סימן יד – חבישת מגבעת ברה"ר כשאין עירוב

——–

תוכן התשובה בקצרה

א. פסק מרן סימן שא ס"מ דאסור לצאת עם כובע לרה"ר, שמא תפילו הרוח, ויבא לטלטלו. ועל כרחך דחיישינן אף לרוח שאינה מצויה, דאת"ל דמיירי דוקא ברוח מצויה, א"כ דברי מרן אמורים בכובע שאינו מצוי ללובשו, כיון שרוח מצויה מפילתו, וזה אינו נראה, דהלא מרן כתב לאסור בסתם כובע. ולהעמיד את דברי מרן מרן דמיירי דוקא בכובע שאין הדרך ללובשו, הוי אוקימתא. וכן מוכח מכמה לשונות בראשונים. ולפי"ז אסור לצאת ברה"ר במגבעות דידן במקום שאין עירוב. ב. אך כתב הרב בני ציון, כי מרן אינו חושש לאיסור טלטול, כיון שבסעיף מ פסק בסתם כסוברים דאיסורו מדין אהל, ובסעיף מא כתב יש מי שאוסר מדין טלטול, וקי"ל בסתם ויש הלכה כסתם, ואע"ג דהוי הסתם בסעיף אחד והיש בסעיף אחר. ולפי"ז אין איסור לצאת עם כובע מדין טלטול. ג. אולם י"ל, דשאני הכא דאין הכרח לומר דיש סתירה במרן, כיון דיש צד אחר בהבנת דברי מרן, דאיכא למימר דחש לחומרא לשני הפירושים. וא"כ לא נאמר כאן דהוי סתם ויש, ושאני משאר דוכתי שאמרנו שם דאף בשני סעיפים הוי סתם ויש, כיון דשם הוי סתירה בדברי מרן, ועל כרחך למימר הכי. וכן למדו פוסקים רבים בדעת מרן, שחש לחומרא לב' הפירושים. ד. אך תקשי, מדוע עזב כאן את דרכו לילך בתר ב' עמודי הוראה. ולכן נראה דהעיקר במרן הוא לאסור כובע מדין אהל, וחש לחומרא אף לטלטול. ה. אך מ"מ יש להקל הכא, כיון דכל שנאסר לצאת עם כובע, הוא לרה"ר, ולא לכרמלית, וחזי לצירופי כל הני ראשונים דס"ל דאין לנו רה"ר בזה"ז. ואף את"ל דמרן בסימן שג סעיף יח ס"ל לאסור לצאת אף לכרמלית עם כובע. מ"מ יש לצרף את תרומה וסיעתיה דס"ל להקל, וא"כ איכא הכא ס"ס, שמא כר"ח וסיעתיה, דאין איסור כובע מצד חשש טלטול, ושמא כתרומה וסיעתיה, דבימינו אין איסור. וק"ו לדעת הבני ציון דמרן תפס לגמרי כר"ח, ואין איסור טלטול בכובע, וע"ע בפנים.

(((שאלה:))) האם מותר לצאת לרה"ר במקום שאין עירוב עם כובעים שלנו אשר הולכים עמהם בני התורה הקרואים מגבעת, או שמא יש לאסור בזה האיסר על פי פסק השו"ע (סימן שא סמ"א) שאסר כובע שמא יטלטלנו ד' אמות.

(((תשובה:))) א. פסק מרן (סימן שא סעיף מא) וז"ל, לצאת בשבת בכובע שבראשו, העשוי להגן מפני החמה, יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר. אא"כ הוא מהודק בראשו, או שהוא עמוק, שראשו נכנס לתוכו, ואין הרוח יכול להפרידו מראשו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי. עכ"ל. ומבואר א"כ, כי אם יש חשש שהרוח תפיל את הכובע, אסור מצד גזירה דרבנן, שמא כשיפול יגביהנו מן הארץ ולא יניחנו מיד על ראשו, אלא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר. וצריך בירור למאי דחיישינן שיפילנו הרוח, האם הכוונה לרוח מצויה, או אף לרוח שאינה מצויה. ואם נאמר דהכוונה דוקא לרוח מצויה, א"כ בזה הוסרה שאלתינו, כיון דרוב רובם של הכובעים מונחים על הראש, באופן שרוח מצויה אינה מפילתם, אך אם כוונת מרן היא לרוח שאינה מצויה, לפי"ז לכאורה אסור.

(((ונראה))) להוכיח כי כוונת מרן היא אף לרוח שאינה מצויה, דאת"ל דכוונת מרן היא לרוח מצויה, א"כ מיירי מרן בכובע שכמעט אין מי שמשתמש בו, דהרי כובע שמשב רוח מצוי מפילו, א"א לחובשו, ומתוך שכתב מרן סתם לצאת בשבת בכובע שבראשו וכו', יש מי שאוסר. אלמא דמיירי בכל כובע, ולא בכובע שמציאות השימוש בו היא רחוקה. ואת"ל דכוונתו לרוח מצויה, זוהי אוקימתא במרן, שכל שדיבר הוא בכובע מסוים זה, ואילו מרן סתם וכתב כי אסור לצאת בסתם כובע. וחיפשתי בפוסקים למי שדיבר בזה, וכמעט שלא מצאתי. וראיתי לספר זית רענן (שעל ספר שתילי זיתים סימן שא ס"ק קב) דכתב כדברינו, וכן העלה שם להלכה, כי מגבעת אשר חובשים היום בחורי ישיבה, אסור לחובשם במקום שאין עירוב, כיון שאין המגבעת מהודקת היטב על הראש, וברוח חזקה יכולה ליפול, כמש"כ המ"ב (ס"ק קנג), ובשעה"צ (ס"ק קצב). עכת"ד. שוב בינותי, כי כן מבואר בכל ספרי הפוסקים שדנו לאסור כובע הקפלוטש מצד טלטול ברה"ר, אלמא דהבינו כי החשש שיפילו הרוח, היינו ברוח שאינה מצויה, דכן דן בזה בספר נחלת צבי (ס"ק מ), והט"ז (ס"ק כז), והפמ"ג (משב"ז ס"ק כז), ועוד רבים. וכן נראה להוכיח עוד מלשון התרומה (סימן רנד) סוד"ה פרק ר"א וז"ל, ואותו מצנפת שהוא מצמר כבש, או עז, ומחוטין טווין, או פעמים מבגד, וקורין אותו אלמוצא בלעז, מותר ליתן בראשו כמו שרגילין העולם, ואפי' בלא קשירה תחת צואר, לפי שדבוקים היטב בראש, ואין נופל מפני הרוח. עכ"ל. ומדמסיים ואין נופל מפני הרוח, משמע דהמציאות היא כזו שאינו נופל כלל מפני הרוח, בין ברוח מצויה, ובין באינה מצויה. דאם נופל ברוח שאינה מצויה, אינו שייך הלשון אינו נופל, דשפיר הוא נופל מפני רוח שאינה מצויה. [ואין לטעון דאף לטעמיך הוא נופל ברוח חזקה יותר מרוח שאינה מצויה, וא"כ על כרחך לומר דהל' אינו נופל הוא לאו דוקא, וא"כ אף אנו נטען שכוונתו לאינו נופל מפני רוח מצויה. דזה אינו, כיון דברוח כה חזקה, מאן דכר שמיה] . וכן משמע מלשון האו"ז (פרק עח אות י) וז"ל, ואפילו בלא רצועה, אם הוא כובע עמוק, שראשו נכנס לתוכו, שאין הרוח יכול להפריחו מעל ראשו בשבת, מותר. ע"כ. אלמא דהרוח אינה יכולה להפריחו כלל. וכן מבואר בלשון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן כה) וז"ל, ואין הרוח יכול להפריחו, מותר בשבת. וכן מוכח מל' מרן דכתב, או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו, ואין הרוח יכול להפרידו מראשו. ע"כ. אלמא, דשום רוח אינו יכול להפרידו. וכ"כ כל' זו הלבוש (סעיף מא), וכ"כ שו"ע הרב (סעיף נ) כל' זו. אלא דיש לבעל דין להשיב על דיוק זה. ואם יקחך ליבך להשיב כי גדר רוח מצויה הוא אחר, כי אף רוח שמגיעה פעם פעמים ביום נחשבת רוח מצויה, ורוח שאינה מצויה היא רק רוח חזקה כגון רוחות החורף. מ"מ לא ישתנה בביאור זה דבר לכל אורך דרכנו, רק נשנה את השם, שנאמר שמרן אוסר דוקא ברוח מצויה וכן כל הראשונים והאחרונים וכאשר הוכחנו מלשונותיהם, ולפי"ז יצא שהכובעים שלנו אסורים המה. ומעתה לכאורה לפי"ז אסור לצאת במגבעות אשר חובשים בחורי הישיבה במקום רה"ר.

דעת מרן

ב. (((איברא))) דבסעיף הקודם (סעיף מ) פסק מרן כדעת הר"ח וסיעתיה, דאסור לחבוש כובע בשבת מצד איסור אהל, וז"ל מרן, כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו, אפילו בבית משום אהל. עכ"ל. ולך ראה לקמן בריש תשובת כובע אהל (סימן לב) כי עם שיטת הר"ח עומדים ראשונים רבים, ושכן דעת הרמב"ם והרא"ש. ויש שלומדים כן אף בדעת הרי"ף. [דהלא הר"ן הוכיח כי דעת הרי"ף היא כרש"י, מפני שגרס אלא, והבאנו שם לכמה ראשונים שגורסים אלא, ועע"ש (אות א ד"ה ולגבי), ובכ"ז סוברים כדעת הר"ח, וא"כ יכולים ללמוד כן אף ברי"ף. וכ"כ בדעת הרי"ף, הרב מכתם לדוד (פארדו ח"א סימן א), ע"ש] . ומאידך גיסא ניצבים רש"י וסיעתיה שהם רוב הראשונים ע"ש, דס"ל דאיסור חבישת כובע הוא מצד חשש טלטול ד' אמות ברה"ר, אם תפילו הרוח. וזהו פסק מרן בסעיף מא. ועוד הוכחנו שם (אות ב) מראשונים רבים, כי רש"י וסיעתיה מקילים בחומרת הר"ח מדין אהל, וס"ל שאין איסור אהל בכובע, מפני שהוא לבוש. ואילו דעת הר"ח וסיעתיה ס"ל, שאין איסור טלטול ד' אמות. וא"כ קשה, כיצד בסעיף מ פסק מרן לאסור כובע מדין אהל, ובסעיף מא פסק לאוסרו מדין טלטול, והרי מאן דס"ל הא, לא ס"ל הא.

(((וחזי))) הוית לספר הבהיר בני ציון ליכטמן (ס"ק נח) דכתב, כי סעיף מ הוי סתם, וסעיף מא כתבו מרן בל' יש מי שאוסר, וא"כ הוי סתם ויש דקי"ל כסתם. ולפי"ז א"כ לדעת מרן, אין איסור כובע מדין טלטול, וא"כ יצא דניפשטה שאלתינו לקולא. ושוב ראיתי שכ"כ מדנפשיה בספר ברכת יצחק ברכה (סימן שא סעיף מ אות ב) כי הוי סתם ויש וקי"ל כסתם.

סתם ויש בשני סעיפים

(((וראיתי))) לברר האם שייך הכלל סתם ויש בשני סעיפים שונים ולא רק בסעיף אחד, וראיתי כי לא רחוקה היא, וכבר נזכר דבר זה בפוסקים, דכ"כ השולחן גבוה (בכללי השו"ע אות יט) וז"ל, ואף בשני מקומות שכתב (מרן) באחד סתם ובשני יש, קי"ל כסתם, וכגון בשו"ע יו"ד סימן צו (ס"ג) סתם, ובסימן קג (ס"ו) יש מי שאוסר, וקי"ל כסתם. ועע"ש. וכ"כ הברכ"י או"ח (סימן קפג אות ד) לישב את הסתירה במרן מסימן תרנא דפסק בסתם, כי איטר אזלינן בתר ימין דעלמא, לענין נטילת לולב, ואילו בסי' קפג פסק דיש מי שאומר שאם המברך איטר, אוחז הכוס בימינו, שהוא שמאל כל אדם. ותירץ כי אף דקי"ל דיש מי שאוסר ס"ל כוותיה, ומ"מ לא ללמד על הכלל בכל דוכתא דקאמר מרן יש מי שאומר הכי הוי, דודאי משכחת לה דכי איכא פלוגתא קאמר ויש מי שאומר, וכאן סמך מרן על ביאורו לקמן דהלכה כן שם. אך מ"מ סיים כן נראה לי ליישב קצת ודוחק. עכת"ד. וכ"כ הרב גט פשוט, הביאו הפתחי תשובה (אה"ע סימן קנד אות טו). והביאם לכל הני אשלי רברבי הרב שדי חמד (ח"ו דף 89 רע"א). וכ"כ הביה"ל (סימן שג סעיף יח ד"ה והשתא). ועוד ראיתי ליד"נ הרה"ג רבי דוד ביטון שליט"א בספרו הבהיר פתח הבית (סימן קצח דף תקכ סוע"ב), דהביא לשו"ג (סימן קצח ס"ק עב) דכ"כ שוב, כי שפיר אמרינן סתם ויש בשני מקומות שונים.

ג. (((ברם))) לכאורה יש לחלק בין נידו"ד לשו"ג וסיעתיה הנזכ"ל, דשאני התם שהסתם סותר ליש, ולכן על כרחך שמרן פוסק כחד מינייהו. אך כאן בנידו"ד, יש צד שמרן תופס לחומרא כמו ב' השיטות, ואע"ג שכל שיטה אינה סוברת את חומרתה של השניה, אך מ"מ במרן שפיר איכא למימר דתפס לחומרא כשתיהם, כי אין סתירה מעשית בין סעיף מ דאסר כובע מצד אהל, ובסעיף מא מצד טלטול, כיון דמתווספת חומרא באופנים שונים שאין איסור אהל, לאוסרו עוד מדין טלטול, וכגון כשהכובע רך, או שאין בשוליו טפח, או שהיה חבוש בכובע כבר מער"ש, ובעוד אופנים שבהם אין איסור אהל, ומ"מ פסק מרן דעדיין אסור מצד טלטול ד' אמות, וכן להפך יש אופנים שאין איסור טלטול, בכגון שהכובע מהודק, או שאין תחתיו כסוי נוסף, או שלובשו בבית, משא"כ מצד איסור אהל איכא. ויש פנים לומר כי מרן נמשך אחר הכל בו (סימן לא דף כז, ובהוצאת ר' דוד אברהם עמ' לו) דהביא את ב' שיטות הראשונים, וכתב וטוב לצאת ידי שניהם. וכ"כ הארחות חיים (סימן קלח). ובאמת כי פוסקים רבים ועצומים למדו כן במרן, שתפס לחומרא כב' הפירושים וכבסמוך. וכן יש לחזק זאת עוד, דאת"ל כדברי הרב בני ציון דהוי סתם וי"א, א"כ הו"ל למרן בסימן מא לכתוב ויש מי שאוסר לצאת בכובע שבראשו, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח וכו'. ואילו מרן כתב את סעיף מא בזה"ל, לצאת בשבת בכובע שבראשו וכו' יש מי שאוסר, משמע דשיטה זו אינה חוזרת על הסעיף הקודם, אלא הוא דין בפנ"ע.

(((וכ"כ))) כמה פוסקים ללמוד במרן, דתפס כמו שתי השיטות לחומרא, דכ"כ בספר עולת שבת (סימן שא ס"ק סב) דהמחבר פסק כאן כחומרת ב' הפירושים. וכ"כ הרב מחצה"ש (ס"ק נא), וכ"כ בספר ערוך השלחן (סעיף קיב, אך כ"כ בדרך קושיא על מרן שתפס לחומרא כב' הפירושים), וכ"כ בספר מנחת שלמה (סימן שא ס"ק מ), ובספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כז סעיף נח).

(((וכן))) מוכח מדברי הט"ז (ס"ק כז) דביאר את דברי מרן בסעיף מא דאסר כובע מצד טלטול, דמיירי כשנכנס השבת היה כבר הכובע על ראשו, ואז אין איסור אהל בכובע. דאל"כ תקשי, מאי קמ"ל מרן דכובע זה אסור, תיפוק ליה דאסור מדין אהל. ולכן העמיד את דברי מרן בסעיף מא באופן שאין איסור אהל. ומבואר א"כ, דלומד במרן דתופס לחומרא כב' הפירושים, דאת"ל דהוי סתם וי"א, א"כ קושיא מעיקרא ליתא, דסעיף מא בא לאסור רק מדין טלטול ולא מדין אהל, וא"כ מיירי דוקא ברחב טפח, דהיש מי שאוסר אוסרו מדין טלטול ולא אהל. [ולעצם תירוצו של הט"ז, ע' במאמ"ר (ס"ק ל) דדחאו שא"א להעמיד באופן זה, דא"כ יהיה צריך להסירו קודם שבת, כדי שלא יצטרך לסתור אהל עראי בשבת כשיסיר לכובע. וכ"כ לדחותו בספר מקור חיים (סעיף מא). ואולם בספר נהר שלום כתב, כי ב' הפירושים אמת (של הט"ז והמ"א שבסמוך), וכן משמע מהמשב"ז (ס"ק כז) דמסכים עם הט"ז] . וכן עמדו לתרץ את קושית הט"ז כמה פוסקים בדרכים שונים, וא"כ כל הני ס"ל דמרן תופס כמו ב' השיטות. דכ"כ המ"א (ס"ק נב) לבאר דמרן מיירי בסעיף מא, בכובע שאינו רחב טפח, שאז אין איסור אהל. וכן ביארוהו למ"א הלבו"ש והמחצה"ש במקום. וכ"כ המחצה"ש (הנ"ל ס"ק נב) ביאור נוסף במרן דמיירי בכובע משופע שאין בו איסור אהל, וכ"כ המאמ"ר (ס"ק ל) כמ"א, וכ"כ בספר מקור חיים (סעיף מא) וכ"כ בשתילי זיתים (ס"ק קא).

ד. (((אך))) באמת קשה על כך, כיצד תפס מרן במח' הפוסקים שתי שיטות הפוכות, הלא אם פוסק כר"ח, היינו דלא כרש"י, ואם כרש"י היינו דלא כר"ח, וכדהקשה הערוך השלחן (סעיף קיב). ועוד כיצד עזב מרן את דרכו לילך בתר רוב עמודי הוראה. ועוד, דהוי מילתא דרבנן. ומכח הא כתבנו (בסימן לב אות ג) כי העיקר בדעת מרן תופס כסעיף מ מדין אהל, כיון שב' עמודי הוראה ס"ל הכי, ולכן כתב מרן את סעיף מ בסתם, אך חש להחמיר כשיטות האוסרים, שהם רוב הראשונים, והוא מחומרא ולא מדינא, ולכן כתב את סעיף מא בל' יש מי שאוסר. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד (פארדו ח"א או"ח סימן א סוד"ה ואיך), דהעיקר בדעת מרן כר"ח וסיעתיה והחמיר כרש"י, וכמש"כ הכל בו דנכון לחוש לשניהם (וע' בש"כ שם להעיר על המכתם לדוד). וגדולה מכך יש לבא ולהעיר דהן אמת דסוגיאן דעלמא להכריע בדעת מרן כשפוסק בל' יש מי שאומר דהכי קי"ל, ומפני שראה שדין זה נאמר בפוסקים יחידים על כן נקט ל' יש מי שאומר, וכאשר יבואר בהמשך ובהערה, ברם רבים לוחמים על כלל זה, וסוברים דנקט ל' יש מי שאומר מפני שאינו סובר כן, ע' בספר יד מלאכי (כללי השו"ע אות יב), ובספר ארץ חיים סתהון (כללים שבריש הספר כלל כג), ובשד"ח (כללי הפוסקים ח"ו ס יג אות כב), ובשו"ת יבי"א ח"ב (או"ח סימן ד אות ג), ועוד לו (שם סימן ח אות ד), ועוד ח"ג (יו"ד סימן ח אותיות א,ד). ועוד ראה לידידי הרה"ג רבי בן ציון מדאר שליט"א בשו"ת ודברת בם (סימן ד הערה ב) מפי ספרים וסופרים דנחלקו בכך גאוני עולם. וכן מסיק לענין דינא בדעת מרן דלא ס"ל כיש מי שאומר הרה"ג רבי אליהו בנימין מדאר שליט"א בספר ויען שמואל (ח"ה סימן כח) ע"ש מפי ספרים וסופרים הסוברים דלא קי"ל כיש מי שאומר. אך לענ"ד זה אינו וקי"ל כיש מי שאומר, וכאשר יבואר כאן בהערה יש מי שאומרומדי שוטתי בהאי מילתא, הנני להזכיר את הפוסקים שראו עיני הסוברים דלא קי"ל כיש מי שאומר, דכן כתב בשו"ת דרכי נועם (חלק אה"ע סימן א ד"ה בעי) דעל ל' השו"ע יש מי שאומר כתב, משמע דמספק ליה, ואזלינן בה לחומרא. וע"ע לו (סימן נג ד"ה וראיתי). וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו' קמא חאה"ע סימן יז ד"ה כ"ז), דלשון זו דרכו של השו"ע לומר על דברי יחיד שאין הלכה כמותו. וכ"כ עוד במהדו' תניינא (חו"מ סימן מ). וע"ע בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן לח סוד"ה וכיוצא) שכ"כ הרב גט פשוט בדעת מרן. ואולם איהו גופיה הרב חיד"א פליג וביאר שכוונת מרן שם להורות דעביד כמר עביד (ושם בבדק הבית תמה על דעת זו). וע"ע בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א ס"ס מג ד"ה מכ"ש) דדרכו של ש"ע לומר (לשון יש מי שאומר) על דברי יחיד שאין הלכה כמותו. וע"ע בזה בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן קלט). וע"ע בשו"ת חת"ס (ח"ה סימן קד ד"ה ועוד) שכתב על לשון זו ברמ"א דלא ברירא ליה. [וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז פ"א פרק ט אות כו) גבי המאירי דמשמע דרק יש מי שאומר סובר, אבל סוגיאן דעלמא היא דלא כן, ע"ש.] והנה ראיה לשיטה זו נמצאת בשו"ע (אה"ע סימן צב ס"ב) דהיש מי שאומר היא דעה יחידאה, וכל הראשונים שהובאו ביתה יוסף פליגי עליה, וזה מורה ובא דלא ס"ל למרן כן.הסוברים דהלכה כיש מי שאומר, כ"כ בשו"ת שופריה דיעקב (ח"א סימן ה) בדעת מרן, ודרכו לכותבה כן לפי שהיא סברה יחידית, (וע"ע אליו בח"ב חו"מ סימן ז ד"ה גם). וכ"כ בשו"ת זבחי צדק (חאו"ח סימן כט ד"ה אבל) על פי הסמ"ע ודעימיה כי אורחיה דמרן דס' מחודשת דלא איתפרשא בשאר פוסקים מייתי לה בלשון יש מי שאומר. ולך ראה לשו"ת רב פעלים (ח"ד חיו"ד סימן י) דכמה פוסקים תפסו הכי, וכן משמע שהבין בדעת מרן הרב פעלים גופיה. (ברם לענין דינא החמיר באיסור תורה, וגם הביא דהשו"ג במקום כתב דמרן כתב בל' יש מי שאומר מפני הקושיות שיש להקשות על דעת זו). ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א אה"ע סימן י ד"ה ולדינא) כתב דתפסינן כיש מי שאומר. וכ"כ בח"ב (או"ח ר"ס מו) גבי פסק השו"ע (סימן תקסו ס"ו) ושכ"כ המאמ"ר במקום, ובשו"ת זרע אמת (חאו"ח סימן פו), וכ"כ עוד שם (חיו"ד סימן נא), וכ"כ מו"ר שליט"א בספריו הנזכרים לעיל, וכ"כ בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ד סימן יז אות ח) גבי פסק השו"ע בזיבת דבר לח (יו"ד רס"ס קצ). וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן לו אות ד).ובאמת שכן דרכם של נושאי השו"ע להבין בדעת מרן דהכי ס"ל בכל מקום, וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן לב ס"ק קפ) על דברי מרן שכתב בל' יש מי שאומר שאין חולק בזה, ושדרך המחבר כן בהרבה מקומות, וכמש"כ לעיל (ס"ק קכג). עכ"ל. וחזינן דכן הסכמת כל הפוסקים כמרן שם, וא"כ כן סוברים כולם, (למעט דעת הב"ח), ע"ש. וכן ראה בעוד הרבה מקומות בשו"ע שכתב מרן בלשון יש מי שאומר, וכלל אין מי שחולק בזה באותם מקומות, וכן הסכימו ונמשכו כל הפוסקים אחר מרן שם, וזה מורה ובא דכל הני פוסקים למדו הכי במרן, שלשון יש מי שאומר סבירא ליה הכי. וכגון כן הוא בשו"ע (סימן נד סעיף ג), ועוד (סימן עד ס"ד) וע"ש במ"ב (ס"ק טז) שכן הסכמת הפוסקים כמרן. וכן הוא בשו"ע (סימן צ סעיף יז), ועוד (סימן קב סעיף ב), ועוד (סימן קלה סעיף יא), וכן הוא (סימן קנג סעיף יח, ורק שהמ"א כתב שנשתנה המנהג, ועל כן השיג, אך לית מאן דפליג שכן דעת מרן, וגם שכן הדין במקום שאין מנהג). וכן הוא (סימן קנח סעיף ג) ועוד (סימן קסח סעיף יא) וכן (שם סעיף יב) וגם (סימן שכ סעיף כ), ובשו"ע אה"ע (סימן צ סעיף ח) שכן עיקר, וכן מוסכם בב"י שם, וכן הסכמת כל הפוסקים שם, ועוד כן יראה הרואה רבות כאלו וכיוצ"ב בשאר דוכתי בשו"ע, וכאן עמד קנה, כי די בזה. ומעתה אם נבוא למנין, כמעט שיתבטלו הסוברים דלא קי"ל כיש מי שאומר, כי לך אסוף את כל הנושאי כלים שתפסו במרן בכל הני פסקים הנזכרים להלכה, דכולם סוברים כן.ולגבי קושיותיו של הרה"ג מדר שליט"א דאי ס"ל למרן הכי מדוע שינה מרן ולא כתב בסתם כדרכו, ועע"ש ראיות כאלו וכיוצ"ב בדבריו. לפי דרכו והכרחיו, הרי שגם את הכלל סתם ויש דקי"ל כיש, אפשר לעקור, כי מה טעם סטה מרן מכל המקומות שפסק בסתם, וכאן פתאום ראה צורך לחלוק כבוד לחולקים, או שהנוהגים כוותייהו ידעו שיש להם מקור נאמן למנהגם כמו היש, ואילו במקומות אחרים פסק בסתם ולא חלק כבוד לחולקים, אף שנכבדים ועצומים הם, וכן לא חלק כבוד למנהג. ומה שנאמר שם כי מרן פסק בסתם ויש ולא כתב רק את הסתם, כי באותה שעה בשעת כתיבת ההלכה ההיא רוח חלפה על פניו וחלק כבוד לדעות או למנהג, ואה"נ במקום אחר לא ראה צורך לפי הרוח שבאותה שעת הכתיבה, ולפי חוזק ותוקף מנהג המקום, או כיוצ"ב שאר טעמים שחולפים ברגעי כתיבה, שאי אפשר למנותם כי רבו ועלו למעלה ראש. אך אין לעקור על פי קושיות שכאלו את הכללים. וה"ה והוא הטעם אף הכא, לענין יש מי שאומר, ואכמ"ל ודי בזה. . ומ"מ אחר ראותינו כל זאת כי רבים המה הסוברים דלא קי"ל כיש מי שאומר, שוב הרבה יותר קל לומר שכאן באמת מרן אינו סובר כיש זה, מאחר וסתם בהלכה קודמת להיפך, ומה גם שכן דעת ב' עמודים. והלא אפי' גבי הכלל סתם ויש כל היכא שיש גלוי בב"י דקי"ל כיש, הכי נקטינן או כשרוב הפוסקים ס"ל הכי, ובעוד אופנים, וכמו שכתב השד"ח בכללי השו"ע (שם), וק"ו שיש לומר כן הכא גבי יש מי שאומר. ובפרט אחר דברי היד מלאכי כי כלל זה (גבי יש מי שאומר) הינו על דרך רוב, ויש יוצאים מן הכלל.

(((שוב))) ראיתי שיש לפקפק על טענתנו, מדוע עזב מרן את הכלל הגדול שקבע עליו את פסקי השו"ע ללכת אחר ב' מג' עמודי הוראה, דראיתי לשד"ח (ח"ו סוף דף 97 אות לג) דכתב בשו"ת מכתם לדוד (פארדו יו"ד סימן מח ד"ה ורבינו הרמב"ם כ'), אע"ג דבעלמא אורח צדיק (מרן) למפסק כתרי מנייהו רבנן דקיימי בחד שיטתא, הכא מיהא, להיות הדבר תלוי בגירסא, הלכך בהא ספוקי מספקא ליה אי נקטינן כוותייהו, דמאן לימא לן שהגירסא שנזדמנה לפניהם עיקר, והם שפיר פסקו לפי הנוסחא שלהם. עכ"ל. והלא כאן מח' הראשונים תלויה בגירסא, וכדביאר הרא"ש (פרק כ סימן ג) והביאו הב"י כאן. אך מ"מ נראה כי עיקר פסיקת מרן היא סעיף מ לאסור כובע מדין אהל, וסעיף מא הוא חומרא. אך לא מלאני ליבי לומר דבר זה אלא לסניף, כיון דיש צד אחר לומר דכל הני אחרונים שלמדו במרן שתפס לחומרא כב' הפירושים, היינו שלא הכריע ביניהם ותפסם לגמרי, כ"א בפנ"ע, כיון שלא הכריע ביניהם. ואע"ג שאין זו דרכו של מרן אלא להכריע בין הראשונים, מ"מ הלא מפורסמים הדברים כי כל פסקי מרן הם בתורת ספק ולא בתורת ודאי, [ולכן שפיר מצרפינן לס"ס ספק נגד מרן ואף אם שני הספיקות נגד מרן.] וכמבואר בשו"ת יבי"א ח"ז (או"ח סימן מד אות י), ובח"ו (אה"ע סימן ג אות ח), ובהקדמה לשו"ת אור לציון (ח"א), ובספר יוסף דעת (סימן יב אות ג), והביאו בספר אשבח בתהלתך בתשובה להסכמת הרה"ר לירושלים הגר"ש משאש שליט"א, ועע"ש, ובדברינו בספר מאור ישראל (עמ' של בהוצאת כולל מאור ישראל), ועוד שם בדברי ידידי הרה"ג רבי יצחק לוי שליט"א (עמ' קסט בהערה). וע"ע בספר רבי יוסף קארו (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קצד והלאה) מפי ספרים בזה. ועתה נדפס קובץ קול תורה (תשס"ג פרק ג) ע"ש באורך, ועוד (עמ' נז). וא"כ יתכן שמרן כאן לא הכריע ונקט לחומרא כמו שתי השיטות. ובפרט שכן מורה לשון השו"ע שחילק זאת לב' הלכות ובכל הלכה כתב לאסור והקורא סובר שהם שני דינים שאינם קשורים זה לזה. ומ"מ אחר עלות כל זאת נלע"ד דשפיר דמי לצירופי כצד דדעת מרן כסעיף מ עיקר, וסעיף מא הוא חומרא בעלמא. או כסוברים דהוי סתם ויש והלכה כסתם. או שנאמר שאין לפננו בירור בדעת מרן כי כמה פנים יש לנו בו, וכל כה"ג אמרינן דל מהכא דעת מרן, וכמש"כ בספר מאור ישראל (עמ' שכט), ובפתיחה לספר זה (סוף סימן א), וא"כ שפיר דמי לצירופי דעות הראשונים דאין איסור חבישת כובע ברה"ר, אלא האיסור הוא מדין אהל בלבד.

ה. (((וא"כ))) נמצא עד כה, כי יש לאסור לחבוש מגבעת, מאחר ורוח שאינה מצויה יכולה להפילו, וחיישינן דילמא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר. אלא דיש לבא ולהקל כאן מצד אחר והוא, דהנה ז"ל מרן סימן שא (סעיף מא), לצאת בשבת בכובע וכו' יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר. ע"כ. ומשמע, דכל שנאסר הוא ברה"ר, אך לחבוש כובע בכרמלית, משרא שרי. וטעמו פשוט, דכל שנאסר הוא מצד שמא תפיל הרוח לכובע, ושמא יטלטלו, ובכרמלית שכל איסורו מדרבנן, הוו ג' גזירות בדרבנן, ולא גזרינן. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד) וע"ע בהערה שבסמוך בזה, שכ"כ עוד פוסקים, ושכן מדוייק מכמה וכמה ראשונים. וא"כ שפיר חזו לצירופי כל הני אשלי רברבי דס"ל, כי רה"ר היינו שהולכים בו כל יום שישים ריבוא, וע' בשו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סימן לג אות ב) דמנה למעלה מעשרים ראשונים דס"ל הכי, וע"ע שם בהערה. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ה (או"ח כד) ובספר לוית חן (סימן לג), ובשו"ת אור לציון (ח"א סימן ל) וספר מנוחת אהבה ח"ג (פרק כז סעיפים נט,ס).

(((ואולם))) מרן בסימן שג (סעיף יח) פסק וז"ל, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת. עכ"ל. וא"כ מבואר, כי כשנאסר לצאת לרה"ר מדרבנן, נאסר אף לחצר, וכ"ש לכרמלית, (דע"ש בב"י, ובלשון השו"ע). וא"כ אף לדברינו יש לאסור. אך זה אינו, דלגבי הכלל שכל האסור מדרבנן לצאת לרה"ר אסור אף לחצר, האם כלל זה שכתבו מרן כאן (סימן שג ריש סעיף יח), חוזר אף על דין כובע, שנאמר בסימן שא, ע' כאן בהערה, כי יש בזה עיקולי ופשורי, והיא מח' אחרונים, והעיקר להקל. האם איסור יציאה בכובע מצד טלטול הוא אף בחצר ובכרמליתפסק מרן (סימן שא סמ"א) וז"ל, לצאת בשבת בכובע שבראשו, העשוי להגן מפני החמה, יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר. ע"כ. ומבואר לכאורה, דאיסור זה שייך רק ברה"ר. ומקורו טהור מרש"י שבת (קלח ע"ב ד"ה אלא) וז"ל, טעמא (דאסור לצאת עם כובע), לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר. ע"כ. וכ"כ עוד כמה ראשונים העומדים בשיטה זו, והדגישו דהאיסור הוא ברה"ר דוקא. דכ"כ הריבב"ן (שם), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם), וכ"כ רבינו יהונתן (שבת דף נו ע"א ד"ה לכילי) ובנמוקי יוסף (שבת קלח ע"ב), ובמהרי"ל מנהגים (שבת סימן לד) בשם מהר"י סגל, ובשבלי הלקט (סימן קז), וכ"כ בספר תניא רבתי (סימן יט ד"ה ולצאת) וכ"כ בספר התרומה (סימן רלט), ובמגיד משנה (פרק יט אות ח).איברא דאיתא בשבת (דף סד ע"ב) אמר רב, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר, וכ"ש כרמלית (כמבואר בטור ב"י ובשו"ע סימן שג סעיף יח). ע"כ. ופסקו מרן לקמן (סימן שג סעיף יח) בסתם ובשם י"א הביא לחולקים, וקי"ל כסתם. ונראה כי כלל זה, חוזר על כל דיני הוצאה, הן מצד הלשון כל שאסרו חכמים וכו' דמשמע דדין זה חוזר על כל דיני הוצאה. והן מצד הטעם דכשם דבסימן שג דמיירי לגבי תכשיטי אשה שנאסרו דילמא שלפא ומחויא, וכן כלל זה אמור על דברים החוצצים לטבילה, דאסורה לצאת בהם (כבריש סימן שג), דילמא איתרמי לה טבילה ותסירם, ושוב תטלטלם, ומכח הא אסרו אף לצאת עמהם לחצר, שמא תצא עמהם לרה"ר, ושמא תטלטלם. ה"ה י"ל נמי הכא, דמה טעם יש לחלק ביניהם.איברא דרש"י שם בסוגיא (דף סד ע"ב ד"ה כל שאסרו) כתב וז"ל, כל שאסרו חכמים בריש פירקין חוטי צמר, ופשתן, טוטפת, ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן ברה"ר. עכ"ל. ומבואר, דדין זה שאמר רב לאסור אף בחצר, חוזר על הדינים האמורים בריש פרקין, ולא על איסור יציאה בכובע הנאמר לקמן (דף קלח ע"ב) מדאיתמר סייאנא אסור. ואת"ל דדברי רש"י הם לאו דוקא, ורק שלא רצה להביא ממרחק לחמו. זה אינו, דתחילה תקשי דאין זה נכנס בדברי רש"י שם, שהדגיש דדין זה אמור על ריש פרקין. ולטעמיך היה לו לסתום דדין זה אמור על כל מקום שנאסרה הוצאה מדרבנן, ועוד שב וכתב רש"י דדין זה חוזר על שאר השנויים במשנה שם. ועוד בה, דא"כ מדוע פנה רש"י לריש פירקין, הלא בסמוך ונראה, בדף ס' ע"א כתבה המשנה לאסור לצאת בשריון וקסדא ובמגפים מדרבנן, וא"כ היה לו לכתוב דין זה על משנה זו, ולא להביא ממרחק לחמו מריש פירקין (דף נז ע"א).וכ"כ כדברי רש"י הנ"ל הריא"ז (פ"ו הל' ד אות א) וז"ל, כל תכשיטין שאסרו חכמים לצאת בהן לרה"ר, אסורה אשה לצאת בהן בחצרה או בביתה וכו', וכל תכשיטין שאסורה האשה להתקשט בהם, אפי' בחצירה ובביתה, כגון השירים שהן אצעדה, והנזמים, והטבעות וכיוצא בהן, הרי אלו מותר לטלטלן, הואיל ותורת כלי עליהם, וראוים לכסות בהם כלים קטנים. ע"כ. וא"כ כתב את דין זה רק על תכשיטי אשה. וכ"כ בספר התרומה (סימן שלט) וז"ל, השתא כל תכשיטין האלו אסורין, דילמא שלפא ומחויא, כגון טבעת וכו', ומחט וכו' ונזמי האף, וגם שאר דמנו במתניתין, אמר רב שאסרו חכמים לצאת ברה"ר, משום דילמא שלפא ומחויא, אסורין גם בחצר. עכ"ל. ומבואר, דחוזר על האמור במשנה הידועה, והיא בריש פירקין. ולכל הפחות כוונתו, דדין זה אמור על דיני המשנה, ולא על הברייתא. וכ"כ הנמוק"י (דף סד ע"ב ד"ה כל שאסרו) וז"ל, כל שאסרו, השנויות במשנה שאסור לצאת בהם לרה"ר, אסור לצאת בהם לחצר. וכן מוכח במאירי (דף סד ע"ב ד"ה כל שאסרו) דהביא בשם גדולי המפרשים, כי האיסור בכל הנ"ל לצאת לחצר, הוא שאינה מעורבת. והקשה על כך מדף כג ע"א, פוקק לה זוג ומטיילת עמה בחצר (בהמה שיש לה פעמון על הצואר, שם מוך בתוך הזוג, כדי שלא יקיש בו הענבל). אלמא דברה"ר אסור, ובחצר שרי. וכתב בתירוץ השני וז"ל, ויש מתרצים, שלא נאמרה בכאן אלא במה שאסרו מפני מראית העין, כגון אלו שאיסורם מחשש שלפא ומחויא, שמא יבואו להקל לצאת בו. אבל בשאר איסורין, כגון זוג שהוא משום משאוי, דוקא ברה"ר אסור, אבל בחצר מותר, כשאר דברים הנטלין לאדם בחצר. ע"כ.ולגבי מה הסברא לחלק בין תכשיטין ולבוש החוצץ לטבילה, שנאסר בחצר, ואילו כובע לא. י"ל ע"פ סברת הרשב"א בספר עבוה"ק (בית נתיבות ש"ג סוף פרק ב), והרמב"ן (דף סד ע"ב ד"ה אמר רב) והר"ן (דף כט ע"א, מדפי הרי"ף ד"ה אמר רב) והביאם הב"י (דף נז ע"ב) דס"ל, כי כל שאסרו חכמים לצאת ברה"ר, אסור לילך עמהם אפי' בבית, ובתנאי שהם דרך מלבוש או תכשיט, כיון דלבוש בהן בבית, חוששין שמא יצא בהן לשוק, שאין דרך לפשוט, דשוכח ויוצא הוא. ע"כ. ולפי"ז י"ל, דדוקא דברים שאינו מסירם כלל כתכשיט ולבוש, חשו שישכח ויצא כדרכו. אך כובע, שפעמים רבות מסירים אותו בבית, לא חשו כל כך, ושרו. ואף לדעת הסתם בסעיף יח, דפליגי עלייהו, וס"ל דבבית לעולם שרי, וכל שנאסר הוא בחצר. מ"מ נשתמש בסברא זו לבאר דאסרו בחצר מהאי טעמא, (ואילו בבית לא אסרו, דעד כדי כך לא רצו לאסור חז"ל). [ולענין האם קי"ל כסתם בסעיף יח, דהלא סעיף יז סותר לו, דמקורו הוא מדעת הרבינו ירוחם, ובב"י ביארו מרן דהוא עומד בשיטת הרשב"א וסיעתיה הנ"ל. וכיון שבסעיף יז כתבו מרן בל' יש אומרים, בלא שום חולק, אלמא דס"ל הכי. ומאידך בסעיף יח כתב בסתם לחולקים עלייהו, ובי"א לדעת הרשב"א וסיעתיה. ע' בזה בספר בני ציון ליכטמן (על סעיף יז) דהוכיח כי מרן חזר בו בשו"ע מהבנתו בב"י דהיש אוסרים בסעיף יז הם היש אומרים שבסעיף יח. כיון דרבינו ירוחם, שהוא מקור סעיף יז, פסק גם כסתם שבסעיף יח. וע"כ שמרן בכותבו את שולחנו הטהור, רוח אחרת חלפה על פניו, וחזר בו מרן בשו"ע מהבנתו בב"י דרבי"ו עומד בשיטת הרשב"א. ונמצא לפי"ז, כי קי"ל גם כסעיף יז, וגם כסתם שבסעיף יח, ועע"ש בבני ציון. וכ"כ הרב פמ"ג (א"א ס"ק יג).]ברם יש להקשות על דברינו אלה, מפסק מרן (סימן שג סעיף יג) וז"ל, לא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה, ואתיא לאתויי וכו'. וברור שהכלל שכתב בסמוך באותו סימן (סעיף יח) דכל שאסרו חז"ל לצאת בו לרה"ר, אסור אף לחצר, קאי גם על דין זה. ומקור דין זה הוא מברייתא (לקמן דף קמא ע"ב) וא"כ מבואר בדברי השו"ע דלמד, דהכלל הנ"ל חוזר על כל דיני הוצאה, ולא רק על הדינים האמורים במשנה. וגם בלאו הכי, כבר כתבנו לעיל, דהגמ' ומרן כתבו כלל זה בלא למעט דקאי רק על תכשיטים וכיוצ"ב, וא"כ ברור שהוא חוזר על כל דיני טלטול. אך מ"מ מכח הראשונים הנזכרים, ע"כ לדחוק, דכלל זה חוזר רק על הסימן שבו נאמר דין זה. אך עכשיו שראינו שגם בסימן זה גופא נצטרך לחלק דהכלל לא קאי על סעיף יג, וזה דבר שקשה מאוד להולמו. ברם מ"מ מאי אית לן למימר עם כל הני ראשונים. סוף דבר אני נבוך, ונוטה דעתי להשען על הראשונים ולדחוק טובא, דכלל זה לא קאי על סעיף יג, אך מ"מ לא ברירא לי בסכינא חריפא הכי. שיטות האחרוניםובאחרונים, האם איסור טלטול כובע אמור אף בכרמלית, או רק ברה"ר. דין זה שנוי במח', דהנה כתב בספר נחלת צבי (סימן שא ס"ק מ) ללמד זכות על מנהג העולם שיוצאים בכובע ברטיל, דכיון דאין לנו רה"ר אלא כרמלית, הוי ספק דרבנן (האם העיקר כר"ח וסיעתיה, ושרי לצאת עם כובע מדין טלטול, או כרש"י וסיעתיה דאסור), סמכינן בזה אדברי ר"ת ור"ח. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד) וז"ל, וכל שכן שהיה אפשר לומר, דדוקא ברה"ר דהוי דאורייתא, איכא גזירה. אבל לנו דלית לן רה"ר, כי הכל כרמלית דהוי דרבנן, הוי גזירה לגזירה, ולא גזרינן. עכ"ל. ונשענו על דבריו הכנה"ג (הגה"ט סימן שא), ובספר גור אריה יהודה (סימן שא ס"ק ה). וכ"כ בשו"ת פנ"י (ח"א או"ח סימן טז) הרב השואל והוכיח כנ"ל, מל' השו"ע והתוס' דכתבו, ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר, לאפוקי כרמלית. וביאר, דהוא מטעם גזירה לגזירה. והוכיח עוד זאת ממסכת שבת (דף יא רע"ב) איבעי להו כרמלית מהו (פרש"י, לעמוד ברה"י או ברה"ר, ויושיט ראשו לכתחילה לתוכו [לכרמלית] וישתה. ע"כ. דלעשות כן מרה"ר לרה"י או להפך אסרה קודם לכן הגמ'). אביי אמר, היא היא. רבא אמר, היא גופא גזירה, ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה. ע"כ. ואביי ורבא הלכה כרבא, ופסקוהו הפוסקים (רמב"ם (פט"ו ה"ב), ובשו"ע (סימן שנ ס"א)). וא"כ ה"ה בנדון דידן. ואפי' אביי גופיה, מודה בנידון דידן, דלא גזר אלא בהאי דינא, לא יעמוד אדם ברה"י וכו', דהואיל וחפץ בידו, גזרינן שמא ישכח וימשוך החפץ אצלו. וכן גבי לא יצא החייט במחטו סבר אביי, כיון שהמחט תחובה בבגדו, שמא ישכח ויצא. אבל בנידו"ד, שהכובע בראשו, לא יבא לידי איסור, אלא חיישינן שמא יפול, וזה לא גזר גזירה לגזירה. עכ"ל. ועע"ש. וכן פסק המ"ב (ס"ק קנג) דאיסור טלטול כובע, הוי רק ברה"ר, ולא בכרמלית.ואולם דייק בשעה"צ (ס"ק קצב) דהט"ז (ס"ק כז) ס"ל לאסור אף בכרמלית. וכוונתו לסוף דברי הט"ז (ס"ק כז) וז"ל, ותו נראה לי, דמי שיש לו כובע קטן תחת הברטיל, כנהוג בינינו. לא יצא בברטיל חוץ לעירוב, דהא בזה ודאי חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי. כיון שלא יהיה בגילוי הראש, כנלע"ד. עכ"ל. ומבואר, דאוסר חוץ לעירוב, אע"ג דשם הוא כרמלית לכל הדעות. וכן העתיק את אלו דברי הט"ז הרב באר היטב (ס"ק לב), וכן דעת הפמ"ג (משב"ז ס"ק כז ד"ה וברטיל) דהביא לנחלת צבי דכתב להקל מטעם דהוי ספיקא דרבנן לקולא בכרמלית. וכתב לדחותו ע"פ דבריו לעיל, כי למד דהר"ח מסכים לחומרת רש"י. אך לכאורה כבר דחינו דבריו לעיל (סימן קודם אות ב). ולענין הלכה נראה, דהוי ספיקא דרבנן לקולא. ובפרט שנראה כן עיקר, וכדמוכח מדברי הראשונים. האם יש סמך למנהג הנשים לצאת בימינו בתכשיטים לרה"ראך גם לצד שכלל זה שכל שאסרוהו מדרבנן לצאת בו לרה"ר אסור אף לחצירו, חוזר על כל דיני טלטול, עדיין אפשר לטעון טענתינו שכובע לא נאסר ברה"ר. דהלא הביאו הראשונים ומרן בסעיף יח, כי המנהג להקל לנשים להתקשט בתכשיטין, וזה שלא כסתם בריש סעיף יח, דאסור. וקי"ל כמנהג נגד מרן, וא"כ מנהג זה תקף אף לעניין הכובע דשרי. אך תחילה זה אינו, כיון שהמנהג אינו אלא בתכשיטים, ולא בכובע. ועוד בה, כי מרן כתב למחות במנהג זה. דהנה בסעיף יח אחר שכתב בסתם לאסור אף בחצר, שוב הביא לחולקים בל' יש אומרים, וכתב, והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין, ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות, ואל יהיו מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן, על פי סברא אחרונה שכתבתי, שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור, הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית, ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר. ע"כ. וא"כ לגבי המנהג האם יש לו מקור, מבואר יוצא מדברי מרן דיש שכתבו כי אין לו שום סמך, ורק מוטב שיהיו שוגגין. ויש שכתבו דיש להם ע"מ שיסמוכו. ומאחר שמרן כתב זאת על דרך יש, ויש, א"כ קי"ל כיש בתרא. אלא דבסוף הסעיף הוסיף מרן וכתב וז"ל, ומכל מקום, צריך להזהיר לנשים, שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קשוריהן, ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו. עכ"ל. ומבואר, דמה שישמעו לנו, צריך לומר להן. וא"כ מפורש, כי מרן נוקט כטעם שמוטב שיהיו שוגגות, ולכן כשישמעו לנו יש לומר להן. וכ"כ בביה"ל (ד"ה כי בזה) בשם האחרונים. אולם המ"ב גופיה (ס"ק סז) כתב לבאר אחרת, דמה שסיים מרן, מיירי במחט המעמדת קישורים, ואם אין בה צורך להעמדת הקישורין, אינה תכשיט כלל, ובזה לכו"ע אסור. ע"כ. ולפי"ז יצא דדעת מרן כן לתת סמך למנהג, וכנ"ל, ומה שסיים (בסוף סעיף ח) הוא באופן שאינו תכשיט, ובזה אין מי שמתיר. וכן ראיתי שכתב הפמ"ג במשב"ז (ס"ק יב) באחת מהדרכים לבאר לדברי מרן הנ"ל. אלא דקשה על פירוש זה, כיון דמקור סיום דברי מרן מבואר בב"י (דף נו ע"ב סוד"ה ולא תצא), דהוא מדברי הגאון מההר"י אבוהב דכתב וז"ל, אבל מחט שמעמיד בה קישוריה, יכולה לצאת בו. אבל יש להזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה לזה, שאם תוציא יותר מזה, אסור. והני נשי דידן, אינם נזהרות בזה, וראוי לגעור בהם, שאפילו לא יגעור בהן על התכשיטין האחרים, לפי שלא ישמעו לנו ומוטב שתהיינה שוגגות וכו', בזה ישמעו דברינו, שאין להם תועלת כל כך בזה. עכ"ל. ומבואר יוצא דקורא להני מחטין, תכשיטין, ודלא כפירוש הפמ"ג והמ"ב דאינו תכשיט. וכ"כ קודם לכן הב"י מדנפשיה לבאר לסמ"ג וסיעתיה דהוא מדין תכשיט, ע"ש. וכן הביא עוד לרבינו ירוחם שכתב כן שהוא תכשיט, ועל זה הוסיף הב"י, שגם הגאון מהר"י אבוהב כתב כן, וכפי שהובאו דבריו לעיל. וא"כ הוא מבואר דהוי תכשיט. ומכאן יוצא א"כ, דאסור לצאת בתכשיטין לרחוב בשבת, וכל מה שנהגו כן בזמנינו אנו לרה"ר שאין בה עירוב, ולא מוחין בידם לצאת בהן, הוא מפני שמוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין.שוב ראיתי לשו"ת אור לציון ח"ב במבוא (סוף אות א, ואות ב) דכתב לבאר את הסתירה במרן מסימן שג (סעיף יח), דכתב כי אין לנו רה"ר בזמה"ז, ולכן שרי לנשים לצאת בתכשיטין. לסימן שמה (ס"ז) דבסתם כתב, כי רה"ר הוא רחב טז' אמה. כי במקום שראה מרן שאין דברי החולקים דחויים לגמרי, חשש לדבריהם במקום שיכול בקל לעשות כמותם. ולכן בסימן שמה דאיירי באיסור הוצאה ד"ת, חשש למחמירין. משא"כ בסימן שג, דמיירי בהוצאת תכשיטין דרבנן, לא חשש מרן. וכן פסק באור לציון (ח"ב סימן אות יא) דיכולה אשה לצאת בתכשיטיה עליה, גם במקום שאין עירוב. עכ"ל. וכן כתב בספר ילקו"י (ח"ב עמ' צט) כבר נהגו הנשים להקל לצאת בשבת לרה"ר בכל מיני תכשיטים שהם לנוי וקישוט וכו', והמחמירות שלא לצאת לרה"ר עם תכשיטין כלל, תע"ב. עכ"ל. ולמד כן מדברי מרן בסעיף יח. ועוד ראיתי לשו"ת מים חיים (משאש ח"ב סימן קכג) דהתיר לכתחילה בלא פקפוק וז"ל, ומה גם שבזה"ז האדם יראה לעינים, שאף הנשים שהן שחצניות, שדרכן להראות לחברותיהן, כמ"ש בירושלמי דשבת פ"ו ה"א, בטלו מנהג זה האידנא, כי לבנות גילן או למעלה מהן, אינן מראות שכלן מתאימות, ולמטה מגילן אינן חשובות בעיניהן להראותן, ומה גם בדרך הילוכן. וא"כ, אזדא ליה טעמא דשלפא ומחויא. ובפרט האידנא דליכא רה"ר רק כרמלית דרבנן, כמ"ש בספר מים חיים ח"א סימן ק. עכ"ל. אך ע"פ האמור, כל זה אינו, כי מרן בסוף סעיף יח גילה דעתו דס"ל כי אין למחות בנשים מצד דמוטב שאל יהיו מזידות, וא"כ לא ס"ל לטעם שכתב הרב מים חיים מדנפשיה, והוא הטעם שהביא הרמ"א בסעיף יח, אלא ס"ל לאסור. וכן ראיתי שכתב כדברינו בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פרק כז סעיף ב).וע"ע בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כז אות לז) דכתב, ונהגו הנשים לצאת בכל תכשיט בשבת, ואין למחות בידן, שיש להן על מה שיסמוכו. ע"כ. וביאר דהוא ע"פ השו"ע סעיף יח, דבסתם פסק לאסור, ובי"א הביא למלמדים עליהן זכות. ומ"מ לכתחילה נכון שיחמירו, כיון שסיים השו"ע, שצריך להזהיר הנשים שלא תצאנה במחטים שאינן צריכות להן וכו', שמזה שאין להם תועלת ישמעו לנו. ע"כ. ומוכח דלכתחילה אין ראוי לסמוך על המתירים, וכ"כ המ"ב בביה"ל. עכת"ד. ולכאורה לא דק, כי מסיום דברי מרן מוכח דתפס כמוטב שיהיו שוגגין, וכ"כ הביה"ל. ודלא כדבריו בביה"ל שלמד בו כי לכתחילה נכון שיחמירו. דהנה הביה"ל על דברי מרן שכתב כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו, כתב המ"ב וז"ל, משמע, דאין סומכין על היתרים הללו כל כך, ורק שלא למחות להן, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' [אחרונים]. עכ"ל. ומבואר, דלומד במרן דס"ל כטעם שמוטב שיהיו שוגגין, ושאין סמך למנהג, ואין כוונתו לומר דלכתחילה נכון שיחמירו בזה. [ואולי הטעהו ל' הביה"ל שכתב למילה "כ"כ" ודו"ק, אך כונתו ברורה כנ"ל. וכן למד בביה"ל בספר שבתותי תשמורו הנ"ל (ח"ב פרק כז סעיף ב) כדברינו. ועוד תקשי, כי כתב שיש להם ע"מ שיסמוכו, ולכתחילה נכון שיחמירו בזה. ע"כ. וקשה, מה שייך לכתחילה בחומרא, ובפרט שכתב כי יש להם על מה שיסמוכו, והול"ל מיהו נכון שיחמירו בזה].אך גודל הקושי לומר כן הוא מבואר, כיון שהמנהג היום בחו"ל להקל בזה לצאת בתכשיטין, ואין פוצה פה ומצפצף, ולדברינו בודאי כל שיודע שישמעו לו צריך לומר, וא"כ כיצד זה שאף החרדים לדבר השם מקלים בזה.ואולי יש לבא ולתת סמך למנהג, אם נטען כי הכלל שבמנהג נגד מרן לא קיבלנו הוראותיו פירושו הוא, שמעיקרא לא קיבלנו הוראותיו בזה. וא"כ, אף שמרן מורה דאין סמך למנהג, וכל שאין למחות בהן הוא מצד שמוטב שיהיו שוגגין, ולא מזידין. מ"מ, אנו לא קיבלנו הוראותיו בזה, ושפיר יש סמך למנהג ע"פ התרומה וסיעתיה. ועוד ע"פ דברי הרמ"א (סעיף יח) דנתן סמך נוסף למנהג וז"ל, ויש אומרים עוד טעם להיתר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאים בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי. עכ"ל. ומקורו טהור מבואר בדרכי משה (סימן שא ס"ק ב), מדברי השלטי גיבורים (שבת דף כה ע"ב מדפי הרי"ף, סוף אות ב) ומדברי תוס' פרק כל כתבי, (וע' בהגהות והערות שם על הדרכ"מ). וכן ראיתי דכתב בספר ארחות חיים (שבת סימן רסא), ושם הרב המגיה ציין דכ"כ בספר המאורות (שבת דף נח ע"ב). ועוד כתב שם הארחות חיים לתת סמך להקל לצאת עם דברים החוצצים בטבילה וז"ל, ואיכא מאן דאמר, ה"מ דאיכא למיחש בהכי במקומות שטובלות בנהר, אבל במקומות שטובלות במקואות שבתוך הבתים, לית לן בה. עכ"ל. וכן ראיתי לרה"ג ר' דוד עובדיה (בספר רבי יוסף קארו בהוצאת מוסד הרב קוק עמ' קצח והלאה, מאמר לגבי שיטתו ופסקיו של מרן בעיר פאס), דהביא לדבריו של הגאון רבי אהרן בן שמעון (בהערה במפתחות ח"ב לספר משפט וצדקה ביעקב) וז"ל, אמר המגיה, צריך לידע, כי כל דיני הטרפיות שכתב הרב הגאון המחבר ז"ל (בעמ"ח משפט וצדקה ביעקב) להתיר, הם רק לארצות המערב הפנימי יע"א, שלא קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל בדיני הטרפיות, וגרירי בתר מנהגי רבותינו מגורשי קאשטילייא זיע"א, שהיו קודם שזרח אור מרן הב"י ז"ל בשנים הרבה, ובאו למערב מאז, ונתיישבו שם, ובתרייהו גרירי עד היום וכו'. כי הגאון המחבר הוא מבני בניהם של המגורשים, והתיר על פי המנהג. עכ"ל. ועוד הביא שכ"כ בספר זבחים שלמים (עמ' תריח), וכ"כ בשו"ת תורות אמת (ברדוגו דף קלט בקיצור התקנות), ושכ"כ בספר זבחי רצון (בהקדמה, מהדו' צילום כת"י). ע"כ. וכן ראיתי שכתב בשו"ת מים חיים (משאש ח"א סימן קנב) לענין לערות מים רותחים לקדרה שאזלו בה המים וז"ל, כי לגבי דין זה רבני המערב לא קיבלו הכרעת מרן בכלל כמה הלכות שלא קבלו בהם דעתו והמה ידועים אצל רבני מערב כמו דיני טרפיות הריאה ועוד כידוע. עכ"ל. וכן ראיתי לשו"ת יחוה דעת חזן (ח"א בריש הספר בפתיחה לדיני בדיקת הריאה עמ' 30 והלאה) דכ"כ מדנפשיה והביא לדברי הגאון כמוהרר"א בן שמעון הנ"ל בהגה על ספר משפט וצדקה ביעקב ועוד הוסיף דכ"כ הגאון מוהרר"ב ז"ל בפתיחתו לקיצור מנהגי בדיקות הריאה. ע"כ. ועע"ש. וכשם שבשאר דברים אשר לא קיבלנו בהם הוראות מרן, כגון בערוה החמורה, ובמקואות, כמבואר בהקדמה לספר טה"ב. וכיוצ"ב שאר דברים שלא קיבלנו עלינו בהם הוראות מרן, היינו דמעיקרא לא קיבלנו הוראותיו, לפי"ז יש סמך למנהג, כי אף שמרן כתב שאם ישמעו לנו נבטל את המנהג, לא קיבלנו הוראותיו נגד מנהג, ועל כן נסמוך על המקלים. אלא דמדברי הרב שו"ג בכללי השו"ע (אות י) משמע, דלגבי הכלל שלא קיבלנו הוראות מרן נגד המנהג, הוא מפני שכן הורה לנו מרן בהקדמתו לב"י, כי פסקיו הם אינם למקום שנוהגים אחרת, וכ"כ בעוד כמה דוכתי מרן בב"י, וא"כ כל שלא קיבלנו הוראות מרן נגד המנהג, הוא מפני שהב"י הורה לנו כן. ומאחר שכאן הב"י ראה למנהג, וכתב לבטלו, ממילא אין מקום למנהג, ולא שייך כאן לומר כי במנהג לא קיבלנו עלינו הוראות מרן. וע"ע במש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן יא אות י). ולכאורה נראה לפשוט זאת מהאי דקי"ל כי מנהג אף מאוחר למרן שפיר הוי מנהג, וכמש"כ בשו"ת יבי"א בכמה דוכתי, וכגון בח"ב (חאו"ח סימן כה אות יא), ובחלק ד (חיו"ד סימן כה אות ד), וכ"כ בשו"ת אור לציון (במבוא לח"ב), וכ"כ בספר ברכי נפשי סופר (ח"ב עמ' מה) ובעוד דוכתי בספריו. וכ"כ בהקדמת סידור תהילות יצחק. ועל כרחך דמה שבא כוחו של המנהג הוא מטעם שבמנהג לא קבלנו הוראות מרן מעיקרא, דאל"כ היה לנו לבטל מנהג חדש מדין מנהג בטעות, שהרי יוסד נגד מרן שקיבלנו הוראותיו, ועל כרחך דהיינו טעמא דהוי מנהג, מפני שנגד כוחו של מנהג לא קיבלנו הוראותיו של מרן. ומעתה בנידון דידן שפיר יש סמך הכא למנהג, אף שמרן גופיה ידע את המנהג וכתב שאין לו סמך. ועתה נראה לענ"ד להכריח כן מפסק מרן בהלכות יו"כ (סימן תרה) גבי מנהג הכפרות דכתב "יש למנוע המנהג". ופוק חזי מאי עמא דבר דשפיר המשיכו במנהג נגד הוראת מרן, וכמבואר באורך מפי ספרים בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן עא) דיש להשען על הראשונים המתירים, ואף שמרן ראם וכמבואר שם בב"י, ואף שמרן הורה דיש למנוע המנהג, בכל אופן י"ל שלא קיבלנו הוראותיו נגד מנהג, וה"ה יש לומר אף הכא, אף שמרן הורה לבטל המנהג, מ"מ בכה"ג לא קיבלנו הוראותיו. [וצריך עוד לעיין במקורות הדינים של מנהג נגד מרן ברב חיד"א ושאר גדולי הדורות, וכעת אין הפנאי מאפשר.]ומ"מ לענין נידו"ד, אע"ג שכתבנו כי אין סמך למנהג, מ"מ שפיר אפשר לצירופי לדעת התרומה וסיעתיה, וכנ"ל למעלה.

(((ואף))) אם נאמר דדין זה חוזר על דין כובע, שפיר איכא לצרופי לס"ס את דעת התרומה (שבת סימן רלט אמצע ד"ה תנן), ובד"ה פסק, ועוד לו (ריש סימן רמ) ועוד בסימנים שבסוף הספר (סימן רמ), והביאוהו תוס' שבת (דף סד ע"ב ד"ה רבי ענני), וכ"כ הסמ"ג (ל"ת סה דף יח ע"ב), וסמ"ק (סימן רפב עמ' רצט) והגהות מיימוניות (פרק יט אות י) דשרי לצאת היום בכל שנאסר מדרבנן לצאת ברה"ר, כיון שאין לנו בימינו דין רה"ר, וא"כ בזמנם אסרו חז"ל חצר אטו רה"ר, אך היום שאין לנו רה"ר, אין להחמיר בכרמלית אטו רה"ר. עכת"ד. וא"כ איכא הכא בנידו"ד ס"ס להקל, שמא כדעת ר"ת וסיעתיה דאין איסור בכובע מצד טלטול, אלא מצד אהל. ואף את"ל כרש"י וסיעתיה, שמא הלכה כסוברים דרה"ר תלוי בס' ריבוא, ושמא כסוברים שאין האיסור בכובע (שמא יטלטלנו ד' אמות) נאמר בכרמלית רק ברה"ר, ואת"ל דהלכה כפוסקים דדין כובע אמור אף בכרמלית, שמא כדעת התרומה וסיעתיה, דהיום אין איסור לצאת עם כובע, כיון שאין לנו אלא כרמלית. ולפי דעת המזמור לדוד הנזכ"ל (אות ד) שלמד במרן דחש לחומרא לדעת רש"י וסיעתיה ניחא יותר לומר את הס"ס הנ"ל. וביותר י"ל, ע"פ דעת הרב בני ציון והברכת יצחק הנזכ"ל (אות ב) דלמדו במרן כי פוסק בסתם (סעיף מ) כר"ת וסיעתיה, דאין איסור טלטול בכובע, א"כ שרי לצאת ברה"ר עם כובע כיון דס"ל למרן דאין בו איסור ולא חשו שיבוא לטלטלו ד' אמות. [וע"פ הנ"ל, יש לומר ספק נוסף והוא, שמא פסק מרן כר"ח וסיעתיה ע"פ הבני ציון, ולפי"ז אין איסור טלטול כובע. ואת"ל דמרן ס"ל לחוש לב' השיטות לחומרא, שמא הלכה כדעת הר"ח וסיעתיה. ושמא כתרומה דהיום אין איסור לצאת עם כובע, כיון שאין לנו כרמלית. ואין לדחות דהס"ס הראשון הוי ס"ס משם אחד. מכמה טעמי תריצי, תחילה, דהוי מוסיף, כיון דעל צד שמרן חש לחומרא לב' השיטות, היינו דאינו פסק גמור אלא חומרא. ואת"ל דהוי הכרעה, אז י"ל להפך דהוי מוסיף, כיון שהספק הראשון חזק יותר, כיון שבא מכח פסיקת מרן. ואף שאין כאן הוספה דינית, מ"מ מפורסמים דברי הנוב"י (חלק יו"ד סימן מא אות ד) שאפילו אין שום נ"מ בספק אחד בזמן הזה להתיר יותר מהספק השני, מ"מ בסברא כל שהיא שאנו מייפים את כח הספק הראשון מן השני, לא חשיב ס"ס משם אחד, אלא זה נקרא כשני שמות. ע"כ. והביאו מו"ר בספרו הבהיר טה"ב (ח"ב עמ' רסח) לענין ס"ס בין השמשות, שמא כר"ת דבין השמשות שלנו יום, ושמא כר' יוסי שבין השמשות הוא בסוף בין השמשות, ולפנ"כ הוי יום, ושמא בין השמשות יום. וכתב, דאף הספק שמא כר' יוסי, מתיר יותר, מטעם הנוב"י. ואף דבנידו"ד הספק השני אינו מוסיף על הראשון, אלא הראשון מוסיף, מ"מ גם בס"ס הנ"ל בבין השמשות הוא כך. וכ"כ עוד מו"ר בטה"ב (ח"א עמ' רלז ד"ה ובהיותי) ע"ש, לעשות ס"ס משם אחד, כיון שהוא מוסיף, אע"פ שהספק הראשון מוסיף על השני. ועוד בה, דכאן שפיר עבדינן ס"ס משם אחד, כיון דיש כאן ג' ספיקות, ובזה עבדינן ס"ס משם אחד וכמש"כ בטה"ב (הנ"ל ח"ב עמ' רסט) ובעוד דוכתי טובא. ועוד י"ל, ע"פ העין יצחק (או"ח סימן א אות יט) הביאו מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ו ס"ס לא בהערה) דס"ל דבדרבנן עבדינן ס"ס משם אחד, וה"ה הכא. וכ"כ בטה"ב (ח"א עמ' רלח), וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סימן ב אות ט). ומצד דאינו מתהפך, שפיר עבדינן ס"ס, אע"ג דאינו מתהפך, וכמש"כ מו"ר בספר טה"ב (ח"א עמ' תנב) ובעוד דוכתי טובא, ועיין בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן י אות ג), ועוד עיין בספר ביאור הלכה (סימן שד ס"א ד"ה וי"א)] . ואין לדחות, דאיכא הכא כמה ספק ספקא מכנגד לחומרא. כיון דבמילתא דרבנן לא עבדינן ס"ס לחומרא, וכמבואר בשו"ת יבי"א ח"ז (או"ח סימן נא אות ה), ועוד בחלק אה"ע (סימן ח אות יב), ובטה"ב (ח"א עמ' תלא).

(((מסקנא:))) מותר לחבוש כובעים שלנו אשר יוצאים עמהם בני התורה (הקרואים מגבעת) ברשות הרבים אף במקום שאין עירוב. [ואם יפול הכובע מעל ראשו, יגביהו ויניחו מיד על ראשו, ולא יטלטלנו ד' אמות בעודו בידו, כדי שלא יכשל באיסור טלטול ברה"ר.]

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5