——–
תוכן התשובה בקצרה
א. מרן בסימן שח (סעיף כז) פסק, דאם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים, שהם בטלים אגב הפת. ולכאורה מדויק כי דוקא ע"י פת שרי. ב. אולם י"ל כי מה שהתיר מרן פת, ה"ה שאר דברי היתר, (ע' בפנים). ומוכח בב"י, דכשהותר ע"י שאר דברים לטלטל, ה"ה דשרי ע"י מאכל בהמה. ומיניה נבוא לנידו"ד, דשרי ע"י מאכל בהמה לטלטל טבלא שמונחים ע"ג קליפות המוקצות. ג. ועוד יש כמה ס"ס להקל, שמא כרמב"ן והר"ן, דס"ל להתיר לטלטל טבלא אף שיש עליה רק קליפין. ושמא כתוס' דמתיר לטלטל קליפות ע"י ככר או תינוק, וא"כ ה"ה דס"ל דשרי ע"י מאכל בהמה, וכנ"ל ריש אות ב. ועוד יש לראב"ד וסיעתיה דס"ל דמוקצה שאינו חשוב בטל לכלי, ולכן שרי לטלטל טבלא שיש ע"ג קליפין. ועוד יש לדעת רש"י וסיעתיה דס"ל דשרי לטלטל קליפות. ועוד יש לדעת הרא"ש דכשהיו לפני הקליפות פירורים, שרי לטלטל על ידם, ומה שאמרו חז"ל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, היינו כשמניחים את הככר לאחר שיש מת. ד,ה. איברא דזה אינו, כי מקור דברי מרן לסעיף זה (כז) מבואר בב"י דהוא מתשובת הרא"ש, ושם ביאר כי ההיתר לטלטל קליפות ע"י פת הוא מצד דהקליפות בטלות לפת. וביאר המ"א ועוד פוסקים כי כוונתו, דכאן זהו היתר מחודש שפועל מדין ביטול. והוצרך לכך הרא"ש, כיון דהוקשה לו דהלא לא אמרו ככר או לתינוק אלא למת בלבד, אא"כ אינו מוקצה מחמת גופו, דאז כן שייך היתר ככר או תינוק, וכאן שקליפות הוו מוקצה מחמת גופו כיצד הותר ע"י ככר? אלא דהוא מטעם חדש וכנ"ל, מצד ביטול. ולפי"ז כל ששייך ביטול הוא דוקא גבי פת שהיא חשובה, ולכן בטלות הקליפות לגביה, משא"כ לגבי מאכל בהמה הקליפות אינן בטלות. וא"כ אף שיש כאן ס"ס טובא, מ"מ כל הני ס"ס הם נגד מרן, דפסק כתשובת הרא"ש להתיר לטלטל רק ע"י דבר חשוב. ו. לשון מרן (סעיף כז) מבואר דכל שהותר לטלטל ע"י פת הוא רק כשהפת הונחה קודם לקליפות, וכן פסק הרא"ש בביצה. ואולם המ"א (ס"ק נא) דייק לרא"ש בתשובה, דשרי לתת פת אף אח"כ. והרי מקור מרן הוא מתשובת הרא"ש, וא"כ נאמר אף בדעת מרן. אך זה אינו, כמדויק מל' השו"ע. ח. ואומנם רבים המתירים, מ"מ אין לנו אלא דעת מרן.
(((שאלה:))) עמדתי ואתבונן, אודות מנהג העולם לנקות את השלחן לאחר הסעודה, אף כשיש על השלחן קליפות האסורות בטלטול (כגון קליפות ביצה, ואגוזי מלך, ופקאן, וכיוצ"ב), וזורקים את המפה החד פעמית, או שמנקים את השולחן ע"י סחבה, או ע"י היד, ואוספים את הלכלוך לתוך צלחת, או לתוך ידם. והוא אף כשאין יושבים סביב השלחן לאחר הסעודה, וא"צ את מקומו של השלחן, האם יש למנהג זה סמך ומקור בהלכה.
(((תשובה:)))
השלכת המפה החד פעמית עם הלכלוך
טלטול קליפות ע"י פירורים ומאכל בהמה
א. פסק מרן (סימן שח סעיף כז) וז"ל, עצמות שראוים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופירורים שאין בהם כזית, מותר להעבירם מעל השלחן. אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת. ואם היה צריך למקום השלחן, אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלה. עכ"ל. ומבואר א"כ, כי שרי לטלטל את הטבלא שיש עליה קליפים שאינם ראוים למאכל בהמה, עם יש פת על הטבלא, דאז הקליפים בטלים לפת. ומדוייק מתוך שכתב מרן ע"י פת, ולא השמיענו חידוש טפי, דשרי לטלטל את הקליפות ע"י שיש על השלחן מאכל בהמה, דהלא על מאכל בהמה מיירי מרן בריש הסעיף, ומרן עזב מאכל בהמה, וכתב להתיר ע"י פת, אלמא דהיתר טלטול הקליפות הוא דוקא ע"י פת, כיון שיש לפת חשיבות. אבל מאכל בהמה שהוא חשוב פחות, אין הקליפות בטלים לגביו, ואסור. וכ"כ הרב בא"ח (ש"ב מקץ סעיף יד), וכ"כ בספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' שסד), כי דוקא פת שיש בה כזית (לאפוקי פירורים שגדרם הוא שאין בהם כזית, כל' מרן בריש הסעיף), וכן משמע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה ס"ס קכה), וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כו הערה יב), ועוד נביא בהמשך בעז"ה עוד פוסקים הלומדים כן.
ב. (((אך))) לכאורה זה אינו, כיון דע"כ לומר כי מש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא, וה"ה לשאר דברים, וכמבואר בשבת (קמב ע"ב) אביי מנח כפא אכיפי, רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה. ועוד בביצה (דף כא ע"ב) לגבי שיורי כוסות, ולטלטלינהו אגב כסא, מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא אגב קיטמיה. וכ"פ מרן בסימן שיא (סעיפים ג,ד), דשרי לטלטל מת ע"י שנותנים עליו כלי, או אפי' כסותו, וע"ש בב"י. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב סימן ח) בשם הראב"ן, דשרי לטלטל מדוכה אגב שום שעליה. ועוד סיים הרא"ש שם, אבל מדוכה שרי לטלטולה אגב אוכלין שעליה. ע"כ. וכן פסק מרן בשו"ע (סימן שח סעיף ה) דשרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, ואפי' מחמה לצל, ע"י ככר או תינוק. וכתב על כך המ"א (שם ס"ק יג) דה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר. וכ"כ עוד המ"א בסימן שיא (ס"ק טו). וא"כ מבואר מכ"ז, כי ככר או תינוק שנאמר בטילטול מת, הוא לאו דוקא, אלא ה"ה שאר דברי היתר שמותר להניח ע"ג מת ולטלטלו אגבם, וה"ה בנידו"ד.
(((ואחר))) ראותינו כי ככר הוא לאו דוקא, וה"ה דאפשר לטלטל ע"י שאר דברי היתר. הנה הב"י (סימן שח דף סו ע"א ד"ה אף על פי), הביא לרא"ש ביצה (פ"ה ס"ס א) דגרף של רעי שרי להחזירו ע"י שיתן בו מים, אע"ג שא"צ לו עוד. והקשה הרשב"א ביצה (לו ע"ב ד"ה וכשהוא), דמה הועיל בנתינת המים לתוכו, הלא גם המים נמאסים, והאיך יטלטלו הכלי המאוס מחמתן, והמים חזרו להיות כעביט. ותירץ, דמיירי באופן שהמים חזו לשתית בהמה. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סימן שח סעיף לה). ומבואר דשרי לטלטל אף ע"י מאכל בהמה לגרף של רעי, (וההיתר שם הוא מדין טלטול מת ע"י ככר, וכמבואר בב"י שם, דאע"ג שלא אמרו היתר טלטול ע"י כיכר או תינוק אלא למת בלבד, היינו דוקא לטלטל דבר שלא התירו לו הוצאה או הכנסה, משא"כ כאן שהותרה הוצאה, הותרה הכנסה). ומינה לנידו"ד, אחר שע"כ דמש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא, וה"ה לשאר דברים וכנ"ל. ועוד הוכחנו כי כשהותר לטלטל ע"י דבר אחר, הותר אף ע"י מאכל בהמה. א"כ ה"ה הכא, דשרי לטלטל טבלא שמונחים עליה מאכל בהמה, וקליפים שאינם מאכל בהמה, כיון שהקליפות בטלות למאכל בהמה, ומש"כ מרן פת, הוא לאו דוקא.
ג. (((ועוד))) בה דיש כאן כמה ספיקי ספיקות להקל, דהנה כתב הר"ן שבת (דף ס רע"א מדפי הרי"ף) להתיר לטלטל טבלא שיש עליה רק קליפות. (אפי' שאין דבר היתר על הטבלא, כיון שהקליפות מונחות על השלחן, שהוא היתר). ומה שאמרו לא אמרו כיכר ותינוק אלא למת בלבד, הוא שמניח את ההיתר ע"ג האיסור. והמ"א (סימן שח ס"ק נא) הביא שכן דעת הרמב"ן במלחמות ס"פ נוטל, וע"ע במ"א (סימן שיא ס"ק כג), וכן הבין הביה"ל (סימן שח סעיף כז ד"ה מנער), בדעתם. וכן ביאר המחצה"ש (ס"ק נא), וכן הרב מקור חיים (שעל הדף) למד בדעת הרמב"ן והר"ן, וכ"כ הרב קני מנורה (ס"ק כד), וכ"כ מו"ר בתשובת כת"י המובאת בילקו"י שבת (ח"ב עמ' שנו). (ואולם ע' לקמן (אותיות טו טז), כי פוסקים רבים לומדים ברמב"ן בדרך אחרת, ושכן נראה עיקר בדעתו). וא"כ נמצא לפי דעת הרמב"ן והר"ן, דשרי לטלטל טבלא שיש עליה קליפין בלבד, וק"ו כשיש ע"ג גם מאכל בהמה. (ופשוט שזה שלא כדעת מרן כנ"ל בסי' שח סכ"ז).
(((ועוד))) יש לפנינו את דעת תוס' (ביצה דף כא ע"ב ד"ה עושה), דכל היכא דא"א לעשות כן מאתמול, שרי לעשות כן בשבת, ולכן מותר לטלטל קליפות ע"י פת, אע"ג דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכ"כ התוס' עוד בשבת (סוף פרק נוטל דף קמג ע"א ד"ה רבא). וכ"כ הרשב"א ביצה (דף כא ע"ב ד"ה מטלטלן). ולפי"ז שרי בנידו"ד, בין בפת, ובין בפירורים, כיון דהוא כדין ככר ותינוק, והוכחנו (לעיל ריש אות ב) כי ההיתר בכיכר ותינוק הוא אף ע"י פירורים. (ואולם הרמב"ן בחידושיו (ס"פ נוטל) כתב על כך כי אלו דברים משובשים, וכן דעת הב"י (דף סו סוע"א ד"ה גרסינן), דכתב כי הרא"ש ביצה (פ"ב סימן טו) בשם ריב"א, פליג אתוס', וכן משמע דס"ל לב"י. ומ"מ שפיר עבדינן ס"ס).
(((ועוד))) יש לדעת הרמב"ן בחידושיו (שבת ס"פ נוטל) בשם הראב"ד, דמוקצה שאינו חשוב בטל לגמרי לכלי. ולכן שרי לטלטל טבלא שיש ע"ג רק קליפין. וכ"כ הרמב"ן עוד ס"פ כירה (דף מז ע"א ד"ה מחתה). וע"ע רשב"א ביצה (דף ב ע"א) דס"ל כרמב"ן (אך דעת מרן לאסור, וכמבואר בשו"ע (סימן שח סעיף כז), דהצריך כדי לטלטל לטבלא, דוקא היכא דצריך למקום השלחן, ובלאו הכי אוסר).
(((ועוד))) יש לדעת רש"י וסיעתיה, דשרי לטלטל קליפות לבדם, וכפי שהארכנו בזה בתשובה בכת"י והובא לקמן (סימן כד אות כג) שרבים כתבו שכן המנהג. ע"ש.
(((ועוד))) יש לדברי הרא"ש ביצה (פ"ב סימן טו), דכתב דהיתר טלטול קליפות ע"י פת, שונה מהיתר טלטול ע"י ככר ותינוק, דלא אמרו את היתר טלטול ע"י ככר או תינוק אלא למת בלבד, כיון דשם התירו לכתחילה להניח כיכר ותינוק, ואילו כאן שרי רק היכא דהיה מעיקרא פת, אבל אסור להניח פת לכתחילה, לאחר שיש קליפות. עכת"ד. והביאו המ"א (סימן שח ס"ק נא). ולפי"ז נמי שרי בנידו"ד באופן שנמצאים על הטבלא קליפות המוקצות עם פירורים, לטלטל ע"י הפירורים, את המפה עם הקליפות. [כיון דדין זה אינו היתר מדין ביטול, אלא מדין היתר של ככר או תינוק ודו"ק וכדמבואר לקמן (אות ז)] . אך רק בתנאי שקודם היו פירורים, (כמו שהיא המציאות בדר"כ דתחילה פורסים פת, וע' לקמן כי אנו למדנו ברא"ש שלומד כמו בתשובה). ואע"ג דכל הני הם דעות הדחויות מהלכה וכנ"ל, מ"מ שפיר עבדינן בהו ס"ס.
היתר טלטול הטבלא הוא משום ביטול
ד. (((איברא))) דאחר העיון נראה דזה אינו, דהלא המ"א (ס"ק נא) הקשה על מרן שהתיר לטלטל את הטבלא עם קליפין כשיש שם פת. והלא לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, וכמבואר בשו"ע (סימן שיא סעיף ה) וכל מקום שהתירו לטלטל ע"י כיכר ביארו, דדוקא מת שהוא מוקצה מחמת גופו אסור ע"י כיכר, אבל בדבר שאינו מוקצה מחמת גופו, יש את ההיתר של ככר. [וכדכתב הב"י (דף סג ע"ב ד"ה כתב הרא"ש), לבאר את היתר של ככר או תינוק בדבר שמלאכתו לאיסור. ועוד בב"י (דף סו ע"א ד"ה גרעיני), לגבי גרעיני תמרה דחזו למאכל בהמה, ולכן בטלים לפת, ושונה ממת שהוא מוקצה מחמת גופו. וע"ע בב"י (דף סז ע"א ד"ה אף על פי) לגבי דין גרף של רעי, וכנ"ל.] וא"כ היכי שרי הכא לטלטל קליפים ע"י ככר, והלא קליפין הוו מוקצה מחמת גופו. וע"ע בט"ז (סימן שיא ס"ק ה) במה שמישב סתירה אחרת במרן, דעפ"ז עוד מתחזקת קושיא זו. וכ"כ המחצה"ש (סימן שח ס"ק סא), ע"ש. ובאר המ"א, כי בתשובת הרא"ש (כלל כב סימן ח ד"ה המין הרביעי), שהוא מקור דינו של מרן לסעיף זה, וכמבואר בב"י, מתורצת קושיא זו, והוא דכתב הרא"ש דשאני הכא דהקליפות בטלות לפת. ע"כ. ומבואר, כי היתר טלטול קליפות כאן שונה מכל היתר טלטול ע"י ככר או תינוק שבמקומות אחרים. כי כאן הוא פועל מדין ביטול, ולכן כאן שרי אף דבר שהוא מוקצה מחמת גופו. עכת"ד. וגם מרן בב"י העתיק את אלו דברי הרא"ש. ולפי"ז יצא, כי דוקא פת שהיא חשובה ביחס לקליפות שאין להם שום חשיבות. אבל פירורים שאינם חשובים כ"כ, אינם מבטלים לקליפות.
ה. (((ועוד))) י"ל, כי דוקא ע"י פת הותר כאן, שאין זורקים לו אח"כ, אבל פירורין שנזרקים אח"כ, אין להם חשיבות והקליפות אינם בטלים לגביהם. ודבר זה מבואר עוד בסימן שי (סעיפים ח,ט), דכלי שיש עליו היתר ואיסור, וההיתר חשוב יותר, שרי לטלטל את הכלי, אך רק היכא דא"א לנער. וא"כ אף שההיתר חשיב טפי, לא סגי בזה כדי להתיר טלטול. ועוד דכל שהותר הוא רק כשא"א לנער, וכאן התיר מרן לגמרי בלא נעור. וע"כ כנ"ל, דשאני הכא, דהוא מדין ביטול, וכמבואר בתשובת הרא"ש, וכמבוארת תשובה זו בב"י (סימן שח סעיף כז) והוא מקור דינו של מרן לסעיף זה, וכ"כ מרן בשו"ע (סעיף כז) וז"ל, ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת. עכ"ל. וכ"כ כדברינו ממש בספר שבילי דוד (סימן שח ס"ק נא) על דברי המ"א, דטעם היתר טלטול כאן הוא כיון שהן בטלין לגבי פת. וז"ל, ואף דגבי מחתה לקמן (סימן שי ס"ח) ג"כ דוקא דדבר המותר חשיב יותר מהאיסור, (כלומר שם אע"ג שההיתר הוא חשוב מהאיסור, בכל אופן הצריכו היכא דיכול לנער שינער). י"ל, דעכ"פ לא נבטל ההיתר, משא"כ בזה נתבטל לגבי האיסור. ולפי"ז דווקא לגבי פת. עכ"ל. וכן כתב גם בספר שבתותי תשמורו (ח"א פרק כו הל' ז הערה י, ובהערה יג) דהביא לבא"ח הנ"ל דכתב כי דוקא פת בעינן ולא פירורין, וביארו ע"פ הנ"ל, דטעם היתר מרן הוא מצד ביטול, וזה שייך רק בפת. וכ"כ להתיר לטלטל הטבלא ע"י פת בתנאי שיש בפת שיעור כזית בספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' שסד), דלא שייך ביטול בפירורים. וכ"כ כלשון מרן מצד "ביטול" כמה פוסקים, ומהם שו"ע הרב (סימן שח סעיף סא), ובספר ערוך השלחן (סימן שח סעיף נב) וז"ל, ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא כולה ולטלטלה עם הקליפים, מפני שהם בטלים אגב הפת. ולכן, אע"ג דבסי' שט יתבאר דבבסיס לאיסור ולהיתר, לא התירו טלטול להדיא כשיכול לנער, ע"ש. מ"מ בכאן התירו, מפני שהם בטלים להפת. עכ"ל. וכ"כ בספר קצות השלחן (ח"ד סימן קא ס"ד). ועוד. ומעתה, אע"ג דאיכא הכא כמה ס"ס, וכנ"ל, מ"מ כל הני ס"ס, הם ס"ס נגד מרן, דמרן אסר כאן לטלטל הקליפות ע"י הטבלא, אא"כ יש בהם פת, ולא פירורים. ואולם יש כאן עוד צדדים בדעת מרן, ולא רציתי להעלימם מעיני המעיין, דהנה הרב קני מנורה (ס"ק נא) הקשה על המ"א, כי ע"פ דבריו, הרא"ש נסתר מפסקיו, לתשובה. וגם מתשובת הרא"ש שבב"י בשם ר"ת. ותירץ, אבל אפשר לחלק, דבתשובה מיירי לטלטל ע"י הטבלא, ולכן הקליפין בטלין לגמרי לפת. משא"כ בפסקיו, מיירי שמניח לקליפות על הפת ומטלטל, ואז הפת נעשית מעין בסיס להן, ואין כאן ביטול. ע"כ. ולפי"ז יצא, דטעם ביטול, וטעם שמניח פת בתחילה, עומדים כ"א בפנ"ע, ולא כדברינו. ולפי"ז יצא, דאף למרן יהיה מותר לטלטל ע"י פירורים קליפות, בתנאי שמניח פירורים תחילה, ואז אפשר להשען על טעם פסקי הרא"ש. אך ל' הרא"ש בפסקיו מבואר דאינו כן, דכתב וז"ל, דוקא לזורקו בפיו כשאוכלם לתוך הסל שהלחם בו. ע"כ. אלמא, דהצריך לתוך הסל, ולא על הלחם.וע"ע בספר תורת שבת (ס"ק מו) דביאר למרן שהתיר ע"י פת לטלטל, אע"ג דמבואר בסימן שי (ס"ח) דבצריך למחתה, עליו לנער תחילה לאפרה ולעצים שע"ג. ותירץ, דהמחבר עשה פשרה ע"י פת, כיון די"ל, דהקליפין בטלין לשולחן. והביא ראיות לכך. עכת"ד. ולפי"ז שרי ע"י פירורים ג"כ ע"פ ראיותינו הנ"ל (בריש ס"ק ב) דכל היכא דשרי ע"י ככר, ה"ה דשרי ע"י מאכל בהמה. אך דבריו לכאורה קשים להולמן, דבב"י ביאר כי מקורו הוא מהרא"ש בתשובה, ושם מבואר כמ"א, דהוא מדין ביטול.וע"ע בספר יד יוסף יוזפא ברביד הזהב (סימן שח ס"ק טז, דף ע רע"ב) דישב הסתירה ברא"ש, דבתשובה שרי להניח לכתחילה, ובפסקים אסר, כי בתשובה מיירי בגרעיני תמרה, שהן רכין ונאכלין בשאר מקומות לבהמה, ולכן קל דינם. משא"כ בפסקים מיירי בגרעינים שאינם נאכלים בשום מקום לבהמה, ולכן חמור דינם, ואסור להניחם לכתחילה. ע"כ. אך ביאור זה לא יכון לדעת מרן, ע"פ ביאורו של הרב יד יוסף גופיה לעיל בריש הס"ק, כי דעת השו"ע דרק קלפין שאינם נאכלים בשום מקום שייך בהם הסברא שבטל לפת, משא"כ כשנאכלים ע"ש. וע' לעיל (סוף אות ג) ישוב לסתירה שמתשובת הרא"ש לפסקיו.וע"ע בב"י (דף סו ע"א ד"ה גרעיני) דהביא לתשובת הרא"ש הנ"ל, ושם ציטט את לשון התשובה בזה"ל, ואע"פ שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בהם, דהוו דומיא דמת. אבל הני גרעינין, כיון דחזו למאכל בהמה, בטלין אגב הפת. וכו' ע"כ. ולפי גירסא זו בתשובת הרא"ש, היתרו אינו מצד ביטול גרידא, אלא כיון דחזו למאכל בהמה לכן בטלין לפת. (לאפוקי כשאינן ראוים למאכל בהמה, דאז הוו מוקצה מחמת גופו. ובזה אין להיתר טלטול אגב פת). ולפי"ז, ההיתר של ביטול, הוא מצד דדמי לככר ותינוק, וא"כ אף ע"י פירורים שרי. אך זה אינו, דהלא בשו"ע (סעיף כו) התיר אף לטלטל ע"י פת, קליפות דלא חזו למאכל בהמה. וכן בב"י לעיל (דף סה ע"ב ד"ה וכתב הרא"ש) ציטט לרא"ש דהוא מצד ביטול, ושם הוא מקור דינו לשו"ע בסעיף כז, שהוא דין קליפות. וכן הוא ברא"ש הנמצא לפנינו, בהוצאת מכון ירושלים (כלל כב סימן ח ד"ה המין הרביעי) וכן העתיקו לרא"ש כל הפוסקים, דכ"כ המ"א (ס"ק נא), והדרישה (ס"ק יב ד"ה גם) וכ"כ המאמ"ר (ס"ק כד), והיד יוסף ברביד הזהב (סימן שח ס"ק טז), וכן הובאו דברי תשובת הרא"ש ביתר ביאור ברבינו ירוחם (דף פה ע"ג). ובאמת כי ע' בדרישה (ס"ק יב) דעמד על הב"י, כי שונה ל' הרא"ש המובא בב"י, מאשר נמצא בתשובת הרא"ש. וע"כ מפרש בב"י פירוש חדש, ע"ש, ולפי"ז מש"כ הב"י הנ"ל ל' ביטול, זהו לפי דעת ר"ת שהוא תירוץ קמא בתשובת הרא"ש שם, ומה שהב"י בסעיף כז נשען על תשובת הרא"ש מצד ביטול, אלו המשך דברי תשובת הרא"ש, וא"כ אין סתירה, דאלו שני מקומות שכתב הרא"ש ל' ביטול, והן שונים. וע"ע בספר מאמ"ר (ס"ק כד) כי אלו דברי הב"י יש בהם ט"ס. ואיך שלא יהיה, בודאי דנשען על דברי הרא"ש שלפנינו, ולפני כל הפוסקים, וכמו שמרן בשו"ע גופא התיר אף קליפות אשר אינם ראוים למאכל בהמה וכנ"ל. ואין מקום לומר כי דעת מרן אינה ברורה וכיוצ"ב, וכנ"ל.
לטלטל טבלא שיש עליה קליפות ע"י פת, האם שרי להניח פת לאחר הקליפות
ו. (((אחר))) שבואר כי מותר לטלטל את הטבלא עם הקליפות, דוקא כשיש פת ע"ג, ולא מאכל בהמה. נבוא לבאר האם שרי להניח פת לאחר שהצטברו הקליפות, או דוקא שתונח הפת קודם. והנה פסק מרן (סימן שח סעיף כז) וז"ל, ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת. עכ"ל. ובלשונו מבואר, דכל דשרי לטלטל ע"י פת, הוא רק כשיש כבר פת, אבל אסור להניח לכתחילה פת ולטלטל. והטעם נראה, כיון דכל היכא דאפשר לנער מנערינן, רק שכאן בפת התירו לטלטל אע"ג דאפשר לנער, כיון שהיתר פת פועל מדין מחודש של ביטול שהקליפות בטלים לפת, וכנ"ל בתשובת הרא"ש שהוא מקור דין השו"ע הנ"ל, ואין ההיתר כאן מדין טלטול מן הצד, ולכן כאן א"צ לנער, אך כ"ז הותר רק בשיש כבר פת, אבל כשאין פת עדיף לנער. וכן מפורש ברא"ש ביצה (פ"ב סימן טו) והביאו הב"י לקמן בסמוך (דף סו סוע"א ד"ה גרסינן) וז"ל, מטלטלין להו אגב ריפתא, פירש ריב"א, כשאוכל הפרי, זורק הגרעינין בפיו לתוך הסל שהלחם בו, אבל להניח לחם עליהו כדי לטלטל, אסור, דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד. עכ"ל. ומפורש דאסור להניח לכתחילה.
(((ואולם))) המ"א (ס"ק נא) הביא לתשובת הרא"ש הנ"ל, ודייק ממנו, דמותר לכתחילה להניח אצל הקליפות ככר או תינוק. וכ"כ בספר ערוה"ש (סעיף נה). ועוד כתב המ"א דהרא"ש ביצה (פ"ב סימן טו) כתב לאסור להניח לכתחילה, ושהרמב"ן והר"ן ס"ל להתיר לכתחילה. ע"ש. [ואומנם בפשטות כוונת המ"א לומר כן בדעת מרן, דכיון דמרן נשען על תשובת הרא"ש, א"כ ס"ל דשרי לכתחילה. אך אין מכאן הכרח שכן לומד המ"א בדעת מרן, דהרי בשו"ע כתב להפך, וא"כ י"ל דהמ"א כותב כן להבנתו בתשובת הרא"ש, ואינו אומר כן בדעת מרן. ואולם המ"ב (ס"ק קטז) כתב על דברי מרן, דאפשר דאפי' לכתחילה שרי, ומקורו הוא מהמ"א, וא"כ חפץ לומר כן בדעת מרן. אך יותר נראה דמש"כ "אפשר", הוא כיון שלא ברירא ליה כמאן הלכתא, האם כרמב"ן והר"ן והרא"ש בפסקיו, או כרא"ש בתשובה, ואין כוונתו לומר כן במרן.]
ז. (((ולכאורה))) מ"ש המ"א לדייק את תשובת הרא"ש, דס"ל להתיר להניח לכתחילה, צ"ע מנין דייק כן. וע' בלבושי שרד (ס"ק סו) דביאר כי המ"א דייק כן, כיון שהרא"ש דימה היתר ביטול הקליפות לפת, לדין טלטול מת ע"י כיכר ותינוק, ובהיתר טלטול ע"י ככר ותינוק שרי לכתחילה לקחת פת ולטלטל מת, וא"כ בוודאי כוונת הרא"ש דה"ה לענין טלטול קליפות ע"י פת. עכת"ד. ולכאורה דבריו קשים, דהלא הרא"ש כתב להפך, לחלק בין היתר טלטול מת ע"י ככר, לנידו"ד לטלטל קליפות ע"י פת, דכאן בדין קליפות ההיתר פועל מדין אחר, והוא מצד דהקליפות בטלים ביחס לפת, ולא מדין טלטול אגב פת, ובזה ישב הרא"ש קושיתו דהלא לא אמרו טלטול ע"י ככר ותינוק אלא למת בלבד. ואם כוונת הלבו"ש היא לומר, דכיון שהוקשה לרא"ש דלא אמרו ככר אלא למת, ומתרץ דכאן הוא היתר אחר מצד ביטול, אלמא דפשטות דבריו שאינם מחולקים לענין ההיתר ובשניהם שרי לכתחילה, רק שההיתר שלהם שונה. יקשה על כך, דכ"ז שייך אילו היה לפנינו רק את תשובת הרא"ש, אך מאחר ובפסקיו (בפ"ב דמסכת ביצה) כתב להדיא לאסור לכתחילה, א"כ ממילא אין ההכרח הנ"ל ושפיר נאמר כי ס"ל לרא"ש לאסור לכתחילה, וכמבואר בפסקיו, ולא נעשה את הרא"ש כחוזר בו. ובאמת דהמחצה"ש (ס"ק נא) ביאר אחרת מנין המ"א דייק מתשובת הרא"ש דשרי לכתחילה, דהרי הרא"ש הקשה דלא אמרו ככר אלא למת וא"כ כיצד הותר לטלטל קליפין ע"י פת, ואם הוי ס"ל דשרי לכתחילה, הו"ל לרא"ש לתרץ דשאני הכא שהותר רק ביש ככר, אך אפשר לתת פת לכתחילה, ובזה שונה כאן מדין מת שהותר ע"י ככר, וכמש"כ באמת הרא"ש בפסקיו לישב קושיא זו, ומתוך שהוצרך לתירוצו בתשובה, מצד דכאן פועל ע"י ביטול, אלמא דס"ל דשרי אף לכתחילה. וכ"כ לפרש את דברי המ"א בנתיב חיים (שעל דף השו"ע), וכ"כ בספר פתח הדביר (סימן רסב ס"ק א ד"ה גם), וכ"כ ג"כ בספר מלבושי שבת (סימן שח סעיף כז).
(((ומ"מ))) מרן השו"ע דלמד ברא"ש שאוסר לכתחילה (וכנ"ל אות ו), ס"ל דאי משום הא לא איריא, דשפיר אפשר לומר דס"ל לרא"ש בתשובה לאסור לכתחילה, ולא תירץ לחלק בין לכתחילה לדין בדיעבד, מפני שאין נראה לו תירוץ זה. ויותר נראה לומר דאה"נ נראה לו תירוץ זה, אך רק בצירוף מש"כ בשו"ת מטעם ביטול, ובזה נרוויח שהרא"ש לא יסתור עצמו מהתשובה לפסקיו. וכן נראה לענ"ד כי כך לומד מרן ברא"ש, דמש"כ בפסקיו, כוונתו בצירוף מש"כ בתשובה, דהוא מצד ביטול. דהרי הב"י הביא גם למש"כ בתשובה, וגם למש"כ בפסקיו, ולא העיר דפליגי, ובפשטות נראה דדעת הב"י כשניהם דע' שם בב"י.
(((ואיך))) שלא יהיה, גם את"ל דמרן ס"ל כי הרא"ש סותר עצמו, מ"מ תפס עיקר את דבריו בתשובה, וכמבואר בלשונו (סעיף כז) "שהם בטלים אגב הפת", והוא ע"פ תשובת הרא"ש. וגם תפס דכל דשרי הוא רק ביש פת, אבל לתת לכתחילה אסור, וכנ"ל.
ח. (((ואומנם))) רבים הם המתירים להניח לכתחילה פת לאחר שיש קליפות ולטלטל הטבלא ע"י כך, דכן דעת המ"א (ס"ק נא, וכמו שלמדו בו רבים מהפוסקים הנזכרים לקמן בסמוך, ומהם הפמ"ג, הח"א, המ"ב) וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק נא), וכ"כ להתיר הט"ז (סימן שי ס"ק ח), וכ"כ בספר קני מנורה (ס"ק נא, והובא לעיל תירוצו בישוב סתירת הרא"ש), וכ"כ הרב ח"א (כלל סז סס"ו), וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן פט ס"ק יח), ובספר טהרת השלחן (הובא דבריו בילקוט מפרשים בהוצאת שו"ע הדרת ירושלים), וכ"כ מ"ב (ס"ק קטז) בדרך אפשר להתיר. וכ"כ בספר זית רענן בסביב לשלחנך (סימן שח סעיף כז) להשען על המ"א להתיר, והוכיח שכן דעת הרב שתילי זיתים דבסימן שי (ס"ק ל) העתיק את הט"ז הנ"ל.
(((מ"מ))) אין לנו אלא דעת מרן, וכן מדויק בדברי הטהרת השלחן כאן דכתב על דברי מרן, ואם יש פת על השלחן וז"ל, להט"ז ס"ס שי מותר להניח עליו פת בשבת כדי לטלטל ע"י ע"ש. עכ"ל. ומבואר דלומד במרן לאסור וכדברינו. וכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כו הל' ז) והוכיח כן בדעת מרן, דהרי המ"א (סס"ק נא) כתב כי דברי הב"י צ"ע, ואומנם התו"ש (ס"ק עז) כתב כי זו ט"ס במ"א, וצריך לגרוס בו ודבריהם (של הרמב"ן והר"ן) צ"ע. [וכ"כ הלבו"ש (ס"ק סז), וכ"כ בספר הלכה ברורה (ס"ק יח) בשם המ"א, הביאוהו בהגהות והערות שבהוצאת הדרת ירושלים (ס"ק סז), וכן כתב הבגדי ישע כאן, וכ"כ המלבושי שבת כאן] . אולם המחצה"ש כתב דאין לשנות הגירסא במ"א, אלא דהוקשה למ"א על הב"י דמשמע דס"ל לב"י בתשובת הרא"ש דשרי לטלטל המפה רק בשיש עליה פת, אבל אסור לתת לכתחילה, דאם שרי לכתחילה לדעת הרא"ש, א"כ מדוע הסמ"ג כתב את היתר הקליפות רק בניעור, ולא השמיענו ע"י נתינה לכתחילה. וע"כ כיון שהב"י משווה בין דעת הסמ"ג לתשובת הרא"ש, דלומד הב"י דשרי רק בשיש פת, ולכן הסמ"ג שביארו הב"י דמיירי שאין על השלחן פת, לא כתב את היתר נתינת פת. וכן ראינו עוד דכ"כ כמחצה"ש בספר פתח הדביר (סימן רסב ס"ק א ד"ה גם).
(((א"כ))) נמצא כי דעת מרן לאסור לכתחילה להניח פת, וכן פסק שם בספר שבתותי תשמורו, וזה חיזוק לדברינו, וכן פסק לאסור נתינה לכתחילה בספר ערוך השלחן (סימן שח סעיף נב).
(((ונמצא))) א"כ, שמותר לטלטל מפה חד פעמית שיש ע"ג קליפות המוקצות, ע"י שמונח ע"ג המפה גם פת. וכן ראיתי דבשו"ת שם ושארית ישראל (בקונטרס השבת) ועוד לו (בריש הספר אות ב) כתב היתר זה. אך כשמונח ע"ג מאכל בהמה, או פירורים, אסור לטלטל לאת המפה. וכ"ז בתנאי שהפת הונחה קודם הקליפות, אך אסור להניח פת לאחר שהקליפות נמצאות כבר על המפה כדי לטלטלה. אך עדיין יש להקל אף בזה והוא ע"פ דברינו לקמן (אותיות יז,יח) דעצם ניקוי השלחן נחשב לצורך מקומו, א"כ שפיר דמי לטלטל את המפה החד פעמית ולזורקה לאשפה, אף אם מונחים ע"ג רק קליפות האסורות. ע"ש. וע"ע לקמן (אות יט) בזה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5