——–
מנהג נכון הוא לברך על הבשמים בברית מילה ולהריח ולחלק לכל הקהל כפי שכתב הב"י (ביו"ד סימן רסה) שרק בתשעה באב אסא נמי לא מייתי מטעמא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל ערב ת"ב וכ"כ מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן רסה) וז"ל ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח ועיין עוד בדברינו (בסימן ד) שיש נוהגים להביא מחתה של אש עם "בכור" במקום שעושים המילה וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קסט) שש"צ מברך על היין ועל הבשמים וכל הקהל מריחין וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל א סימן יח) שמנהגן של ישראל תורה היא שנהגו לברך ברכת הבשמים שבמילה על ההדס אי משום שהצדיקים נקראין הדסין כדאמרי' בסנהדרין (בפ' חלק דף צ"ג) על פסוק והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וא"נ משום דהדס מתעביד ביה מצוה דענף עץ אבות שבלולב וכיון שבמינו מתעביד מצוה בלולב ראוי הוא ג"כ שיברכו עליו ברכת הבשמים שבמילה וכ"כ ברכי יוסף (בסימן רצז) בשם הריטב"א תשב"ץ ועוד ע"כ ומטעם זה נהגו לברך על ההדס במוצאי שבת וכן משמע מספר הכלבו (סימן כד) שכתב שם המריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים ועל זה נהגו מקצת אנשים שאין להם הדס במוצאי שבתות לברך עליו ולהריח בו במקום הדס נמצא שלדעתו עדיף לברך על הדס. וכ"כ שו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קיב) דלא מצינו בתלמוד חיוב להביא בשמים בכוס ז' ברכות או בכוס דמילה רק מדין מנהג והש"ך (ביו"ד סימן רסה ס"ק יב) כתב שמה שכתב מרן שיהא אסור בכל ת"ב להריח בבשמים זה לא שמענו.
נמצאנו למדים מכל המורם לעיל שמנהג טוב להביא בשמים ועדיף להביא הדס לברית מילה אלא שלדעת מרן בב"י (סימן קעד ובסימן ריג) ובשולחן ערוך (או"ח סימן ריג) שפסק על כל פירות ושאר דברים, חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה, (מיהו ישיבה מיהא בעי) ודווקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו וכו' משמע לדעת מרן דבעי ישיבה בכדי לפטור את חבירו ועיין בספר אור זרוע (חלק א – הלכות ברכת המוציא סימן קנ) שכתב שאם כאו"א ישב לבדו מברך כאו"א לעצמו ואינו יוצא בברכת חבירו. אע"ג דנתכוין שומע ומשמיע כי הצריכו חכמים שיהיו קבועין יחד לאכילתם לענין ברכת המוציא.
וגם בספר כלבו (סימן כד) כתב שבני חבורה שישבו בהזמנה אחת לאכול פירות או לשתות יין והסבו, אחד מברך לכולן בתחילה ולבסוף צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו, לפי שאין הסבה והזמנה מועילה, והרמב"ם ז"ל כתב דפירות לא בעו הסבה לפי שאין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין, ואף אם יהיו בלא הסבה אחד מברך לכולן, כך מצאתי בתשובה שעשה לשאלת חכמי לוני"ל ע"כ משמע הסבה לא צריך אבל ישיבה בעי כפי שכתב שם בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל וכי מה שאמרנו הסבו אין, לא הסבו לא, היה בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות בפני כל אחד ואחד שלחן ומפה בפני עצמו ועל כן צריכה הסבה להצטרף, אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד אין לחוש להסב כי בישיבה מצטרפין, ואף על גב שכל אחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולן בין ברכת המוציא בין ברכת המזון.
ועיין עוד בתוספות מסכת ברכות (דף מב.) וכ"כ ספר אור זרוע (חלק א – הלכות ברכת המוציא סימן קנ) וכ"כ הטור אורח חיים (סימן קעד) ולדידן אפילו בישיבה וכו' וכ"כ שם הב"י ושו"ע (בסימן קסז ורי"ג) וכ"כ שו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל א סימן ב) ובשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן רלב) ועיין עוד בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצו) שכתב שהבדלה מיושב. והרמ"א כתב מעומד והטעם עיין במשנה ברורה (סימן רצו ס"ק כז) שמיירי כשמוציא לאחרים ידי חובתן וע"כ כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לכולם לעשות קביעות ובמעומד לא הוי קביעות והי"א (הרמ"א) ס"ל דכיון שהוא הלווית המלך אין מלווין אלא מעומד ולענין הקביעות סגי כשמזמנין הכל ועומדין ומכוונין כדי לצאת וס"ל דמתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי ברכת הבדלה מהני נמי קביעות זו לצאת בברכת היין.
ובברכת בשמים הנ"ל הלא הקהל עומד בברית ולא יושב שנאמר ויעמוד העם בברית וכן נוהגים מלבד הסנדק עיין עוד בשו"ע (סימן רסה) ולכאורה נראה שלא יפטור את חבירו וכ"כ בבית יוסף וש"ע (או"ח סימן קסז וסימן ריג) דכל בלא ישיבה לא הוי קבע כלל ואין אחד פוטר את חבירו ועיין בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן קיז) שכתב רבי' יונה ז"ל על ההיא ברייתא דאמרי ב"ה א' מברך לכולם שיש שואלים דכיון דביין בלא הסבה אין הא' פוטר את חברו היכי אמרי' הכא שא' מברך לכולם ותירץ דהכא מתוך שמיד שמביאין הנר נהנים כולם מיד מהאור דנר לא' נר למאה הוי כהסבה ע"כ אבל בשמים אינו דומה נר לאחד נר למאה ואולי בשל זה פסק בספר ברית כהונה הגאון רבי כלפון הכהן (בסעיף יד) בהלכות מילה שנוהגים שאחר שהמברך ברך אחריו מברכים שאר האנשים אלא דמאידך י"ל שכל אחד מהקהל מקבל ענף הדס ונחשב שכלם נהנים מיד מההדס כפי שנראה להלן או שמשווה זאת למ"ש מרן שכתב בשולחן ערוך (או"ח סימן ו סעיף ד) יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני שהמברך אינו מכווין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכווין להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו. נמצא שלדעת מרן שאין לערער על כך שאינו רוצה לצאת ידי חובה בברכת המברך ויכול לברך לעצמו אך מלשונו מובן שעדיף לצאת בברכת המברך.
ראיתי בפרישה וביאור הלכה (סימן ריג) שכתבו שמה שנוהגין כהיום להוציא בבהמ"ד בברכת המאור אף על גב שכל העם עומדין היינו משום דמברכין גם ברכת הבדלה עם המאור ומיגו דמהני קביעותא להבדלה מהני נמי לזה וכמו שכתב הפרישה שם (בסי' רחצ) משא"כ כשמברכין על המאור לחודיה אפשר דשפיר בעינן ישיבה ובפרט לענין מוגמר דברכת הנהנין גמורה היא בודאי יש לומר דגם הרשב"א מודה לשיטה מקובצת דעכ"פ ישיבה מיהא בעי וצ"ע לדינא ע"כ (יש עוד לעיין לדעתם מה יהיה הדין בברית מילה בימי צום כמו כיפורים שלא מבאים יין) וכ"כ התוספות בברכות (מג.) וכתבו עוד שנאה וטוב למבדיל ולשומעים שישבו שאז נראה כקבע ופוטר אותם.
וכן נראה משו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל א סימן ב) שכתב בכ"מ שנתחייבו בהם משום מצווה הוא יותר קביעות מדבר הרשות ועיין בב"י (סימן רסה) בדין טעימה מכוס שכתב כן וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן קכד) שקובעין עצמן לצאת ידי הבדלה קובעין נמי לבורא פרי הגפן, ולכן שפיר גם כאן שפוטר הש"צ את הקהל דמהני קביעותא ברכות המילה (ברכת הגפן) וכ"ש לדעת המג"א שמצדד לומר דבברכת מוגמר אף דהוא ברכת הנהנין לא בעי אף ישיבה להוציא אחד את חבירו והביא ראיה לזה מברכת המאור דאחד מברך לכולם כדמבואר (בסי' רצ"ח ס"ד) והתם אף ישיבה לא הוי ועיין בשולחן ערוך (או"ח סימן רצח) שפסק שם שהיו יושבים בבה"מ והביאו להם אור אחד מברך לכולם. ובבית יוסף (סימן קסז) כתב בשם הרוקח אם לא קבע מקום להם כל אחד מברך לעצמו ואם כיון המברך להוציאם והם כוונו לצאת יצאו וכן נראה מתשובת הרשב"א וכ"כ בעל המשנה ברורה ועיין בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה' סימן טז) שמשמע במ"ב (ס"ק כ"ז), שכתב על אומר הבדלה מיושב שכתב המחבר, מיירי כשמוציא לאחרים ידי חובתן וע"כ כיון דאחד פוטר לכולן יש להם לכולן לעשות קביעות ובמעומד לא הוי קביעות.
בכל מצב נלמד שטוב יותר שהש"צ או המוהל הוא יברך על הבשמים דעדיף שיצאו בברכתו של המוהל ברוב עם הדרת מלך כדאמרינן במסכת ברכות (דף נג.) ברב עם הדרת מלך ובתוספתא (ברכות פרק ו) עשרה שהיו עושין עשר מצות כל א' וא' מברך לעצמו היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן ע"כ ועיין בבית יוסף (או"ח סימן רחצ) שכתב איפליגו בית שמאי ובית הלל במילתא והלכה כבית הלל (עי' עירובין ו:) דאמרי אחד מברך לכולם משום דכתיב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ועיין בשו"ת הרא"ש (כלל כה סעיף ד) שאחד מברך לכולן וכן מוכח מדברי מרן (בסימן ריג סעיף א) וכן העלה בשו"ת דברי בניהו (חלק ה או"ח סימן י).
ואף אם יכוונו לא לצאת חובה מברכתו של המוהל נראה כברכה שאינה צריכה ועיין לעייל (בסימן ח) בדברינו שהמברך מוציא ידי חובה את השומעים ועיין בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רכח) שכתב וז"ל כתבתי כמה פעמים בתשובה שכל מחלוקת בברכות להקל שמא יוציא שם שמים לבטלה וכבר העיד שכך נוהגים בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קסט) שהמנהג ] שש"צ מברך על היין ועל הבשמים וכל הקהל מריחין שכבר חלק להם בעל הברית ע"י השמש בד של הדס וכ"כ בילקוט יוסף (בהלכות פסח בברכת הכרפס) שעדיף ברוב עם וכ"כ בשו"ת הרד"ך (סימן יא) שציין לגמ' בברכות (דף נג.) הנ"ל דתניא היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ומפרשין התם דטעמא דבית שמאי דלא חיישינן לרוב עם ולומר אחד מברך לכלם מפני בטול בית המדרש ופירש רש"י ז"ל בזמן שהיה אחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן הרי לך דאי לאו טעמא דבטול ב"ה אפילו בית שמאי מודים דאחד מברך לכולם משום טעמא דברוב עם הדרת מלך.
וגם בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן קיז) כתב שיותר טוב שיברך אחד לכולם ויענו כל אחד ואמרו אמן ממה שיברך כל אחד ואחד שהרי אמרנו שכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך היינו כשמכווין לצאת וכיון דהוי כמברך למה יחזור ויברך וכן אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך וכיון שבעניית אמן אחר מי שמברך להוציאו הוא גדול מן המברך וכו' וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן ז) היכא ששחטו י' בני אדם א' מברך ופוטר את כולן וה"ה לשאר מצוות והכי אי' בתוספתא דברכות (פ"ו) דקאמר עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן. וכ"כ במשנה ברורה (סימן ריג ס"ק ג) אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן נז) משום ברוב עם הדרת מלך יותר טוב שאחד מברך.
ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (חלק ב-יו"ד סימן ב) שכתב אבל היכא דיש תוספת מצווה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ דהרי כנגדו מוסיף מצווה ולכך אם יהיה השוחט מכסה הוא אחד לבדו עושה מצוה אבל אם מכבד לאחרים יהיו שנים או שלשה עושין מצוות כסוי, א"כ כל אחד רוצה לקיים המצווה והוי תוספת מצווה וכבר אחז"ל והביא רש"י בפ' בחקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצווה א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ וזה ברור לפענ"ד ועיין עוד שו"ת יביע אומר (חלק ה-או"ח סימן יז) שחילק בן נר חנוכה לברכות השחר דלעיל שמרן התיר לא לצאת חובה בברכת המברך שהמנהג פשוט לגבי ספירת העומר, שהש"צ מברך תחלה ומונה, וחוזרים הקהל ומברכים ומונים הספירה עיין עוד שם.
ולא יקשה בעיניך מברכת הטוב והמטיב דהתם איתא להדיא טעמא דמילתא דחישינן שמא יקדים קנה לוושט כפי שכתב מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן קע"ה) אם רבים מסובים בסעודה, כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב; ולא יברך אחד לכולם, דחיישינן שמא יקדימו קנה לושט כשיענו אמן.
נמצא שאם אין החשש אזי יברך וכן כתב הרמ"א בהגה וז"ל אבל היו מסובים לשתות בלא אכילה, אחד מברך לכולם (וע"ל סוף סימן קע"ד) וכן הדין ביין בתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו עיין עוד בספר תשב"ץ קטן (סימן רצו) ועיין עוד טעמים במחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 254-310) (סימן נו) ובספר האשכול (אלבק) (הלכות סעודה דף כד:) ובברכי יוסף (סימן רצ"ה) שברכות ארוכות אין אדם יכול לכוון כל אחד יברך לעמו בלחש.
ועוד וכתב בספר אור זרוע (חלק א – הלכות ברכת המוציא סימן קנא) שברהמ"ז מפני שהיא דאוריית' אבל ברכת המוציא דרבנן לא אחמור בה רבנן כל כך ויוצא בברכת חבירו וכ"כ ספר הפרנס (סימן שצח) וכ"כ הכלבו (סימן כה) וכתב עוד טעם בשם רב יצחק הזקן ז"ל שאמרו בברכת המזון שמצווה לחלק לפי שסיימו האכילה ונסתלק הקביעות מהן ודומה כאלו אכלו כל אחד לעצמו, אבל ברכת המוציא שמתחילין לאכול ולקבוע עצמן דין הוא שיפטור זה את זה.
אמנם ראיתי שכתב המשנה ברורה (סימן ריג ס"ק יב) שהמנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכווין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א (כלל ה) וציין לעוד אחרונים איברא שראיתי בשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן נז) שכתב ראיתי אנשי' מקרוב באו ואומרי' דילמא בעל הבית אינו מכווין להוציא ולכך כל אחד מברך לעצמו ואני אומר אי בשביל חששא זו יותר טוב לומר לב"ה שיכווין דעתו להוציא ולקיים מצות רז"ל.
ועוד שאנו אזלינן בתר מרן ועיין בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן כ) שכתב לפי מה שפסקו הטור ומרן השלחן ערוך א"ח (בסימן ריג סעיף א), שגם בזמן הזה ישיבה שלנו לשתות יין נחשבת קבע כהסיבה שלהם, ואחד מברך לכולם, גם לענין לפטור שאר משקים בברכת היין שפיר נחשבת ישיבתינו לקבע, וברכת היין פוטרתם גם כשלא היו לפניו וציין כהרגלו בקדש לעוד פוסקים רבים.
ועיין עוד בשו"ת מהרשד"ם (חלק או"ח סימן א) שלמד מירושלמי שמי שיכול להיפטר בשמיעת איזה ברכה שיהיה שטוב לו לשמוע ולצאת ידי חובתו בשמיעה כיון שעומד שם במקום שרוצה לשמוע אותה ברכה שיכול לצאת הימנה בשמיעת חבירו ולא שיברך הוא ואח"כ יחזור ויברך חבירו וכן רבים כי זה חלול וקלות וציין לדעת הרי"ף, והרמב"ם, הרשב"א, והרא"ש, ובנו, ורבינו ירוחם, והר"ן, והריב"ש, וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן רלב) וז"ל וכבר איפסיקא הלכתא ביומא דכל שיכול ליפטר בברכה אחת והוא אינו עושה כן הוי ברכה שאינה צריכה ע"ש. ועוד כתב דמצווה בכך שאחד יוציא את כולם משום ברב עם הדרת מלך וכדאי' בגמ' ברכות (דף נ"ג).
וכ"כ בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן קיז) וז"ל ונר' שיהי' עיכוב בדבר ושיהיה זה בכלל ברכות שאינן צריכות כשמזדמנים יחד לברך ברכה א' על כולם וכולם עונים אמן והוא הדרת מלכו של עולם הקב"ה וכשמברך כל א' לעצמו אינו הדרת מלך וציין להר"ד אבודרהם ז"ל יראה מזאת התוספת' שאם היו עשרה בני אדם רוצים להניח תפלין או להתעטף בציצית או לעסוק בתורה א' מברך לכולם וכן נוהגי' בישיבת סוכה או לקידוש או להמוציא שא' מברך לכולם וכן כתב הרא"ש ז"ל בבדיקת חמץ וכ"כ מהר"י זיין שמברך ברכה שאינה צריכה בברכי יוסף (סימן רצ"ה) וגם השל"ה כתב דמוטב לסמוך על הש"ץ בהלל ולולב ועיין עוד שם שהחיד"א כתב שאינו מחוור ובשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן נז) ובשו"ת ויקרא אברהם (חלק י"ד סימן ד) ובשו"ת גינת ורדים (חלק א"ח כלל א סימן מו).
ובשו"ת תורה לשמה (סימן עח) כתב שטעם התוספתא רק משום ברוב עם הדרת מלך ולא משום ברכה שאינה צריכה ואדרבה משם יש להוכיח דליכא בזה חשש ברכה שאינה צריכה דהא מצינו שהתוספתא אמרה טעם ברוב עם ולא אמרה טעם ברכה שאינה צריכה דאלים טפי אלא וודאי ליתיה להאי טעמא וציין בסוף דבריו לראשון לציון ז"ל (בסי' רס"ה סע"ק ד דף קי"א) שפסק בדין המילה היכא דאיכא ב' מוהלין וכל אחד רוצה לברך לעצמו ברכת המילה שיכוין שלא לצאת בברכת חבירו ויברך ולא הוי ברכה שאינה צריכה נמצא לדבריו שאין החשש משום ברכה שאינה צריכה אלא רק מטעם ברוב עם הדרת מלך וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (חלק א (או"ח) סימן כד) ציין לש"ע א"ח של הגאון מו"ה שניאור זלמן זצ"ל וז"ל (בסי' קס"ז סעיף יח) וכל מקום שקביעותם מועלת לצרפם לברכה, מצווה שא' מברך לכולם ולא כ"א בפ"ע משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך וכתב עוד מ"מ רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף כמו שיתבאר (בסי' רי"ג). ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה להטעימה לכן הנהיגו לברך כ"א לעצמו וכיון שנהגו ה"ז כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים ע"ד שלא להצטרף ופטורים מהידור זה וציין לס' חיי אדם. אך כתב מי שיכול להנהיג את בני ביתו שיזהרו שלא להשיח בין ברכה לטעימה, טוב שיהי' מן המהדרין שאחד מברך לכולם ובברכת המצוות כתב אם כל אחד עושה המצוה בפני עצמו אף שכולן מצווה א' דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ע"כ.
ונראה לכאורה שגם דעת מרן כן בברכת המצוות עבד כמר עבד ודעבד כמר עבד מדפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן ח) כשמברך להתעטף בציצית. אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פי' בפעם אחת ) כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים ענו אמן. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן עח) עיין שם אלא קשה הלא מרן (בסימן רחצ) כתב שבנר אחד מברך לכולם וראיתי בברכי יוסף שכתב בשם כנה"ג שמדובר בטלית אחת וכן הכריח שכוונת הא"ח (מקור הדברים וכתבו הב"י בסימן כב) בהדפסה החדשה במפורש כתוב כך אם ב' או ג' מתעטפים בטלית אחד כאחת ע"ש ועיין עוד בשו"ת הר צבי (או"ח א סימן יט) שכתב בבאור הגר"א (ס"ק יא) משמע דיותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו וליתא דדוקא א' מברך לכולם לכתחילה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא (ברכות פ"ו כ) עשרה שהיו עושין מצוה אחד מברך לכולם וכו'. גם בהגהות רעק"א על השו"ע העיר על לשון זה (מסימן ריג) ובמג"א (סג) וממג"א (סימן קסח ס"ק ב, וסס"י תרפט) במג"א שם ונשאר בצ"ע. ועיין בתבואות שור (סימן יט ס"ק ח) שכתב לחלק (עפ"י תשו' המבי"ט סי' קו – קפ) בין אם כולם מוזמנים יחד שאז אחד מברך לכולם ובין אינם מוזמנים.
וראיתי בשו"ת הר צבי (או"ח א סימן יט) דכל שאינם מרובים אין לומר בזה הדרת מלך. ובזה מדוקדק לשון השו"ע שכתב דין זה בשנים או בשלשה מתעטפים, שבשנים או שלשה אין בהם ברב עם הדרת מלך, ולכן יותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו. משא"כ בתוספתא הנ"ל בעשרה שהיו עושין מצווה אחת דאיכא בהו משום ברוב עם הדרת מלך, עדיף טפי שאחד יברך לכולם. אלא דסיים דלמעשה לא נהגו כן, כמש"כ החיי אדם, משום שאין הכל בקיאים להתכוון לצאת ולהוציא. ועיין משנה ברורה (ס"ק יז).
וקשה על דבריו מהגמרא הנ"ל בברכות דתניא היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ולא מוכח שהיו בדווקא עשרה ועוד שמה שהוכיח שדעת מרן כן מהמתעטפים בטלית אינו כן שמה שכתב מרן ב' או ג' הוא רק משום שמדובר בטלית אחת וב' וג' זה האופן היותר מציאותי ועיין לעיל בדברי כנה"ג בברכי יוסף (סימן רצה) וכן ראיתי שכתב בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן כח) שסתמות דברי הגמרא והפוסקים הנ"ל מוכיחה שאין לחלק בין אם יש מנין של עשרה אנשים ויותר, לקומץ אנשים יחידים עם בני משפחה, בכולם שייך הטעם של ברוב עם הדרת מלך וכן משמע משולחן ערוך המקוצר לרב יצחק רצאבי (חלק ב סימן סא סעיף יז) שבני ביתו השומעים את הבדלה אינם מברכים ע"ש. ובשו"ת עולת יצחק שלו (חלק א סימן קס) כתב שבשלושה נחשב רב עם ע"ש.
וכן ראיתי בשלטי הגבורים בברכות (פרק ששי) והוא שיהיו שלושה או יותר מכאן שהן חשובין אגודה וראוי לומר בהן ברוב עם הדרת מלך אבל אם היו שנים מצווה ליחלק וכל אחד מברך לעצמו וכו' וכן העלה בספר משנה הלכות (חלק יב סימן תסט) ועיין עוד ברבינו יונה שם שלמד מהגמ' הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי וכו' שמוכח מדבריו שהיו שני תלמידים לפניו ונתן רשות שאחד יברך בעבור כלם נמצא לדעתו שבשלשה כבר נחשב ברוב עם ועיין עוד בתוספות ברכות (מה.) שחלקו על רש"י שלדעתו אין אחד מוציא את חברו (ברכת המוציא) ואין דעתם כן עיין שם וברבינו יונה שם ובשלטי הגבורים בשם הרא"ש ואף מדברי מרן (בסימן ריג סעיף א) שכתב אם היו אוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו משמע מהטעם הנ"ל וכ"כ שם בעל המשנ"ב (סק"ג) שאפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחילה והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך.
אמנם אם המוהל או המברך אינו ת"ח שיודע שצריך לכווין להוציא את הקהל בברכתו טוב יותר שלא ישמע את ברכתו או יכוון לא לצאת ידי חובה בברכתו של המברך ויברך לעצמו. וכן אם אין לכולם הדס בידם להריח בבת אחת או שאין להם אותו סוג בשמים (עשב,עץ,מיני) כדאמרינן לעיל. וכן העלה בשו"ת דברי בניהו דלעיל וכן ראיתי בשו"ת הרי"ף (סימן ש) במוגמר הכל מריחין אותו בבת אחת הילכך צריכין מי שיברך לכולן כדי שיענו כולן אמן בשעת הנאתן בו אבל היין אין לכולן הנאה אלא לאחד מהן יש הנאה שיגיע לידו הכוס וישתהו ובאותה שעה יברך עליו ואין הפרש בין בתוך הסעודה בין לאחר הסעודה ע"ש.
ועיין עוד בשו"ת תורה לשמה (סימן קיג) שכתב שהדס של שבת יצניענו במקום מיוחד ואחר שיתייבש לגמרי אז יסיק בו תנור של לחמי שבת כי כן ראוי להיות זה ההדס הבא מן מצות וקדושת שבת יהיה נאפה בו לחמי שבת וגם הסכך של הסוכה העשוי מהדס או משאר דברים ודאי אסור לזרקו ע"כ ולכן ברור הדבר שגם כאן אין לזרוק את ההדס שבירכו עליו בברית המילה וכן הדין בהדס של מוצאי שבת עיין בדברינו (בסימן מח) בזה. ועיין בשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן עז) שעל כל מיני הריחאן התמני אין ספק שברכתם עצי בשמים והריחאן הבבלי ברכתו עשבי בשמים ע"ש ועל העטרצ'ה כתב בספר ברית כהונה (מערכת בי"ת אות ה) ברכתו עצי בשמים ע"ש.
לסיכום: נכון שהש"צ (או המוהל) מברך על הבשמים בברית מילה ומכווין להוציא את הקהל ידי חובה.
פירות הנושרים:
1. מנהג טוב להביא ולברך על בשמים בזמן המילה.
2. המנהג להביא לברכה דווקא הדס.
3. מנהג הספרדים בתשעה באב לא לברך על ההדס ואחינו האשכנזים מברכים.
4. אין לזרוק לאשפה את ההדס שבירכו עליו.
5. יש לחלק ענף הדס לכל אחד שתיכף לברכתו של הש"צ יהיה לו מזומן.
6. כשאין מספיק ענפי הדס לכל אחד כך שלא להריח תיכף לברכת הש"צ עדיף שיברך לעצמו ויריח תיכף.
7. אין הפרש בין אם יש מנין של עשרה אנשים ויותר לקומץ אנשים יחידים עם בני משפחה בכולם שייך הטעם של ברוב עם הדרת מלך.
8. בכדי לפטור את חבירו בעי ישיבה או קביעות על הקידוש וכד'.
9. פטר את חבירו בעמידה בדיעבד מועיל.
10. בהבדלה על הנר ובשמים טוב יותר שאחד יברך להוציא את כלם .
11. צריך להבדיל בישיבה ובכך יש קביעות לברכות בעה"ב להוציא את בני ביתו ואחינו אשכנזים יעשו כמנהגם.
12. על כל מיני הריחאן התמני ברכתו עצי בשמים והריחאן הבבלי ברכתו עשבי בשמים ועל העטרצ'ה ברכתו עצי בשמים .
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5