——–
תוכן התשובה בקצרה
ח. אברך הלומד ביום ובלילה, דינו כת"ח. ואף שהמ"א כתב שאפי' בני תורה דינם כטיילים, ולפי"ז אברך היום הוא טייל. מ"מ בראשונים זה אינו. ובאמת כי האחרונים דייקו את ל' המ"א שכתב בני תורה ולא ת"ח, דאה"נ ת"ח אף שאינו מחזר אחר פרנסה דינו כת"ח לכו"ע. ט. אך עדיין יש לבא ולדון אי היום נחשבים ת"ח לענין חיוב עונה, וכדמספקא לפמ"ג. ונראה דשפיר הוו ת"ח, דניזיל בתר טעמא דהתורה מתשת כוחו, וה"ה בימינו. וכ"כ האחרונים. י. ברם בגדר עצה טובה כתבו שישמש פעמים בשבת, לפי פריצות הדור. ומבואר בראשונים כי דרגות יש בחסידות, והפחותה שבהם להרבות בתשמיש להנצל מהרהורים. וחסידות גבוהה יותר היא להתרחק מהתשמיש, ונראה שהכל לפי מה שהוא. יא. הקהילות יעקב כתב דמדינא חייבים היום ת"ח פעמים, וכמה טענות יש עמדו, ויש להשיבם. יד. ואין חיוב ת"ח דוקא ביום שבת, אלא רק שיהיה עונה אחת בשבוע. וכדמדוייק ל' השו"ע, ת"ח עונתן פעם א' בשבת. ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת לליל שבת. ע"כ. רק יש עדיפות בשבת משום עונג שבת, וכן עדיפות ע"פ הסוד. טו. ות"ח בליל ר"ח ויו"ט, אין לו חיוב נוסף, רק פעם בשבוע. ברם גם ע"פ הסוד שאין לשמש רק בשבת, בלילי ר"ח ויו"ט מותר.
(((שאלה:))) בימנו אברך שלומד במשך כל ימות השבוע ביום ובלילה, האם חיוב עונתו כדין טייל, או כדין פועל, או כדין ת"ח.
(((תשובה:)))
ת"ח טייל
ח. אברך הלומד גם בלילה, לית מאן דפליג דהוי ת"ח והוא כמבואר לעיל בסימן הקודם. וע"ע בפתח הדביר (סוף אות ב) דכתב הכי. אלא שגם בזה יש עיקולי ופשורי, שהרי בדר"כ אברך אינו טורח אחר פרנסה, ובזה יש אחרונים שמחייבים אותו כדין טייל, דכן כתב המ"א (או"ח סימן רמ ס"ק א) גבי טיילים וז"ל, בני אדם הבריאים והמעונגים, ומשמע בגמ' אפי' הם בני תורה. ע"כ. ופסק הכי הבאר היטב (שם ס"ק א), ובמחצית השקל אה"ע (סימן עו סס"ק א).
(((ואולם))) תמהתי על עצמי לפי המבואר לעיל (סימן ט אות ב) בדברי רש"י מהדו"ק שיוצא דת"ח אף שאינו עמל פטור, שהרי כן דרכם של בני פרקי, ואפ"ה פטורים המה לפי שלומדים בלילה, משא"כ מי שעמל בתורה, וכאשר ביארנו לעיל (סוף אות ב). וכן מבואר בלשונות הראשונים הנזכ"ל (אות ג) שפטור ת"ח לפי שעמל בתורה ותורה מתשת. שכ"כ הרמב"ם המאירי ור' ירוחם, שחיוב טייל לפי שאינו עושה שום דבר, וכאן עושים המה, וע"כ נראה שפטור. וכן מבואר בריא"ז הנזכ"ל (אות ד) דהלומד בלילה פטור, וכן הוא בתלמידי דרבינו יונה וגם ברבינו יהונתן הנ"ל (אות ה, וע"ע בו לקמן בסמוך). וכ"כ הב"ש (סימן עו ס"ק א) דטיילים היינו דוקא כשאינו ת"ח, וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ב), ובב"ח (אות א הנ"ל). שוב ראיתי בכף החיים (ס"ק ח) דדייק את ל' המ"א דכתב אפי' הם בני תורה, ודייק ומ"מ אינם ת"ח, וא"כ הכל אתי שפיר. וכן ראיתי שכתב כן הא"ר (ס"ק ג), ובספר תורת חיים סופר (ס"ק ב), וכ"כ ליישב הכי את המ"א אחר שהאריך להקשות עליו בספר בני ציון (ס"ק א), וכן ביאר בספר מ"ב (ס"ק ג), וכן כתב בספר מור וקציעה (ר"ס רמ) בביאור דברי המ"א, ואולם חלק עליו שאין ראיה משם, לפי שר"ש בר שילת ברור שהיה ת"ח שהיה אמורא, ועל כן חלק על המ"א. ואולם המחז"ב (אות ג) למד במ"א כפשוטו, דת"ח טייל חייב, ושכ"כ רבינו יהונתן בשיטמ"ק הנ"ל. והמ"א לאו דוקא נקט בני תורה, שהרי רשב"ש היה ת"ח, וכן למד ברבינו יהונתן שבשטמ"ק שם שכתב דמאי דאמרינן עונת ת"ח מער"ש לער"ש, היינו בתלמידיו שלומדים תורה לפני רבן שלומדים בלילות וטורחין יותר. ע"כ. ולדבריו יצא ההיפך הגמור, שדוקא תלמידים לפני רבן טורחין יותר ועל כן דינם כת"ח, אבל ת"ח בעלמא (שאין עליו עול פרנסה דהיינו אברך) חייב. [ומ"מ הוא יחידי נגד כל הראשונים דלעיל] . אך שוב חזר בו שכן מוכח מהפוסקים ומהזוהר שת"ח פטור מכל מקום אף אם הוא טייל, שכ"כ הרא"ש בפסקיו להדיא, דטייל ונעשה ת"ח דינו כת"ח, ורב שמואל בר שילת הוא דוגמא. ופסק הכי השו"ע (אה"ע סימן עו סעיף ה), ולית מאן דפליג. וע"ע בספר פתח הדביר באורך דפליג אמ"א והוכיח מהירושלמי דת"ח לעולם אין עליו שם טייל, וכן חלק על המ"א בספר דע"ת (סימן רמ אות א) מדברי הב"ש (אה"ע סימן עו אות ג) דהיום הוי ת"ח, ע"ש. ועל כן כן עיקר וכמבואר.
האם היום נחשבים ת"ח
ט. (((ברם))) עדיין יש לדון בימינו אנו באברך הלומד בלילה האם יש לו עונת ת"ח, דהנה הפמ"ג (סימן רמ א"א ס"ק א) מספקא ליה דבזמן הזה ליכא ת"ח, האם יש עונת ת"ח. והוכיח מדברי המ"א (שם ס"ק ג) דבעינן תורתו אומנותו. והנה ז"ל המ"א, תלמידי חכמים, שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה, שתורתן אומנותן. ע"כ. וחזינן דגדר תורתו אומנותו שכתב המ"א היינו מי שלומד תורה בלילה, וכבר הבאנו לעיל (אות ד) שכן הסכמת הפוסקים דבעינן שילמד בלילה. ועוד כתב לעיל מינה הפמ"ג, דאף שאין ת"ח היום, מ"מ כדי שלא יתגרה ביצר הרע (אם ניתן לו דין פועל או טייל שיוצרך לשמש הרבה), ומעוד טעם דאף שאין ת"ח הלכתי היום, מ"מ האשה נישאה על דעת שהוא ת"ח שכן קרוי, וא"כ על דעת הכי נישאה לעניין חיובי עונה. עכ"ד. וכ"כ בספר בני ציון (ס"ק א) בדברי המ"א, דיש לחלק בין לומד קצת לבין מי שתורתו אומנותו, וחזינן כנ"ל. ופסק כוותיה דהפמ"ג, המ"ב (ס"ק ו).
(((וכ"ז))) למטוניה דהפמ"ג דפשיטא ליה שאין לנו ת"ח היום, ברם ע' בפ"ת (אה"ע סימן עו אות ג) דהביא תשובת מעיל צדקה (סימן נא) שכתב דשפיר נחשבים ת"ח לענין עונה, וז"ל, שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים, רשאי שלא לקיים עונתו, כי אם א' בשבת, ואף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז בכמה דברים, מ"מ בזה לדעתי רשאי כל אדם לעשות עצמו ת"ח וכו', לעוסקי תורה שמתשת כוחם אין חילוק בין ת"ח שבימיהם לאותן שבזמננו, ואדרבה היא מתשת בימינו יותר, לפי חסרון הבנתנו. עכ"ל. ודפח"ח, דניזל בתר טעמא והיא דתורה מתשת, וא"כ מה לי הכא מה לי התם, דשפיר היום נחשבים ת"ח לענין זה. וכן פסקו בספר דע"ת (ר"ס רמ), והמ"ב בביה"ל (ס"א ד"ה ת"ח). וכן מוכח מדברי השו"ע שלא חילק וכתב עונת ת"ח. וכן מבואר דס"ל הכי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן יג אות ג), ועוד לו (חי"א סימן יח) דגם היום שפיר הוא ת"ח לענין זה, ועוד ראה כיוצ"ב בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן טז) לענין ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, דשפיר שייכת היום ברכה זו, לפי שכל כה"ג דנים דור דור לדורשיו, לפי הדור ההוא. וע"ש מפי ספרים וסופרים כזה וכיוצ"ב. וע"ע בדברינו בספר מאור ישראל (בהוצאת כולל מאור ישראל) גבי דינים אלו.
י. (((ברם))) בגדר עצה טובה סיים שם המעיל צדקה (סימן כא), והובא בפת"ש (אה"ע אות ג) וז"ל, אך משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה, אני מורגל לומר לכל הסובבים אלי לקיים עונת פועלים שתים בשבת. והעתיקו המ"ב בביה"ל (סימן רמ ס"א סוד"ה ת"ח) ועוד הוסיף שכן הובא בחכמת אדם בשם צואת ר"י מפראג, וסיים המ"ב והעיקר הכל לפי כח האדם.
מהי חסידות להרבות או למעט
(((והאמת))) אומר כי תמהתי על עצמי, כי מה עצה טובה זו, הרי מבואר שם בטור באורך (סימן רמ), ובשו"ע (שם סעיף ח) ועוד באה"ע (סימן כה ס"ב) כמה שראוי ועדיף להתרחק מכך, וכבר אמרו בסוכה (נב ע"ב) אבר קטן וכו', וא"כ לכאורה איפכא קא גרים, ואפי' הרמ"א שם (בסי' כה ס"ב) דס"ל שיכול לעשות מה שירצה, מסיים התם כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו, והספרים מלאים מזה. וא"כ מה עצה טובה זו. ונכון שחילוק חילקו לפי פריצת הדור, והוא דבר שלא היה אז, אך התקנה שתקנו היא לכאורה גורמת את ההיפך הגמור. וכ"כ להדיא הראב"ד המובא בטור (ר"ס רמ) כי מי שמכוון בתשמיש לגדור עצמו מעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתגבר בדבר ההוא, גם בזו [בכוונה שכזו] יש שכר, אך לא כראשונות [הנזכרות התם לעיל] לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כענין שאמרו אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ומשביעו רעב. עכ"ל. ברם תשובה לקושייתנו נמצאת בהמשך דברי הראב"ד וז"ל, ומ"מ מי שכוונתו לכך שיהיה שבע מן ההיתר [ולכן משמש] שלא ירעב ויתאוה אל האיסור, כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה, אעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך בני אדם, שאינו נתפש באותה אכילה, ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה, כענין שנא' גומל נפשו איש חסד וגו', ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. עכ"ל. ולפי ירידת הדורות ראו צורך להנהיג בני עדתם על דרך זו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. ועוד כתב הטור בהמשך, אבל אם יצטרך להרבות עליהם [על העונות שקבעו חז"ל] כדי לינצל מן העבירה, הרשות בידו. עד כאן. והוא כאמור.
(((ואגב))) בואנו הלום אעיר אודות קושיא אשר הוקשתי בה זה מכבר ולא ראיתי מי שעמד על כך והוא פלא כי הנה מרן (סימן רמ ס"ח) כתב כמה ראוי לגדור עצמו ולהרחיק עצמו מענייני התשמיש, ועוד הוא לו באה"ע (סימן כה סעיף ב). ולכאורה סתירה לכך מדברי מרן (או"ח סימן רפ) שכתב תשמיש המטה מתענוגי שבת, הוא לפיכך עונת ת"ח הבריאים מליל שבת לליל שבת. ע"כ. וא"כ לת"ח הוא עונג שבת, ואיך באים שני הלכות אלו יחדיו, כי אם לא על ת"ח אמורים הגדרים והסייגים הראוים, על מי כן. וליישב דאף אחר שיגדור עצמו ושכל כוונתו לשם שמים שישמש באימה וביראה, וכמי שכפאו שד וכו' כמבואר בשו"ע שם, מ"מ מידי הנאה לא פלט, ועל כן כשישמש יעשה זאת בשבת ולא בחול משום עונג שבת. לכאורה לא נראה כן, לפי שמי שכ"כ גודר עצמו לכאורה לא עונג שבת יש כאן אלא עינוי שבת, ואדרבה עדיף בחול ולא בשבת משום צער שבת. ולכאורה יש ליישב דשאני שבת שיש בו מצות ענג שבת, ועל כן אין את כל הגדרים הנזכרים בסי' רמ, לפי שכאן אדרבה מצוה לענג את השבת. ואף שבשקפה ראשונה נראה חילוק זה תמוה, בהתבוננות יש להראות לו פנים, והוא כשם שפרישות מאכילה ומשאר הנאות הוי מצוה ביום חול, וקדוש יאמר לו, והספרים מלאים מכך, ברם בשבת איסור יש בדבר לנהוג בפרישות משום עונג שבת, ומצוה להרבות במיני מאכל ודברי הנאה, וכמ"ש בשו"ע בריש הלכות שבת, וה"ה הכא. ועי"ל דגם ת"ח אם מקיים את סעיף ח שבו הזכיר מרן את הגדרים והסייגים הראויים, מ"מ הוי חסידות ולא דין, ועל כן מש"כ מרן בסימן רפ הוא לת"ח שאינו מקיים זאת, או שאף ת"ח שמקיים זאת סוף סוף לא כל העתים והזמנים שווים, ופעמים שלא מקיים זאת, או שלא תמיד עולה בידו להגיע לדרגה זו, ועל כן קבעו עונת ת"ח בליל שבת, שעל כל פנים ירוויח מצות עונג שבת. או י"ל כאשר כתבנו בתחילה, דמידי הנאה לא פלט. ואוסיף ביאור, כי מי שהוא בר הכי להתנהג בדרך פרישות זו, עצם הפרישות אינה צער לו אחר שכן דרגתו. [ואדרבה להתנהג שלא בפרישות יהיה לו צער . ושוב מעצם הביאה מידי הנאה לא פלט. ואיך שלא יהיה כתבנו כן להלכה ולא למעשה, לפי שאין ברור לי פשט דברי מרן].
דעת הקהילות יעקב
יא. (((איברא))) דחזי הוית לבעל הקהילות יעקב בקונטרס איגרות קודש (איגרת א) דאחר שהביא את דברי המעיל צדקה דס"ל דניזיל בתר טעמא דהתורה מתשת כוחו, ולפי"ז גם היום נחשבים ת"ח לענין עונה. כתב, וא"כ [ת"ח] מי שיודע שהוא בבריאות, הדר דינא לחייבו ב' פעמים בשבת, וכמ"ש כ"ז בביה"ל סימן רמ. ע"ש. וכן הנהיגו המעיל צדקה והחת"ס כידוע, וע"ש במ"ב. וכן מנהג רוב ת"ח בזמנינו [טרם שהגיע לימי העמידה] , ופשוט שאדעתא דמנהג הת"ח נשאת. וכן הבעל התחייב בהכתובה לנהוג בזה כמנהג גוברין יהודאין [והיינו כמנהג אנשים מסוג שלו] . ופשוט דלענין הרוצה לפטור עצמו בפ"א בשבוע ולא ב' פעמים בשבוע קרוב דהוי ספק דאורייתא ממש. עכ"ל. ותמהתי על עצמי טובא, כי להיפך מבואר בביה"ל, דת"ח גם היום פטורים וחיובם הוא חד בשבת, ולא כאשר כתב בדעת הביה"ל, דהבריא חייב פעמים בשבת. ולגבי מה שחידש שאם הוא בבריאות הדר דינא לחייבו ב' פעמים שהרי אין לנו ת"ח היום, זה אינו כי לענין זה שפיר יש ת"ח וכנ"ל. ודמי למי שיטען בזמן חז"ל דת"ח שיש לו כח חייב בכל יום, וזה ברור שאינו. ומש"כ שכן הנהיגו המעיל צדקה וכו' חילוק מחולק בין דבריהם שהיה בגדר עצה טובה לדבריו דהוי קרוב לספק תורה [ספק שמא הוא בעל כח] וכאמור.
מצד התחייבות הכתובה
יב. (((ברם))) כלפי מאי דמסיים דהוי מנהג וא"כ מחוייב לכך מדיני הכתובה שכתוב בה כמנהג יהודאין גובראין. הן אמת שבפמ"ג הנזכ"ל כתוב להיפך הגמור, דאף שסבר שאין היום ת"ח וא"כ דינו כפועל, מ"מ כתב דהאשה נישאה על דעת שהוא ת"ח, דכן הוא קרוי בפי בני הדור, וא"כ על דעת שיבעול פעם בשבוע נישאה. מ"מ יש לחלק בין זמנו של הפמ"ג לזמננו לפי דברי הרב קהילות יעקב שכן המנהג היום שונה. ומ"מ את"ל שכן המנהג כבר בשנים קדמוניות צ"ע אם הכתובה באמת תחייב זאת, דע' ב"י (סימן סו ס"ס יא) בשם הרשב"א.
(((שוב))) הבטתי בלשון הכתובות, ואחר המחילה זה אינו, כי ההתחייבות לנהוג כהלכת גוברין יהודאין, לא קאי גבי עונה, אלא גבי שבעה החיובים הנזכרים שם לעיל מינה, וחיוב עונה נזכר בפני עצמו יחד עם שאר וכסות אחר כך, וא"כ אין כאן שום התחייבות לנהוג לענין עונה כפי המנהג, וכן הוא גם בכתובות של האשכנזים. ואי אפשר לומר כי כוונתו ללשון הכתוב הכתובה ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא. ע"כ. וא"כ כתוב כדרך כל הארץ והוא גבי המנהג והדרך לשמש. ומש"כ את הלשון כהלכת גוברין יהודאין לא דק. זה אינו כי כדרך כל הארץ, הכוונה שמתחייב לחיוב עונה, ונקטו לשון התורה שהיא לשון צניעות, ולא קאי לגבי המנהג לשמש, וכמש"כ הראבי"ה (ח"ד סימן תתיט, ושם הוא מפרש את כל הכתובה) וז"ל, ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא, פי' עונתה, ולישנא דקרא נקט ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ (בראשית יט,לא). עכ"ל.
מצד המנהג
יג. (((איברא))) דעדיין במילותיו הקצרות של הגאון בעל קהילות יעקב ישנה טענה שלא נגענו בה והיא, שכן המנהג ועל דעת הכי נישאה. וא"כ אף שכתבנו שמשום התחייבות הכתובה ליכא, ברם אדעת הכי נישאת. וכבר ראינו חיובים כיוצ"ב שמתחייב הבעל לפי המנהג, אף שמדינא אינו חייב בהם. וכגון פסק מרן (סימן עו ס"ח) דבמקום שנהגו לישא אשה אחרת אינו רשאי לישא אשה על אשתו בלא רשותה. ומקורו הראה בב"י מדברי הריטב"א (יבמות מד ע"א ד"ה לא) בשם רבו שכתב, דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי, והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל. ע"כ. והביאם להלכה הנמוק"י (יבמות יד ע"ב ד"ה גמרא). וחזינן דיליף מדין חמר שאינו רשאי להעשות גמל מפני שממעט בעונתה, לדין לשאת אשה עליה שיגרום שימעט בעונתה, ואף שמדינא שרי לשאת ב' נשים, כאן המנהג מחייב אותו כדי שלא ימעט בעונה. ואף בנידוננו דמדינא חייב עונה אחת בשבוע, מ"מ המנהג יחייבו ב' עונות. וכן מבואר בפמ"ג (סימן רמ א"א ס"ק א) הנזכ"ל (ריש אות ט) שכתב, שאף שאין גדר ת"ח הלכתי היום, מ"מ האשה נישאה על דעת שהוא ת"ח, שכן קרוי, וא"כ על דעת הכי נישאה לעניין חיובי עונה. עכת"ד. ומינה לנידו"ד שהמנהג להיפך, שת"ח משמש ב' פעמים, שעל דעת הכי נישאה, וא"כ יתחייב מכח המנהג פעמים בשבוע.
(((ברם))) נראה שגם משום זאת יש להשיב, תחילה דכל ששייכת סברת נשאת על דעת המנהג, הוא רק בדבר שהאשה יודעת ממנו, וכמו בדוגמאות דלעיל, שיודעת שאין נושאים במקומה ב' נשים, שהרי כן רואה בעיניה. וכן חמר להעשות גמר, שיודעת שחמר אינו בבית שבוע וגמל חודש, וכיוצ"ב. ברם בנידו"ד שאין אשה יודעת שמנהג עונת ת"ח היא פעמים בשבוע, כיצד ומנ"ל למימר דאדעתא דהכי נישאת, והיא כלל לא יודעת מדבר זה, וא"כ איך נישאת לדעת זו בדוקא. ועוד בה כי המנהג מיוסד על פי המעיל צדקה שהעתיקו הפת"ש אה"ע, והביה"ל שכן יעץ וכנזכ"ל, וכל הני על דרך עצה טובה קמ"ל, ולא מדינא כלל. וא"כ כל שיש מנהג הוא רק על דרך עצה טובה, ולא חיוב, ובשעת הדחק וכיוצ"ב אין משמשים רק פ"א בשבת, כי אינו מדינא רק חסידות. וא"כ עצם המנהג הוא רק על דרך חסידות, ואין הוא מחייב. שוב בינותי דלאלו דברנו האחרונים, מ"מ המנהג יחייב להשתדל פעמים בשבוע, אחר שכן נוהגים. ואה"נ בשעת הדחק וכיוצ"ב שאז אין מנהג, בזה אין חיוב. ברם מלבד דחייתנו דלעיל, עוד יש להשיב אעיקרא, במה שפשוט שיש מנהג, אין זה ברור, ואין גם דרך לברר זאת, אחר שזהו דבר שבין איש לאשתו, ואינו שיחת רבים. רק אפשר לברר מה מורים המורים, והנה המורים כיום זה בה מכח הביה"ל הפת"ש והמעיל צדקה בדרך עצה טובה, וזה מכח הסטייפלר שהוא חיוב גמור. וגם למורה בדרך חיוב, אין ידיעה מה בפועל קורה בבתים כי הוא בחדרי חדרים. וא"כ איך נעיד על המנהג. ובפרט לנו הספרדים יש מקום יותר שאין מנהג שכזה. ואף אם יש מנהג י"ל בפשיטות שהוא רק בחתנים תוך עשר שנים ראשונות לנישואין, ולא אח"כ. ויעיד עליו רעו הוא הפרשי הגילאין בין הילדים, כי מצוי שבתחילה ההפרש קטן, ואח"כ גדל, וברור שמשום שפחות משמשים, אחר שהורגלו בכך. ואחר שאין בירור במנהג בודאי שלא שייכת טענת אדעת הכי נישאת, ואין ידיעה על מנהג שכזה.
(((ואף))) לטעם זה שמחייב משום המנהג, כל זה שייך רק במקום שיש מנהג, דהיינו מקום שיש קיבוץ גדול של תלמידי חכמים, ועל כן יש מנהג תלמידי חכמים במקום, וכגון ירושלים ובני ברק וכדו'. אך ערים שאין קיבוץ רב של תלמידי חכמים, שוב אין מנהג, וממילא אף לטעם זה אין לחייב את התלמידי חכמים רק כעיקר דינא, והיינו פעם אחת בשבת, וכמבואר לעיל שכן עיקר. ועל כן נמצא שאף לטעמו זה של הגאון הקהילות יעקב, ברוב הארץ וברוב העולם מחוייבים הת"ח רק עונה אחת לשבוע.
(((ובר))) מין דין גם את"ל דהוי חיוב למתחסד וחפץ למעט בעונות, אינו חיוב, וכמש"כ החת"ס בתשובה שאין האשה רשאית למנוע מהבעל דבר חסידות, גם אם זה פוגע בה. וכן יראה הרואה כיוצ"ב לענין ת"ח שרשאי ללכת מביתו ללמוד תורה אף שמונע עונה, וכדפסק מרן (סימן עו סעיף ה). וכן שרשאי פועל להעשות ת"ח ואשתו לא יכולה למנוע, בשונה מחמר להעשות גמל שאינו רשאי, וכמבואר כל זה שם (סעיף ה). ואף שכתב המ"א בשם ספר הקנה (סוד קידושין) שלא יעשה עצמו ת"ח. זה אמור לפועל שאסור לו להעשות ת"ח בחיובי עונה, כי אינו רשאי להתחסד על חשבון מצוה. ודמי לאינו חפץ להניח תפילין, כי יצטרך לעבור במקום נשים, וכיוצ"ב. ברם בנידוננו הוא ת"ח וחפץ להתחסד נגד המנהג, כדי לעשות את חיובו שלו, וזה כדין החת"ס. וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סימן נא) לחלק שדברי המ"א באו גבי פועל שרוצה להעשות ת"ח, וכ"כ הביה"ל (סימן רמא ס"א ד"ה ת"ח). ויתר על כן הביא במעיל צדקה (סימן נא), דהסמ"ק (מצוה רפה) פליג אספר הקנה דכתב, ויעשה כל אדם עצמו כת"ח. ע"כ. ובודאי שדיבר גבי פועלים וטיילים, מדכתב וכל אדם. וכן מבואר לו בהמשך בסמוך שכתב ובעונת החמרים והספנים לא הארכתי, כי אין זה מצוי בינינו. ע"כ. ולהדיא שדבריו הקודמים באו גבי פועלים וטיילים. ונמצא דהוי מח' ראשונים. ומה גם דהבאנו לעיל מח' האם כל זה הוא חיוב תורה או דרבנן.
(((ועוד))) אעיר דמאי דפשיטא ליה דהוי דין תורה לכאורה זה אינו, דהנה ז"ל השו"ע (סימן עו סעיף יא) אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה, ואם מנעה כדי לצערה, עובר בל"ת דעונתה לא יגרע. ע"כ. והוא מל' הרמב"ם. והרי לפנינו דרק היכא שמבטל כדי לצערה עובר אדאורייתא. וכ"כ עוד מרן (ר"ס ע). וגם הסברא דכיון שחז"ל נתנו את שיעור חיובי העונה לגמל ולת"ח וכו' א"כ אלו החיובים הם מדרבנן, וכ"כ להדיא הלבוש (או"ח סימן רמ ס"א), ובספר נחלת צבי (סימן רמ ס"ק א), שחז"ל קבעו שיעורים אלו לת"ח ולטיילים וכו', כי אמדו דעת האשה שהיא מתביישת בכך. ע"כ. וא"כ השיעורים המה מדרבנן. ברם ל' המשנה כתובות (סא ע"ב) העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת וכו', מורה שכל הני שיעורים המה ד"ת. אך בפשיטות יענה הרמב"ם ויבאר דהפשט הוא עונה האמורה בתורה (כלומר באו לומר תשמיש המטה) איך מקיימים אותה, הטיילים וכו', והיינו מדרבנן. וע"ע בזה באוצר הפוסקים (סימן סט ס"ק ה אות ב) שדנו שם בכלל אי חיוב עונה הוא חיוב תורה, ודין זה שנוי במח' הראשונים. ושוב ראיתי שבאוצר הפוסקים הנדפ"מ (סימן עו ס"ק ד אות א) עמדו באורך גבי אי חיובי שיעורי עונה הוו ד"ת או דרבנן, ע"ש מפי ספרים וסופרים, ועמדו שם על לשון המשנה.
ת"ח האם חייב בשבת דוקא
יד. (((הנה))) ז"ל מרן (סימן עו ס"ב) ומקורו הוא מלשונו של הרמב"ם (שם) וז"ל, ת"ח עונתן פעם א' בשבת ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת לליל שבת. עכ"ל. ולהדיא דהחיוב הוא פעם בשבוע, אלא שהדרך היא מליל שבת, והוא כמבואר בשו"ע (סימן רמ) וז"ל, תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת. ע"כ. וא"כ דרך ת"ח בליל שבת הוא משום עונג שבת. וכ"כ להוכיח הכי כמה וכמה פוסקים שכן הוא בספר בני ציון ליכטמן (סימן רמ ס"ק ג), ושכן הוא לשון הרמב"ם והסמ"ג הטור והשו"ע. וכ"כ בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"ג ר"ס כח) לדייק את לשון הרמב"ם והטוש"ע, ודחה את המחז"ב שכתב שכל שהפסיד בליל שבת ישמש רק בשבת הבאה, וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קה אות ג) ומטעם אחר על פי הסוד שדוקא בעבר שהיו מיחדים יחודים עלאין בקדושה ובטהרה היה עדיף בליל שבת, אבל עם ירידת הדורות אולי עדיף שלא בליל שבת יומא דנשמתא, וגם טבילה בעינן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן יג אות ג) לדייק את ל' הרמב"ם והטוש"ע הנ"ל.
(((ברם))) בספר עולת תמיד (ס"ק א) דייק את לשון השו"ע שאחר שמנה את שיעורי העונות כתב, וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך. עכ"ל. והלא כשהיתה נידה ולא פקדה את"ל דנשאר עליו החיוב, וכגון בת"ח, כי יעברו שני שבתות חייב להשלים ב' פעמים, תיפוק ליה דחייב משום הא ומאי קמ"ל בליל טבילתה. ועל כרחך שבליל שבת הוא בדוקא, ועל כן בליל טבילה אין עליו חיובים מהעבר. עכת"ד. ולכאורה יש להשיב על כך דקמ"ל עוד חיוב של ליל טבילה. ואעיקרא נראה דכשהיא נידה אה"נ לא חייב כלל וא"צ להשלים. וכן כתב לדחותו הרב א"ר (ס"ק ג) ואין הוכחה דבנידתה אינו חייב בעונה, ע"ש. ברם בספר מחז"ב (ס"ק ג) כתב דנראה לו עיקר כהרב עולת תמיד, ושבספר עטרת זקנים דייק את הלשון מליל שבת לליל שבת, ולא קאמר עונת ת"ח בליל שבת, להורות דאינו רשאי להוסיף. ועל כך המשיך הרחיד"א ואפשר שאם היה לו אונס בליל שבת, אחרת אינו חייב להשלים. וכן נקט עיקר והוא על פי הזהר החדש, והכל לפי מה שהוא אדם. ותפס כוותיה הרב כף החיים (ס"ק יב), והביא שגם המאמ"ר (אות א) פליג אעולת תמיד. וע' בכף החיים (שם אות ב) שהביא מהאר"י (שער הכוונות דף עג ע"א, ובנדפ"מ ח"ב דף פח ע"ב) דת"ח אסורים לשמש מטתם בחול, וכן הוא בפרי עץ חיים (שער טז פי"א, ובשער יח פי"ח). ובזה באנו לידי מח' הקבלה והפוסקים דקי"ל כפוסקים, אלא למי שדרכו לילך בתר הסוד ע' נחלת לוי (ח"א סימן ב אות י). ועוד ראה בארץ חיים סתהון בכללים שבריש הספר (כלל יד) גבי מח' הפשט והסוד. וע"ע בספר שלמי ציבור (דף יז) באורך ובדוגמאות רבות. וע"ע בספר ברכי נפשי (סוף עמ' כ) דס"ל דתפסינן כקבלה. ברם ראייתו מהב"י איננה, כי שם דיבר הב"י לגבי הזהר כנגד הפוסקים. ושוב אחר זמן אינה ה' לידי את ספר ברכי נפשי של מו"ר שליט"א, והעיר כן על גליון הספר בכתב ידו. וע"ע בספר וזאת ליהודה סופר (סימן ה), ובאורך בשו"ת שמן אפרסמון לרה"ג רק אבנר אליסון (סוף סימן ה, וסימן ב). וע"ע בב"י (או"ח סימן לא ד"ה וחולו), והתשובה שציין נדפסה בשו"ת ב"י דין יבום וחליצה בתשובה האחרונה, ע"ש דמח' הפוסקים הזהר יכריע. וע"ע בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן לט אות יב), ובשו"ת שער הרחמים זיאת (עמ' סג).
ת"ח בלילי ר"ח ויו"ט
טו. (((כתב))) המ"א (סימן רמ ס"ק ג) על דברי מרן ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת וז"ל, ת"ח שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן, וה"ה בר"ח ויו"ט. עכ"ל. ולשונו מורה לכאורה דת"ח חייב לשמש גם בר"ח וביו"ט. אלא שהיא פליאה נשגבה מנ"ל למ"א חיוב זה. והנה ראיתי בספר פרי עץ חיים (שער טז פרק יא ד"ה ליל ר"ח) שכתב וז"ל, ליל ר"ח או ליל י"ט אחר חצות [לילה] דינם כליל שבת, אע"פ שאין זיווגם כליל שבת עכ"ז ר"ח מותר לשמש מטתו, כי גם אז רוח קדושה שורה מחכמה על ת"ח המשמשים בליל שבת וכו'. ע"כ. ובא לאפוקי מדבריו שבאו לעיל מינה כי לת"ח אסור לשמש בחול. וכנראה שמכאן שאב המ"א את דבריו, כמו שאר דבריו של המ"א בזה הס"ק שבאו מדברי האר"י בזה הפרק, כאשר יראה הרואה. וא"כ מה שכתב המ"א דה"ה בר"ח ויו"ט אין כוונתו לחייב ת"ח בהם, אלא שרשאי, ולאפוקי שאין בכך איסור. וכן למד במ"א הבאר היטב (ס"ק ג). ברם בספר א"ר (ס"ק ג) עשה מח' בין דברי האר"י (וציינו שכ"כ בשער המצות (סימן בראשית דף ג ע"ב), וכן ציינו לכך בפרי עץ חיים הנ"ל בריש הפרק) הנ"ל לבין המ"א הנ"ל, דלמד בו דמש"כ וה"ה ר"ח ויו"ט קאי אחיוב לעסוק בתורה. וכן ראיתי בספר דע"ת (ר"ס רמ) שהשיג על הבאר היטב בכוונת המ"א, שפשט המ"א שאינו חייב, ומש"כ המ"א הוא לומר שכשם שבחול חייבים לעסוק בתורה ה"ה בר"ח ויו"ט שחייבים לעסוק בתורה. ושוב ראיתי שכדברינו כן פירש במ"א בספר שמן המאור (במקום), והשיג על הא"ר הנזכר. ובהגהות והערות שעל השו"ע החדש בהוצאת מכון ירושלים (אות ב) ג"כ עמדו על כך, ע"ש.
(((ומ"מ))) איך שלא יהיה אחר ראותינו את דברי האר"י במקורו, גם אם כוונת המ"א שת"ח בר"ח ויו"ט דינו כשבת, לא בא לומר שחייב אלא שרשאי לשמש ושאין בכך איסור וכאמור. וע"ע שם בפרי עץ חיים לגבי אלו חגים אסורים בתשמיש, והובא בכף החיים (ס"ק ה).
(((המורם:))) אברך שלומד ביום ובלילה, דינו כדין ת"ח שעונתו אחת לשבת. וכל זה הוא לאו דוקא באברך העמל בתורה, אלא אף אם לומד בלא עמל וטורח, אלא בדרך נחת ושחוק, כיון שלומד ביום ובלילה דינו כדין ת"ח (סוף אות ב). ואולם כתבו האחרונים בגדר עצה טובה בדור פרוץ זה שישמש פעמים בשבוע, והכל תלוי לפי מה שהוא, וכמבואר לעיל (אות י) ע"ש.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5