——–
תוכן התשובה בקצרה
א. פסק מרן (סימן שז סט"ז) מליצות ומשלים של שיחת חולין וכו', וכן סיפורי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת. והוא מצד שטרי הדיוטות, וה"ה הכא. אלא דיש להקל בזה מצד שבתוך הסיפורים מושרשים דברי מוסר, ויר"ש, וכל כה"ג שרי. וכשם שהתירו מהאי טעמא הפוסקים לקרא ספר יוסיפון וכיו"ב. ג. ואף במסופק אם יש שם דברי יר"ש שרי, וכשם שהתיר המאירי לקרא מספק. ד. ביטול תורה. אלא דיש לאסור מצד ביטול תורה, וכמש"כ הב"י (סימן מז) דחייב ללמוד בכל שעה. ה. וי"ל, דכיון שמקיים עונג שבת, בזה לא שייך לדון מצד ביטול תורה, וכדמוכח משבת (קיט רע"ב) כי ר' זירא כשהיה רואה בשבת ת"ח מדברין בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם, במטותא מנכון לכו והתעסקו בענג שבת. ואף בחול שרי, כיון שיש בהם יר"ש, וכנ"ל שהתירו בפוסקים. ו-י . דיבור דברי הבאי מצד ביטול תורה. מביא דהוא מח' ראשונים, ורוב הראשונים ס"ל להקל. יב,יג. מסופק בדעת מרן. ומ"מ יוצא, כי מנהג העולם להקל לדבר דברי הבאי, י"ל על מה שיסמוכו.
(((שאלה:))) האם מותר לקרא בשבת ספרי סיפורים ועלילות חרדיים, או שיש לאסור בזה מצד איסור קריאת שטרי הדיוטות.
(((תשובה:))) א. לכאורה נראה פשוט דאסור לקרותם, והוא ע"פ פסק השו"ע (סימן שז סימן טז) וז"ל, מליצות ומשלים של שיחת חולין, ודברי חשק כגון ספר עמנואל, וכן סיפורי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת. ע"כ. וא"כ מפורש כי סיפורים בעלמא כגון סיפורי מלחמות, אסור. ומה שהתיר מרן (סעיף יד) לקרא אגרות שלום שאין ידוע מה כתוב בהם, מבואר בב"י וכנ"ל (סימן טו אות ו) דהיינו טעמא דשרי שמא יש בהם צורך הגוף, וכיוצ"ב, משא"כ הכא שאין בהם צורך. ואין לבא ולהקל בנידו"ד מצד דהוי עונג שבת, וכמבואר לעיל באורך (סימן טו אות ג) דאיסור שטרי הדיוטות הוא אף בדברים שעונג לקרותם, ואין להקל משום שכתובים בל' הקדש וכנ"ל (סימן טו אות ב), ולא משום שמודפסים וכנ"ל (סימן טו אות יד).
(((אלא))) דעדיין יש פנים להקל, משום שהדרך להכניס בתוך ספרי הסיפורים החרדיים דברי מוסר, ודברי תורה, כגון השגחת ה', כח התפילה, וכיוצ"ב, ויותר כי בדר"כ כל מהלך הסיפור בנוי להראות את השגחת ה', ואהבת ה', וכיוצ"ב, וכל כה"ג כתבו הפוסקים להקל. דהנה כתב הב"ח (סימן שז ס"ק ה, ד"ה כתב) לדחות את היתרו של הרמ"א לקרא סיפורי מלחמות בל' הקדש וז"ל, מיהו נראה לפע"ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי, אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמות, אפי' כתובים בלשון הקדש, אסור לקרות בהן. והא דנקטו התוספות מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז וכו', לא באו אלא להורות מקום האיסור, והוא דדוקא אותן מלחמות של מלכי האומות זה עם זה, שחיברו האומות בלשון לעז הוא דאסור, אפי' היו מעתיקין אותן מלשון לעז ללשון הקדש, כיון דאינן אלא שטרי הדיוטות ממש. מה שאין כן ספר יוסיפון, וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן, וכיוצא בהן, דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים, אפילו העתיקם ללשון לעז, מותר לקרות בהן. עכ"ל. והוא ממש כדברינו, כי כתב לחלק בין סיפורי מלחמות סתם דאסירי, לבין ספר דיש ללמוד ממנו כמה דברי מוסר ויראת שמים, ומדויק מלשונו כי א"צ שרוב הספר יהיה מדבר בעניני מוסר, אלא אע"פ שמכל הספר אפשר ללמוד רק כמה דברי מוסר, מותר לקרא לכל הספר. וזהו שדייק הב"ח לכתוב דיש ללמוד מספריהם כמה , דברי מוסר. ע"כ. וכ"כ כלשון הב"ח בספר שיירי כנה"ג (סימן שז ס"ק יא), וכ"כ בספר עולת שבת (ס"ק כ) וז"ל, דיש ללמוד מהם כמה דיני מוסר ויר"ש, אין לאסור. ע"כ. וכ"כ בספר א"ר (סימן שז סס"ק מ) וז"ל, וכיוצא מהן דיש ללמוד בספריהם כמה דברי מוסר. ע"כ. וכ"כ בספר תוספת שבת (ס"ק מב) דספר יוסיפון ובשבט יהודה ודברי הימים של ר"י הכהן שרי, דיש ללמוד מהם כמה דברי מוסר ויר"ש. ע"כ. וכ"כ כלשון הזו בספר פמ"ג (משב"ז ס"ק יג).
(((וכ"כ))) להקל עוד פוסקים לקרות בספר יוסיפון וכיוצ"ב, דכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק טו), ומקורו מהפמ"ג. וכ"כ בספר גדולות אלישע (ס"ק מז) מפי ספרים, והוסיף שכ"כ בספר קצוש"ע (סימן צ סעיף יא). ע"כ. וכ"כ להקל בספר תורת שבת (סימן שז סעיף יז), וכ"כ הרה"ג שלמה כהן בספר מנוחה שלמה (ח"ג סימן ד ענף ה, והוא ספר שלם על דין שטרי הדיוטות). ונראה דההיתר של דברי מוסר הוא או מפני דחשיב כדברי תורה שכלל לא נאסרו מדין שטרי הדיוטות. או מצד דהוי צורך מצוה, דבזה שרי וכדלקמן (סימן יט אות א).
(((וכ"כ))) להקל לקרא ספר יוסיפון וכיוצ"ב, אך מטעם אחר, בספר מור וקציעה (סימן שז ד"ה וכתבו התוס') וז"ל, כי ספר יוסיפון העברי, חלקיו הראשונים רובם ככולם מעניני ישראל וניסים שנעשו להם, הללו ודאי מותרים לקרותן גם בשבת. ע"כ. דהיינו שמתיר לקרא את ההיסטוריה של עם ישראל. וכ"כ המחז"ב (סימן שז בקו"א ס"ק א), וכ"כ הרב יפה ללב (סימן שז ס"ק ח) דשרי לקרותם, שהם מענייני ישראל, ונסים שנעשו להם, ועע"ש. ובאמת כי תמהתי על עצמי, מה טעם יש בזה להתיר. ונראה שהוא מבואר ע"פ המשך דברי הרב מור וקציעה שם, ששוב כתב לענין ספר דברי הימים של ר"י הכהן כי אסור לקרותו בשבת משום עוגמת נפש, אבל בחול נכון וראוי לכל איש יהודי לעיין בו ולידע עניניו. וירויח ממנו כמה דברי חכמה, ועל כולם יזכה על ידו בספור נפלאות ה' לאומתינו הקדושה הנרדפת מעת היותה, עיני ה' עלינו, שלא עזבנו לכלותנו, והקים על סלע רגלינו, נגד כל הקמים עלינו. לכן אני אומר, מצוה היא על כל אדם מישראל, להיות בקי בספר הנחמד הלז, לזכור חסדי ה' עלינו בכל הדורות, כי לא תמנו בכל השמדות הרבות. עכ"ל. ודון מיניה ואוקי באתרין להתיר ספרי סיפורים.
ב. (((ואומנם))) היה מקום לדייק מכמה אחרונים דיאסרו בנידו"ד, דהנה כתב בספר באר היטב (סימן שז ס"ק יח) על פסק השו"ע דאסר לקרות ספרי מליצות ומשלים וכו' וז"ל, ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר' יוסף הכהן, שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה, שבט יהודה. ע"כ. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיף ל), אבל אותן ספרי דברי הימים שיצא מהן עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו, מותר לקרותה בשבת, אפי' כתובים בלעז. ע"כ. ומשמע דדוקא באלו הספרים שיש בהם הרבה מוסר התירו, ולפי"ז י"ל כי בסיפורים החרדים, שדברי המוסר בהם מועטים, יש לאסור. וכ"כ בספר אליה זוטא (ס"ק טז) להתיר לקרוא ספר יוסיפון וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן, דיש בו מוסר ויר"ש, אפי' בלשון לעז מותר. וכ"כ בספר יד יוסף (יוזפא ס"ק כה) להתירם, שמהם ילמדו מוסר. וכ"כ בספר מ"ב (ס"ק נח). והגדיל לכתוב בספר ערוך השלחן (סימן שז ס"ס י) דכתב להתיר ספר יוסיפון וכיוצ"ב מטעם וז"ל, שיש ללמוד בהם הרבה יר"ש ודברי מוסר. ע"כ.
(((אך))) זה אינו, שהרי השו"ע הרב בהמשך (סעיף לא) כתב וז"ל, י"א שאסור ללמוד בשבת וביו"ט רק בד"ת ויראת שמים, ואפילו בספרי החכמות אסור. שכל ספר שאין בו סרך קדושה, יש לגזור משום שטרי הדיוטות. ע"כ. ומדוייק, דאי יש בו סרך קדושה שרי, וה"ה בנידו"ד. וכן י"ל בדברי הא"ז, דהרי כתב שוב לדבריו בספרו א"ר הנזכ"ל, ושם ג"כ כתב כל' הב"ח, שיש ללמוד מדבריהם כמה דברי מוסר ויר"ש. וגם הערוה"ש ציין מקורו שהוא מהא"ר, ושם כתב ללמוד מדבריהם כמה דברי מוסר, וכנ"ל. וכן נאמר גם בספר באר היטב, וביד יוסף, ובמ"ב דהוא לאו דוקא. ואת"ל דזה אינו, והוא בדוקא, מ"מ ננקוט להקל כרוב הפוסקים במילתא דרבנן. ובאמת כי אעיקרא דדינא י"ל בפשטות, כי אף מהני פוסקים יש להוכיח להקל בנידו"ד, כי גם בספרי הסיפורים החרדים יוצא מהם דברי מוסר, ואין הכרח מדברי לשונותיהם הנזכרים כי בעינן שיצא מהם הרבה דברי מוסר, (למעט לרב ערוה"ש). שוב ראיתי דכ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א הובאו דבריו בס"ס מנוחה שלמה (ח"ג אות ב) לענין קריאת ספרי מתח ועלילה כשרים, מהו לקוראם בשבת. וענה על כך וז"ל, אם הספר מביא לידי תורה ויראת שמים, מותר לקרא, ואם לאו אסור. ומאידך הגר"נ קרליץ שליט"א ענה על כך (שם עמ' רלה) וז"ל, תלוי מי הקורא, אם בנות אין למחות. ואם בן תורה, ודאי שיש למחות. ע"כ. וניכר דגם איהו ס"ל להקל מצד שטרי הדיוטות, וכל שבא לאוסרם הוא מצד ביטול תורה, וע' בזה בסמוך.
כשמסופק אם יש בהם דברי יר"ש
ג. (((ושמעתי))) באומרים לי, כי בספרות החרדית של סיפורים בימינו יש כמה ספרים אשר אין בהם מענייני יר"ש וספרי מוסר, ואולם רובא דרובא יש בהם הרבה יר"ש. ונראה, דאף הלוקח ספר לקוראו, ומסופק אם יש בו מענייני יר"ש, מספק שרי לקרותו, והוא דנראה כי ה"ט דשרי לקרא דברי מוסר, או משום דדברי המוסר דמו לד"ת שלא נאסרו, או משום דהוו כדברי מצוה דשרי. והנה כתב המאירי שבת (קטז ע"א ד"ה כבר) לענין אגרות השלוחות וז"ל, ומ"מ נהגו עכשיו לקראם, מפני שכל שאין אדם יודע מה כתוב בה, אינו קרוי שטרי הדיוטות, שמא יש בה דברי תורה, או צורך מצוה. ע"כ. ומפורש, כי שרי לקרא שטרי הדיוטות מספק שמא יש בהם דברי תורה, או צורך מצוה. וא"כ לענין נידו"ד, דהוי ספק שמא יש שם דברי יר"ש, שרי מהאי טעמא. וכן הבאנו לקמן (סימן יט אות א) לרמב"ן, ולר"ן, ולריטב"א, דכתבו כן. ועוד הבאנו לעיל (סימן טו אות ו), לדעת מרן דשרי לקרא אגרות שלום שאינו יודע מה כתוב בהם, מספק שמא יש בהם דבר צורך, וכן הובאו שם כמה וכמה ראשונים דכתבו כן, ומיניה לנידו"ד, כי כשיש דבר צורך, לא הוי שטרי הדיוטות, ושרי לקרא לכל האגרת, וה"ה הכא כי כשיש בה דברי מוסר וד"ת, שרי לקרא את כל אף במסופק אם יש בספר דברי מוסר. וכמבואר שם שכ"כ ראשונים רבים רבים. ואין להקשות, כי מהיכי תיתי להתיר קריאת כל הספר, בזמן שרובו אינו דברי יר"ש, וא"כ רובו הוי שטרי הדיוטות. כי ע"פ המבואר בכה"ג הכל שרי, הן מצד הפוסקים שהתירו ספרי יוסיפון וכיוצ"ב, והן מצד המאירי וסיעתיה, והן מצד היתר קריאת אגרות שלום. ועוד בה, ע"פ המבואר לעיל (סימן טו אות יח) כי כתב השלטי גיבורים (דף סג ע"א אות ב) להתיר שטרי הדיוטות, אם מעורב בהם ד"ת, ושכן פסקו הפוסקים ע"ש, ומיניה לנידו"ד.
ביטול תורה
ד. (((אלא))) דיש לבא ולאסור קריאת אלו הספרים מצד ביטול תורה, דלכאורה הוי ביטול תורה לקרותם, דע' בב"י הלכות ברכות השחר (סימן מז דף נא ע"א ד"ה כתוב בתשובות הרשב"א) כתב ליישב מדוע מברכים על לימוד התורה רק לפני הלימוד, ולא לאחריו, וז"ל הב"י, ולי נראה, דאפילו אם היו מברכים לאחר המצות לא קשיא, דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה, ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה , לא שייך לברך לאחריה. עכ"ל. ומפורש דבכל שעה חייב לעסוק בתורה. וא"כ הקורא ספר סיפורים, לכאורה מבטל מצות עשה של ת"ת. וכ"כ עוד הב"י (שם דף נא רע"ב ד"ה ואם) דהביא לתוס' ברכות (יא ע"ב ד"ה שכבר) דכתבו וז"ל, וא"ת מאי שנא מסוכה שאנו צריכים לברך על כל סעודה לישב בסוכה. וי"ל, דשאני תורה שאינו מיאש עצמו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והוי כיושב כל היום בלא הפסק. ע"כ. והביא הב"י שכ"כ רבינו יונה ברכות (דף ה ע"ב מדפי הרי"ף) סוד"ה ולפי, וז"ל, דכיון דמצות הקריאה כל היום היא. ע"כ. והוא בשם ר' יצחק. וכן ראיתי לרבינו יונה עוד באגרת התשובה (סימן ח ונדפס בסוף ספר שערי תשובה) דבכל עת חייב ללמוד. וכ"כ המרדכי ברכות (סימן כז) די"ל דשאני גבי תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה חייב אדם ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה. ע"כ. וכ"כ הב"י עוד בהמשך בד"ה וקשה לי, וז"ל, אבל תלמוד תורה כיון שאדם מחויב שלא להפסיק מלהתעסק בו כלל, כשבא ללמוד כמה שעות אחר שבירך, לא מוכחא מילתא שקורא בלא ברכה. ועוד יש לומר, דאכילה ועשיית המצות, כיון שאם רצה שלא לעשותן עד אחר שעה, הרשות בידו, כשמפסיק בין ברכה לאכילה או לעשיית המצוה נראה שאותה ברכה אינה חוזרת על אותה אכילה, או אותה עשייה, אבל תלמוד תורה שחייב לעסוק בה תמיד, כשמפסיק בין ברכה ללימוד, לא הוי הפסק, מאחר שבאותו זמן שהפסיק היה מחוייב ללמוד. עכ"ל. ומעתה, שחיוב לימוד תורה הוא בכל שעה ובכל עת, על כרחך לפרש את דברי הרמ"א בהלכות ת"ת (יו"ד סימן רמו ס"א) דכתב, כי בשעת הדחק, אם לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה. ע"כ. והיא גמ' במנחות (דף צט ע"ב) אמר רבי יוחנן, אפי' לא קרא קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימוש קרינן ביה. ע"כ. ומקורו ביאר בדרכ"מ (אות א) שהוא מההגהות מיימוניות (פרק א אות ז), והסמ"ג (עשין יב דף צח ע"א). וע"פ הנ"ל על כרחך לפרש דאה"נ החיוב של לימוד תורה הוא תמידי, אך שאני שעה"ד, שטרוד בפרנסתו, וכיוצ"ב. ועל כן גם דייקו לכתוב ההגהות מיימוניות הנ"ל, והרמ"א, וז"ל, ובשעת הדחק אם לא קרא וכו'. וכ"כ בעל המ"ב בספרו חפץ חיים (בפתיחה עשין יב).
ביטול תורה במקום עונג שבת
ה. (((ונראה))) תחילה לומר, כי בשבת כשעושה דבר תענוג, לא שייך לדון מצד ביטול תורה, כיון שמקיים מצוה אחרת, ובכה"ג אינו מתבטל מתורה כיון שמקיים מצוה, וא"כ לא שייך לדון מביטול תורה. ודין זה יוצא מבואר מסוגיא דשבת (דף קיט רע"ב) ר' זירא מהדר אזוגי זוגי דרבנן, א"ל במטותא מינייכו, לא תחללוניה. ע"כ. ופרש"י, מהדר אזוגי זוגי דרבנן, כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם, במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת. ולא תחללוניה, לבטל תענוגים. ע"כ. וא"כ מבואר, כי עונג שבת דוחה ת"ת. וכן הביא להאי מימרא הרי"ף בהלכותיו (דף מד ע"ב), וכן פירש שם הר"ן וז"ל, רבי זירא כשהיה רואה ב' ת"ח מזדווגין ומדברים בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם, במטותא מינייכו, לכו והתעסקו בכבוד שבת. ולא תחלוניה, לבטל תענוגיו. ע"כ. וכ"כ הנמוק"י (שם) זווי זווי, כשהוא רואה אותם זוגים ומחברים ומדברים בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם, במטותא מינייכו, לכו והתעסקו בכבוד שבת. ולא תחללוניה, לבטל תענוגיו. ע"כ. ואף שרבינו פרחיה (שם) פירש אחרת וז"ל, מהדר אזווי זווי, פירוש בערב שבת. ע"כ. והוא בהקשר לסוגיא לעיל שמדבר שם על כמה אמוראים שטרחו לכבוד שבת מער"ש, ועל כך היה מזרזם. מ"מ נראה כי לענין דינא גם הוא יודה. ובריבב"ן (שם) פירש, לא תחלוניה, להתנהג בו מנהג חול לאכול מהר. ע"כ. וא"כ הכל עולה לענין אחד, לומר שיתענגו בשבת, ולא יחושו לביטול תורה.
(((וכ"כ))) הפמ"ג (משב"ז סימן שז ס"ק א) דאסור להרבות בדברים בטלים בשבת מצד ודבר דבר, ולא כתבו לאסור (השו"ע סעיף א והפוסקים) מצד ביטול תורה, כיון שמתענג בדיבור, ובכה"ג אין ביטול תורה. ומפורש כי לא שייך לדון מצד ביטול תורה במקום שמקיים מצות עונג שבת. וכ"כ ממש כדברינו בספר בני ציון ליכטמן (סימן שז סס"ק ב), שיש שכתבו לענין קריאת עתון בשבת כי אף בלא איסור קריאת שטרי הדיוטות מ"מ אין בקריאתו משנת חסידים. וכתב להעיר על כך, כי בפרק כל כתבי הנ"ל מבואר, דר' זירא זירזם להתענג, ולא חש לביטול תורה, וה"ה הכא לענין עתון. והביא עוד לספר היראים (סימן תיב) דכתב, דכשם שיש עונג באכילה, כך יש עונג בהנאת גופו. ומצוה לאדם לענג עצמו בהנאת גופו, שגם הוא נקרא עונג. ע"כ. וא"כ נראה ברור, דלא שייך כאן איסור בטול תורה.
(((ויתר))) על כן נראה, דאף בחול לא שייך לאסור משום ביטול תורה בקריאת ספרים אלו, והוא ע"פ המבואר לעיל, דכל היכא שיש בספר יראת שמים מותר, וכדהתירו כל הפוסקים הנזכ"ל לקרא ספרי יוסיפון וכיוצ"ב, משום שיש בהם יראת שמים, והתירו לקוראם אפי' בשבת, ושאין לאוסרו מצד שטרי הדיוטות, וה"ה הכא. ויתר על כן הבאנו לעיל (סימן טו) לאמבוה דסיפרי דדנו בדין קריאת העיתון שיש שמתירים, ויש שאוסרים מטעם שטרי הדיוטות, ולכו"ע אין בזה משום בטול תורה, ולא אישתמיט שום חד מכל הני אשלי רברבי הנזכרים לאוסרו משום הא, אלמא דלא ס"ל, וע"ע לקמן בסמוך.
דיבור בדברי הבאי
ו. (((ולענין))) דיבור דברי הבאי בעלמא, האם יש בהם ביטול תורה, תחילה בל נשכח כי לעיל (אות ד) הבאנו לב"י דכתב בכמה דוכתי דאסור מצד ביטול תורה. אך מ"מ בא נבוא לראות בגנים ללקוט שושנים, מה שכתבו בכך הפוסקים, אשר מפיהם אנו חיים. ותחילה נביא להא דאיתא ביומא (יט ע"ב) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנא' ודברת בם ולא בדברים אחרים. ע"כ. ולפי"ז דברי הבאי אסורים. אך מאידך איתא בסוכה (כח ע"א) אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין מימיו. ע"כ. וכמבואר שם דהוא מידת חסידות שעשה, וא"כ יוצא מבואר, דאין איסור מדינא בשיחת חולין. וכן איתא בע"ז (דף יט ע"ב) אפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד. ועוד איתא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתכט ד"ה לתת) וז"ל, דברי חכמים צריך לקשרם על לבו, דכתיב קשרם על לבך תמיד מידותם א"ר מאיר, אפי' שיחת חולין שלהן שקולה כנגד כל התורה. וע"ע בשבת (דף קנ ע"א, וע"ב) ונפסק להלכה בשו"ע (סימן שז סעיף ו), ומבואר שם דשיחת חולין שרי, וע"ע במ"ב (ס"ק כז) ואכמ"ל.
(((הנה))) כתב הרמב"ם בפ' המשניות אבות (פ"א משנה יז ד"ה החלק הג') ושם חילק את מיני הדיבורים לה' חלקים. וז"ל, החלק הג' הוא הדיבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו, ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטילה. והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו. עכ"ל. (וע"ש במסורת הש"ס כי לא נמצא בש"ס על רב כן ע"ש) ומבואר יוצא, כי דברי הבאי הם דיבור הנמאס, וראוי שלא לדבר בו, אך מ"מ אין בו עבירה. וממילא יוצא מבואר, דס"ל דאין בו איסור ביטול תורה. וכן מבואר עוד ברמב"ם הל' שבת (פכ"ג הי"ח) וז"ל, אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות, גזירה שמא יכתוב. לפיכך חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהן שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, החושב אותן בשבת כמחשב בחול. עכ"ל. ומפורש דשרי שיחה בטילה שאין בה צורך כלל, הן בשבת, הן בחול. וכן ס"ל נמי לרבינו יונה אבות (פ"א מי"ז), וכן ס"ל לרשב"ץ במגן אבות (שם), דאחר שביאר שיש דיבור אסור כגון ל' הרע, ויש דיבור המחוייב כגון בד"ת, כתב וז"ל, ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצות האסור והמחוייב, והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה, והוא נחלק לשני חלקים, האחד נוטה אל החלק האסור, והשני נוטה אל החלק שהוא חובה. והוא הדיבור במילי דעלמא, אם היא שיחה בטילה הוא הנוטה לעבירה, שהרי אמרו ביומא (יט ע"ב) בפרק ראשון, השח שיחת חולין עובר בעשה שנא', ודברת בם ולא בשיחה בטילה. ואם היא שיחה מצרכי מזונותיו, הוא נוטה לדבר שיש בו חובה, ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה, ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד. ובמשניות כתוב, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. עכ"ל.
ז. (((ואולם))) בספר גדולות אלישע (סימן שז ס"ק א) הביא לרמב"ם הנ"ל (באבות) ושמצא לספר ראשית חכמה שחולק עליו (שער הקדושה פי"א דף רנח) דאחר שהביא הרב ראשית חכמה לרמב"ם הנ"ל, כתב וז"ל, ואעפ"י שאמר החכם (הרמב"ם) שבזה אין עבירה ולא תועלת, אמר חכם אחד יש בה עבירה, ואין בו תועלת. עכ"ל. ובאמת כי לכאורה כן פשטות הגמ' ביומא (יט ע"ב) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. ע"כ. וכן היא דעת רבינו יונה בברכות (דף ט ע"ב מדפי הרי"ף), והביאו בספר חפץ חיים (פתיחה עשים, בבאר מים חיים ס"ק יב) וז"ל רבינו יונה, ודברת בם, עשה אותם קבע, שיהיו כל דבריך בזה. וכן אמרו בירושלמי, מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה, ושיחת חולין, עיקרו כשמדבר בדברי הבאי, אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו, אע"פ שאינה שיחה של תורה, מותר. עכ"ל. ומפורש דס"ל לאסור האיסר בשיחת דברי הבאי, ופליג ארמב"ם וסיעתיה הנזכ"ל. ועוד עיין אליו בספר שערי תשובה (שער שלישי סימן קעז). וכן דעת שיטת ריב"ב (שם על דפי הרי"ף ברכות ט ע"ב) וז"ל, ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. שאין לך רשות לשוח שיחת חולין. עכ"ל. וכן מבואר בחינוך (מצוה תפא בתחילת עניין שרשי המצוה) שהוא חיוב תמידי. ומאידך יחד עם שיטת הרמב"ם, בספר גדולות אלישע הנז' (סימן שז ס"ק א) העמיד גם את רש"י, דפירש במסכת יומא הנזכרת (יט ע"ב) דברים בטלים, שיחת ילדים וקלות ראש. ע"כ. והיינו דמה שנאסר הוא קלות ראש, ולא דברי הבאי בעלמא. וכמו שפרש"י באבות, שיחת ילדים, היינו ליצנות. וזהו שפרש"י בסוכה (כח ע"א) אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין. ע"כ. ומשמע דהוא דבר חסידות ואינו חיוב, וז"ל רש"י שם, שיחת חולין, דברי הבאי ושחוק. ע"כ. ומבואר כי דברי הבאי שרי. ומש"כ רש"י שחוק (והוא סותר למש"כ ביומא יט), על כרחך שיש שני מיני שחוק, האסור והמותר, כי המרגיל לערוה אסור, וכדאיתא באבות, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ויש שחוק של דברי הבאי המותר. עכת"ד הרב גדולות אלישע. ודפח"ח. וכן ראיתי עוד לרבינו אברהם מן ההר (סוכה כח ע"א שיטת קדמונים) דפירש אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין, ופירוש שיחת חולין דברי הבאי ושחוק. ע"כ. והוא כפרש"י הנ"ל. וכן מבואר להקל מדינא בדברי הר"ח יומא (יט ע"ב) דעל האי מימרא דרבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם, בם ולא בדברים בטלים, פירש וז"ל, (מוגה מכת"י בהוצאת מכון אור שמח, וגשל) אמר רב (לפנינו רבא) המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם. עכ"ל. ומפורש דס"ל, כי איסור שיחת חולין הוא רק במפסיק באמצע לימודו, אך השח שיחת חולין בעלמא, אינו בכלל הא. וכ"כ הרב המהדיר שם (על ר"ח מכון אור שמח) בדעת הר"ח, והוסיף דכ"כ גם בתוס' רבינו פרץ (שם ואת"י). וכן ראיתי עוד שכ"כ הערוך (ערך בם) לפרש להאי מימרא וז"ל, אמר רבא, המפסיק בשעה שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים. עכ"ל.
(((מה))) גם דנמצאו לכמה אשלי רברבי שלמדו כי האי דרשא ודברת בם ולא בדברים בטלים, היא אסמכתא בעלמא. דכן מבואר בדברי הרשב"ץ במגן אבות הנזכ"ל (אות ו). וכ"כ המאירי יומא (יט ע"ב) וז"ל, לעולם יזהר אדם שלא להיות מיושבי קרנות, ושלא לומר בשיחה בטילה, אלא כפי מה שיכריחנו הצורך. דרך צחות אמרו, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים. ע"כ. [אלא דבפשטות ס"ל לאסור מן הדין דברים בטלים, אא"כ הוא לעת הצורך. וא"כ הוא עומד בשיטת האוסרים] . וכ"כ בשו"ת חות יאיר (סימן קלט).
ח. (((וכן))) מבואר דס"ל להקל בספר תרומת הדשן (סימן סא) וז"ל השאלה שם, מה שנוהגים רוב בנ"א אף המדקדקים במעשיהם להתאסף ביום השבת לאחר יציאת ביהכ"נ, ולספר שמועות בעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכה"ג, יש חשש איסור או לאו. ע"כ. וענה כי התוס' והאשרי כתבו שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת וכו', ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו שאילת שלום בשבת, הא קמן דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכ"ש יותר מבחול. ושוב כתב, דאם הוא מתענג שרי, וכדהתירו לבחורים המתענגים לרוץ בשבת. עכת"ד. ומפורש, דשרי לדבר בחול ובשבת שיחה בטילה. ולענין להרבות שיחה בטילה בשבת שרי בתנאי שהוא מתענג. ועל כרחך דס"ל כמו כל הני אשלי רברבי הנזכרים, דאין בזה ביטול תורה. וכן הביא הב"י (ר"ס שז) את אלו דברי התרוהד"ש. וע"ל (סימן טו אות ד) האם מרן ס"ל כתרוהד"ש כיון שהשמיטו בשו"ע, ומ"מ המח' היא לענין רבוי שיחה בטילה שאסרוהו הראשונים בשבת, ובזה נחלקו האם מרן מודה דשרי למתענג, ואין זה ענין לנידו"ד האם יש בזה בטול תורה. וכן פסק הרמ"א כדברי התרוהד"ש (סימן שז ס"א) ודייק בלשונו להתיר אף בחול וז"ל, ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול. עכ"ל. וכן פסקו את אלו דברי הרמ"א פוסקים רבים.
ט. (((ועוד))) כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תתנט, ציין לו השד"ח ח"ב דף 100) לדחות את הר"ן נדרים (ח ע"א) הסובר דת"ת הוא חיוב תמידי. דאיתא התם, אמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול לאלהי ישראל. וביארה הגמ', דקמ"ל דאע"ג דאין שבועה חלה על שבועה, והרי מושבע ועומד מהר סיני, כאן חלה שבועתו, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית. ופירש הר"ן, מסתברא לי, דלאו דוקא דבהכי מפטר (מחיוב ת"ת בקרית שמע שחרית וערבית), שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו וכו'. ע"כ. ומפורש דחיוב ת"ת הוא חיוב תמידי. ואולם הביא הרדב"ז סיעת ראשונים דפליגי אר"ן, זה יצא ראשונה רש"י במקום, דפירש את היתר הגמ', וז"ל, דכיון דקרא ק"ש, קיים לא ימוש. דא"ר שמעון בן יוחי, במסכת מנחות (דף צט ע"ב) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית, הרי זה קיים מצות לא ימוש. ע"כ. וכן פירש הרא"ש (על הדף) וז"ל, דלא הוי חובה, אלא רשות. וכ"כ התוס' (במקום ד"ה האומר) דוקא במצוה שא"א ליפטר ממנה, כמו להניח תפילין, ליטול לולב, אבל האי דאי בעי פטר נפשיה, חייב שבועה עילויה. ע"כ. ועוד הביא שכ"כ רבינו יונה, והרשב"א, והריטב"א. ולכן כתב הרדב"ז שם, שכל המפרשים חלוקים עליו, וס"ל דאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד, וכן היא מסקנתו. עכת"ד. ועוד הביא הרב שד"ח (ח"ב דף 101 ד"ה ועל מה) שכן ס"ל לרבינו יהודה החסיד בספר ברכה משולשת בתוספי רבינו יהודה החסיד, ושכ"כ בתוס' הרא"ש בספר הנ"ל. ועוד ראיתי בשו"ת יפה מראה פנחסי (סימן א) דגם הוא מסיק הכי, והביא שכן ס"ל לאור זרוע (הל' שבת סימן קמג) שכתב וז"ל, ברכת התורה יש עיתים למצוותה כדאמר במנחות (צט ע"ב) דכיון שקרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש וכו'. ע"כ. ועוד כ"כ תוס' ר"י החסיד (ברכות לה ע"ב) רשב"י אומר וכו', לא משום דס"ל לר"ש שחובה ללמוד יומם ולילה, שהרי במנחות אמר ר"ש שאפי' לא קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, אלא מצוה בעלמא הוא דקאמר מפני ביטול תורה. ע"כ. וכ"כ תוס' רא"ש (נדרים שם) ע"ש. וכן מבואר בתוס' (נדרים שם ד"ה ואי) וברש"י במקום, וברי"ף, ובאשכול אלבק (הלכות נדרים דף יב ע"ב). והראשונים החולקים וסוברים שהוא חיוב תמידי, יבארו את הגמ' שם כפי שפירש הר"ן (שם ד"ה הא קמ"ל) דלאו דוקא שנפטר בזה, שהרי חייב אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו, ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם וכו', וק"ש ערבית ושחרית לא סגי להו. אלא מכאן נ"ל ראיה למה שכתבתי בפ"ק דשבועות שתים בתרא, דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה, כיון דליתא מפורש מקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. עכ"ל. וכן מבואר בריטב"א (נדרים שם ד"ה אמרינן בגמ') דפירש את הגמ' דמה שיוצא יד"ח ק"ש שחרית וערבית, היינו דוקא בדלא אפשר ליה טפי שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות (צט ע"א). ע"כ. דהיינו דכשצריך לפרנסתנו נפטר בק"ש שחרית ערבית, הא לאו הכי חייב כל היום. (וע"ע בסמוך בדעתו). ברם רבים המקלים וכמש"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תטז) כי רוב הראשונים סוברים שלא כר"ן שם, שכן דעת ר' אליעזר ממיץ, ורבנו יונה, והרשב"א, והריטב"א, והרא"ש. ע"ש. וכן יראה הרואה בסמ"ג (לאוין יג), ובהגהות מיימוניות (פ"א מהל' ת"ת אות ז) דסגי בקביעות עתים בבוקר ובערב, וכמש"כ הרמב"ם (שם הל' ח), אך בשעות הדחוקות קיל טפי, וסגי בק"ש שחרית וערבית. ע"כ. וא"כ אינו חיוב תמידי, רק חיוב קביעת עיתים, וכדלקמן (אות יד) שהוא חיוב אחר, ובזה לית מאן דפליג. ומעתה יתכן שכן גם דעת הריטב"א הנ"ל, ובזה אתי שפיר שכתב להשתדל קצת היום בפרנסתו. כלומר לא מדובר שצריך כל היום להשתדל, ובכל זאת את קביעות העתים שלו הפרנסה בכה"ג ביטלה, אך חיוב תמידי אף פעם אינו. ובזה מובן שהרדב"ז מנה את הריטב"א יחד עם המקלים. וכן מבואר להקל עוד בריטב"א מועד קטן (דף טו ע"א) גבי אבל שפטור מת"ת, והקשה דהלא בסוכה איתא דאבל חייב בכל המצוות חוץ מתפילין, ותירץ בעוד י"ל, שכיון שקורא ק"ש שחרית וערבית בהדיא סגי ליה, וכדאיתא במנחות. ע"כ. וכן הוא לו עוד בחידושיו לכתובות (דף ו ע"ב ד"ה חוץ). ולך ראה בשו"ת יבי"א שהביא עוד שעם הריטב"א שמתיר כן עומד הרמב"ן בתורת האדם (דף נח ע"ד) שתירץ כתירוץ הריטב"א הנ"ל. וכן גם כתב בשו"ת מהריט"ץ (ח"א פרק אזהו נשך שבסוף הספר דף יב רע"ג), ועע"ש בדבריו.
(((אתה))) הראת לדעת כי רוב הראשונים ס"ל דבדיבורים בעלמא אין בהם איסור ביטול תורה. [אך ברור שעדיף שלא לדבר בהם (וכדלקמן בעז"ה)] . למעט דיבורים האסורים, וכגון שחוק וקלות ראש המרגילים לערוה, ולשון הרע, ושאר חלקי הדיבור האסורים.
י. (((ואולם))) כתב מרן (סימן שז סעיף טז) וז"ל, מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל, וכן סיפורי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים. ועובר משום אל תפנו אל האלילים, לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע. עכ"ל. ומפורש יוצא בדברי השו"ע, כי סיפורי מלחמות אסור לקרותם משום מושב לצים. וא"כ מיניה נידון לענין דברי הבאי שג"כ אסורים משום מושב לצים. אך לכאורה דברי מרן נסתרים מדברי עצמו, שהרי בב"י (ר"ס שז) הביא את התרוהד"ש שהתיר לספר שמועות מעניני מלכים, וכפי שהבאנו לו לעיל, ושס"ל דבחול שרי אף להרבות בהם, ובשבת שרי להרבות רק למתענג, וא"כ ס"ל דאין איסור מושב לצים ולא ביטול תורה בדברי הבאי. [ואף את"ל כסוברים דמרן לא ס"ל כתרוהד"ש, ולכן השמיטו בשו"ע, מ"מ הרמ"א שהביאו בס"א, והסכים לדברי מרן בסעיף טז, יסתרו הדינים. מה גם, דאף את"ל כן, מרן לא נקט כתרוהד"ש לא מטעם ביטול תורה, אלא מצד חידושו של התרוהד"ש דשרי להרבות בהם למתענג] . מה גם דמכל הראשונים הנזכ"ל, המחמירים לדבר דברי הבאי מצד ביטול תורה, לא הזכירו דאסור מצד מושב לצים, אלמא דס"ל שאין בזה איסור זה. וכ"ש דיש להוכיח כן מכל הראשונים המתירים לדבר דברי הבאי, דמבואר יוצא דס"ל, כי אין בזה איסור מושב לצים.
(((ובחפשי))) באמתחת הפוסקים, לא מצאתי כמעט למי שעמד על סתירה זו, למעט לספר גדולות אלישע (סימן שז סס"ק א) דעמד על כך ותירץ, דע"כ דיש לחלק בין דברים הכתובים בספר, דאתי לאמשוכי, משא"כ המספר בעל פה, שאין כ"כ חשש אתי לאמשוכי, וכן מוכח מהא"ר (ס"ק לא). עכת"ד. [לכאורה קשה תירוץ זה, דהרי התרוהד"ש התיר אף להרבות בסיפור. וגם החילוק בין דיבור לקריאה קשה, דהרי חזינן אנשים המבלים זמנם בדיבור זמן וזמנים טובא] . ובתחילה קודם ראותי כל הנ"ל חשבתי לחלק בין סיפור בעניני ההוה, מה עשה מלך פלוני, וכיוצ"ב שאר דברי החדשות, שיתכן שיש בהם תועלת כל שהיא. וכמו שכל הפוסקים הנזכ"ל (סימן טו) התירו, או אסרו עתון, ולכו"ע אין בו משום ביטול תורה. ולכן התיר תרוהד"ש, דכל דבריו אמורים על חדשות ולא על סתם דברי הבאי. משא"כ סיפורי מלחמות העבר שאין בהם שום תועלת, הוי מושב לצים. אך אחר ראותי לכל הני ראשונים שמתירים מדינא שיחות הבאי שבתי ונחמתי, וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל בפרוש המשניות אבות (פ"א מי"ז), כי רוב סיפור המון במה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו. ע"כ. והתירם. ואלו דברים שאין בהם שום תועלת. מה גם דפשטות דברי התרוהד"ש הנזכ"ל דמיירי על סיפורים בעלמא, ולאו דוקא על דברי חדשות. וע"כ נראה לתרץ, כי סיפורי מלחמות הנזכרים (בסעיף טז) היינו סיפורים שהיו בהם דברי ליצנות, וכמו שהובאו בחדא מחתא עם מליצות, ומשלים, ודברי חשק. וכנראה כי סיפורי מלחמות היו ידועים בימיהם שכן הם. ובביאור המהר"י אבוהב על הטור (ס שז ד"ה וכתוב בשם), כתב וז"ל וכתוב בשם ה"ר יונה, בהלין דכתבין, מליצות, ומשלים של שיחת חולין, ודברי שחוק, אסור לקרותן בשבת. ואף בחול לא ידענו מי התירן, דהא כתיב ובמושב לצים לא ישב. עכ"ל. וא"כ הוסיף ה"ר יונה ודברי שחוק, וא"כ משמע יותר כדברינו הנ"ל, כי כל הנ"ל הוו גם דברי ליצנות, וכדמסיים דהוו מושב לצים. ואע"פ שלא ראיתי מי שכתב כן, והיא אוקימתא, מ"מ ההכרח לא יגונה. וגם יש לו רגלים כנ"ל, מתוך שהובאו בסמוך למליצות ומשלים. והאמת אומר כי אשמח לשמוע תירוץ מרווח יותר, שיסתדר עם כל הנזכ"ל.
אחרונים
יא. (((וכן))) מוכח דס"ל למ"א (סימן קנו ס"ק ב) דאין איסור ביטול תורה בדברים בטלים, וז"ל, השח שיחת חולין עובר בעשה, פי' דברי גנאי וקלות ראש. עכ"ל. ומבואר דס"ל כדעת הרמב"ם וסיעתיה הנזכ"ל, דדברי הבאי מותרים. וכ"פ בספר גדולות אלישע הנזכר (סימן שז ס"ק א), וכן משמע דס"ל למ"ב (סימן שז ס"ק ב), ועוד לו (סימן קנו לקראת סופו). אולם בספרו חפץ חיים (בפתיחה עשין סעיף יב) כתב וז"ל, ושארי זמנים לפעמים יוצא האדם נקי מזה העון (של בטול תורה) מדין של מעלה, עבור שעסק בפרנסתו, או שמחשב ברעיוניו באיזה אופן להשיג את מחייתו. ע"כ. ומשמע דרק לצורך פרנסתו שרי, ובלא כן אסור. וכ"כ עוד שם (כלל ד הל' ב) ובבאר מים חיים (ס"ק ו) ע"ש, וע"ע מש"כ המ"ב (סימן קנה ס"ק ד). וכן כתב בספר שבילי דוד (חו"מ סימן לד אות ה) כי ת"ת היא מצוה תמידית, והמשחק להעביר הזמן, הרי זה מבטל מצות עשה בידים מתלמוד תורה, דת"ת היא מצוה תמידית, ואין לפטור ממנו רק לצורך קיום העולם, כדכתיב ואספת דגנך. ומש"כ השו"ע או"ח סימן שז סעיף טז, מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק וכו', ואף בחול אסור, משום מושב לצים, ולא הזכיר משום בטול תורה. י"ל, דדברים אלו נגד העם אשר בלא"ה בעו"ה אינם נזהרים מביטול תורה ר"ל. ואולם סיים דשרי לקרא עתון, כיון שהוא מצרכי אדם. עכת"ד. וכן מבואר לאסור בספר פקודת אלעזר (סימן שז ס"ק א) דכתב כי שיחת חולין יש לה שתי משמעויות אחת, שיחה האסורה. שתים, שיחה המותרת, והיא שיחה שיש בה צורך קצת. ע"כ. ומבואר דשיחה שאין בה צורך כלל, היא שיחה האסורה. וכן הביא שם עוד לרב תיקוני שבת (משלזין בעניני שבת דקע"ט) בשם ספר תפארת הקדש דכתב, ושיחת חולין (שהיא מותרת) פירושו, מה שהוא מהצורך קצת. ע"כ. ויובאו כל דבריהם לקמן בעז"ה. וכן מבואר בפמ"ג (סימן שז משב"ז ס"ק א) הנזכ"ל. וכן כתב בספר אבן האזל על הרמב"ם הלכות מלכים (פרק א הל' ה,ו) והוא אחר שהוקשה לו בדברי הרמב"ם שאסר למלך לשתות דרך שכרות אלא יהיה עוסק בתורה ובדרכי ישראל ביום ובלילה, וכן לא יהא שטוף בנשים וכו'. וא"כ זהו דין מיוחד במלך. ומאידך פסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א הל' כ) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכו'. ומבואר שדין זה אמור בכל אדם. וכתב ליישב בזה"ל, ונראה דכאן (בהל' מלכים) אנו דנין באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, וכן בהל' ו שרוצה (המלך) להיות מצוי אצל אשתו, וזה אינו אלא במלך. אבל הדיוט מותר לו להתענג, אף שזה יגרום לביטול תורה בהכרח ע"י השכרות או בעילות הנשים. ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה, שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה, עובר על פן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ועוד הרבה פסוקים מחיובי ת"ת. וע' בספר מעלות התורה בתחילתו, שמנה יותר משלשים מצוות עשה ומצוות לא תעשה על ביטול תורה. עכ"ל. וע"ע בספר קובץ שיעורים (ח"ב סימן מז) אריכות דברים בענינים אלו.
(((שוב))) ראיתי לספר בנין עולם (פרק ב אות ב) והוא ספר העוסק במעלת לימוד התורה שהביא שכ"כ החפץ חיים בסוף ספרו אהבת חסד בקונטרס מרגניתא טבא (אות יד) וז"ל, להרבות בלימוד כפי יכולתו, ולא יתבטל אפי' רגע. וישים בנפשו שצריך ליתן דין וחשבון על כל רגע, ואף על כל חלק ורגע שהוא מתבטל, ולכן ישים כל לבו וכחו שלא יתבטל אפי' חלק קטן מן הרגע מת"ת, ובפרט בלימוד שאחר חצות לילה צריך להזהר ביותר. עכ"ל. ועוד הביא בספר בנין עולם (פרק ג) לספר זכור למרים (פרק כג) כי קריאת עתונים הוי ביטול תורה, וכן עישון הסגריות, ע"ש. וכן דרך הרב בנין עולם הנזכר בספרו (פרק ב אות ד) וז"ל, ובכל הנאמר לעיל נלמד כמה חובה מוטלת עלינו בפרט בהיותנו עסוקים בלימוד, שלא להעיף מבטים לצדדים, כי עי"כ חושב ומהרהר במה שראה ולא בלימודו, וזה ביטול תורה ממש. ועע"ש בדבריו החוצבים להבות אש. וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רו) אודות קריאת עתונים, דהוי ביטול תורה.
(((וראיתי))) לספר מור וקציעה (סימן שז ד"ה וכתבו התוס') דדרך בשיטה אמצעיתא, כי לקרא סיפורי מלחמות שאינם של עם ישראל שאין צורך בהם, הוו דברים בטלים, ואינם מותרים אלא באקראי, ודרך עראי. וסיפור דברי עם ישראל מותר גמור. וספר שרובו עניני האומות, ומעט על עם ישראל, אך אפשר ללמוד ממנו לשון נקי וצח, וגם כדי שלא להיות ת"ח ערום מידיעה בקורות הימים ושינויי הזמנים, למען ידע להשיב לשואלו דבר, ולא יהא נחשב פתי וסכל בעניני העולם, מותר שלא בקביעות, ומותר רק לעתות הטיול, כדחליש ליבא מגירסא, וביומי דפגרו בהו רבנן. עכת"ד. והכי ס"ל כדברי המור וקציעה גם לרב חיד"א במחז"ב (סימן שז בקו"א ס"ק א-ג) ע"ש. שוב ראיתי למו"ר בהליכות עולם (ח"ג וישלח סעיף ג) דכתב וז"ל, חשבונות שאין בהם צורך בשבת, מותר מן הדין לחשבם בשבת, כגון כך וכך הוצאנו על חופת בננו, כך וכך חייליו של המלך וכו'. ומ"מ ראוי להמנע מזה. עכ"ל. וביאר שיחתו (בהערה ד) דהוא ע"פ דברי הרמב"ם (פרק כג הל' יח), ושם הרב המגיד כתב כי רמז לנו הרמב"ם שמ"מ יש להמנע מזה מצד שיחה בטלה. והביא מו"ר לפרש זאת ע"פ הרמב"ם בפירוש המשניות הנזכר לעיל (אות ו) בענין הדיבור המאוס. עכת"ד. וא"כ יוצא מבואר כי דעת מו"ר לפסוק כרמב"ם בפירוש המשניות, כי דברי הבאי מותרים מן הדין, אך ראוי להמנע מהם. וע"ע באורך בשו"ת נהרות איתן רובין הנדפ"מ (חאו"ח סימן כ) כי ודברת בם ולא בדברים בטלים היינו בדברי שחוק וקלות ראש, ועע"ש. ועוד יש לעיין בהאי מילתא בספר ברכי יוסף (או"ח סימן שלח ס"ק א) מפי ספרים אודות משחק השח מט, ומה ששיחקו גדולים אפשר בעת חולי, וע"ש מפי ספרים. וע"ע בספר חסד לאלפים (ס"ס שלח), ובספר פתח הדביר (סימן שלח ס"ק ד), וע"ע בספר יוקח נא (סימן שלז ס"ק ד).
ל' השו"ע
יב. (((והנה))) ז"ל מרן (ר"ס שז), ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו'. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. עכ"ל. וכ"כ כל' הזו הטור. ובספר מור וקציעה (ר"ס שז ד"ה דאפילו דברים בטלים אסור להרבות), כתב על לשון הטור הנ"ל כי אינו מדוייק, שהרי עובר בעשה ול"ת יומא יט ע"ב, המדבר בדברים בטלים, ולא מצינו שנתנו חז"ל שיעור לדברים בטלים, אלא אפי' כל שהן אסורים לעולם. אלא ר"ל, דברי הרשות המותרים ימעט בשבת, ויקצר בהם כל האפשר. עכ"ל. דהיינו כי מש"כ הטוש"ע דברים בטלים הוא לאו דוקא, אלא כוונתם לדברים המותרים. [ובאמת כי ע"פ דברי הרמב"ם וסיעתיה הנזכ"ל, אין צריך לכל הדוחק הזה, כי כוונת מרן י"ל כפשוטה, דשרי לדבר דברים בטלים, רק שהוא אינו ראוי. אלא דהבאנו לעיל (אות ד) כי דעת מרן לאסור, וע' לקמן (אות יג) בדעת מרן.] והנה גם הרב חיד"א במחז"ב (ס"ק א) עמד על לשון מרן הנ"ל וכתב כי צריך לגרוס בשו"ע דאפי' בשיחת חולין אסור להרבות. ושכ"כ בספר דברי חכמים (חלק דעת חכמה שער השבת ריש פי"א). ע"כ. אלא דבטור ובשו"ע החדש לא הביאו גירסא כזו מכת"י, וספרים ישנים, אלמא דאין גירסא שכזו, רק גרס המחז"ב מסברא דיליה בלשון השו"ע, מכח דהוקשה לו כיצד הותרו דברים בטלים. וגם תקשי עליו דא"כ יש צורך לגרוס כן אף בטור, וע"פ היעב"ץ הנזכ"ל אתי שפיר, כי אין כוונת הטוש"ע להתיר כל דיבורים בטלים אלא כאלו שיש בהם צורך. וכן ראיתי שכתב בספר יפה ללב (סימן שז ס"ק ב) דלדברי המחז"ב צריך לגרוס כן אף בטור, ובלבוש. ושוב הביא למור וקציעה הנ"ל. ועע"ש. ובספר פקודת אלעזר (סימן שז סעיף א) הביא לספר תיקוני שבת (משלזין בעניני שבת דקע"ט) בשם סימן תפארת הקדש מה"ה שלמה ז"ל דמ"ש השו"ע ואפי' בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. עכ"ל. הוא טעות גמור, וצ"ל, ואפי' בשיחת חולין. כי דברים בטלים פוסל ופוגם אפי' במיעוטו, ואפי' בחול וכו'. ושיחת חולין פירושו, מה שהוא מהצורך קצת. ע"כ. והרב פקודת אלעזר (סעיף א) הקשה על המחז"ב והתיקוני שבת שהרי ביומא (יט ע"ב) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם ולא בדברים אחרים. ופרש"י ז"ל, בם בד"ת. ולא בדברים אחרים, שיחת ילדים וקלות ראש. ע"כ. דהיינו כי גם שיחת חולין פירושה שיחה האסורה, וא"כ מה הועילו שמחקו ל' השו"ע שיחה בטלה, וכתבו שיחת חולין, הלא גם שיחת חולין היא שיחה האסורה. ותירץ, כי הל' דברים בטלים פירושו, רק דברים האסורים. ואילו שיחת חולין יש לו שתי משמעויות, או שיחה אסורה, או שיחה מותרת, והיא שיחה שיש בה צורך קצת. עכת"ד. וכן ראיתי שעמד על כך הפמ"ג (משב"ז סימן שז ס"ק א ד"ה וכלפי), דהלא אסור אף בחול משום שעובר בעשה (יומא יט ע"ב). ותירץ ע"פ הרמ"א בס"א, דשרי בשבת למתענג בהם להרבות בשיחה. וכוונתו נראית לומר, כי בקיימו מצות עונג שבת, א"כ שוב לא שייך כאן ביטול תורה, וכדברינו לעיל (אות ד). אך קשה ע"ז כי מרן לא רמז על כך וכל כה"ג הו"ל לפירושי, ולא למיסתם סתומי.
דעת מרן
יג. (((ועתה))) בא נבוא לברר דעת מרן, כי ראינו לב"י (סימן נה) דכתב כמה וכמה פעמים מדנפשיה, ומשם הראשונים, כי חיוב ת"ת הוא חיוב בכל רגע ורגע וכנ"ל (אות ד), ועפ"ז מש"כ מרן ביו"ד (סימן רמו סעיף א) וז"ל, כל איש ישראל חייב בת"ת וכו', חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנא', והגית בו יומם ולילה. ע"כ. היינו דיש חיוב בכל רגע, אך העסוק בפרנסתו וצורך מחייתו, מותר לעסוק בפרנסתו, וכנ"ל משם הראשונים. אך בכל רגע פנוי עליו לשוב ללימודו. ויותר מכך, יש חיוב נוסף לקבוע זמן ללימודו ביום ובלילה, וזוהי כוונת השו"ע ביו"ד הנ"ל. ועוד פסק מרן באו"ח (סימן קנה) וז"ל, אחר שיצא מביהכ"נ ילך לבהמ"ד, ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרויח הרבה וכו'. ע"כ. ועוד פסק (סימן קנו) וז"ל, אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגורמת עוון וכו', ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו. ע"כ. אך מאידך קשה על כך (מסי' שז ס"א) דאסר בשבת להרבות בדברים בטלים, ומשמע דמעט שרי, וכן שבחול שרי להרבות. וע' לעיל (אות יב) דהבאנו למחז"ב ועוד שגורסים במרן שיחת חולין, אך כבר כתבנו כי אין גירסא שכזו בדפוסים ראשונים. שוב הראוני דכ"כ כדברינו הגר"א לדייק ברמב"ם דז"ל הרמב"ם (הל' שבת פרק כד ה"ד) ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת. ע"כ. ודייק הגר"א במקום וז"ל, להרבות, אבל בלא"ה מותר. ע"כ. וזה כדברינו ב"ה. וע"ע בשו"ע יו"ד (סימן רמו סעיף כג) וז"ל, מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בדברי חכמה ות"ת. עכ"ל. ומבואר דשיחה שרי מדינא, אך החפץ לזכות בכתרה של תורה יזהר ממנה. וצ"ע מהי דעת מרן וע"ע בסמוך.
(((ומ"מ))) מבואר יוצא כי מנהג העולם להקל לדבר דברי הבאי, יש להם ע"מ שיסמוכו. לא מבעי את"ל דמרן אזיל בשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים דשרי לדבר דברי הבאי [שהרי גם הרמב"ם פסק בהלכות ת"ת (פ"א ה"ח) כי חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנא' והגית בו יומם ולילה. ומאידך פסק דשרי לדבר דברי הבאי. וכן פסק מרן ג"כ ביו"ד (סימן רמו סעיף א) חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנא' והגית בו יומם ולילה. אלמא דלומד מפסוק זה חיוב קביעת עיתים לתורה. ומאידך באו"ח (סימן מז) הנזכ"ל הביא לר"י ברכות (יא ע"ב ד"ה שכבר), דס"ל דהוא חיוב כל שעה, ויליף לה מדכתיב והגית בו יומם ולילה. וא"כ רגלים לדבר דמרן ס"ל כרמב"ם ללמוד חיוב קביעת עיתים מהאי קרא וכפי שכתב בשולחנו הטהור, ולא חיוב תמידי, דא"כ כיצד למד מפסוק זה חיוב קביעות עיתים כרמב"ם] . ואף את"ל דמרן ס"ל דהוא חיוב תמידי, וכמו שכן יותר נראה (וע"ע בלחם משנה הל' ת"ת פ"א אות ח), וכן ראיתי דכתב השד"ח (ח"ב דף 100 ע"ב ד"ה ועל), בדעת מרן הב"י (סימן מז) דס"ל דחיוב ת"ת הוא בכל רגע, ועע"ש. (אך מ"מ איני יודע להחליט כמו מי ס"ל למרן וכנ"ל). מ"מ יוצא מבואר כי מנהג העולם להקל, י"ל ע"מ שיסמוכו. וכ"ז בדברי הבאי, אבל בדברים שיש בהם מעט צורך, כגון קריאת עתון שרי לכו"ע מדינא וכנ"ל לעיל (סימן טו) דהבאנו אמבואה דפוסקים האוסרים או מתירים עיתון בשבת, ולכו"ע אין בזה ביטול תורה, וק"ו בנידו"ד דהם סיפורים שיש בהם דברי מוסר וד"ת דשרו, וכמש"כ כל הפוסקים הנזכ"ל.
יד. (((אלא))) דכ"ז הוא מדינא, אך יש חיוב נוסף והוא לקבוע עת לתורה ביום ובלילה וכנ"ל, שכן פסק מרן והרמב"ם. וע"ע ביה"ל (סימן קנה ד"ה עת ללמוד) וכ"כ בשו"ת חקרי לב (חאו"ח ח"א סימן יב ד"ה הנה) דהחיוב הוא שעה ביום, ויותר מכך המוסיף עושה מצוה. וע"ע בשו"ת שיח כהן אליעזר (ח"ב חיו"ד סימן ח) דמסיק דא"א לכתחילה לצאת יד"ח ת"ת בק"ש שחרית וערבית, כי צריך לקבוע עיתים ע"ש. ויותר מכך, כי לענין מה שראוי, ברור שעדיף עשרת מונים שכל עיסוקו יהיה בתורה, וכמש"כ מרן (סימן רמו סי"ח) וז"ל, ת"ת שקול כנגד כל המצות. וע' בשנות אליהו לגר"א (פ"א דפאה) בשם הירושלמי כי בכל מילה ומילה מקיים מצות ת"ת. והחפץ חיים באהבת חסד חישב ומצא כי בדקה אדם מדבר מאתים מילים, וא"כ בלימוד תורה במשך דקה בלבד מקיים מאתים מצות עשה דאורייתא, אשר כל אחת מהם שקולה כנגד כל התורה, צא וחשוב כמה שכרו בעוסק חמש דקות בלימוד התורה וכמה במשך שעות וימים וכו'.
(((ומרן))) (סימן קנו) כתב כי יעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע. והרמב"ם (הל' ת"ת פרק ג הל' ו) כתב מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד, כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ע"כ. ועוד כתב (הל' יב) אין ד"ת מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון. ועוד כתב (הל' יג) לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה ואכילה ושיחה וכיוצ"ב, אלא בת"ת ודברי חכמה. וכ"כ מרן הל' ת"ת (סימן רמו סעיף כג).
(((וכבר))) הבאנו לעיל (אות ו) כי אף הרמב"ם המיקל וס"ל דאין חיוב ללמוד בכל עת, מ"מ קורא לדיבור דברי הבאי כי הוא דיבור המאוס. ועוד הראני ידידי הרה"ג רבי אברהם ארבל שליט"א כי כתב הרמב"ם (סוף הלכות טומאת צרעת) בזה"ל, אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקהם אינה אלא בדברי תורה ודברי חכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנא' אז נדברו וכו'. עכ"ל. ושוב ראיתי שהובא הרמב"ם הנ"ל בספר זכרון הדסה להגאון אור לציון זצ"ל (עמ' כב) בענין ביטול תורה, ע"ש. וגם הרשב"ץ המקל בזה מדינא כתב שהוא דיבור הנוטה לעבירה. וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ג וישלח ה"ד) שראוי להמנע ממנו. ובפרט שאפי' בספרים שיש בהם דברי מוסר כגון יוסיפון כתבו הפוסקים כי יש למעט בהם, דכ"כ בספר שו"ע הרב (סימן שז סעיף ל) וז"ל, אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהן עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו, מותר לקרותם בשבת, אפילו כתובים בלע"ז. (ומ"מ אין ראוי לבני אדם להרבות בהם). עכ"ל. וכ"כ בספר באר יעקב (סימן שז ס"ק טז). וק"ו בן בנו של ק"ו לענין דברי הבאי, וא"צ להאריך כאן בענין מעלת התורה וגודל שכרה, דע' בזה בספר שם עולם לחפץ חיים ספר שלם על ענין חשיבות הלימוד, ועוד לו בספר שמירת הלשון (שער ג עשרה פרקים בזה), ועוד עיין בספר ברית עולם ספר שלם על ענין חשיבות הלימוד. ועוד ספרי מוסר רבים ואין צריך לפנים, רק כל שעסקנו כעת הוא לענין עיקר הדין.
(((זאת))) תורת העולה, מותר לקרא ספרי סיפורים חרדיים בשבת קדש. ואולם ברור שעדיף לאין ערך ושיעור שיעסוק בתורה בזמן הזה, וע"ל (אות יד). ולדבר דברי הבאי (דברים בעלמא), מנהג העולם להקל בזה יש להם ע"מ שיסמוכו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5