——–
תוכן התשובה בקצרה
א. מבואר בשבת קיג דאסור לפסוע פסיעה גסה, וכ"פ מרן בשוה"ט (סימן שא סעיף א). ב. דעת רש"י וסיעתיה, דפסיעה גסה היינו צעד יותר מרוחב אמה. ואילו דעת הרי"ף והרמב"ם ועוד, דהוא דילוג וריצה. וכן דעת מרן השו"ע. ג,ד. וזהו שלא כדברי מאן דכתב בדעת מרן דפסיעה גסה היינו יותר מרוחב אמה. ה. והן אמת כי הפמ"ג וסיעתיה למדו דיש שני איסורים נפרדים, איסור ריצה, והיינו אפי' בפסיעות קטנות, ואיסור זה שייך רק בשבת. ואיסור פסיעה גסה, אף בלא ריצה, ושייך אף בחול. מ"מ דעת מרן אינה כן, וכדמפורש לו בהלכות תפילה (סימן צ סי"ב) וז"ל, מצוה לרוץ כשהולך לביהכ"נ, וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה. אבל כשיוצא מביהכ"נ אסור לרוץ. עכ"ל. ומפורש דס"ל, כי פסיעה גסה היינו ריצה. וכן מבואר ברמב"ם ועוד. ו. לרש"י וסיעתיה דס"ל דפסיעה היא יותר מרוחב אמה, הכוונה אמה יחד עם כף הרגל, ולא לרווח אמה בין שתי כפות הרגלים, דכן מוכח מכמה ראשונים, וכ"כ האחרונים. ז. וכ"ז הוא לאדם ממוצע, אך לאדם גדול פסיעה בינונית שלו היא יותר מאמה. וכן מוכח מהאו"ז ועוד. סיכום.
(((נתתי))) אל לבי לחקור ולדרוש, אודות מה שאנשים רבים ממהרים בשבת, ופוסעים פסיעות רחבות יותר מאמה, האם יש לכך מקור וסמך בהלכה, או שמא לא. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. א. (((פסק)))
מרן (סימן שא סעיף א) אין לרוץ בשבת, אלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לביהכ"נ, או כיוצא בו. ע"כ. וכתב שם המ"א (ס"ק א) ואף בחול אסור פסיעה גסה, דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו. עכ"ל. ומבואר א"כ, דאסור לפסוע פסיעה גסה, הן בשבת, והן בחול. ומקורם טהור, מהא דאיתא בשבת (קיג ע"א) מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ובעמ' ב הקשתה הגמ', שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול מאי היא, כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר ר' אבא אמר רב הונא, היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה מותר, ואם לאו אסור. מתקיף לה רבא, היכי ליעביד, ליקף (פרש"י, למקום שהאמה כלה שם), קמפיש בהילוכא. ליעבר (שישים רגלו במים), זימנין דמתווסן מאני מיא, ואתי לידי סחיטה. אלא בהא כיון דלא אפשר, שפיר דמי. אלא כדבעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת. א"ל וכי בחול מי הותרה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי. ע"כ. ומבואר יוצא, דיש איסור בשבת ובחול לפסוע פסיעה גסה.
מהו איסור פסיעה גסה
ב. (((ונחלקו))) הראשונים מהו איסור פסיעה גסה, דרש"י (שם ד"ה מהו לפסוע) פירש, פסיעה גסה יותר מאמה, פסיעה בינונית אמה. עכ"ל. ומבואר, דגדר פסיעה גסה תלוי בגודל הפסיעה, ולא במהירות הצעידה. וכ"כ רבנו יהודה גאון בהלכות פסוקות (הל' חיה), וכ"כ הבה"ג (שבת פרק טו ד"ה ומחייב). וכ"כ ההגהות אשרי עירובין (פרק ד סימן ב), וכ"כ המאירי שבת (דף קיג ע"ב) סוף ד"ה מטכסיסי וז"ל, ופסיעה גסה פירשו בה, כל שהיא יותר מאמה בת ששה טפחים. עכ"ל. וכ"כ האור זרוע עירובין (סימן קמג), וכ"כ הנמוק"י (שבת קיג ע"ב), וכ"כ הר"ן (שבת דף מב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה דלא ליפסע).
(((ומאידך))) כתב האגודה (תענית ס"ס ה), פסיעה גסה פירשו תוס', שאינו יכול רגלו ראשונה (ליגע בארץ), עד שיעקר רגלו שניה. עכ"ל. וכ"כ הסמ"ק (ס"ס רפא עמ' רפ) וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח, אבל לדבר מצוה מותר וכו'. ע"כ. וא"כ מבואר דזה שאמרה הגמ' פסיעה גסה הוא דילוג וריצה ולא צעד רחב בעלמא. וכ"כ בכל בו (סל"א עמ' קלז בהוצאת ר' דוד אברהם) כלשון זו, ומקורו מדברי הסמ"ק הנ"ל. וכ"כ הראב"ן (סימן שס) וז"ל, ולא יפסע אדם פסיעה גסה בשבת, והוא קפיצה שעוקר שתי רגליו מן הארץ, אבל פסיעה שמניח רגלו האחד קודם שיעקור השני שרי. ע"כ. וכ"כ הראב"ן (ברכות סימן קכט) לגבי מימרא דרב הונא בברכות (ו ע"ב), כל היוצא מביהכ"נ, אל יפסיע פסיעה גסה. וכתב וז"ל, כלומר, לא ירוץ. ע"כ. וא"כ ס"ל, כי ריצה ודילוג היינו הך, ושניהם קרואים פסיעה גסה. וכ"כ הסמ"ג (לאוין לקראת ס"ס לה ד"ו, כב ע"ג ד"ה יש דברים) וז"ל, ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ע"כ. וכ"כ הארחות חיים (שבת סימן תט), וכ"כ הריבב"ן שבת (שם) פסיעה גסה, שהולך במרוצה. ע"כ. וכ"כ הטור (ר"ס שא) כתיב אם תשיב משבת רגליך, ודרשו חז"ל, שלא יהא הילוכך של שבת, כהילוכך של חול. על כן אין לו לאדם לרוץ בשבת כדרך שעושה בחול. ע"כ. [ואודות מש"כ הטור ללמוד כן מדכתיב אם תשיב וכו', בזמן שבגמ' (שבת קיג ע"א) למדה כן מהמשך הפסוק מדכתיב מעשות דרכיך. ע' בזה בדרישה (ס"ק ד), ובא"ר (ס"ק ב), ובא"ז (סס"ק א), ובתו"ש (ס"ק א), ובחמד משה (ס"ק א), ובמאמ"ר (ס"ק א), יוקח נא (ס"ק א), ובערך שי (סעיף א), ובבני ציון ליכטמן (ס"ק א), ובשו"ת כרם חמד (משיח סימן ה אות ה והלאה)] . ומבואר יוצא מכל הני ראשונים הנזכרים באחרונה, דפסיעה גסה שנאסרה, היינו שמדלג ורץ. ואין קשר לגודל הפסיעה, אלא לכך שעוקר רגלו השניה, כאשר רגלו הראשונה עדיין אינה על הקרקע. ובספר בני ציון ליכטמן (סימן שא ס"ק א) כתב לדייק דהכי ס"ל נמי לרמב"ם דכתב (פרק כד הל' ד) ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שעובר מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ע"כ. ומבואר להדיא דס"ל, דפסיעה גסה היינו דילוג. ושכן משמע ברי"ף (דף מב ע"ב) אמר רב הונא, פגע באמת המים וכו', אלא בהא כיון דלא אפשר פסע ליה פסיעה גסה וקופץ לאמת המים. עכ"ל. ומבואר דפסיעה גסה היינו קפיצה. ע"כ.
דעת מרן
(((וכתב))) הרב בני ציון הנ"ל, כי מרן ס"ל כרמב"ם והרי"ף, כיון שכתב בשולחנו (ר"ס שא) אין לרוץ בשבת, ולא הזכיר כלל איסור פסיעה גסה, אלמא דס"ל דהאיסור הוא לרוץ. ע"כ. ונראה שכן עיקר בדעת מרן, כיון שיש לנו כאן שני עמודי הוראה דס"ל הכי, וברא"ש אין גילוי. וכל הני ראשונים הנזכ"ל דס"ל כי פסיעה גסה היינו רוחב אמה, לא הזכירו איסור ריצה, רק אלו הסוברים דילוג כתבו גם ריצה. וגם דהמילה ריצה פירושה שמרים רגלו האחת קודם שהשניה נוחתת על הקרקע, ולא כפירוש רוחב אמה, שהוא אף ששני הרגלים על הקרקע. ונמשך מרן אחר לשון הטור, שג"כ נקט איסור ריצה. ואף שהסוברים דפסיעה גסה היינו רוחב אמה בכלל דבריהם שריצה אסורה שהרי יש בה רוחב אמה, וכן הוא להדיא בברכות (ו ע"ב) לאסור ריצה בשבת. ע"ש. מ"מ מרן שכתב ריצה בלבד, דבריו מורים שלא כפירוש רוחב אמה, אלא ריצה כפשוטו. וכן מוכח מהרמ"א שהוסיף על מרן (ס"א) וז"ל, דאסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות. ע"כ. ומקורו מהאור זרוע, ומשמע דהוא ענין אחר. וכן נראה לענ"ד עוד להכריח כן מדברי מרן בסימן צ (סעיף יב) וז"ל, מצוה לרוץ כשהולך לביהכ"נ, וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, אבל כשיצא מביהכ"נ אסור לפסוע פסיעה גסה. ע"כ. ומפורש, דריצה היא פסיעה גסה. וא"כ מפורש פסיעה גסה ולא רוחב אמה, וכדעת האגודה וסיעתיה, דהיינו דילוג.
(((וכ"כ))) בקונטרס אחרון (סימן שא אות א) בדעת התוספות, והאגודה, והרמב"ם, שאין איסור כלל בפסיעה גסה, שכתב ואסור לדלג וכו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש דפסיעה גסה שבגמרא היינו דילוג, וכמבואר ברי"ף גבי אמת המים. עכ"ל. והביאו בשו"ת כרם חמד (משיח סימן ה אות ז). ועוד הביא שכ"כ הרב מנחת שבת (סימן צ בשיורי מנחה ס"ק א) וז"ל, מה שרבים נוהגין להקל בענין פסיעה גסה, הגם שיש ללמד עליהם זכות קצת, שיש להם סמך מהתוספות והאגודה ומשמעות הרמב"ם דמקלין בזה, כמבואר בקו"א דבי רב סימן שא סק"א, אך כל בעל נפש ראוי שלא יזוז אם אפשר מפסק הרמ"א ריש סימן שא דפסק לאיסור. עכ"ל.
(((כל))) קבל דנא עוד הוסיף שם בשו"ת כרם חמד מדנפשיה דכן נראה להחמיר מסתימות לשון מרן (סימן צ סי"ב) שסתם שאסור לפסוע פסיעה גסה, ומדלא ביאר דהיינו בדילוג, משמע כפשט פירוש הפוסקים, ולכן יש לחוש לכתחילה. ע"כ. ואולם ע"פ דברינו האמורים לעיל, יש לומר כל בתר איפכא, כי דעת מרן כאגודה וסיעתיה, וא"כ פסיעה יותר מאמה שרי, רק שלעולם רגל אחת תשאר על הארץ. שוב אחר העיון בדברי הרב כרם חמד הבנתי מה גרם לו ללמוד כן, והוא ע"פ המבואר בדבריו בריש סימן א, כי היה ברור לו שהמילים פסיעה גסה היינו פסיעה יותר מאמה, ולא דילוג. (וכדכתב כן שם בריש הסימן, ובשאלה בסימן ה). אולם שוב חזר בו (בריש סימן א) דברמב"ם ובכל בו שכתבו דהוי איסור דילוג וריצה, על כרחך למימר דלמדו כי פסיעה גסה היינו ריצה, וא"כ כן רצה לומר גם בדעת הטור שבריש סימן שא שכתב איסור ריצה (וכפי שכתבנו אנו לעיל), ובפרט אחר שכתב הטור בסימן צ וצריך לרוץ כשהולך לביהכ"נ, וכן לכל דבר מצוה, ואפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה. עכ"ל הטור. אלמא דס"ל דפסיעה גסה היינו ריצה. ועוד דבזה יובן מה שהביא הטור (ר"ס שא) את הדרשה שלא יהא הילוכך וכו', על איסור ריצה. ומדרשה זו למדה הגמ' בשבת, לאסור פסיעה גסה, אלמא דס"ל דפסיעה גסה היא ריצה. אולם לבסוף דחה זאת בדעת הטור, והוא מכח קושיא וז"ל, ברם קושטא קאי, דדוחק לומר דפסיעה גסה הנאמרה בתלמוד היינו ריצה. ע"כ. ומכח כן פירש בטור כי כוונתו דפסיעה גסה היינו רוחב אמה, וריצה שכתב, היינו שהיא כוללת פסיעה גסה. ועפ"ז המשיך הלאה בסימן ה לכתוב את דבריו הנזכ"ל.
ד. (((ואני))) תמה על עצמי, דאף אי יהיבנא כל דיליה, מ"מ מה היה בקושיא זו שהקשה, (דדוחק לומר דפסיעה גסה הנאמרה בתלמוד היינו ריצה), להכריחו לדחוק בטור אחרי שתי הראיות הנזכ"ל המכריחות שהטור עומד בשיטת הרמב"ם, והלא כשם שיתרצו הרמב"ם וסיעתיה על קושיא זו, כן יתרץ אף הטור. ואליבא דאמת לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא, כי המילים פסיעה גסה, בקל אפשר לפרשם דהיינו ריצה, ואין בזה דוחק כלל, וכאשר ראינו לעיל (אות ב) כמה ראשונים שכתבו כן להדיא. ובזה אדרבה שתי הסוגיות סוגיא דשבת (קיג) שנאמר בה פסיעה גסה, ומסכת ברכות (ו ע"ב) שנאמר בה ל' ריצה, יעלו בקנה אחד, כי הכל דבר אחד. וזו כוונת הרב המגיד על הרמב"ם (פרק כד ה"ד) דביאר כי מקורו של הרמב"ם הוא משתי הסוגיות הנ"ל. וממילא כשמרן בשולחנו הטהור כתב ריצה, היינו דס"ל כטור, ולכן נקט את לשונו, וכדרכו להעתיקו. וגם איהו גופיה ס"ל, כי המילה ריצה פשטות פירושה הוא דילוג, וכפי שהבאנו את דבריו שכתב (בריש סימן שא), ורק מכח קושייתו דחק בטור ובשו"ע כנ"ל. וכן כתב עוד לקמן בסימן ה (דף כז ע"ב ד"ה ולא אכחד). ע"ש. וא"כ מה לו לדחוק, ובפרט שקושיא מעיקרא ליתא וכנ"ל. [וכיון שבאנו עד הלום, רציתי להעיר בקיצור נמרץ עוד אלו הערות אשר מידי עיוני בספר הנזכר עלו ברעיוני, כי שם (בסימן ה ד"ה ולא אכחד) פירש לראב"ן הנ"ל שכוונתו פסיעה גסה לקפיצה בשתי הרגלים יחדיו. וזה אינו, אלא כוונתו לדילוג, וכדמסיים ואזיל. ומש"כ הראב"ן ברישא כוונתו שהרגל השניה אינה נוגעת בארץ, קודם שהרגל הראשונה עוזבת לארץ. ומה שכתב עוד לדחות את התורת שבת (שם בדף כו ע"ב), דס"ל כי לעולם אסור לרוץ בפסיעות רחבות מאמה אף לדבר מצוה. ועע"ש. לכאורה היפך הדברים כי ס"ל לתורת שבת דריצה ופסיעה גסה הוו שני דברים, וא"כ אדרבה, מפסקי הרי"ד ראיה לתורת שבת, ומהראב"ן דחיה לו. וכן מהטוש"ע (סימן צ) דחיה לדברי התורת שבת, ומ"מ מה שדחאו לתורת שבת מכמה ראשונים דמבואר בהם דשרי לפסוע פסיעה גסה הרחבה אמה לצורך מצווה בשבת, הוא אמת ויציב. ע"ש. וכן יש לדחותו מדברי מרן בסי' צ (סי"ב) וכפי שכתבנו כעת.]
(((ולפי"ז))) לדידן דאזלינן בתר מרן, שפיר דמי הא דמצוי הוא ונראה כי אנשים פוסעים במהירות בשבת יותר מאמה, כיון דלמרן האיסור הוא דילוג.
ה. (((ואולם))) מדברי הפמ"ג (א"א ס"ק א), ועוד לו בהלכות תפילה (סימן צ ס"ק כה) מבואר דס"ל בדעת מרן לאסור, הן פסיעה גסה הרחבה אמה, והן ריצה. כי המ"א (שא ס"ק א) על פסק מרן שאסר לרוץ, כתב המ"א כי אף בחול אסור לפסוע פסיעה גסה, והוקשה לפמ"ג, דא"כ מאי קמ"ל השו"ע דאסור לרוץ בשבת, תיפוק ליה דאף בחול אסור. וכתב לישב זאת הפמ"ג וז"ל, ובשבת י"ל, אף פסיעות קצרות פחות מאמה, כל שהוא בריצה אסור בשבת. ע"כ. דהיינו דהתווסף איסור בשבת על חול, שבחול נאסרה רק פסיעה גסה, ובשבת נאסרה אף ריצה בצעדים קטנים שאין ברוחבם אמה. והוציא כן מל' השו"ע ששינה מל' הגמרא שאסרה פסיעה גסה, ואילו מרן כתב "אין לרוץ בשבת", ועל כן למד הפמ"ג מלשון השו"ע דקמ"ל רבותא, דבריצה אסור אף כשאינה פסיעה גסה. וחזינן דזה פשוט לפמ"ג דלמרן פסיעה גסה דהיינו רוחב אמה (לפי הבנת הפמ"ג, וכלל לא העלה דבר אחר) פשוט שאסור, וזהו דינא דגמרא, דאסור לפסוע פסיעה גסה. וכן מבואר באשל אברהם בוטשאטש (במקום) דהסתפק האם מותר לפסוע פסיעה גסה בשבת לצורך מצוה [וכוונתו לרוחב אמה] , כיון דפורש לענין ריצה דמותר [בשו"ע סעיף א] , אך לענין ריצה לא פורש. ע"ש. ומבואר דס"ל, דהם שני דינים נפרדים ואסורים שניהם. וכן משמע מדברי הרמ"א הנזכ"ל. וכן ראיתי עוד דכ"כ כפמ"ג בספר תורת שבת (ס"ק א), לחלק בין ריצה בפסיעות קטנות לפסיעה גסה. וכ"כ עוד מדנפשיה כדברי הפמ"ג הנזכ"ל, בשו"ת אג"מ (ח"ח ריש סימן יח). ע"ש.
(((ברם))) באמת כל זה לדידהו אשר יוצאים ביד רמא' ואיהו ס"ל דיש כאן שני איסורים גם לרוץ וגם לפסוע רוחב אמה, ברם למרן שקיבלנו הוראותיו ס"ל דרק לרוץ אסור, וכאשר ראינו לעיל. והן אמת שהפמ"ג אמר את דבריו במרן. ברם לכאורה לא ראה את מח' הראשונים הנזכ"ל, ועל כן לא השית ליבו כי מרן דייק לאסור דוקא ריצה ולא פסיעה הרחבה אמה, וכאמור. וכן מבואר בדברי הסמ"ק, והכל בו, והרמב"ם הנזכ"ל דפסיעה גסה וריצה היינו הך. וכן מוכח מדברי ההגהות מיימוניות (פרק כד אות ב) שפירש כי מקור דברי הרמב"ם (שם הל' ד) דכתב אסור לרוץ ולדלג בשבת, הוא מהא דבעי מיניה מר' ישמעאל בר רבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת. וכ"כ לבאר את מקורו של הרמב"ם המגיד משנה במקום, והרע"א שם. וא"כ מבואר דלומדים ברמב"ם, כי פסיעה גסה היינו ריצה. וממילא אין מקור שנאסרה פסיעה רחבה אמה. וכן מוכח בכל הראשונים הנזכ"ל, דכ"א ביאר לדרכו מהו פסיעה גסה, וא"ת דס"ל דהוא אף ריצה, ואף פסיעה אמה, איך סתמו דהוא אמה, או דילוג, הלא הו"ל לפרושי דהוא גם דילוג וגם רוחב אמה. ולעצם קושית הפמ"ג הנ"ל מאי התווסף לן באיסורא דשבת על חול, תירצו אחרונים רבים ע"פ המהרש"א (שבת קיג ע"ב בחידושי אגדות ד"ה הילוכך), דקמ"ל כי בחול איכא סכנתא, ובשבת איכא נמי איסורא. וכפי שיובאו בעז"ה לקמן (סימן הבא אות י). ומ"מ מדברי מרן (סימן צ סעיף יב) מבואר דהוא דבר אחד, דפסק שם וז"ל, מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, אבל כשיצא מביהכ"נ, אסור לרוץ. עכ"ל. ומפורש דהוא דבר אחד. ולכל הפחות מבואר שכלול בריצה איסור פסיעה גסה, ואילו לפמ"ג ודעימיה זה אינו, כי ריצה אינה פסיעה גסה.
כמה הוא שיעור אמה בפסיעה גסה
ו. (((ואף))) לדעת הרמ"א וסיעתיה דס"ל כי פסיעה גסה היא פסיעה הרחבה יותר מאמה, יש קצת קולא לאדם גבוה וכבסמוך. ותחילה נבוא לבאר מהו שיעור אמה הנזכר. ונראה דשיעורו הוא אמה יחד עם הרגל הדורכת על הקרקע, ולא שיש רווח אמה בין רגל לרגל. וחלי הוא ע"פ המבואר באור זרוע (עירובין סימן קמג) דכתב וז"ל, וזה ששבת בבקעה, יש לו ממקומו אלפים לכל רוח. ויש לי ללמוד מכאן, דפסיעה גסה הנאסרת בשבת (קיג ע"ב), היינו שאין לפסוע יותר מאמה. דפסיעה בינונית היינו אמה, וכל יותר מפסיעה בינונית היינו פסיעה גסה. עכ"ל. ומבואר, דמתוך שהתירו לילך אלפים פסיעות כמבואר בעירובין (דף מב ע"א) דאלפים פסיעות הוא שיעור אלפים אמה. נמצא, כי פסיעה בינונית, היינו אמה, והוא כולל את כף רגלו. דאת"ל דאמה היינו הרווח שבין רגליו, נמצא דבפחות מאלפים פסיעות, כבר הוי אלפים אמה. וכן מוכח מההגהות אשרי (עירובין פרק ד סימן ב) דעל דין הגמ' אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה, ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות. ע"כ. וכתב ההגהות אשרי, אסור לפסוע יותר מאמה בשבת היכא דאפשר. מא"ז. עכ"ל. וכן מוכח מדברי רש"י (עירובין דף עב ע"א) דעל מימרא זו של רב נחמן אמר שמואל, היה מהלך ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. פרש"י, פסיעה בינונית דרך הליכתו של אדם אמה. ע"כ. ומבואר יוצא, דאמה דקאמר לה רש"י הכא, היינו כשכף הרגל כלולה תוך האמה, דאל"כ יצא אלפים פסיעות יותר מאלפים אמה. וכן הוא ברש"י בסוגייאן (שבת דף קיג ע"ב) דכתב, פסיעה גסה יותר מאמה, פסיעה בינונית אמה. יוצא מבואר דס"ל, דפסיעה גסה היינו יותר מאמה הנזכרת בבינונית. וכ"כ המ"א (סימן שא ס"ק ב) יותר מאמה פי', שיהא חצי אמה בין רגל לרגל, וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה, כמש"כ סימן שצז ס"ב ס"ק א, בשם מהר"י וויל (שו"ת סימן עה). ע"כ. וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ב), והבאר היטב (ס"ק א), ובספר תוספת שבת (ס"ק ג), וכ"כ המנחת שבת (סימן צ ס"ק ב), ובספר תורת שבת (ס"ק א), וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק ג), ובספר ערוה"ש (ס"ק מג). וכ"כ בשו"ת עמודי אש אייזנשטין (סימן ה אות ט דף לח ע"א אות ט). ועע"ש.
(((וחזי))) הוית לרב יגל יעקב (על הדף) דכתב להקשות על דברי המ"א הנזכ"ל, כי גודל כף רגל הוא חצי אמה. והלא ביו"ד (סימן קצח סל"א) פסק השו"ע בשם שו"ת הרשב"א, דמקום הנחת הרגל הוא ד' טפחים וסיים וצע"ג. ולכאורה לא קשיא, דשם הביא הב"י בדין רוחב מדרגת המקוה, את הרשב"א דכתב וז"ל, ותהיה המדרגה רחבה ד' מקום הנחת הרגל, כדי שיהיה בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה. עכ"ל. ומבואר יוצא, כי הטעם שהצריכו רחבה ד', הוא לבל תפחד, וזה י"ל דהוא יותר מרוחב כף רגל כדי שלא תפחד, ואתי שפיר. שוב ראיתי לספר מאמר אסתר (סימן שא ס"א) להרה"ג ר' דקל כהן דעמד על דברי הרב יגל יעקב ותירץ כנ"ל. []
שיעורה באדם גדול
ז. (((שוב))) נשוב לנידו"ד, ונראה כי אף לרמ"א וסיעתיה, דס"ל כי איסור פסיעה גסה היינו צעדים יותר מרוחב אמה, נראה דכל מש"כ אמה, הוא לאדם בינוני, אך לאדם גדול שיעורו כפי גודלו. וראיה לכך היא מדברי האור זרוע הנזכ"ל, דהלא מקור לימודו כי פסיעה גסה הוי אמה, הוא מעירובין מהאי מימרא דרב נחמן, היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות . ע"כ. ומפורש כי פסיעה בינונית של אדם ממוצע הוי אמה. ומכאן הסיק האו"ז, כי פסיעה גסה היא יותר מאמה, ונמצא שכל דבריו אמורים לגבי אדם בינוני שעליו דיברו, וא"כ אדם גדול, פסיעה גסה שלו היא יותר משיעור זה, כפי גודלו. וכן מוכח משאר הראשונים הנזכ"ל. והוא מילתא בטעמא, דהלא נאסר לפסוע פסיעה גסה, ואדם שהוא גדול כלפיו אמה אינה פסיעה גסה, אלא כפי גודלו. וכן כתב המ"ב (ס"ק ג) כי שיעור פסיעה גסה הוא יותר מאמה, אך זהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו הוא אמה, ואדם הגדול ביותר, כפי שיעור פסיעה שלו. ע"כ. וכ"כ מדנפשיה בספר ערוך השלחן (סעיף מב) כי שיעור פסיעה גסה הוא יותר מאמה, אא"כ אי אפשר לו בפחות, לפי מדת רגלו ודרך הילוכו. ע"כ.
(((והמ"ב))) בשעה"צ (ס"ק ה) ביאר למקורו וז"ל, פשוט, ונראה דזו כוונת הש"ס במה שאמרה בשבת קיג (והובאו אלו דברי רב הונא בראש אמיר), אם יכול להניח את רגלו, ולא קאמר סתמא שיעור אמת המים הוא דוקא חצי אמה, כשיעור בין רגל לרגל. אלא דבאמת תלוי בכל אחד לפי רגל שלו, ואדם גדול השיעור דיכול להניח את רגלו הוא יותר מאמה. ע"כ. ואולם ראיתי לרב המהדיר ספר האגודה (תענית סימן ה אות מ) דכתב לדחות ראיה זו בטוטו"ד מדברי האו"ז עירובין (סימן קמג הנ"ל), דאחר שכתב להוכיח מעירובין שיעור פסיעה גסה, הוסיף האו"ז וז"ל, וההוא דפרק אלו קשרים, דאמר רבי זירא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב, היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה, מותר, ואם לאו אסור. א"כ משמע, שיכול לפסוע בכל רוחב שיכול להרחיב רגלו זמ"ז, והיינו הרבה טפי מאמה. שאני התם, דאי אפשר בעבור אמת המים. עכ"ל. וא"כ מפורש, דמבאר את דברי רב הונא, אף בהו"א, דהוא היתר מיוחד מפני אמת המים, אך בלא שיש אמת המים אסור לפסוע פסיעה כזו. ועוד נראה לענ"ד לדחות ראית המ"ב מדברי רב הונא, כיון דבפשטות כוונת דברי רב הונא היא אחרת, והוא שהתיר לפסוע אפי' פסיעה רחבה ככל יכולתו, רק שלא יעקור רגלו קודם שיניח השניה, ופסיעה גסה היינו דילוג, ושם דוחה הגמ' ומפרשת בדרך אחרת. וא"כ ראיית המ"ב מתוך שביאר דהכוונה באופן שאינה פסיעה גסה, אינה מוכרחת, ודו"ק. אך מ"מ אף בנפול ראיה זו, מ"מ דברי המ"ב אמת ויציב, וכמבואר לעיל בראיות. ומה גם דעיקר ההשענות הלא היא על סברתו, וזה פשוט וכאמור, וכ"כ הכי מסברא בספר ערוך השלחן (סעיף מב).
(((ומ"מ))) ברור, שאין הכוונה כי אדם אשר בחול פסיעתו רחבה יותר מאמה, דבשבת נמי שרי לו לפסוע כן, אלא רק לאדם גבוה שרי. דאדם שרגיל לפסוע פסיעה גסה בחול, אין לו שום היתר לעשות כן בשבת. ואדרבה על זה נאמר כל האיסור שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול. אלא כל שעסקינן הוא באדם גדול, דלו שרי לפי פסיעתו. וימדוד זאת ע"פ כך שאדם ממוצע פסיעה בינונית שלו היא אמה, ובאותו יחס שפוסע אדם בינוני אמה, כן יפסע הוא לפי גובהו. (וכ"ז עסקינן כמובן לדעת הרמ"א וסיעתיה ולא לדידן).
(((א"כ))) לסיכום נמצא, נחלקו הראשונים מהי פסיעה גסה שנאסרה בשבת. כי דעת רש"י וסיעתיה וכן דעת הרמ"א, שהיא פסיעה ששיעורה יותר מכדי אמה, יחד עם כף הרגל הפוסעת. ואילו דעת האגודה, הרי"ף והרמב"ם ועוד ראשונים, וכן דעת מרן, שפסיעה גסה היא דילוג וריצה (דהיינו שעוקר רגלו השניה קודם שמניח הראשונה). וא"כ בודאי שכן עיקר להלכה. ועוד בה, כי רואים שהמנהג להקל. וכ"כ לתת סמך למנהג ע"פ האגודה וסיעתיה, שו"ע הרב בקונטרס אחרון (סימן שא ס"ק א), ובספר מנחת שבת (בשיורי מנחה ס"ק א).
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5