——–
הגמ' בקידושין (דף לג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן. ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה סבר לה כר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי. וכן הוא בירושלמי מגילה (פרק ד דף עד טור ד) מהו לעמוד מפני ספר תורה רבי חלקיה ר' סימון בשם ר' לעזר מפני בנה הוא עומד לא כל שכן מפני תורה עצמה. משמע שהחיוב מדאוריתא לעמוד בפני ס"ת וכמ"ש בסידור רש"י (סימן תצה) לעמוד לפני ספר תורה לא כתיבא בתורה, אלא מפני שיבה תקום (ויקרא י"ט ל"ב), ואתאי ספר תורה מק"ו דתלמידי חכמים, דקאמרינן איבעיא להו מה לעמוד בפני ספר תורה, ר' חלקיה ור' אלעזר ור' סימון אמרו מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש, וכיון דמק"ו קאתיא, משווינן לה כחכם לא יותר ע"כ. ומובא בספר תשב"ץ קטן (סימן קפב) שמהר"ם היה עומד בשעת קריאת התורה ומביא ראיה מספר נחמיה וכפתחו עמדו כל העם. לפי הפשט משמע עמדו בעמידה ממש ע"ש.
ופשוט דמדינא יש חיוב לכבדה כגון לעמוד מפניה וכדומה וראה עוד לקמן וכמ"ש בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן לח) ע"ש. ואם אינו מכבדה ח"ו מקצר את חיו כמובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמוד קסב) כתב ג' דברים מקצרים שנותיו של אדם מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בו, וכוס ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג גדולה לעצמו, וי"א אף הרואה ס"ת ואינו עומד בפניו. וכמ"ש הרמב"ם (בהלכות ספר תורה פרק י הלכה יא) אמרו חכמים הראשונים כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.
והא דתנן בסוטה (דף מא.) חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכ"ג נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד. ומדקתני "המלך עומד ומקבל" משמע עד כאן היה יושב, וכן מובא בפירוש המשנה לרמב"ם (מסכת סוטה פרק ז משנה ה) ואמרו עומד ומקבל, משמע שהיה יושב, וזה לא יתכן אלא בעזרת נשים, לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כמו שביארנו בשביעי דכפורים, נמצא שקריאה זו לא היתה אלא בעזרת נשים. וכו'. ולכאורה קשה דהא חייב לעמוד לפני ס"ת המהלך. וכן ביומא (דף סח:) חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא. ואין לומר משום כבודו של כהן גדול או מלך שאני. אלא יש לומר כל שלא הגיע לד' אמותיו אינו חייב לעמוד לפניו.
אלא שמובא ברמב"ם (שם הלכה ט) שהחיוב לעמוד לכבודה הוא מהראיה. וז"ל: שחייב הרואה ספר תורה כשהוא מהלך לעמוד מפניו, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם ואח"כ יהיו מותרין לישב. והטור כתב עוד הנהגות לכבוד ס"ת (ביו"ד סימן רפב) שחייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומצוה לייחד לו מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ס"ת ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ גבוה ממנו י' טפחים אלא ישחה לפניו בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויכבדנו לפי כחו, הרואה אותו כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו וכו'. ונראה לומר שהמלך או הכהן הגדול היה עומד בדוקא בד' אמותיו ואז מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד ובזה יש הידור גדול יותר לס"ת.
ויתרה מזאת כתב הב"י שם בשם ה"ר מנוח דהוא הדין השומע את קולו אע"פ שאינו רואהו חייב לעמוד וע"כ נהגו לעשות פעמונים וראיה מדרבי טרפון כד הוה שמע קל כרעא דאימיה אמר אקום מקמי שכינה. וכ"כ אחרונים בשו"ע. ובספר גן המלך (סימן קטו) העלה מסתמיות דברי מור"ם נראה דהשומע קול המוליך ס"ת בביתו אעפ"י שאינו עתיד לראותו שחייב לקום מפני הרגש הקול ולענ"ד דלא נאמרו דברי' אלו אלא כשעתיד הס"ת לבא לפניו ויראהו שאז מיחייב לעמוד משעה שישמע בהרגש ביאתו עכ"ד. ושו"ר בלדוד אמת (סימן ג אות ד) שכתב כדבריו אך כתב בלשון טוב לעמוד וכו' ולא בלשון חיוב ע"ש.
ומדאיתא בסוטה (דף לט.) אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, שנא' והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד. ובשו"ת בנימין זאב (סימן קסג) כתב אף כי למדנו שתיקה מ"מ טוב לעמוד ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכ"כ הט"ז ופרי חדש ועוד (או"ח סימן קמו ס"ק א) להחמיר כדברי הרמ"א. אמנם מרן בש"ע שם (סעיף ד) כתב שאין צריך לעמוד.
משמע כשס"ת ברשות אחרת כגון מעל י' טפחים וכד' שחלק רשות לעצמו אין חיוב לעמוד לפניו. אלא שהא"ר (סימן קמו) שהובא בשער הציון כתב שיש חיוב לעמוד בהגבהת ס"ת אף שהיא ברשות אחרת ובשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן עד) גם כתב שנרא' להחמיר. ואינו נראה ממה שהבאנו בשם הפוסקים לעיל. ועוד דמבואר להדיא מדברי הרשב"א שהביאו הב"י כשס"ת בדוכן אין חיוב לעמוד לפי שהוא במקום אחד והציבור במקום אחר ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה ע"ג קרקע. וכן הביאו בשו"ת הרדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קסו) והעלה דלא חייבין מדינא לעמוד כשמראה הכתב לעם כ"ש בשעה שמגביהין אותו להניח השני במקומו. ואם לא מפני שנהגו ברוב המקומות לעמוד לא היו משנים מנהגם הילכך כיון שלא נהגו לקום בשעה שמגביהין אותו אין מחייבין אותם ואע"פ שנהגו לעמוד בשעה שמראין הכתב לעם אינו דומה כיון שמראין להם הכתב צריך שיהיו עיני הצבור אל הכתב ומיושב לאו אורח ארעא אבל בשעה שמגביהין אותו להניחו מיד במקום אחר לא נהגו לעמוד. ושו"ר לספר הישר לר"ת (חלק החידושים סימן תקיג) שגם כתב כשמעמידי' ספר תורה על בימה כל העם עומדין וכשמושיבין אותו על הבימה כל העם יושבין.
ובמקום שהתיבה לא חלקה רשות לעצמה כגון שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ודאי שחייב לעמוד בזמן ההגבה. ובהנחתה על התיבה אינו חייב לעמוד ואף שאין י' טפחים לתיבה דהכי דייק מלשון הרמב"ם והובא גם בטור ובב"י שהחיוב לעמוד מפני ס"ת רק בזמן כשמהלך עם הס"ת נמצא כשעומד עמה וממתין שם כגון בין ההקפות או אחר קריאת התורה עד לסיום ובא לציון (להחזרתו להיכל) וכד' אין צריך לעמוד כלל. וכן מוכח מהש"ך (ס"ק ב) כשעומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע כ"כ הכ"מ ומביאו הב"ח ע"ש. משמע דהא אם עומד עמידת קבע לזמן ממושך אין דינו כמהלך וא"צ לעמוד. ודו"ק. וכ"כ המג"א (באו"ח סימן קמו ס"ק ו) ומחצית השקל דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה אין צריך. וכ"כ להדיא במשנ"ב (ס"ק יז) אפילו כשאחד תופסה בידו כגון בעת שקורין ההפטרה כיון שהוא יושב במקומו א"צ לעמוד לפניה אפילו הם בתוך ד"א שלה על הבימה. וכ"כ ערוך השלחן (סעיף ה).
וכ"כ הפמ"ג (או"ח סימן קמא) שהחזן עומד עמה להזכיר נשמות וכד' אין מחויבים לעמוד כיון שהחזן עומד עמה במקום אחד אפילו תוך ד' אמות. והובא גם בשער הציון שם (ס"ק יח) ומזה למד הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן לג) שמוליכו לארון הקודש להצניעו שם אפי"ה חייבים ודאי כולם לעמוד עד שיכניסו ממש לתוך הארון ולא סגי כלל במה שהאוחז ביד כבר עמד מלכת כיון שספר התורה הרי עומד עדיין שלא במקומו הראוי, וכיון שכן נלענ"ד דמה שהאריך הרמב"ם ולא כתב סתם עד שיגיענו למקומו היינו לאשמעינן שאם מוליך ס"ת ממקום למקום ע"מ להשאר עומד עם הספר ג"כ ליכא כלל חובת עמידה אחרי שהס"ת עומד במקומו הראוי ואינו עומד עם הספר כעומד לפוש וכמ"ש שם הפרמ"ג. וכ"כ ובשו"ת ישכיל עבדי (חלק א – יו"ד סימן טז) ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן לח) וכף החיים (אות כד) ובשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן סח) נמצא דלכ"ע שרי לשבת כשאחד תופסה במקומו כדלעיל.
אלא שמרן הראשל"ץ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן מב) העלה שרק חולים וזקנים או הסובלים מחולשת רגליהם, די להם בעת ההקפות, ובין הקפה להקפה רשאים לישב. אבל הבריאים ישארו עומדים על עמדם עד שיחזירו את ספרי התורה להיכל וצריך עוד להבין למה התיר רק לחולים דהא שרי לשבת כשתופסה במקומו כנ"ל ודו"ק. וראיתי לספר ילקוט אברך (עמוד מד) שציין ליחווה דעת, ויעץ לשבת כשס"ת נמצא על התיבה ע"ש. ולפלא דהא פשיטא היא וכי יעלה על הדעת שיש חיוב לעמוד כשס"ת ברשות אחרת כגון תיבה וכד' אלא יתירה מזאת כדאמרינן דשרי לישב כשהוחזה בידיו.
נמצאנו למדים כשיושב במקומו עם הס"ת או כשיש בתיבה גובה י"ט אין חיוב לעמוד לפני ס"ת ומאידך אסור ליתן את אחוריו כלפי הס"ת במצב זה, ודבר זה מצוי בשל צורת ישיבת הקהל. וכן כתב הפמ"ג המובא בסמוך ביום שיש כמה ס"ת יזהר היושב עם הס"ת בבימה [הוא למנהג האשכנזים, אבל מנהג הספרדים ששני הספרים מונחים בתיבה] דלא יהא אחוריהם של הקורא והעולה לס"ת. וממה ששנינו הזקנים יושבים בבית הכנסת, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש מסתמא היה י' טפחים עיין ב"י (או"ח סימן קנ) ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א – או"ח סימן ג) ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן יט). הא לאו הכי אסור כדלעיל דבאינו גבוה י"ט צריך שלא ירוק ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ גבוה ממנו י' טפחים. ולעמוד בפניו אף בפחות מי"ט שרי כשיושב במקומו עם הס"ת.
ועוד מדברי הירושלמי שהביא הב"י גרסינן לא ישב אדם ע"ג מטה שס"ת מונח עליה אם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר עד כמה רבי אבא בשם רב הונא טפח רבי ירמיה בשם רבי זירא כל שהוא. וכתב ה"ר מנוח ולא איפשיטא ואית דפסקו לחומרא וכן דעת הראב"ד שכתב בהשגות ואם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר. ולי נראה דראוי להחמיר להצריך שיהא מקום הס"ת גבוה י' טפחים ולא יפחות מג' טפחים דכל בציר מהכי לא חשיב גובה כלל ע"כ ואולי מזה למד הט"ז (יו"ד רמב ס"ק יג) שאין לשבת כשס"ת נמצא על שולחן נמוך מי' טפחים ע"ש. והש"ך (ס"ק ח) כתב מג' טפחים דכל דבציר מהכי לא חשיב גובה כלל. ונראה דכל דברי הפוסקים הנ"ל ממדת חסידות אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ"ע כדאי' בירושלמי ופוסקים הובאו בב"י. ועוד נראה לומר בדוקא לא ישב יחד במיטה אחת או ספסל אחד אבל בכסא נפרד שרי ואפשר שצריך להיות בין כסא לכסא ג' טפחים דאי לאו הכי הו"ל לבוד.
ובגבוה י' טפחים חלק רשות לעצמו ואין חיוב עוד לנהוג כבוד כלפי הס"ת כמ"ש בשו"ת הרדב"ז שם שמותר אף לגלות ערותו כנגדו לפשוט רגליו או להחזיר לו אחוריו מפני שגבוה י' טפחים. וכ"ש שלא יהיה חייב לעמוד מפניו כיון שהוא גבוה ממנו י' טפחים אבל אם רצה לכבד ספר תורה ולהדרו אפי' בזה תבא עליו ברכה אבל אין בו חיוב כלל. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן עב) בשם הט"ז (יו"ד סי' רפ"ב סק"א) בדין ס"ת שבאה"ק דאם גבוה י"ט מותר לעמוד ואחוריו לאה"ק וכן הוא להדיא בתשו' פאה"ד להרמב"ם (סי' ע"ח) דגם אם הדלת פתוח אם הספרים עומדים גבוה י"ט מותר. וכ"כ הפמ"ג (באו"ח סימן קמא) ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קלד) וערוך השולחן (יו"ד סימן רפב אות יג) ובשו"ת אבני ישפה(חלק ג יו"ד סימן צג). אלא שבשו"ת רביד הזהב (סימן ז) פי' שלא יעלה על דעת בן דעת שיותרו בגובה י"ט, לעשות את הדברים הנ"ל שהרי כתב מצוה להדרו ולכבדו יותר מדאי, ובדין הסמוך כ' כל מי שיושב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנ' והיה שם בך לעד (דברים ל"א, כ"ו) ויכבדנו כפי כחו ע"כ, וא"כ זה המתיר דברים הנזכרים בגובה י"ט היכן הוא כיבודו והדרו והיכן היא אימתו ופחדו, וכי גרע כבודו מכבוד ב"ו ואם היה ב"ו לנגדו בגובה י"ט היה אפשר לו לעשות מדברים הנזכרים זה א"א. ולפי מה שכתבנו בשם הפוס' אין דבריו מחוורים אלא מעל י"ט שרי הכל וכדלעיל. וראה שם עוד שפי' על מה שהתיר בגבוה י"ט להחזיר אחוריו לבד, וגם בזו דוקא כשהאדם אצל אותו כותל שהס"ת מונח בו באופן שאם היה אדם במקום הס"ת אינו רואה אחורי היושב או העומד אז אם הס"ת גבוה מישיבת האדם או עמידתו י"ט אז מותר להחזיר אחוריו, ואי לא לאו, ותיבת ממנו דייק הכי.
ולפלא שראיתי בשו"ת חתם סופר (חלק ה חו"מ סימן עג) שכתב כשהארון הקודש פתוח אסור לישב בבה"כ והא בגבוה י' טפחים שרי לשבת. וכבר הרגיש בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן לב) ציין לספר שו"ת תורת יקותיאל (חאו"ח סי' מ"א) שכבר התפלא בכך על הח"ס, וכתב שמחכ"ת אגב התלהבות כבוד התוה"ק שבער בו כתב זה אגב דיונו לענין איומי שבועה, אבל פשיטא שאיסור אין כאן לכו"ע כמפורש בט"ז ופרמ"ג עיי"ש, ותירץ שראה בספר שערי חיים על השער אפרים שער ו' סקי"ט שמביא לתרץ דברי הח"ס, דאפשר לחלק ולומר דדוקא כשאה"ק פתוח בשביל הציבור א"צ לעמוד, משא"כ בנידון הח"ס שכל הפתיחה של אה"ק והוצאת הס"ת כל עיקרו בשביל אותו האיש ועסקיו שגרמו לו לישבע, בזה חייב לעמוד לפני הס"ת יעו"ש.
איברא שבשו"ת דברי החוות יאיר (סי' קפד) פי' מ"ש הטור (י"ד ר"ס רפ"ב) והוא לשון הרמב"ם שאין משם ראיה כלל חדא דמ"ש אא"כ היה גבוה ממנו י"ט ר"ל למעלה מראשו בעמדו דאל"ה הל"ל אא"כ למעלה מי"ט אלא ודאי כמ"ש. והובא גם בפ"ת (ס"ק ב) ובשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ב – יו"ד סימן טו) ואדרבה רוב תשמישו של אדם שם הוא וראיה מנר חנוכה ובדיקת חמץ אלא מיירי שהם י"ט למעלה מראשו. ואחרון השיג עליו מדברי שאר הפוסקים לא משמע כן אלא פשט דבריהם מורה דאפילו בי' טפחים מע"ג הקרקע סגי וכמו שהזכירו בפשיטות ענין זה די"ט גבי מזוזה והתם אין י' טפחים אלא מן הקרקע. גם בשו"ת יחו"ד ח"ג (סימן יט) שג"כ עמד שם להעיר על דבריו אלו של החו"י מתשובת הרמב"ם בפאר הדור (סימן עח) והעלה דבי' טפחים מן הקרקע סגי וכמתבאר מפשט דברי הפוסקים. ושו"ר בלדוד אמת (סימן ג אות ז) כשהס"ת גבוה עשרה ורחב ד' אין ציבור צריך לעמוד וכן כשהס"ת בארון והארון פתוח אין חיוב לעמוד ויש נוהגים לעמוד. וכ"כ בספר החיים לרבנו חיים פאלאג'י (סימן זך סעיף יב)
אף בעוסק בתורה צריך לעמוד לכבוד התורה כדפסק מרן בשו"ע (יו"ד סימן רמד סעיף יא) שאפילו בשעה שהוא עוסק בתורה, צריך לעמוד מפניו. וכ"כ בפ"ת (ס"ק ג) שציין לתשובת יד אליהו דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש. ואף סמיכה על איזה דבר אסור דסמיכה כישיבה משנ"ב שם.
וקשיא לי דהא כתב הטור לעיל דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו והלא בזמה"ז הס"ת אינם כלוחות הברית דהא אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות. עיין לילקוט שמעוני (תורה פרשת שמיני רמז תקמה) ובקידושין (דף ל.) א"ל אביי וניתי ספר תורה ונימנינהו מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, א"ל אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן. והשתא אם חכמי התלמוד שקדמו לנו שעדין היתה לחלוחית הראשונים קיימת לא הוו בקיאי בחסרות ויתרות מה נעני אנן בתרייהו שנטלטלנו טלטלה אחר טלטלה ונתמעטו הלבבות ובזמן הזה אין לנו ס"ת כהלכתו מדוייק בחסר ויתר שיש להכשירו כיון דלא אפשר כלל. ומזה למד הרמ"א ז"ל בד"מ ובהגהה (או"ח סימן קמג סעיף ד) שם מהאגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל דמשום חסרות ויתרות אין להוציא אחרת שאין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
ומצאנו למדים מן האמור לכאורה שספרי תורה בזמה"ז פסולים, ולא נראה לחלק בין קריאה, לכתיבה, לכבוד, למכירה, וכד' ומשמע לכאורה א"כ דאין צריך לנהוג כבוד בהם. עיין לחידושי הרמב"ן מגילה (דף יז.) שציין לרמב"ם וז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצבור וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן רפה) שהעלה הלכה למעשה, למכור ס"ת שנמצא בו איזה טעות, או שחסר אות אחת, או שיתיר אות אחת דכיון שפסול, אין בו קדושת ס"ת, והרי הוא כחומשין והובא גם בב"י (אורח חיים סימן קנג) והרמ"א (יו"ד סימן רפב) והט"ז שם (ס"ק יב) וגם בשו"ת הרד"ך (סימן י) ס"ת שנמצאו בו יתרות וחסרות שאינו ניקרא ס"ת כדאיתא פ"ק דב"ב אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ס"ת. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סימן ל"ו) דמצות כתיבת ס"ת יש לפטור בזה"ז כיון דאנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה. וגם בשו"ת בנין ציון (סימן צח) הסכים עם הרמ"א דכיון שאין אנו בקיאין בחסר ויתר וא"כ גם בטעות ודאי בחסר ויתר דאתי דין מני' ג"כ אין להוציא אחרת.
וכן העלה בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן מה) בנפל ס"ת שחסר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין ואם כן לא עדיפי מתפילין דבנרתיקן אין צריך להתענות. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן ט) מ"ש הרמב"ם ביש בו פסול אין בו קדושת ס"ת, היינו לדיני כבוד ס"ת וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן נז) וציין לפסק הרמ"א (ביו"ד סימן רפב סעי' יח) שפוסק לענין יחיד שמוכר ס"ת שלו אם מותר להשתמש בדמיו: "דאם היו בה טעיות לכ"ע שרי". ומסביר הט"ז בס"ק י"ב שהמקור לכך הוא מדברי הריב"ש שהביאו הב"י בטאו"ח סי' קנ"ג שכותב דאם חסר אות אחת או שיתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן י) הלכה פשוטה דס"ת פסול אין בו קדושת ס"ת שלמה כנ"ל יש עוד טעם גדול ע"ז, כי ס"ת כשר מגין מכל פורעניות, וס"ת פסול גורם ח"ו ההיפך כאשר נתעוררתי על דברי הזוה"ק פ' ויחי (רכ"ה ע"א) שאמר שיהיו זמנים קשים ובני עלמא יצווחין ולית מאן דישגח עליהו, ויהדרו רישא לכל סיטרא (ר"ל יחזרו לכל הצדדים שיהי' להם רפואה) ולא יתובון באסוותא, אבל חד אסוותא (רפואה אחת) אשכחנא בעלמא ולא יתיר בההוא אתר דישתכחון אינון דלעאן באוריתא (אלו עמלים בתורה) ואשתכח ביניהו ס"ת דלא משתקר בי' כד מפקי האי בגיני' מתערין עלאי ותתאי. ועיין עוד בדברינו בזה בשו"ת בריח התיכון (חלק ב סימן סז) ובפ"ת דיש ג' חילוקים במצוות כתיבת ס"ת בזמן התנאים שהיו בקיאין היה מ"ע בזמן האמוראים שלא היו בקיאים המצווה מדרבנן ובזה"ז ליכא אפילו מצווה דרבנן וכ"כ בני יונה, וחת"ס, והש"ך, והפרישה.
אלא שמבואר בדברי מרן (בסימן קמג סעיף ד) שכל טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת דהיינו גם חסרות ויתרות. ועוד כתב (ביו"ד סימן רע סעיף א) מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. ולכאורה תיקשי לן הא אין אנו בזמה"ז בקיאין בחסרות ויתרות, וע"כ צריכים אנו לומר כדברי שו"ת גינת ורדים (בחלק או"ח כלל ב סימן ו) שהספרים בידינו תיקנו לנו הראשונים ודיינינן להו כאלו הם מקובלים בידינו מסיני וכל שינוי שנמצא עתה ממה שכבר נהגנו על פי סופרים הראשונים אפי' בחסר ויתר דאות קטנה דיינינן ליה כחומשין בעלמא.
וגם לסוברים דלעיל דדיינינן לס"ת שבימנו פסול בחסרות ויתרות מטעם דלא בקיאינן בחסרות ויתרות צריך לומר שגם לטעמם יש לנהוג בכבוד כלפי ס"ת דאף שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות עדיין קדושת ס"ת עליו. כך כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן עא) שחידש אף בשעה שהס"ת פסול לא נפסל אלא אותה תיבה או האות החסר אבל שאר כל הספר קדושת ס"ת עליו לגמרי כבראשונה ואף שיש כמה פסולים בס"ת עם כל זה עדיין קדושתו ראשונה קדושת ס"ת ממש עליה ע"ש. וקשה והא מדלעיל למדו מדברי הרמב"ם ס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. ואין בו קדושת ס"ת ומותר למכור ס"ת שנמצא בו איזה טעות, או שחסר אות אחת, או שיתיר אות אחת דכיון שפסול, אין בו קדושת ס"ת, והרי הוא כחומשין. מבואר מזה ס"ת פסול דינו כחומש ואין בו קדושת ס"ת כלל.
ולא יכולתי לישב דבריו עד שמצאתי שכתב תלמידו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן קה) שנתקשה בזה ולא יכל לירד לסוף דעתו הטהורה של רבו הנו"ב ורצה לחלק בין אם נכתב הספר מתחלה בטעות דגרע טפי שלא הי' בו מתחלה קדושת הספר, ובזה מיירי הרמב"ם דהרי הוא כחומש מן החומשין כו' משא"כ בס"ת שנעשה מתחלה בהכשר ואח"כ נמחקה או בלה לא פקעה קדושה הראשונה עד פ"ה אותיות אבל אחר העיון בהרמב"ם פ' יו"ד נלע"ד שהחילוק זה ליתא ע"ש. וצריך עוד לעיין לדעתם מהו הטעם שצריך לעמוד כיום לכבוד הס"ת.
ושמא יש לומר שדברי הטור לעיל שכתב דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת לכך צריך לכבדו שמא יש לומר שכוונתו כלוחות הברית דהיינו עשרת הדיברות הכתובים בספר התורה ולכן יש לכבדם.
לסיכום: בשמחת תורה בין הקפה להקפה או כשהגולל יושב וספר תורה בידיו מותר לקהל לשבת. וכשנוטלים ספרי התורה ושרים ורוקדים עמהם, חובה לעמוד.
פירות הנושרים:
1. הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם.
2. אין לסמוך על איזה דבר דסמיכה כישיבה.
3. השומע את המהלך עם הס"ת אע"פ שאינו רואהו טוב לעמוד וע"כ נהגו לעשות פעמונים. וי"א שחייב לעמוד.
4. כשהמהלך עם הס"ת עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע.
5. אפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת.
6. המהלך, ורואה ס"ת מהלך, צריך לעמוד לפניו.
7. אין צריך לעמוד כשס"ת בדוכן לפי שהוא במקום אחד והציבור במקום אחר.
8. מדינא אין חובה לעמוד שמגביהין ס"ת בתיבה ורק נהגו לעמוד כיון שמראין הכתב לעם צריך שיהיו עיני הצבור אל הכתב ומיושב לאו אורח ארעא.
9. בשעה שמחליפים ס"ת בתיבה מגביהין אחד להניח השני במקומו. לא נהגו לקום בשעה שמגביהין אותו.
10. ממידת החסידות בפחות מג' טפחים לא ישב יחד במיטה אחת או ספסל אחד, ומדינא סגי בטפח, והמחמיר להצריך שיהא מקום הס"ת גבוה י' טפחים תע"ב.
11. בכסא נפרד שרי לשבת באותו גובה, וטוב שיהיה הפרדה ג' טפחים בין הכסאות.
12. כשספר התורה גבוה ממנו עשרה טפחים חלק רשות לעצמו ומותר לגלות ערותו כנגדו לפשוט רגליו או להחזיר לו אחוריו מפני שגבוה עשרה טפחים כ"ש שלא יהיה חייב לעמוד מפניו כיון שהוא גבוה ממנו עשרה טפחים אבל אם רצה לכבד ספר תורה ולהדרו אפי' בזה תבא עליו ברכה אבל אין בו חיוב.
13. כשיושב וס"ת בידיו (לא בתיבה שחלקה רשות לעצמה) אין לאחד מקהל לעמוד או לשבת כשאחוריו כלפי ס"ת וכן לאחר שנישק לס"ת אין לתת את אחוריו לס"ת אלא יהיו פניו לכוון ס"ת.
14. כשגבוה ממנו עשרה טפחים מותר לדרשנים וכד' להחזיר אחוריהם לס"ת.
15. י' טפחים נמדד מע"ג הקרקע.
16. כשהתיבה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חלקה רשות לעצמה.
17. החיוב לעמוד מפני ספר תורה מדאוריתא.
18. כשמוליך ס"ת לארון הקודש להצניעו שם אפי"ה חייבים לעמוד עד שיכניסו ממש לתוך הארון ולא סגי כלל במה שהאוחז ביד כיון שספר התורה הרי עומד עדיין שלא במקומו הראוי.
19. ספרי התורה שבידינו שתיקנו לנו הראשונים דיינינן ליה כאלו הוא מקובל בידינו מסיני אע"פ שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות עם כל זה עדיין קדושתו ראשונה קדושת ס"ת ממש עליה.
20. דעת אחינו אשכנזים היוצאים ביד רמ"א דבחסרות ויתרות אין להוציא ס"ת אחרת שאין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
21. טעות בס"ת בשעת קריאה בשל חסרות ויתרות, מוציאין ספר תורה אחרת ואחינו אשכנזים אינם מוצאים.
22. גם כיום יש מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה.
23. אסור להשהות ס"ת פסול משום אל תשכן באהליך עולה.
24. ס"ת פסול כגון שחסר אות אחת או הוסיף אות אחת ואין בו קדושת ס"ת כלל אין צריך לעמוד בפניו ואין קורין בו ברבים. ומותר למוכרו והרי הוא כחומשין.
25. ס"ת פסול שנפל אין צריך להתענות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5