים. — אכן הטורי אבן (מגילה כד: ד"ה מומין) העלה דעיקר תקנתא היתה משום כבוד הצבור, ורב אשי לא אמר אלא לדחויי בעלמא עייש"ה, וכעי"ז כ' הפר"ח דמ"ש בגמ' כבוד הצבור ולמסקנא דרב אשי שמא תפסק לו רצועה, היינו לומר דאפי' היכא דלא שייך כבוד הצבור אסור משום הפסק רצועה, וגם הריא"ז (סוטה פ"ז מ"ח) מביא רק טעם כבוד הצבור.
ב) ויש בגמ' עוד שני טעמים להלכות הנוגעות לכהנים, (בסוטה לח.) ילפינן מלשרתו ולברך בשמו, דהוקשה ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. — אבל לא הכל ילפינן מהדדי, דלא בעינן בברכה שיהיו הכהנים יחפים ממש כמו בעבודה. — ועוד טעם שלא יסיחו העם דעתם מהברכה, כדתנן (מגילה כד:) כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' מפני שהעם מסתכלין בו [ובגמ' שם דכמו כן מומין "בפניו" או "בידיו" או "ברגליו"], ושהעם מסתכלין פירש"י ואסור להסתכל בידי הכהנים (כחגיגה טז.) [וגם ע"י שאר מומין שיסתכלו בהן, יבואו להסתכל בידיו]. והרב"י כתב שמסתכלין ומסיחין דעתן מלכוין לשמוע הברכה (וכ"כ המשנ"ב קכח, ס"ק קט).
ג) ומבואר בגמ' (מגילה כד:) ונפסק להלכה, דכהן בעל מום אם דש בעירו במומו, ה"ז ישא כפיו, דלא יבואו עוד להסתכל ולהסיח דעת. — וכתב הרב"י (קכח, לא ד"ה ונראה לי) דמה שאסרו חז"ל מדינא [מנעליו ובעמידה] לזה אין היתר דש בעירו, ורק מה שאסרו משום היסח הדעת [מומים, וידיו צבועות, ושאר שינוי], היכא דליכא היסח הדעת שרי, כגון כשהכהן מכסה עצמו בטלית (שו"ע קכח, לא). ומה שהתירו בתי שוקיים, לא דמועילה בהם עצה נגד תקנת ריב"ז, אלא דאמרינן דלא היתה בכלל הגזירה, דלא דמי למנעל [שאין בו רצועות, ואינו מעור, וכו', עי' בב"י (סי' קכח, ה)], אבל בסנדל גופא מבואר בב"י דאסור בכל אופן, אפילו אין בו רצועות, כדמצוי נעלים כאלה, דלא פלוג בגזירת ריב"ז. — ולכן גם במקום שהעם מכסים פניהם, שכתב הט"ז (סי' קכח סקכ"ח) להתיר, לא מועיל בנעלים, כי אם במומין שהאיסור רק משום שמסתכלים ויש היסח הדעת [ובלא"ה פסק המשנ"ב (ס"ק קטו) דלא כהט"ז].
ד) לפ"ז יש לעיין במה שהרב השואל בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' יא) רצה לומר שחולה שקשה לו מאד לחלוץ מנעליו, אם דש בעירו שהוא חולה, יהא מותר לישא כפיו במנעליו [ומסתפק אם צריך שיהא דש לישא כפיו בחוליו, וזה אינו, דבשו"ע (קכח, ל) מבואר דדש היינו במומו, אפילו בא אח"כ לישא כפיו לראשונה, לא יסתכלו בו, כיון שמוכר לכולם]. — ולפי דבריו יש מקום להקל בנדו"ד, כיון שהכהן הזה דש בעירו שהוא כהן כשר, ואינו בן גרושה. — אכן לפי המבואר דש בעירו מועיל רק במום, שאסרו חז"ל לא מדינא, כי אם מטעם היסח הדעת (כמגילה כד:), אבל במנעל שאיסורו הוא מתקנת ריב"ז ולא פלוג, לא מועיל דש בעירו.
ה) ומצאתי קולא בנדו"ד לישא כפיו במנעליו, בספר פסקי תשובות (קכח, טו) שמביא מיפה ללב (או"ח סי' קכח, כט) ותעלומות לב (ליקוטים סי' טו) דאזהרת חליצת המנעלים הוא "כשעולים" לדוכן דוקא, כלשון הגמ' (מגילה וסוטה הנ"ל) הרמב"ם והטוש"ע, אבל לעמוד על הרצפה ולשאת כפיו רשאי, והיחוה דעת (ח"ב סי' יא) כתב שהרוצה לסמוך על זה, שלא להתבטל מנ"כ באי אפשר לו, אין מזניחין אותו, אבל לא לכתחילה, ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' יא) התיר לכהנים חולים הנמצאים בבית החולים, אבל רק בנעלי בית של עור בלי רצועות, או נעלי בית של לבד עם שרוכים, ושם (בח"כ סי' כו) התיר בהוראת שעה אף באדם בריא ורצפה מלוכלכת עכתו"ד. — וא"כ בנדו"ד הרי עומד הש"ץ הכהן על הרצפה, ואינו "עולה" לדוכן.
אכן הכף החיים (קכח, סוף אות כ') דחה דברי היפ"ל, דלא פלוג בנ"כ אם עולה לדוכן או עומד על הרצפה, וגם כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רלז) שאין העליה לדוכן מעכבת, דאל"כ אם יתפללו במקום שאין היכל (ארו"ק) ולא דוכן האם נאמר שיהיו פטורים מנ"כ, אלא ודאי אין הדוכן מעכב עכ"ד. אמנם משמע מסוף דברי הכה"ח שבשעת הדחק אפשר להקל.
ו) אבל בנדו"ד יש לחוש להיסח הדעת, שהצבור יסתכלו על הש"ץ הנ"כ במנעליו, שהוא דבר בלתי רגיל ויסיחו דעתם מהברכה. — וכמש"כ המנחת יצחק (ח"י סי' יא הנ"ל) דביש לו מומין ברגליו לא ישא כפיו במקום שנ"כ בלי בתי שוקיים (שו"ע קכח, ל), שהכונה שבלי בתי שוקיים לא י"כ מפני המומין, אלא אפי' אם הכהן הזה ישאר בבתי שוקיים ולא יראו מומיו, אעפ"כ לא י"כ, כדי שלא ישנה משאר כהנים, דע"י כל שינוי יסיחו דעתם, ומוכיח לה מהב"י במום בידים עיי"ש, וה"נ בנדו"ד.
ז) ולכן בנדון דידן יחלוץ הכהן נעליו לפני נ"כ, ע"פ מש"כ הרמ"א (או"ח סי' קד, ג בהגה) דאם נחש כרוך על עקבו (ואין פקו"נ) יכול לילך למקום אחר שיפול הנחש מרגלו, וכתב המשנ"ב (סק"י) דהפסק שכ' השו"ע, שלא יפסיק בשמו"ע, היינו בדיבור, אבל הליכה לא חשיבא הפסק, וכמובן רק כשיש צורך, ובבה"ל (סוד"ה לא יפסיק) הוסיף דלצורך גדול הליכה לא הוי הפסק. — וכן איתא במשנ"ב (סי' צו סק"ז) התחיל להתפלל שמו"ע ונתבלבל מותר לילך למקום הידוע לו שיש סידור שם ולקחתו. — וכאן הרי ג"כ צורך גדול הוא לתפלה, דנ"כ שייכת לתפלה, ובכדי לקיים מצות נ"כ, ולברך את ישראל. — ויחלוץ באופן שלא יגע בנעליו, או שירים רגלו ואנשים אחרים יחלצו לו. — [וע"ע בכף החיים (ס"ק קכ) שהביא מלב חיים פלאג'י, שאין להטריח ש"ץ כהן שממקומו ילך ויעלה לדוכן, אלא ישא כפיו במקומו לפני התיבה עיי"ש, ש"מ דמהליכה לא איכפת ליה, וא"כ כש"כ דמותר לחלוץ הנעלים], [וע"ע במשנ"ב (סי' תרכא סקט"ז) שפשט המנהג שש"ץ עוקר ממקומו בתפילה ביוה"כ כדי ליפול על פניו, דהליכה לא הוי הפסק, אלא שעושים יותר טוב לתת עמוד עץ לפניו, ומסלקו, וכורע. — וא"כ ה"נ לא הוי יותר מהכריעה שעם עמוד העץ].
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א
קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5