——–
בטור ובשו"ע (יו"ד סימן רס) כתב מצוות עשה לאב למול את בנו וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה וכתב עוד (בסימן רסה) שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו והגר"א כתב מטעם שהמילה היא דוגמת קרבן כמו"ש במ"ר פ' אמור. משמע שבכל מילה האב יכול לתת למוהל להיות שלוחו למול את בנו כמו כל שאר המצוות שמועיל שליח ולא חילקו אם האב מוהל או לאו ועצם זה שהאב ממנה את המוהל כשליחו קיים מצוות עשה למול את בנו ע"י המילה של השליח. וכ"כ הרמב"ן הריטב"א התוספות והר"ן שמצוות האב הוא להשתדל שיהא בנו נימול ואין עליו חיוב לעשות עצם המילה עיין עוד בס' ברית אברהם (עמ' צג) וכ"כ שו"ת הר צבי (סימן ב) דסתמא דמילתא מי שממנה שליח למול את בנו הוא מפני שהוא אינו בקי באומנות זו ולא איתמחי גברא למול בעצמו, דאל"כ הא מצווה בו יותר מבשלוחו ולא הי' מוסר מצוותו לשליחו וכתב עוד היכא דהאב ממנה שליח במקומו דשלוחו כמותו והמצווה היא כולה של האב, דהא חשיב כאלו מהלו אביו בפועל ממש, א"כ כיצד מברך השליח על מצווה שקיים אבי הבן ולא הוא, אלא וודאי מכאן מוכח, דשליח העושה מצווה לאחרים, אעפ"י שאין לו זכות בעצם המצווה דכולה שייכת להמשלח, מ"מ העושה מברך ולא המקיים.
וגם בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן נח) מברך האב מטעם דשלוחו של אדם כמותו, וזו היא דעת מרן ז"ל שכתב: אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו (יו"ד רסה סעי' ט) וכן הוא דעת הר"ן ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תעב) שכתב שמי שאין לו אב בית דין מצוין למי שיודע למול למולו דלדידהו מוזהר רחמנא. וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב ובית דין מחוייבין למולו. וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע עליו חל החיוב יותר. ואם אינו רוצה בית דין כופין אותו.
ובשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יא) האם מצוות האב למול בנו בידו או רק להשתדל שיהא נימול והעלה שנראה דאין האב חייב למול בנו בידיו דומי' ללמדו תורה אומנות וכו' וכתב עוד ואפילו אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה כלל בעשה וכ"כ שם (בסימן קכח) שאף לכתחילה יכול לומר לאחר למול אעפ"י שהוא אומן במילה ועיין עוד בהגהות שם להגאון מרדכי מיכאל יפה שהעלה שמוכרח לומר כשמלין בן אחר ביום השבת אין הטעם משום שליחות אלא מצווה על כל ישראל היא ע"ש.
אלא שברכ"י (בסימן רסד) כתב בשם מהר"ם ריקאנטי דהיכא דידע האב למול אסור לו להניח לאחר למול וציין לד"מ משם או"ז (וקשה הלא בדברי האו"ז עצמם לעיל מוכח שאפילו האב אומן יכול לכתחילה לומר לאחר למול ואולי משום שלא ראה את השו"ת עצמו שלא היה מצוי וכן ראיתי שכתב שו"ת רב פעלים בסימן לה).
ושו"ר שאכן בספר אור זרוע (ח"ב – הלכות מילה סימן קז) כתוב להדיא כדברי הברכ"י וז"ל היכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו וגם האחד אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו דמצוה עליה דאב רמיא נמצא שדעת האב רבי יצחק ב"ר משה בספר האו"ז לאסור ודעת הבן מהר"ח או"ז רבי חיים בן יצחק דלעיל להתיר.
וכן בשו"ת מכתם לדוד (חלק יו"ד סימן מד) כתב אם האב יודע למול דעליו מוטל החיוב בפרטות וכ"כ בזוכר הברית (סימן ב) בשם שו"ת כתב סופר שלא יכבד לאחר רק הוא עצמו ימול ובקצות החושן דגם מצוות הפריעה לא יתן לאחר וברית אברהם כתב בשמו דאף מציצה אינו רשאי לתת לאחר וכנסת הגדולה (בסימן רסד) ודרישה (סימן רסא) והיעב"ץ (בנחל שלישי) והש"ך (בח"מ סימן שפב) העלה אף לדעת הרא"ש והרמב"ם שאם האב מוהל אינו רשאי לתת לאחר למול בנו שמבטל מצווה עשה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה והסכים עימו ספר הקובץ על הלכות מילה פ"א הלכה א (אמנם אם הברית מעל היום השמיני והלאה יכול למנות שליח כשאר המצוות אלא שמצווה בו יותר מבשלוחו אבל לא לומר שמבטל מצוות עשה אם לא עשה בעצמו) ובקצות החושן ועוד כתב דקטן אינו בתורת שליחות א"כ אינו נעשה מצוות האב כלל (דהא אין משלח ושליח) ואפילו הגיע הקטן לכלל שנים לא מהני עד שידוע שהביא שתי שערות משום דבמידי דאורייתא צריך בדיקה כגון כתיבת סת"ם עיין שם וכ"כ פ"ת בשם בה"ט תב"ש ספר המקנה ועוד וכ"כ מאירת עינים דהמצווה מיוחדת לאב בבנו יותר וכו'.
ובס' נשמת אברהם (סימן רס) כתב בשם הגרש"ז זצ"ל דצ"ע אם יש מצווה על האב למול בעצמו אף אם ע"י זה גורם צער יותר לתינוק מאם היה נימול ע"י מוהל מומחה .עיין בגליון מהרש"א ושו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן נח) כתב שם חילוק בדברי הש"ך שמצוות מילה דווקא אם מינה שליח במקומו, אין השליח כמותו ובטל מצוות עשה המוטלת עליו לעשותה משום שאינו שותף לה כלל ואילו פדיון הוא שותף ע"י תשלום לכהן ולפי מ"ש דבריו הם מיוסדים על סברת התוס' רי"ד, ויש להם על מה שיסמוכו. ובשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סימן שיח) נשאל כשאין אבי הנימול כאן והוא מוהל יש מקום עיון לדעת או"ז והש"ך דמחויב למול בעצמו ואינו מקיים מצוה בשליחות. כ"ש בזכי'. י"ל שנמתין עד שיבא אביו עיין שם עוד. איברא שבשו"ת החתם סופר (חלק א או"ח סימן קנט) כתב שלכאורה עדיף למנות שליח ולא למול בעצמו כגון כיסוי דם השחיטה או מילה של עצמו אינו יכול לענות אמן על ברכתו משא"כ במל ע"י שליח הרי האב גם עונה וגם עושה דעונה על ברכת השליח וגם הו"ל כאילו עשאו בעצמו ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דאע"ג דבעלמא מצוה בו יותר מבשלוחו, הכא אפשר מצוה בשלוחו יותר מבו דהכא העונה יותר מן המברך ע"י שמשלח שליח הרי הוא מל ועונה ושכר שניהם בידו משא"כ כשהיה מל בעצמו, וצ"ע לדינא בכל זה כי הוא דבר חידוש.
משמע לדעתם כאשר אבי הבן יודע למול אין לתת לאחר למול את בנו איברא שבשו"ת הר צבי (יו"ד סימן ג) כתב על דברי הש"ך דמהרא"ש אין הכרח דמצוות מילה ליתא בשליחות וגם הברכ"י (יו"ד סי' רסד) חלק על דברי הש"ך ובשיורי ברכה חזר בו וכתב שלאחר שנתישב בדבר נראה לו שדברי הש"ך במכבד לאחר שימול בנו ואינו עושה אותו שליח ולכן כתב הש"ך דמבטל מ"ע דהיינו אם מינה את המוהל לשליח שפיר אלא שבשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן נח) כתב שהחיד"א (ברכי יוסף אה"ע סי' לו סעי' ב) שתמך בדעת הש"ך כתב שאין מצוות מילה מתקיימת בעושה אותה ע"י שליח, ואב הממנה שליח למול את בנו בטל מצות עשה זו המוטלת עליו ומכאן משמע דאף בממנהו קודם לכן אין מתקיימת מצוות המילה, וזה סותר למה שכתב מרן החיד"א גופיה בברכי יוסף דלעיל. ותירץ המקנה במס' קידושין ועיין בס' ברית אברהם (עמוד צד) ומה שכתב האו"ז והריקאטי שאסור הכוונה שחסר דמצווה בו יותר מבשלוחו ונראה כמתעצל במצווה ולכן כתב בסוף דבריו דיש ללמדם שיעשוהו שליח וכתב עוד בשיורי ברכה אם מכבד לאדם גדול ואומר לו שיהיה שלוחו נראה להתיר ע"כ מדכתב שנראה להתיר אף באדם גדול משמע שעדיף שהאב בעצמו ימול ועיין עוד בדבריו במחזיק ברכה (ביו"ד סימן כח) הדבר פשוט דמצווה בו יותר מבשלוחו .
ונהוג שאבי הבן מחזיק בסכין ואומר שהוא ממנה את המוהל כשליח ונותן לו את הסכין. עיין בזוכר הברית (סימן יח) שכתב כן בשם שלחן גבוה וכ"כ קיצור שולחן ערוך (סימן קסג סעיף א) שיש לו להאב לתת את הילד על ברכי הסנדק ולהושיט את האיזמל לידי המוהל ולעמוד אצלו בשעת המילה להראות שהוא שלוחו ואף אם לא מינה אבי הבן את המוהל לפני ברכת האב רשאי אבי הבן למנות את המוהל לשליח שכל שיחה שקשורה למילה אין הדבר נחשב להפסק וכן המוהל רשאי לומר לסנדק לאחוז כאן או לאחוז חזק וכד' וכ"כ התוס' בברכות (מ.) ורבינו יונה על הרי"ף שם ועיין בית יוסף (סימן יט) שכתב בדיני ברכות השחיטה הא דשיחה הוי הפסק דווקא בסח בדברים שאינם מצרכי שחיטה אבל דבר מצרכי שחיטה וכו' לא הוי הפסק, זה נלמד מההיא (ברכות מ.) דטול ברוך וגביל לתורי לא הוי הפסק וכן כתבו התוספות (פז. ד"ה ומכסי) והרא"ש (סי' ו) והר"ן (כח: ד"ה ומודה) והמרדכי (סי' תרנב) בפרק כיסוי הדם והרשב"א בתורת הבית (קצר ב"א סוף ש"ה, ארוך כא.): וכן פסק מרן בשו"ע שם וט"ז ועוד.
נמצאנו למדים שאם האב יודע למול עדיף טפי שהוא עצמו ימול ולא אחר שוודאי אינו רשאי לעשות שליח לכתחילה כי מצווה בו יותר מבשלוחו ואם עבר ועשה שליח אין גרעון בגוף המצווה כי המצווה נעשית שלימה ורק זה בעל המצווה ביטל ענף זה של מצווה בו יותר מבשלוחו מאחר דאין לו שום אונס בזה וכיום שמלים ע"י תחיבת המגן (ההמצאה החדשה יחסית שתפקידו להפריד בין עור העורלה לבין הגיד ומונע ע"י כך את המגע בין הסכין לגיד) ואין שום חשש חס ושלום שע"י החיתוך יגרם נזק כל שהוא ואין צריך שום אומנות לחיתוך ולכן ודאי שעדיף שהאב ימול (יעשה את החיתוך) ובמיוחד שהמוהל אוחז בידו של אבי הבן ומכוונה לחיתוך הנכון כפי שאמרנו לעיל שהיכא דידע האב למול אסור לו להניח לאחר למול וכ"כ זוכר הברית בהלכות מילה בשם דרך פקודיך שאם אינו מוהל נכון שילמוד עצמו ויהיה מוהל מומחה עומד על גביו וכ"כ באות שלום שם שזירזו במי שיוכל למול בעצמו את בנו אבל במעשה הפריעה לא דקדקו אלא אם האב מומחה וכאן דינו כיודע למול וזאת כמובן לאחר שמוהל מומחה הכין את המגן במקומו הראוי ועומד לידו לעשות את הפריעה מציצה וחבישה מיד לאחר החיתוך אך אם גם לזאת אינו יכול אבי הבן "משום שליבו של האב חלש" ואינו יכול לחתוך את ערלת הבן ימנה את המוהל לשלוחו ואף המוהל עצמו אם נותן לאחר למול או לפרוע כמו שנוהגים המוהלים כדי ללמד אחרים או לכבד מכובדים או מוהלים צריך למנות השני כשליחו ואעפ"י שלא פירשו הבעלים לשליח ראשון שיוכל למנות אחר תחתיו עיין עוד בשו"ת הריב"ש (סימן רכח). ובשו"ת תורה לשמה (סימן רה) ולאחר כותבי זאת ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תקפט) לגאון הרב שטרנבוך שליט"א שגם העלה כן שהמוהל מעמיד את המגן ואבי הבן חותך אין חשש קלקול ולהרבה פוסקים מצוות האב למול בעצמו כאברהם אבינו ולכן מצווה בו יותר משלוחו ויש לעודד האב בזאת ע"ש.
אלא שעדיין יש לדון האם יש תועלת בזה שהמוהל מחזיק את ידו של אבי הבן ומסייעו למול וראיתי בשו"ת רב פעלים (בסימן ג) שדן בתפילין שהסופר אחז בידו את היד השמאלית של בעל התפילין וכתב את האות האחרונה והעלה שם דאם כוחו של הסופר חזק מאוד על בעל התפילין יש להכשיר את התפילין ואם לאו שבעל התפילין יכול למנוע את הסופר הרי אלו בספק נמצא לדבריו שעל המוהל כשמניח את ידו על ידו של אבי הבן אין לו להפעיל כוח ודווקא אבי הבן הוא זה שצריך להפעיל את הכוח לחיתוך העורלה (וידו של המוהל היא גם לכוונו מתי לחתוך ומתי לעצור למצב חירום ואם אבי הבן לא יוכל לחתוך יוכל המוהל להפעיל כוח ולמול יחד עם אבי הבן) ועיין שם בדבריו שכתב בשם הגאון בעל שמלה חדשה בענין שחיטה שאם יד התחתונה פסולה ויד העליונה כשרה נ"ל דפסולה מספק וכו' נמצא שאף בזאת ספק לנו האם נחשב המוהל שהוא מל או אבי הבן מל ואם נאמר שהמוהל נחשב שמל את בנו הא לא מינה אותו לשליח ולכן נראה עדיף שאף על פי שהמוהל מחזיק את ידו של אבי הבן על כל מצב ימנה האב את המוהל לשליח במידה והוא לא יוכל למול ואולי כדאי שהמוהל יחזיק את זרועו של אבי הבן ולא את כף ידו ובכף נחשב אבי הבן מוהל ללא החששות הנ"ל ואף שמעלת הסנדק גדולה מהמוהל אינו כן כאשר הוא אבי הבן מצווה גדולה יותר באב למול את בנו ואף רק המילה ללא הפריעה כדאמרינן ועיין בזוכר הברית שציין בזאת לאות ברית.
גם כשהאב מוהל והמוהל פורע גם בזאת צריך אבי הבן למנות את המוהל שהוא הפורע לשלוחו ודמי למ"ש הפ"ת (בסימן רסה) בשם חמודי דניאל וז"ל שהמל כשמברך צריך לכוון להוציא את הפורע והפורע צריך לכוון לצאת בברכתו וכ"כ זוכר הברית (סימן כב) וכתב עוד בשם הראשון לציון דאם הפורע לא נתכוון לצאת צריך לברך על המילה שוב.
ומה שאמרנו שהאב ימול והמוהל יפרע זהו ביום חול אבל לא בשבת ויום טוב מדפסק מרן (בסימן רסו) שיש להיזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע וכ"כ כנסת גדולה בשם הדרישה ספר מטה משה מהרש"ל וכל זה משום איסור חילול שבת לכתחילה וכ"כ מג"א (בסימן שלא) ודגול מרבבה וברכ"י ושאגת אריה וטעמו דכיוון דאפשר לעשות בחילול א' אסור לעשות ע"י שני חילולין לפיכך אין לסלק ידיו משיתחיל למול עד שיגמור הפריעה. ועיין במשנ"ב (סימן שלא ס"ק לו) שמנהגם גם בשבת יש שני מוהלים אחד מל והשני פורע עיין עוד שם בשער הציון לעוד רבים שכתבו שכך מנהגם. ועיין עוד בספר משנה הלכות (חלק יב סעיף קפב) בשם מרן הח"ס דאפילו למתירין שתי מוהלים בשבת היינו לחיתוך ופריעה אבל מציצה צריך דווקא המוהל שפרע וא"א לחלקו לשניים .
ואל תאמר מה יתרון שהאב מל והמוהל פורע הלא מל ולא פרע כאילו לא מל נמצא שפעולת האב אינה כלום דבר זה אינו מדאמרינן בירושלמי המול ימול מכאן לשני מילות אחת למילה ואחת לפריעה עיין בדברינו (בסימן א) ובגמ' שבת (קלג.) אמר רב פפא לימא להו אנא עבדי פלגא דמצווה ואתון עבדיתו פלגא דמצווה ע"כ ועיין עוד בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו ר' יהודה בר' סימון אומר מה אגוז זה יש לו שתי קליפות, כך ישראל יש להן שתי מצות מילה ופריעה עיין עוד בספר העיטור (שער שלישי – הלכות מילה דף נ) משמע להדיא שהמל עושה מצווה או לפחות חצי מצווה וכן בחידושי המאירי שבת (קלב:) וז"ל ואע"פ שמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ המילה עקר המצווה וכו' וכ"כ הט"ז (בסימן רסו) ועיין פ"ת (בסימן רסו) שכתב בשם נו"ב שנהוג תמיד שני מוהלים זה חותך וזה פורע וכ"כ תפארת צבי ועיין עקרי דינים בהלכות מילה (סעיף כ"א) שכתב ואם האב ימול את בנו רשאי לפרוע ע"י אחר דמילה ופריעה רשאין לעשות ע"י שנים א' מל וא' פורע. ודחה את דברי הש"ך ועיין עוד ביעב"ץ (נחל אחד עשר) ע"פ כתבי האר"י על מעלת המילה והפריעה .
ומרן (בסימן ס) פסק שמצוות צריכות כוונה וכתב המשנה ברורה בשם הב"ח שיש שני כוונות אחת כוונת הלב והשנית לצאת בה וכתב הרדב"ז שם דווקא מצוות דאורייתא אבל דרבנן אין צריך כוונה ובב"י (סימן תעה) ציין לבה"ג הרא"ש הרי"ף הר"ן דמצוות צריכות כוונה והרשב"א אעפ"י שכתב אין צריך כוונה כתב ד"מ לדעת הרשב"א מ"מ טוב הוא להתכווין נמצא במילי דאורייתא אזלינן לחומרא ופסיקנן דלא יצא בלא מתכווין אבל מצווה דרבנן אזלינן לקולא בלא מתכווין יצא עיין עוד בב"ח שם וכתב רבינו יונה בברכות שמ"ש רבינו האי גאון ועוד פוסקים דמצוות אין צריכים כוונה ה"מ שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום הכוונה אבל במצווה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכווין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוות וכ"כ ערוך השולחן (סימן ס) שכתב שאף למאן דס"ל מצוות א"צ כוונה זהו במצוות מעשיות דעשייתו הוי ככונת המצווה אבל מצווה התלויה בדיבור ודאי צריך כוונה דבלא כוונה הוה כאינו עושה כלום ובמצוות המילה שכלול בה ברכת להכניסו והיא דיבור יש להיזהר טפי לא רק משום שהמילה מדאורייתא אלא משום שאינו יכול לחזור ולעשותה וכל שכן אם מכוון לדברים אחרים שגרע טפי כדברי רבינו ירוחם (נתיב יג' חלק ג') שכתב בשם התוספות דלכו"ע לא יצא ע"ש שוב ועיין בזוכר הברית (סימן יח) שכתב בשם מהר"ם חגיז ודרך פקודך על כוונות האב ואף מעכב אם אינו מכוון עיין שם.
וראיתי בשו"ת רב פעלים (סימן לה) שנשאל בזאת שאבי הבן מוהל וחשקה נפשו להיות סנדק והעלה שאף שהמצווה למול את בנו עדיפה מסנדקאות (יפה כוח הסנדק מכוח המוהל כאשר הנימול הוא לא בבנו) אך אם ע"י מינוי שליח והוא עצמו כסנדק מטה את בנו וכופתו וכובש רגליו לפני המוהל כדי לעשות המצווה כתקנה הנה זה הסיוע חשיב מעשה ממש ושפיר והעלה עוד שעדיף שלא יהיה המוהל וסנדק יחד משום קילקול וגם משום יהיה מל מיושב ויש יתרון טובא למול מעומד וכ"כ רבי יעקב הגוזר שאבי הבן חייב לברך מעומד ובאר יעקב בשם שו"ת מהר"ם וספר העיטור (שער שלישי – הלכות מילה דף נב:) שצריך לברך מעומד כדאיתא בה' ציצית וכתב שוב בהלכות ציצית (דף עו:) בשם ר' טוביה דצריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם לציצת דיליף לכם לכם. דכתיב וספרתם לכם מה ספירה מעומד עטיפה נמי מעומד והתם מנ"ל דכתיב בקמה וכן במילה דכתיב המול לכם ואלו ג' מצות צריכות מעומד והרב חביבי אמר כל מצוה וכ"כ בספר תניא רבתי בהלכות מילה והרמ"א (בסימן רס"ה) בשם הטור והב"י והגר"א שם ורע"ק שהמילה עצמה צריכה להיות מעומד וציין לב"ח ולט"ז וראיתי עוד בספר מחזיק ברכה (סימן ח) שציין לרבינו פרץ בהגהת סמ"ק ולרמב"ם שכתב שם שבכל מצווה שנאמר בה לכם צריך שתהיה בעמידה ואב לכולם ספירת העומר שנאמר וספרתם לכם וכו' וסימן לדבר עמצ"ל עומר, מילה , ציצית , לולב (אמנם כתב שם שלא מצא כן ברמב"ם) ועיין עוד בברכי יוסף (סימן ח סעיף ח) וכן בהלכות קטנות לרבי יעקב חאגיז (סימן רטו) כתב דשש מצוות הן שברכתן מעומד וסימנם על"ץ של"ם ר"ל עומר, לבנה, ציצית, שופר, לולב, מילה והטעם שבכולם כתיב לכם ומצינו בעומר שהוא בקומה ולמדין בג"ש מלכם ע"ש איברא שראיתי לספר תשובות והנהגות (סימן רצ"ב) שלא כתב כן.
נמצאנו למדים אם יש לאב סנדק ירא שמים טוב וחשוב שישפיע ע"י כך על הנימול והאב יעשה את המילה שפיר אך אם חשקה נפשו להיות סנדק ימנה בפירוש בפה את המוהל שהוא שלוחו וישב להיות סנדק ויסייע למוהל ע"י הטייתו של הנימול לכוון המוהל ונחשב בזאת כשותף במצוות המילה .
והכנסת הגדולה כתב אם יש שני מוהלים שווין והאחד כהן הוא קודם וציין רשב"ם וספר הזכרונות וכ"כ פנים חדשות מדכתיב וקדשתו והיעב"ץ בנחל שלישי ושו"ת מהרשד"ם .
לסיכום: נכון יותר שהמוהל יניח המגן והאב ימול והמוהל יפרע .
פירות הנושרים:
1. צריך האב למנות את המוהל כשליח אף אם הוא חותך והמוהל פורע.
2. אם האב הוא מוהל אין לו לתת לאדם אחר למול.
3. אבי הבן שהוא מוהל יכול לתת זכות המילה לאדם גדול אף לכתחילה.
4. על האב לעמוד ליד המוהל להודיעו שהוא שלוחו.
5. יש לכווין לצאת ידי חובה בעשייתה.
6. בשבת וי"ט אין לאבי הבן לעשות חיתוך והמוהל יפרע ואחינו אשכנזים יכולים .
7. למתירין שתי מוהלים בשבת היינו לחיתוך ופריעה אבל מציצה צריך דווקא המוהל שפרע וא"א לחלקו לשניים .
8. כדאי שאבי הבן יבקש מהמוהל שילמדו כיצד למול ויתן לו למול (לפחות לעשות את החיתוך בלבד).
9. מוהל כהן קודם למוהל ישראל.
10. מעלת המל יותר ממעלת הפורע.
11. כשהמוהל מניח את ידו על ידו של אבי הבן בזמן המילה אל לו להפעיל כוח כי אם על אבי הבן להפעיל כוח ולחתוך את העורלה בכוחו ועדיף שהמוהל יחזיק בזרוע אבי הבן ולא בכף ידו בכדי לסמן לו מתי להתחיל ולסיים ואם מתקשה אבי הבן לחתוך כך יכול המוהל להתחיל את החיתוך ואבי הבן ימשיך בצורה הנ"ל.
12. סופר שהחזיק בידו את ידו השמאלית של בעל ספר התורה או לאותיות אחרונות של ס"ת כפי שנהוג לשייר ולמכור אותם והקונה כותב אותם ביד ימין יש למחוק את האותיות הנ"ל ולכותבם מחדש כהלכתם ובתפילין ומזוזות אם ידו של הסופר חזקה מאוד על ידו של בעל התפילין או מזוזה יש להכשירם ואם לאו הרי אלו בספק.
13. נוהגים שאבי הבן מחזיק הסכין וממנה את המוהל לשלוחו ונותנו למוהל.
14. אעפ"י שמעלת הסנדק גדולה מהמוהל מצווה גדולה יותר לאבי הבן להיות מוהל ואף ללא פריעה.
15. כאשר אבי הבן מל והמוהל הוא הפורע על המוהל לצאת י"ח בברכת אבי הבן ואם לא נתכוון לצאת או לא שמע יחזור ויברך על המילה לפני הפריעה.
16. יפה כוח הסנדק מכוח המוהל הוא דווקא לא במילת בנו.
17. לא יהיה מוהל וסנדק יחד כי יש יתרון גדול למול דווקא בעמידה.
18. אם אבי התינוק סנדק טוב שבזמן החזקת בנו יטהו לפני המוהל ובכך נחשב הסיוע מעשה ממש ומקיים מצוות המילה.
19. אין למנות מוהל אף כשליח אם לא הביא שתי שערות.
20. אף אם אבי הבן ברך ולא מינה את המוהל לשליחו רשאי למנותו לאחר הברכה ולא נחשב להפסק משום שכל שיחה שקשורה למצווה אינה חשובה להפסק .
21. גם לאחר ברכת המילה רשאי המוהל אם צריך לומר לסנדק לאחוז כאן או לאחוז חזק וכדמה.
22. אם המוהל ממנה אחר שיפרע או רק שימול כגון להתלמד או לכבוד וכד' יש לו למנותו כשליחו ולא צריך אישור הבעלים (לעניין השליחות בלבד).
23. מוהל שהוא אבי הבן ועבר ועשה שליח אין גרעון בגוף המצווה כי המצווה נעשית שלימה ורק זה בעל המצווה ביטל ענף זה של מצווה בו יותר מבשלוחו .
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5