——–
גרסינן בסוכה (דף יא:) זה הכלל כל דבר המקבל טומאה כו'. מנא הני מילי אמר ריש לקיש: אמר קרא ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ – אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו, אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם וכו'. והנה בעשויה ממחצלת או מנסרים גידולה מהארץ ואינה טמאה בגלל היותה משמשת כמחיצה, וכדאיתא שם (דף כ:) למאן דאמר מחצלות ממש, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו וכו' ופרש"י חזו לפרסי ונפוותא – לוילון כנגד הפתח, כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא. וכ"כ התוספות שם חזיין לפרסי – מסך לפני הפתח ומקבל טומאה הוא כדאמרי' סוף פרק קמא דביצה (דף יד: ושם) מפני מה אמרו וילון טמא. וטעמא שם אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא – מפני שהשמש מתחמם כנגדו. וכ"כ הריטב"א על הא ע"ש.
ויש לדייק מדברי עולה דטעמא מקבל טומאה משום שהשמש מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו, ומקבל טומאה, ומהאי טעמא נמי אמרינן בסוגיין שראוי לומר שיהא בו משום כלאים, ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. וש"מ דמחיצות דידן שהינם פשוטי כלי עץ ואינם ראויים לשום כלי תשמיש ואף לא להתחמם כנגדן לפי שאינה ראויה לשכיבה מתוך קשיותה דהתם אמרו שהשמש מתחמם כנגדן עשויים מדברים רכים. ולפ"ז הני מחיצות קשים יותר ואינם מיוחדים לזה וכ"ש לא לשכיבה ופשיטא שאין להם טומאת מדרס.
ואף אם אדם טמא דרך או ישב עליהם אין בכך כלום כוון דאין דרכם למדרס או מושב אינה ראויה לקבל טומאה בכך, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות כלים פרק ה הלכה יג) ושכל שאינו ראוי למדרס אינו נטמא במדרס וכ"כ הר"ן שם והביאו גם הב"י (או"ח סימן תרכט) בדין מחצלת דתנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפילו ישכב בה הזב. ואף בסולם כתב בתרומת הדשן (חלק א שו"ת סימן צ) בשם תו"כ דאע"ג דעולים ויורדים בהן אינן מטמאין מדרס. וטעמא דאין עשוים להנאת מדרס, אלא כדי לעלות ולירד. וכ"כ רבינו זלמן שם (ס"ק ח) כל שכן בהני מחיצות דלא שייך לומר דראוי למדרס ובפרט שגם הנאת מדרס אין בהם.
ודע ששולחנות וכיוצא בהם שהינם פשוטי כלי עץ אינם אסורים אלא מדרבנן כיון שאינו כלי קיבול דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. שמשמש את האדם ואת תשמישיו עיין עוד לקמן. וברמב"ם (הלכות כלים פרק א הלכה י) ובר' עובדיה מברטנורא (מסכת כלים פרק ב משנה א).
ואף שיש במסגרת שקערוריות הינם ליופי בלבד ולא נועדו לבית קיבול וכל בית קיבול שלא נעשה לשם קיבול אינו מקבל טומאה וכעין כתב הרא"ש בתשובה (כלל כד סי' יב) הקנים אף על פי שיש להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה כיון שלא נעשה הקיבול שלהם לצורך קבלה ומסככין בהם דהכי תנן בפרק ד' דמקואות (מ"ג) סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל [את המקוה] מפני שלא נעשה לקבלה וכן כמה משניות מוכיחות כן במסכת כלים (פ"ב מ"ג) והובא בב"י שם ורבינו זלמן (ס"ק ד) ומטעם זה מותר לסכך בצינור.
אלא שבמחיצות אלו בנוסף לזה יש להם בית קיבול בתוך המסגרת שנתחבין לשם העצים לאורך ולרוחב וחורים אלו בית קיבול לקבלת העץ לתוכם כעין מקל המטאטא הנכנס לתוך נקב המטאטא וזהו כלי קיבולו ואע"פ שנקבים אלו נועדו לכלי קיבול חד פעמי דהיינו לא להכניס ולהוציא אלא להכנסה בלבד ומ"מ כבר כתב הריטב"א בחידושיו על דברי הגמ' סוכה (דף יב:) קמ"ל דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול, פי' אע"פ שעשוי למלאות לעולם ואינו עומד ריקן וכ"כ בתשובת הרמב"ן שהובא במשנה למלך (הלכות כלים פרק ד) דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול ולכן בסולם וכד' כשירכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות מקבל טומאה ומה שכתב הרמב"ם שם טהור דהיינו ששליבותיו קבועות ע"ג ירכותיו ע"כ.
וזה אינו דהא כתב הרמב"ם (בהלכות כלים פ"ב ה"ג) בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול. כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קבול ותוקעין בו הסדן של ברזל של נפחים היא אינה מקבלת טומאה. שאף על פי שיש בה בית קבול נעשה למלאות וכן כל כיוצא בזה. והרגיש בזה בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן קצה) ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן רטו) שכתב ג"כ כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן עיין שם וע"ע בכסף משנה שם, וראיתי לשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קיד) דבאמת להרמב"ם עשוי למלאות לא שמי' קיבול ואף קודם שנתמלא. עיין עוד בזה בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן פב).
ופסק המג"א שם (בס"ק ח) והביאו גם בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן קצט) כפסק הרמב"ן בסולם כשיש לו בית קיבול שנקוב' במקום שתוחבין בו השליבות ואע"פ שהוא עשוי למלאות שמו בית קיבול כמ"ש ברשב"א (סי' קצ"ה) ומ"ש בת"ה דסולמות טהורות היינו באותן הנקובים מעבר לעבר כעין שלנו וסולמות של עגלות או אותן שקובעין בכותל להניח עליהן מאכל לבהמ' טמאים לכן יש לאסור כל סולמות [ב"ח] ועס"ח דלא גזרינן ע"כ. ומה שכתב בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות סוכות) שכל דבר המקבל טומאה אסור לסכך בו, לכן יזהר כל אדם שלא להניח סולם או שברי כלים של ספסלים וקתדראות על הסכך להחזיק את הערבה דחיישינן שמא נטמאו במדרס. צ"ל שירכותיו של הסולם נקובות כדלעיל. אלא שאין כן דעת תרומת הדשן דלעיל שהתיר כהרמב"ם לסכך אפילו את כל הסוכה בסולמות שלנו דאין כאן סכך פסול אף על גב דכלי הוא מכל מקום לא מקבל טומאה דכלי עץ שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה ונראה שכונתו שבית קיבול העשוי למלאת לא שמיה קיבול. ובזה יש גם להסתפק במחיצות דידן דיש להם בתי הקיבול להכנסת העצים לתוכם האם אמרינן שמיה בית קיבול או לאו. וכמ"ש לעיל.
איברא דיש עוד לעיין בזה ממאי דאמרינן להדיא בגמ' בבא בתרא (דף סו.) דמסקנת הסוגיא פשוטי כלי עץ טמאים מדרבנן. ובדברי הראשונים שם מבואר דיש ג' סוגי פשוטי כלי עץ ויבואר להלן. והנה דברי הגמ' כך הם: הגמ' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר, וחכמים מטמאין; מני [ברייתא דצינור דמייתי לעיל מינה התם] אי רבי אליעזר, אפי' חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן, אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי! לעולם רבי אליעזר היא, ושאני פשוטי כלי עץ, דטומאה דרבנן וכתבו התוס' שם ובחידושי הרמב"ן והריטב"א שם דפשוטי כלי עץ ג' דינים יש לו: אשכחן דטמאין מדאורייתא, מפץ שמטמא בזב אינו דין שטמא במת, ואע"פ שהוא פשוטי כלי עץ, ולא קשיא דשאני התם שהן ראוין למדרס, והכי אמרינן בהדיא בבכורות ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ופריק בהנך דחזו למדרסות, וכן אם משמשין את האדם ואת משמשיו טמאין מן התורה דתניא בספרא יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדלופקי ת"ל כל כלי עץ ריבה וכו' אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדלופקי שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם. ודוקא משמשי האדם ומשמשיו, אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן והיינו שמעתין, וי"א דרישא דספרא אסמכתא בעלמא הוא ואין לשולחן וטבלא טומאה מן התורה אלא בשיש לה בית קבול והכי מוכח בפ' שתי הלחם במנחות (צ"ו ב'). ואם אינן משמשין לא את האדם ולא את משמשיו זה ברור הוא לדברי הכל שהן טהורין לגמרי, והיינו דאמרינן במסכת סוכה (י"ב ב'), גבי חיצין בזכרים כשרה, ואמרינן נמי (שם י"ט ב') גבי מחצלת עשאה לסיכוך מסככין בה, ועוד מביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתינן לה בגמרא במסכת שבת (ט"ז א') כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים, ומקבלי כלי זכוכית אין להם טומאה מן התורה כדמפרש התם פ"ק דשבת, ושמע מינה דפשוטים לא מקבלי טומאה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ע"ש. והביאו הרשב"א בחידושיו שם נמצא דיש שלשה חלוקי פשוטי כלי עץ יש, יש מקבלין טומאה מדאוריתא ויש מקבלין טומאה מדרבנן ויש שטהורין לגמרי, וכ"כ הר"ן שם והובא בב"י בענין חצים הזכרים אמאי מכשירין כשאין להן בית קיבול דאף על גב דכלים נינהו, פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה (כלים פ"ב מ"א), ואף על גב דאיכא פשוטי כלי עץ דמקבלין טומאה מדרבנן (ב"ב סו.), הני לא מקבלי טומאה אפילו מדרבנן. וה"ה במחיצות דנ"ד.
וכן מוכח מדברי רש"י שגם הוא סובר דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה אפי' מדרבנן ואף אם הם משופים וחלוקים, דמקשה התם תלמודא: והא איפלגא ביה חדא זימנא דתנן מסככין בנסרין וכו' אמר רבי חייא בר אבא רישא בנסרין משופין עסקינן ומשום גזירת כלים נגעו בה ע"כ, ופירש"י וז"ל: רישא לאו משום גזירת תקרה איפליגו אלא בנסרים שאינן בני ארבעה אבל משופים וחלקים וראוים לתשמיש ומשום גזירת כלים נגעו בה לפסול אליבא דרבי מאיר אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה עכ"ל. הרי משמע בהדי' מפירושו שפשוטי כלי עץ אינם מקבלין טומאה אפי' מדרבנן. והובא בשו"ת מהר"ם פדאוובה (סימן לא).
ויש עוד להתבונן בייחודו של הכלי האם אזלינן בזה בתר כוונת המוכר או הקונה הנה הרא"ש בסוכה (פרק א סימן לז) השיג על ה"ר ישעיה מטראני שלדבריו מחצלאות שמוכרים התגרים וסתמא לאו לשכיבה עבידי שהן ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות הלכך לאו בתר עשייתם אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צורכו וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה. ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה. וא"כ אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה. והשיב הרא"ש דלא מיסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלת אושא שהן טמאות הלכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפילו אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך אין מסככין בה דמי יודע שאמר לאומן לתקנו לו לסיכוך ואתו כולי עלמא לסכוכי בהו. והביאו גם הב"י ובשו"ע (או"ח סימן תרכט סעיף ו) והסכים עמו רבינו זלמן (ס"ק ט) ויסוד מחלוקתם כתב בשו"ת אדמת קודש (א חלק יו"ד סימן כא) האם אזלינן בתר הגוי, לדעת הר"י מטראני אזלינן בתר דעת הגוי ולהרא"ש לא אזלינן בתר דעת הגוי אלא בתר מנהג אנשי המקום ואיפשר דאפי' הרא"ש מודה דמין הדין אזלינן בתר דעת הגוי אלא דמשום גזירה דאתו כ"ע לסכך בהו אסר כיון שמנהג אנשי המקום לעשותן לשכיבה.
וגם מדאמרינן שם סככה באניצי פשתן פסולה דהיינו דראוי לקבל טומאה מדרבנן דהתוס' והר"ן כתבו דמדרבנן פסול וכ"כ הרמב"ם. ובגמרא (שם) אסתפק לן היכא דתרי אף על גב דלא דייק ולא נפיץ אם מסככין בו ונקטי לה הפוסקים לקולא וכתב הר"ן (ז. ד"ה כיתנא) דטעמא משום דמדרבנן בעלמא הוא עיין בב"י ובשפת אמת שם ולמשנ"ב (סימן תרכט ס"ק יב) פסולה מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר ע"ש.
נמצאנו למדים מכל האמור לעיל דאין לסכך במקבלי טומאה מדרבנן. וממילא יש לאסור לסכך במחיצות אלו שיש בהם עכ"פ טומאה דרבנן (לשיטת הרמב"ן דבסמוך) ונראה לאסור גם להעמיד על גבי המחיצות הנ"ל (לסכך עליהם) לשיטת הרמב"ן הריטב"א הרשב"א הנ"ל דשמיה בית קיבול ומקבלים טומאה נאסור להעמיד על גבם את הסכך מדין מעמיד שמא יסכך בהם דהא שיטתם אין להעמיד על דבר המקבל טומאה עיין עוד בזה בדברינו (בסימן ג').
אלא דיש לחלק בדבריהם דמה שאין להעמיד על דבר הראוי לקבל טומאה דוקא כשהטומאה מדאורייתא מה שאין כן בדבר הראוי לקבל טומאה מדרבנן לא גזרינן שמא יסכך בו דגזרה לגזרה הוא ולא גזרינן וכמ"ש בחידושי הריטב"א סוכה (דף כא:) וחד אמר לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה. פי' שהוא פסול לסכך, גזירה שמא יבא לסכך בו, והא דתנן וכולן כשרות לדפנות בשאין הסכך עומד סמוך בהן, אי נמי דכל שאין איסורו לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין לא גזרו בו סמיכה, וגזירה לגזירה היא כנ"ל. וכן הביא בית שואבה (דף כו: אות מח) ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רכ) את הרשב"א דבפסול דרבנן לא גזרו משום מעמיד בדבר המקבל טומאה וכן פי' ג"כ האו"ז דכולן כשרות לדפנות קאי רק אפסולי דרבנן, דמותר אף לשיטת האו"ז וכמבואר שם, ובפרט זה הם בחדא שיטתא, דאף דפסולין לסכך מדרבנן לא אסור בדפנות. ומטעם זה העלה מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן סד) להכשיר סכך לנצח שחוטי הכותנה פיסולם לסכך הוא רק מדרבנן ולהעמיד בהם שרי כדלעיל.
ולכאורה עדיין היה לנו לאסור מלסכך במחיצות הנ"ל מדעשויים נסרים משופים דגזרינן משום כלים ולא קאמרו שגזרו בהן טומאה רק שגזרו בהן איסור סיכוך אטו כלים המקבלין טומאה מדאיתא בסוכה (דף טו.) דתנן מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן רישא בנסרים משופין עסקינן, ומשום גזרת כלים נגעו בה. ועיין בתוספות שם דאיכא דגזור בהו נסרים משופין משום גזירת כלים וביאור הגמ' נסרים שאין ברחבן ארבע טפחים מסככין בהן אף על פי שהן משופין ואם יש ברחבן ארבע טפחים אין מסככין בהן ואע"פ שאין משופין גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהוא בסוכה ובספר כלבו (סימן עא) אסר במקומות שנהגו להקרות בנסרים דקים לסכך בהן משום גזירת תקרה וכ"כ הטור שם בשם הסמ"ק ומיהו נהגו העולם שלא לסכך בהם כלל ומשום דלמא אתי לסכך בהם בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד בה. אלא שהרמב"ם (הלכות סוכה ולולב פרק ה הלכה ז) והמאור הקטן שם והרמב"ן במלחמות ה' שם לא חששו לזה והעלה כפשט הגמ' נסרים שאין ברחבן ארבעה טפחים מסככין בהן אף על פי שהן משופין, ואם יש ברחבן ארבעה אין מסככין בהן ואע"פ שאינם משופין גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא כסוכה. וכ"כ מרן בשו"ע (סימן תרכט סעיף יח) אלא שבסוף דבריו כתב ונהגו שלא לסכך בהם כלל. ובעל המשנ"ב (ס"ק מט) כתב דיש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים איכא גזירת תקרה ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון וע"כ הלטי"ש אע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם וכ"כ ורבינו זלמן (ס"ק לב) וכף החיים (ס"ק קא). וערוך השולחן (ס"ק לב) אסר אף בנסרים דקים.
ומיהו אפשר לומר שכיום אין תקרות הבתים כלל וכלל בעצים אלא הבתים מאבן וגם אם יש מעצים הם רחבים. וכ"ש שלא מסככים בנסרים שאין ברוחבן טפח ומחיצה זו עשויה מנסרים משופין שרוחבם אף פחות מחצי טפח אין חשש כלל לסכך בהם את סוכתו וכן מצאתי ברבינו זלמן שם.
וברור הדבר שאם יפרק את המסגרת כך שנשארו הנסרים בלבד שפיר דמי מה שכתב מרן (בסעיף ב) וכן דבר שמקבל טומאה כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים, אין מסככין בהם; ואפילו אם נשברו, שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה. פי' בעל המשנ"ב (ס"ק ח) כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו בהן חכמים שלא לסכך בהן לעולם. אכן אותן הכלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן ועיין עוד בזה בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן כב) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן סו) ובשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן פב) מבואר בפמ"ג (מ"ז סק"ח וסוף סק"ו) דאף אם הי' מטמאים טומאה דרבנן, כיון שנשברו כשרים לסכך, וכ"כ בספר שיורי לקט שם.
לסיכום: כדאי לא לסכך במחיצות שיש להם בית קיבול במסגרתו ששם נתחבין הנסרים.
פירות הנושרים:
1. מותר להעמיד סכך ע"ג מחיצות שיש לו בית קיבול שנקוב' במסגרתו במקום שתוחבין בו הנסרים.
2. נקבים הנקובים מעבר לעבר אף שנעשו לקבל השליבות, לא נחשב לבית קבול.
3. מה שעולים ויורדים בסולם אינן מטמאין מדרס. דאין עשוים להנאת מדרס, אלא כדי לעלות ולירד.
4. גם אם טמא ישב או הלך ע"ג מחצלת שיועדה לסכך אין בכך כלום כיון שיועדה לסיכוך.
5. סכך לנצח שעשוי מחוטי כותנה שפיסולם לסכך הוא רק מדרבנן, מותר להעמיד בו הסכך לכתחילה.
6. במקום שנהגו לשכב על מחצלת אפילו אם אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך אין מסככין בה הולכים בתר רוב אנשי העיר.
7. בית קיבול שלא נעשה הקיבול שלהם לצורך קבלה אינם מקבלים טומאה.
8. י"א בסולם שיש לו בית קיבול שנקוב' במקום שתוחבין בו השליבות ואע"פ שהוא עשוי למלאות שמו בית קיבול וי"א אין שמו בית קיבול.
9. לכו"ע מותר לסכך לכתחילה על גבי מעמיד שטומאתו מדרבנן דלא גזרינן גזירה לגזירה. וכן מותר להניחם ע"ג הסכך.
10. כלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן.
11. סוגי כלים המקבלים טומאה מדאורייתא אף אם עשויים מעץ הם כגון: כסא, ספסל, צלחות, קערות, מחצלת לשכיבה, בגד, סדינים, תכשיט, וכד'.
12. סוגי כלים מעץ המקבלים טומאה מדרבנן הם כגון: שולחן, מדף, אניצי פשתן.
13. סוגי כלים מעץ שכלל אינם מקבלים טומאה הם כגון: ליסטים, נסרים, מקל מטאטא, סולם ללא בית קיבול, קני סוף, מחיצות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים
הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5