——–
תוכן התשובה בקצרה
א. פסק מרן (סימן שז יג) כי אגרות שלום הוו שטרי הדיוטות, ומיניה לנידו"ד לאסור קריאת העתון דהוי שטרי הדיוטות, וכ"כ פוסקים רבים. ב. אומנם כתב הרמ"א (סעיף טז) להקל לקרא סיפורי מלחמות בל' הקדש, ולטעמיה י"ל דה"ה בעתון שכתוב בל' הקדש, דשרי. אך כבר דחו לרמ"א הפוסקים. ועוד דלדברי הרמ"א סתימת מרן מכריחה דלא ס"ל היתר זה, ואנן אתכא דמרן סמכינן. ועוד דכל דברי הרמ"א שייכים לחו"ל, משא"כ בארץ שהשפה היא עברית, וא"כ קריאת קטע בעברית, אינה מוסיפה לו שום ידיעה יותר בל' הקדש, וא"כ אף הרמ"א יודה לאסור כאן. ג. ואולם יש מקום להתיר ע"פ ביאור המ"א (סימן שא ס"ק ד) את דברי מרן, דמתיר למתענג לקרא שטרי הדיוטות, ועפ"ז המתענג בקריאת עיתון שרי. ד. אולם נמצאו פוסקים רבים שדחו זאת, כי איך אפשר שעונג יתיר איסור. וכן ביארו הם ביאור אחר במרן. וכן עיקר, וכדמוכח מפסק מרן (סימן שז סימן טז) דאסר קריאת מליצות ומשלים משום שטרי הדיוטות, אע"ג דעונג לקרותם, וזה כל תכליתם ויעודם. הערה . לצורך מצוה שרי לקרא שטרי הדיוטות, וכדמוכח מן הראשונים והאחרונים. ו,ז. אולם נמצא היתר מבורר בקריאת החדשות בעתון, והוא ע"פ פסק מרן (סעיף יד) להתיר קריאת אגרות שלום שאין יודע מש"כ בהם. ובואר בב"י ובראשונים דה"ט דשרי, שמא יש בהם דבר שיש בו צורך, ומיניה לענין חדשות, דיש להתיר קריאתם שמא יש בהם צורך. ח. וכן מבואר בתוספתא להתיר קריאת חדשות. ט. וכ"כ להקל מהאי טעמא בקריאת העתון בשו"ת שאילת יעב"ץ. והן אמת, כי דחו את היתרו השני מצד דהוי עונג שבת, וכנ"ל (אות ג). מ"מ עיקר משענתו להקל היא מצד שמא יש בהם צורך הגוף. י. אולם יש להקשות, כיון דאפשר לקרא את העתון ביום שישי, שוב מי שלא קראו יאסר לו לקרותו בשבת. אולם זה אינו, וכדמוכח בב"י, ע' בפנים. יא. שיטות הפוסקים דס"ל להקל. יב. והן אמת, כי פוסקים רבים אף מהנזכ"ל למעשה אסרו קריאת עתון, מצד חשש שמא יבא לקרא בעניני המסחר שבו. יג. אולם כלל גדול בידינו, שאין לגזור גזירות חדשות אחר חתימת התלמוד. עוד טעם להתיר עתון ודחיתו. יד. ואין להתיר מטעם ס"ס, ע' בפנים. טו. ואף להתרנו לקרא חדשות, יש דברים רבים שאסורים, כי אסור לקרא בפיו רק בעיון. ואסור לקרא פעמיים אותו מאמר. ואסור לקרא כתב שתחת התמונה, לפי שבו אין שום צד צורך. טז. וכן אסור לקרא בעתון כל דבר שגורם צער, ובזה לבד כמעט שנחתם הגולל על קריאת העתון בשבת. יז. וכן אסור לקרא הוראות בישול.
(((שאלה:))) האם מותר לקרא עיתונים חרדיים בשבת קודש, או שיש לאוסרם מצד שטרי הדיוטות.
(((תשובה:)))
דעות האוסרים
א. פסק מרן (סימן שז סעיף יג) וז"ל, שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאילת שלום, אסור לקרותם, ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור. ע"כ. וכשם שאסר אגרות של שאילת שלום י"ל דה"ה בנידו"ד. וכן פסק עוד מרן (סעיף טו) לאסור קריאת כתב שתחת התמונה. ועוד (סעיף טז) פסק לאסור קריאת מליצות ומשלים של שיחת חולין. ועוד (סעיף יז) אסר קריאת ספרי חכמות [זולת ד"ת] . וא"כ ע"פ כל זה יוצא מבואר לכאורה, כי יש לאסור לקרא עיתון בשבת מכל וכל. וכ"כ לאוסרו פוסקים רבים ועצומים, דכ"כ הבאר היטב (סימן שז ס"ק יט) וז"ל, ובעוה"ר אפי' היראים קוראים בקורנט (עיתון) בשבת, ואין איש שם על לב. ע"כ. וכ"כ לאוסרו המאמ"ר (סימן שו ס"ק ט), וכ"כ בספר יוקח נא (סימן שז ס"ק כג ד"ה ואם), וכתב לאוסרו מצד סעיף יז הנזכר. וכן הביא בספר מנחת שבת (סימן צ ס"ק כב) לרב כלכלת שבת (בדין המוחק סוף אות לג) דס"ל הכי, ושכ"כ בספר נז"י בשם ספר יסוד יוסף, ועוד בשם ספר קיצור השל"ה וז"ל, אסור לקרות בשבת דבר שנדפס בכתב של אוה"ע, הן ספרים שלהם, והן בצייטונג (עיתון), יהיה מה שיהיה, ויש להזהיר ע"ז ההמונים, שא"י להזהר בזה. ע"כ. וכן ציין לשל"ה הנ"ל הרב המגיה בספר יוקח נא (סימן שז סס"ק כג). וכ"כ בפשטות בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קכג ד"ה ועכ"פ), וכן ראיתי בשו"ת זכר יוסף (סימן קד) דכתב ג"כ דאפשר דיש איסור מקריאה משום שטרי הדיוטות, על כן אין להתיר. ע"כ. וכן מבואר בספר ערוה"ש (סימן שז סעיף ט) דאחר שהביא דין איסור שחוק וקלות ראש כתב, ונ"ל דכתבי העיתים אינם בכלל זה (של שחוק וקלות ראש),
ומותר בחול לקרותן, שהרי הם מודיעים מה שנעשה עתה, וזה נצרך להרבה בני אדם וכו'. ע"כ. ומדוייק דהתיר בחול דוקא, ובשבת אוסר. וכ"כ לאוסרו בספר יד יוסף (יוזפא סימן שז ס"ק כו), וכ"כ לאסור קריאת העיתון בספר בני ציון ליכטמן (סימן שז ס"ק ב), וכ"כ בשו"ת שלמה חיים (ח"ד סימן ל אות ה) ואת"י, וציין לו בשו"ת יחו"ד חזן (ח"ב ס"ס ל), ושם היא תשובה מבן המחבר הרה"ג יהודה חזן, וכן היא מסקנתו. וכ"כ בשו"ת דור רביעי (ח"א סימן לז דף סא ע"א) שאסור לקרא עתון וכמבואר בשו"ע (סימן שז סעיפים יג,טז). ע"כ. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סימן סו) וכתב עוד שכן הוא שמע משם החזו"א שהיה אוסרם מצד שטרי הדיוטות. וכ"כ מו"ר בספרו הבהיר הליכות עולם (ח"ג וישלח סס"ו), והביא עוד שכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן קטו אות מד) ושכן ס"ל לחזו"א וז"ל, והקורא עתון בשבת טען החזו"א שזה מוקצה ושטרי הדיוטות. ע"כ. וכן ראיתי עוד שכ"כ בספר ברית עולם (עמ' 26 אות י), וכ"כ בשו"ת שאילת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות ג), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כה אות ו), וכ"כ בשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א סימן כא) לרה"ג ר' אביאל חדד, וכ"כ בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח).
לשון הקדש
ב. (((ואין))) לדחות זאת ולומר, כי כל שכתבו כן הוא לזמנם ומקומם, אשר העיתון הודפס בלשון לעז. משא"כ כאן בימינו בא"י, אשר העיתון מודפס בלשון הקודש, א"כ בזה משרא שרי, והוא ע"פ דברי הרמ"א (סימן שז סעיף טז) שהקל בהא וז"ל, ונראה לדקדק, הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בל' הקדש שרי. ע"כ. וכן פסק הלבוש (סעיף טז), וכ"כ בספר צמח דוד (בהקדמת החלק השני, והוא ספר מאורעות הזמנים מבריאת העולם ועד זמנו, נדפס לפני כשלש מאות שנה) להתיר קריאת ספרי מלחמות בשבת, ע"פ דברי הרמ"א (סעיף טז) דבלשון הקדש שרי ספרי מלחמות. וכן נראה שנשען על כך הפמ"ג (א"א ס"ק כד), וכן פסק בספר תורת שבת (סימן שז סעיף יז), ובספר ארחות חיים (ספינקא סס"ק יז) ובספר דעת תורה (סעיף יד), ובספר ערוה"ש (סעיף י), וכ"כ להשען על הרמ"א בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עו סוף ענף ג), וכן ס"ל לעוד פוסקים. ומינה לנידו"ד, דיש להקל בקריאת עיתונים במקומנו, כיון שהם מודפסים בעברית. וכן ראיתי לרה"ג ר"ב זילבר שליט"א בספרו ברית עולם (עמ' 26 סעיף י) דכתב כי המקלים לקרא עיתון י"ל ע"מ שיסמוכו, ופירש שיחתו דהוא מהאי טעמא הנזכר.
דעות החולקים
(((אך))) האמת תורה דרכה כי זה אינו, דהלא כל דברי הרמ"א יצאו מדיוק דברי התוס' (דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש), וכמבואר בדרכ"מ (ס"ק ח), דכתבו התוס', מיהו אותן מלחמות הכתובים בלע"ז, נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהם. ע"כ. ודייק הרב דרכ"מ, כי דוקא בלע"ז אסור, אבל בלשון הקודש שרי. ואולם כבר דחה הב"ח (סוף סעיף ה) את דיוק זה, כי מש"כ התוס' בלע"ז, הוא רק להשמיענו על אילו ספרים התוס' מדברים, ולא לדיוקא. ועע"ש. וע' בספר מנוחה שלמה (ח"ג עמ' קנא בהערה) דהביא את לשון האגודה שבת (פ' כל כתבי אות קלו) בשם התוספות וז"ל, כל שכן דאסור לקרות באגרות ושטרי חובות ובספר מלחמות כגון ספרי לשון אשכנז. עכ"ל. ומפורש דלומד האגודה בתוס', דמש"כ ל' אשכנז, הוא רק כגון, דהיינו רק כדי לציין למה כוונתם, ודלא כרמ"א. והוסיף עוד הרב מנוחה שלמה, דזו כוונת המ"א (ס"ק כד) דאחר שביאר לרמ"א הוסיף, אבל השל"ה אוסר, וכן משמע באגודה. עכ"ל המ"א. ומעתה יש לומר שאילו היה רואה הדרכ"מ את דברי האגודה, בודאי שלא היה מדייק הכי את לשון התוס', שהרי האגודה למד כן את דברי התוס'. מה גם שדקדוק לשון התוס' בלאו הכי אינו מוכרח וכאמור. ואיך שלא יהיה בודאי שכן עיקר, גם אם יתעקש מהתעקש בדעת הרמ"א. ועוד יש להוסיף, דהלא הרב דרכ"מ שם ביאר כי כל הני אשלי רברבי שאסרו בסתם לקרא בחכמות חיצוניות, אע"ג דמסתמא הם כתובים בלשון הקדש, על כרחך דס"ל לאסור אף בל' הקדש. ומ"מ סיים הדרכ"מ, מיהו נראה מאחר דאינו אלא איסור דרבנן, יש לסמוך אדקדוק דברי התוס'. ע"כ. וא"כ מרן בשו"ע (סעיף יז) שפסק לאסור ספרי חכמות חיצוניות, ולא הזכיר כלל לא בב"י ולא בשלחנו הטהור את היתר ל' הקודש, אלמא דלא ס"ל. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כה הערה ו) להוכיח מסתימת לשון מרן דפליג ארמ"א, וס"ל כי בכל אופן אסור.
(((וכ"כ))) לדחות את דברי הרמ"א שאין לחלק בין ל' הקדש ללע"ז פוסקים רבים ועצומים, דכ"כ הכנה"ג (הגהות הב"י) לגבי מליצות ומשלים דאסורים אפי' כתובים בל' הקודש. ומקורו ציין לפנים חדשות בשם באר שבע (דף קיט קונטרס באר מים חיים סימן צ). וכ"כ הט"ז (ס"ק יג), וכ"כ הרב מור וקציעה (סימן שז) לדחות את הרמ"א, וכ"כ המלבושי יו"ט (ס"ק טו) דהתוס' דיברו בהוה, וכ"כ הרב אליה זוטא (ס"ק טז), וכ"כ הרב חיד"א במחז"ב בשיו"ב (סימן שז ס"ק ד), וכ"כ לדחות לרמ"א בספר דברי צבי (סימן שז סעיף טז) וז"ל, בדרכ"מ מדקדק כן מתוס' דף קטז ע"ב ע"ש דשרי בל' הקדש וצע"ק, דהתוס' כתבו שם דלא גרע מכתב תחת הצורה, ובדף קמט ע"א משמע מסתימת הגמ' שכתב תחת הצורה אפי' בלה"ק אסור. ע"כ. וכ"כ לדחות לדרכ"מ בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן נב) דאין לחלק בין לשון הקודש לבין לע"ז מצד עצם הלשון, אלא הכל תלוי בנאמר בו. והוכיח כן מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה אבות (פ"א מי"ז) דכתב, כי השירים המחוברים מאיזה לשון שיהיה, צריך שיבחנו בעיניניהם אם הולכים על דרך הדיבור אשר חילקנוהו, ולא ע"פ השפה. ע"ש. ושכ"כ הרב חמדת ימים (הלכות שבת פרק ח דף עב ע"א) ומ"מ אם לא ישכילו, מותר לדבר בלשון לע"ז המצטרך אליו, כי בזה בודאי אין חילוק בין לע"ז ללשון הקדש, והכי משתמע מלשון הזהר אמור דף קה ע"א וכו'. ועע"ש. וכ"כ בספר גדולות אלישע (ס"ק מח) מפי ספרים, וכן דחה לרמ"א בספר קני מנורה (ס"ק כז) דנראה דהדין עם הב"ח, דהגם שכתיבה בלשון הקודש, מ"מ מיחלפי בשאר שטרי הדיוטות. וכ"כ היפה ללב (ס"ק יא) על דברי הרמ"א וז"ל, הגה זו לאו בר סמכה הוא. ע"כ. וכ"כ בספר משחא דרבותא (סעיף טו), ובספר יד יוסף (יוזפא ס"ק כד), וע"ע בספר נפש חיה (מרגליות סימן טז סעיף טז), וכן אסר בספר שו"ע הרב (סימן שז סעיף ל), וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק סד) וגם הוא הראה מקורו מהאגודה הנ"ל. כ"כ בספר מנחת שבת (סימן צ ס"ק כב) בשם קצור השל"ה, וכ"כ בשו"ת יחו"ד חזן (ח"ב או"ח סימן ל ד"ה אולם), וכ"כ בשו"ת שאילת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות טו), וכן בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רה), וג"כ כתב כי כן נראית דעת מרן השו"ע, לאסור. וכ"כ בשו"ת כרם חמד (ח"א ס"ח דף פא סוע"ב), וכ"כ בספר מנוחה שלמה (ח"ג סימן ד ענפים ג,ד) ועוד לו (סימן יב ענף יב).
(((ואומנם))) בספר ערוה"ש (סעיף י) כתב לישב לרמ"א ע"ש. אך דבריו נדחים מגוף דברי הדרכ"מ, שביאר דטעם ההיתר בלע"ז הוא מפני דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו ד"ת. וכ"כ עוד פוסקים וכנ"ל. ולא משום דהכל הוא גזירה אטו שטרי הדיוטות, והן נכתבים בל' לע"ז. וכפי שדחאו בשו"ת כרם חמד (ח"א אות י), וע"ע בשו"ת שאלת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות טו) מש"כ להשיב על אלו דברי הרב ערוה"ש.
ל' הקדש בימינו בארץ ישראל
(((ועוד,))) דהלא ביאר הרמ"א את טעמו להתיר ל' הקודש, כיון דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו דברי תורה. ע"כ. וכ"כ כל' הזו המ"א (ס"ק כד), ובספר א"ר (ס"ק כ), והמ"ב (ס"ק סג). ונראה פירוש ולומד ממנו דברי תורה הוא, כיון שע"י שקורא את ל' הקודש, לומד יותר טוב את השפה, ועי"כ מתחדדת השפה אצלו, וממילא כשילמד תורה, יותר יוכל לדייק ולהבין הדברים. וכ"כ הב"ח (סעיף ה) ריש ד"ה כתב, לבאר את דברי הרמ"א וז"ל, אבל לשון הקדש, הלשון בעצמו יש בו קדושה, ויש ללמוד מן הלשון הצח כמה דברים, שרי. ע"כ. וכ"כ בספר מנוחה שלמה (ח"ג סימן ד אות ג) להרה"ג שלמה כהן, וכל הספר סובב הולך אודות דיני שטרי הדיוטות. וא"כ נלע"ד, דכ"ז שייך בזמנו ומקומו של הרמ"א, אשר השפה המדוברת והנכתבת ברחובות ובציבור היא שפת לע"ז, וא"כ כל שקורא יותר בלשון הקודש מעשיר את ל' הקודש שלו, וממילא יוכל יותר להבין את לימוד התורה. משא"כ בימינו ובמקומנו, אשר השפה היא עברית, א"כ מה יתן לך ומה יוסיף קריאת סיפור בעברית. שוב ראיתי שכ"כ בשו"ת יחו"ד חזן (ח"ב או"ח סימן ל ד"ה אולם הרבה), והיא תשובה מבן המחבר הרה"ג ר' יהודה חזן, לחלק כנ"ל כי אף לרמ"א, היום בא"י יש לאסור.
קריאת שטרי הדיוטות למתענג
ג. (((אלא))) דעדיין יש כאן מקום להתיר למתענג בקריאת העיתון, והוא ע"פ דברי הסמ"ק (ס"ס רפ) וז"ל, ונראה לי כי בחורים המתענגים בריצתם וקפיצתם מותר, שאינם רצים להרויח, כן כל דבר שמתענגים בו לראותו. עכ"ל. וכן פסק מרן (ר"ס שא ס"ב) וז"ל, בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר, וכן לראות כל דבר שמתענגים בו. עכ"ל. ופירש המ"א (ס"ק ד) את סוף דברי מרן, כי מתיר משום עונג שבת לקרא את הכתב שתחת הדיוקנאות, דאע"ג דאסרו בסימן שז (סעיף טו) לקרא כתב שתחת הדיוקנאות משום שטרי הדיוטות, מ"מ משום עונג שבת שרי. וכן פירש הכי את דברי המ"א הפמ"ג במקום [ובזה הוסרה תמיהת האחרונים הרב חמד משה (ס"ק ב), והרב שו"ע הרב (קונ"א ס"ק ב), ובספר מאמ"ר (ס"ק ב) ועוד פוסקים על דברי המ"א, דהקשו, כי פשיטא דשרי להסתכל על התמונה ועע"ש.] וכ"כ לבאר למ"א הרב תורת שבת (ס"ק ב), והרב יד יוסף יוזפא (ס"ק ג), ובספר בני ציון ליכטמן (סימן שא ס"ק ב), והרב תהל"ד (ס"ק א) [אלא דדעתו לדינא אינה ברורה, כיון שמביא אח"כ לגר"ז שחולק.] וכן פירש את אלו דברי הסמ"ק הדרישה (סימן שא ס"ק ה) דמתיר שטרי הדיוטות משום עונג שבת, וכ"כ הט"ז (ס"ק א), וכן פסקו כמ"א בספר הלכה ברורה (סימן שא ס"ק ב) והביא לעוד מי שסובר כן, וכ"כ בספר מלבושי שבת (סימן שא ס"ק ד), וכ"פ בספר תו"ש (ס"ק ד), וכ"כ הגאון מהרש"ם בספר דעת תורה (סימן שז סעיף טו), וכ"כ בספר שתילי זיתים (סימן שא ס"ק ה), וכן משמע בספר ארחות חיים (כהנא סימן שז רס"ק יח), וכ"כ בספר יד יוסף (סימן שא ס"ק ג), ובספר באר יעקב (סימן שז ס"ק יט).
(((ובאמת))) כי כן כתב להתיר מהאי טעמא קריאת עיתון בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קסב) וז"ל, מ"מ פשיטא דעדיפי קריאת דפים הללו מסיפורי מלחמות שהתיר בתרומת הדשן לבני אדם שמתענגים בכך. ע"כ. וכ"כ בשו"ת יחו"ד (חזן ח"ב סימן ל ד"ה וע' להכה"ח), וד"ה העולה. ונראה טעמם, דהלא פסק התרוהד"ש (סימן סא) ופסקו הרמ"א (סימן שז ס"א) דהמתענג בסיפורים בשבת מותר לספרם, כדשרי לבחורים לרוץ למתענגים בריצתם. ודין ריצה וקריאת שטרי הדיוטות נלמדים מאותו פסוק, וא"כ כשם שזה הותר אף זה, והוא דדרשו חפציך אסורים הא חפצי שמים מותרים. ואף לטעם איסור שטרי הדיוטות משום שמא ימחוק, כאן אינו שייך, דהרי אין כאן שום מקום לתיקון וטעות כי זו תמונה. וכן ראיתי דבספר צמח דוד (בהקדמת החלק השני) כתב להשיב על הסוברים דיש איסור קריאת ספרו הנ"ל (שהוא ספר מאורעות הימים מבריאת העולם ועד שנת תנב) משום שטרי הדיוטות, על פי דברי הרמ"א (ר"ס שז) דהתיר לספר סיפורי שמועות למתענגים, וה"ה הכא, ועע"ש. וכן כתב בדומה בשו"ת שערי דיעה (ח"ב סי"א) גבי קריאת מכתב וחפץ לדעת מה כתוב בו, ומבטל עונג שבת אילולי קריאתו, והוי כדין הרהור בעסקיו דשרי אם מצטער. עכת"ד. [ברם קשה דלא נחית משום שטרי הדיוטות, רק משום עסקי חול.] וכן צירף זאת לסניף להקל בקריאת העיתון בשבת בשו"ת יצחק ירנן שחיבר (סימן ל אות א) דהוא ענג לרגיל בהם ע"ש.
ד. (((ואולם))) מאידך נמצאו פוסקים שביארו אחרת את דברי הסמ"ק, כי כל מה שהתיר, הוא לרוץ לראות דבר שעונג לראותו, אך לא לקרא שטרי הדיוטות משום עונג, כי איך עונג יתיר איסור. דכ"כ לבאר הב"ח (סימן שא ס"ק ג) לסמ"ק, וכן דחה הרב חמד משה (ס"ק ב) למ"א דאם אסור להסתכל, מהיכי תיתי שיהיה מותר משום תענוג. וכ"כ הגר"ז (סימן שא קונטרס אחרון ס"ק ב) ודחה למ"א, דאיך אפשר שיתירו משום עונג עבירה, וא"כ נשרי נמי משא ומתן לצורך עונג שבת כשא"א לקנות בדרך היתר, וח"ו ישתקע הדבר, שלא התירו משום עונג אלא דברים שאיסורם הוא משום דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עס"י שז ס"א בהגה), והלוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול. אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק זה אם תשיב וכו', אפי' הגזירות שגזרו חכמים בשבילם לסייג, פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג, דהיא מצוה הבאה בעבירה. ע"כ. וכן כתב בספר מנורה הטהורה (סימן שא ס"ק ד) דאם אסור לראות, יאסר כן אף במקום תענוג.
דעת מרן
(((וכ"כ))) בספר מאמ"ר (סימן שא ס"ק ב) ופירש כן בדעת מרן דס"ל לאסור וז"ל, דדבר ברור לענ"ד שכוונת סמ"ק ז"ל לדעת מרן ז"ל היא לומר, דה"נ מותר לרוץ לראות כל דבר שמתענגים בראיתו. ע"כ. ועל דברי המ"א כתב, ולפק"ד אחר הס"ר נ"ל דדברים אלו מרפסן איגרא, ותמוהים המה מאוד וכו'. וטעם האיסור גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, והיא תקנה קיימת ולא הותרה מכללה, וחלילה לומר שאם יש לו עונג דשרי לקרותו. הלכך איני רואה מקום לדברי הרב ז"ל, דאין לדין הנזכר ענין כאן. עכ"ל. וכ"כ הרב א"ר (ס"ק ו) לפרש למרן, דמש"כ מרן וכן לראות, פי' לרוץ לראות. ע"כ. וכ"כ הרב עולת שבת (ס"ק ג) לפרש למרן, וכן מדויק מדברי הדרישה (סימן שא ס"ק ה) דלמד בב"י שדעתו בסמ"ק היא לענין ריצה. ע"ש. וכ"כ לפרש למרן הרב תורת שבת (ס"ק ב), וז"ל, דאם איתא דמותר, הוי ליה לשו"ע לחלק בכך בסימן שז. ועוד דא"כ יהיו רוב הדברים הנאסרים בסימנים שו שז מותרים במקום תענוג, ואין לך תענוג גדול מהרווחת מעות. ע"כ. וכ"כ לפרש את דברי מרן בספר בני ציון (סימן שא סעיף ב). וכ"כ המ"ב (ס"ק ו), וכן ס"ל לספר שש"כ (פרק כט הערה קט). וע"ע בספר מאמ"ר (סימן שו ס"ק ט) דכתב לדחות לשאילת יעב"ץ דיש לחלק בין סיפור דברים שהתיר התרוהד"ש, לקריאה האסורה מצד שטרי הדיוטות. וכ"כ לדחות ליעב"ץ הרב בני ציון ליכטמן הנ"ל (סימן שז ס"ק ב), וכ"כ בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות יט), ובשו"ת באר משה (ח"ו סימן סו אות פט), וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"א סימן יב), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רז). וכ"כ בשו"ת כרם חמד (ח"א ס"ח אות יג), וכ"כ בשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א סימן כג אות ג).
(((וע"ע))) במחז"ב (סימן שז ס"ק א) דעל דברי הרמ"א שם דפסק כתרוהד"ש (ח"א סימן סא) וז"ל הרמ"א, בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול. כתב הגאון חיד"א דמרן לא ס"ל הכי, והוא אע"פ שהביא בב"י שם לתרוהד"ש. וטעמו מתוך בשו"ע השמיטו, ופסק שם מרן (בסעיף א) דאסור להרבות בשיחת חולין, (דכן הוא גורס במרן, ושלא כפי הגירסא אשר לפנינו, שיחה בטילה). כי הוראת הרמ"א הנ"ל עיילוה למערתא דחסידי, ולא קבלוה הגאון החסיד בעל השל"ה, ואחריו נמשך הרב החסיד בעל דעת חכמה פי"א דף יב ע"ב, ואמור רבנן קדישי הנ"ז לפי' ר"ת ופסקו השו"ע דאפי' שיחת חולין אסור להרבות גם זה אסור. ומפורש בדברי הזהר הקדוש (בשלח סג ע"ב) דהוא מחלל שבת וכו'. ע"ש באורך דבריו הקדושים חיים וקיימים. עכת"ד המחז"ב. וא"כ סיים המחז"ב לתפוס כן. וכ"כ מדנפשיה בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח ריש אות יג) דמתוך שהשו"ע השמיט לתרוהד"ש, ש"מ דלא ס"ל. [ואולם ע' בספר גדולות אלישע (ס"ק א ד"ה וע'), דפשיטא ליה דמרן ס"ל כתרוהד"ש, דהלא הביאו בב"י, והא דהשמיטו הוא משום דסמך על הב"י, וכמו שיש הרבה מזה שמביא בב"י ואין מביא בשו"ע. ע"כ.] .
(((וכן))) נראה עיקר בדעת מרן לאסור לקרא שטרי הדיוטות, אף כשיש עונג שבת, והוא מהא דפסק מרן בסי' שז (סעיף טז) לאסור קריאת מליצות ומשלים של שיחת חולין, והלא פשיטא שיש בהן עונג בקריאתם שזו כל תכליתם ויעודם, וע"כ דס"ל לאסור. וא"כ כן נוכיח מהני ראשונים דפסקו דין זה, הלא הם מובאים ביתה יוסף, דכ"כ התוס' (דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש), והרא"ש (פכ"ג סימן א) בשם רבינו יונה. ובאמת כי כ"כ לדחות ליעב"ץ בשו"ת באר משה (ח"ו סימן סו אות פט) דהלא חז"ל אסרו לקרות הכתב שתחת הדיוקנאות משום שטרי הדיוטות, אע"פ שיש לו תענוג מקריאתו. וכ"כ לדחות בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יג), ובשו"ת אז נדברו (ח"א סימן יב), וע"ע בח"ב (סימן י), ובספר מגילת ספר (איזנטל סימן עז סוף אות ג), וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רח) וז"ל, תדע דהכי הוא (דעונג אינו סיבה להתיר), דהרי גם הקורא סיפורי מלחמות ושיחת חולין מסתמא מתענג בקריאתו, ועם כל זה לא התירו משום עונג שבת לקרא בהם. ע"כ.
ה. (((וכן))) יש עוד להוכיח מהא דאיתא במתניתין (קמח ע"ב) ונפסק בשו"ע (שז סעיף יב) וז"ל, זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת, אבל אם חקק בכותל בחקיקה שוקעת מותר. אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק אסור לקרותו. ע"כ. ולכאורה לטעמיה של המ"א הו"ל למישרי בהאי דינא, כיון דהוי קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה. וכ"כ להקשות על המ"א הרב א"ר (ס"ק ל). והן אמת כי הלבושי שרד (ס"ק כח) עמד להציל מהאי קושיא וביאר, דכאן בדין השו"ע עסקינן בסעודת מרעות, ולא בשביל אורחים שבאו מן השדה ואין להם מה לאכול, דלהם הוי מצוה ממש, ולהם הותר, ובזה מיירי המ"א, וכ"כ בספר תוספת שבת (ס"ק לד), ובמחצה"ש (ס"ק טז), וכ"כ בספר גדולות אלישע (ס"ק מ). שוב ראיתי דבספר שו"ע הרב (סעיף כו) מיישב זאת והוא, דדין השו"ע הוא לבעה"ב, ואה"נ לו אף שהוא מצוה מ"מ אסור שמא ימחוק, משא"כ המ"א מתיר לשמש לקרא, כיון שלשמש אין חשש מחיקה. אלא דעדיין קשה מסוף דברי מרן שאסר לבעה"ב לקרא מטבלא אף אם חקוק הכתב ואין חשש מחיקה, והרי הוי דבר מצוה. וע"ז תירץ דעסקינן בסעודת מרעות. שוב ראיתי לשו"ת שמן רוקח (ח"ג סימן יג) דתירץ למ"א וז"ל, ולענ"ד כוונת המ"א פשוטה, דדוקא בשמש דקריאה גופא היא מצוה, דהוא צריך לקרות כדי שידע את מי יקרא לסעודה. אבל בבעה"ב אין הקריאה שלו מצוה, דהא אין צריך לקרות, וזה פשוט. ע"כ. כלומר לשמש יש מצוה לקרא מהכתב, כיון שאינו יודע מי המוזמנים. אך בעה"ב כיון שיודע א"כ אין שום תועלת מהקריאה א"כ אין בה מצוה. ולכאורה אין זהו פשטות הענין, דא"כ לשם מה כתב את שמות המוזמנים, ונראה דביאור הדברים הוא כמו שהבינו כל הפוסקים, דכתבם כדי שלא יטעה, וכמו שחיישינן שמא ימחוק מפני טעות, אע"ג שכבר עמד וסידר הכל, וא"כ אדם כותב שמותם ומיני המגדים כדי שלא ישכח את מי מעדיף להזמין וכיוצ"ב. ומעתה אין מקום להתיר קריאת עיתון מטעם עונג שבת. אך כ"ז לכאורה לא יכון אליבא דהמ"א הנזכ"ל (סימן שא ס"ק ד), דהתיר משום עונג שבת לקרא שטרי הדיוטות, וכיון שברור שסעודת מרעות הוי עונג טפי מקריאת כתב שתחת התמונה, וא"כ לדידיה הו"ל למישרי. וכל האמור לעיל בא ליישב את המ"א (סימן שז ס"ק טז) שהתיר לצורך מצוה, אך לענייננו שהתיר משום עונג, לא מהני מידי ליישבו. ועוד תקשי דאם דברי מרן אמורים בסעודה לאנשים שאין להם מה לאכול, א"כ מה הוצרך לרשום את שמות האורחים, הרי מזמין את כל מי שאין לו מה לאכול. וגם מה צריך השמש ללכת לאנשים מסויימים להזמינם לאכול, וכי יש לו עדיפות להאכיל איש פלוני שאין לו מה לאכול, יותר מפלוני אחר שאין לו מה לאכול. וגם הרי באו מן השדה ואינו מכירם, וא"כ מה שייך שיבחר שפלוני יבא ולא אלמוני. וגם מתי ידע מי יבא מן השדה ולא יהיה לו מה לאכול, ולכן רשם שמותם, ומכל זה נראה שאין זו כוונת מרן בדבריו.
קריאת חדשות בעיתון
ו. (((אולם))) נראה דשפיר דמי להקל לקרא חדשות בעיתון, והוא מצד פסק מרן (סימן שז סעיף יד) וז"ל, לקרא באגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה מותר, ולא יקרא בפה, אלא יעיין בה. ע"כ. וכתב הטור (ס"ס שז) לבאר את טעם המתירים וז"ל, ומצאתי כתוב, מה שרגילין עתה שקורין בכתבים שהובאו בשבת, לפי שאין יודעים למה הביאום, ושמא יש בהן צורך הגוף, ולא דמי לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף כלל. עכ"ל. ובהגהות והערות (ס"ק מד) כתבו, דיש כמה דפוסים שלא כתוב בהם צורך הגוף, אלא רק צורך. ואיך שלא יהיה יוצא מבואר, כי ה"ט דשרי, מספק שמא יש בהם צורך הגוף. וכ"כ הב"י מדנפשיה (סימן שז ס"ס יג סוף ד"ה והרא"ש) וז"ל, מאן דאסר (לקרות אגרות שלום) בכל גוונא אסר, אפילו הובא בשבת ואינו יודע אם יש בה צורך הגוף. ע"כ. ומכלל הן אתה שומע לאו, כי מאן דמתיר ס"ל מטעם דיש בו צורך הגוף. וכ"כ רבינו ירוחם (דף עו ע"ג) וז"ל, אבל מי ששולח אגרת בשבת מותר לקרותה, דשמא יש בה דבר שצריך. ע"כ. וכ"כ האגור הל' הוצאה (סימן תנא) וז"ל, שיש שהתירו שמא יש בהן צורך . ע"כ. [ועפ"ז תתורץ קושיא גדולה, מדוע אגרות שלום הוי שטרי הדיוטות, וכדכתב מרן השו"ע (סעיף יג), ואילו כתב של המוזמנים ומני המגדים, אינם שטרי הדיוטות, אלא נאסרו רק גזירה אטו שמא יקרא שטרי הדיוטות, או שמא ימחוק, וכמבואר בסוגיא בשבת (דף קמט ע"א), ובב"י (שם סעיף יב), ואדרבה מצד הסברא איפכא מסתברא. וי"ל ע"פ הנ"ל, דכל שהוא לצורך לא הוי שטרי הדיוטות, וא"כ ענין האורחים והמגדים שהוי צורך, אינו שטרי הדיוטות. אך עדיין תקשי דמאחר וכתב של המוזמנים ומיני המגדים יש בו צורך, וכמש"כ רש"י (קמח ע"ב) גבי מונה פרפראות דעושה כן כדי שלא ישכחם. א"כ מדוע נאסר, והלא הוי צורך. וקושיא זו היא קושיא בפנ"ע על כל הני ראשונים שהתירו בעת צורך, וכאן חזינן דאף בעת צורך אסור. ועל כן נראה דהיתר צורך הוא דוקא לצורך הגוף וכנ"ל, וכ"כ האחרונים דלקמן (אות ז) ע"ש. ואף שרבינו ירוחם והאגור כתבו צורך סתם, ול' רבינו ירוחם הובא בב"י. מ"מ הב"י סיים שם דשרי לצורך הגוף וכנ"ל, וכ"כ הטור. וא"כ או שנאמר שהב"י יליף הכי גם ברבנו ירוחם וקיצר רבינו ירוחם, או שתפס כדעת הטור ולא כרבינו ירוחם, וההכרח לא יגונה. ובתחילה עלה בליבי לתרץ קושיא זו, דהיתר של מקום צורך מהני רק לחשש של שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אך לחשש של שמא ימחוק לא מהני, ועל כן אסור. (ובכה"ג דיש חשש שמא ימחוק קרינן ליה שמא יקרא, וכמש"כ (בסימן יז אות כ), ועל כן מרן כתב בשו"ע (סעיף יב) גבי קריאת שמות המוזמנים, דהוא חשש שמא יקרא בשטרי הדיוטות). ונמצא דהיתר של צורך לא מהני לשמא ימחוק. ומ"מ באגרות השלוחות דיש בהם צורך, וליכא למיחש למחיקה לפי שאין מוחקים אותם, ואין שום צורך לתקנם, וכיוצ"ב, על כן שרו. וכן חילקו הפוסקים בדומה, דבחשש שמא ימחוק לא אסור לקרא אף בדבר מצוה, משא"כ בשטרי הדיוטות שאינם משום שמא ימחוק, לך ראה לעיל (אות ה). ברם שוב בינותי דזה אינו, דהלא מסיים מרן בדין הפרפראות לאסור אף בחקוק על גבי טבלא ופנקס, וא"כ אף שאין חשש מחיקה, ואף שהוא מקום צורך אסור, ועל כרחך לתרץ כנ"ל.] וכיון שיוצא כי טעם היתר קריאת אגרות שלום בשבת הוא שמא כתוב בהם איזה דבר שיש בו צורך, ובכה"ג לא הוי שטרי הדיוטות, וכן פסק מרן בשו"ע (סעיף יד) וכנ"ל, [ושאני סעיף יג דנאסר אגרות שלום, דשם מיירי שיודע שהם רק אגרות שלומות ואין בהם צורך, ועל כן דייק מרן שם לכתוב אגרות שלום, ואילו בסעיף יד כתב לקרא אגרות השלוחות לו, ולא כתב לקרות אגרות שלום, כיון שאיו יודע באגרת השלוחה לו האם יש בה רק דרישת שלום, או צורך. ובספר גדולות אלישע (ס"ק מא) תירץ דסעיף יד מיירי שכבר קראם מער"ש.] א"כ ה"ה והוא הטעם שנתיר קריאת חדשות בעיתון, והם הדברים שהתחדשו בעולם, שמא יהיה בהם איזה דבר צורך הגוף, ובכה"ג לא הוי שטרי הדיוטות. משא"כ קריאת שאר הדברים בעיתון, שאין בהם שום צורך מלבד סקרנות והנאה, אסור לקרותם. ואפי' בחדשות גופייהו יש דברים שאסורים, כיון שברור שאין בהם שום צורך, וכגון דברי פוליטיקה, מה שר פלוני אמר, ומה הוא עשה, והאם יצא מהממשלה או לא יצא, ומה רצה להרויח מכך, וכיוצ"ב, אסור. וע"פ רוב אפשר כבר בכותרת לדעת אם יש הו"א שיש בקטע שתחת הכותרת איזה צורך. ועוד יש דברים רבים האסורים בעיתון וכדיבואר בעז"ה בהמשך (אותיות טו-יז).
ז. (((והן))) אמת כי ר"ת בתוס' (דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש), כתב להתיר רק לענין צורך גדול או פיקוח נפש וז"ל, ואם אינו יודע (מה שכתוב באגרת) שמא יש בהם צורך גדול או פיקוח נפש. ע"כ. וידיעות מהעיתון על דברים של פיקוח נפש הוא רחוק מלהמצא בעיתון, בפרט בימינו שכל הודעה על דבר פיקוח נפש עוברת בשאר כלי התקשורת, וא"כ א"צ את העיתון לכך. אך מ"מ כתב ר"ת גם לצורך גדול, וזה יתכן שימצא בעיתון. ועוד בה והוא עיקר, כי הבאנו לעיל להני אשלי רברבי שכתבו צורך סתם, או צורך הגוף, ומרן בתוכם, וא"כ העיקר דא"צ פיקוח נפש. והעיקר כי מרן בשו"ע הנז' (סעיף יד) פסק שלא כר"ת, דלדעת ר"ת שרי לקרא כל אגרות שלום, אף כשיודע מה שכתוב בהם. ואילו מרן התיר רק כשאינו יודע מה שכתוב בהם. והוא ע"פ טעם הטור הנזכר שהתיר רק באינו יודע מש"כ בהם, שמא יהיה כתוב בהם דבר צורך הגוף, וא"כ כן דעת מרן להתיר בכל שיש הו"א שיש בהם צורך הגוף, וא"צ שיהיה צורך גדול, וק"ו שא"צ שיהיה לצורך פקוח נפש.
(((וכ"כ))) כמה פוסקים לבאר את היתר קריאת אגרות שלום, מצד שמא יש בהם צורך הגוף, ולא הצריכו צורך גדול, דכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קסב), וכ"כ הלבוש (סעיף יד) וז"ל, אבל אגרת השלוח לו עכשיו ואינו יודע מה שכתוב בה מותר, דשמא יש בהן צורך הגוף, ופיקוח נפש. ע"כ. וא"כ ג"כ כתב צורך הגוף. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סימן שז סעיף כה) כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, ואינו דומה לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף, אלא צורך ממונו. ע"כ. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כג), וכ"כ בספר עטרת צבי (סימן שז ס"ק טו), וכ"כ בספר תו"ש (סימן שז ס"ק לה) ושמא יש בו צורך הגוף ופקוח נפש. ע"כ. וכ"כ בספר עיקרי הד"ט (סימן יד אות לב), וכ"כ בספר תורת שבת (סימן שז סעיף יד), וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד ר"ס לד) כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, ואינו דומה לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף אלא צורך ממונו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת תורת יקוטיאל (סימן עב) ע"ש. וכ"כ בספר קצות השלחן (ח"ד סימן קז סעיף כד), ובספר מגילת ספר (סימן עז אות ג), ובספר שש"כ (פרק כט סעיף מה), ובספר ברית עולם (עמ' יד אות יד), וכ"כ לפרש את דברי מרן בסעיף יד המ"א (ס"ק יט) דשמא כתוב בו דבר שצריך לו, ולא מקרי שטרי הדיוטות. ע"כ. וביאר דמקורו לביאורו זה הוא מהב"י, ורבינו ירוחם. והוא כדברינו ממש, שכן למד בדעת הב"י, ושעפ"ז פסק בשו"ע. וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק יט) לפרש כן דלאו דוקא פקוח נפש, אלא כל שצריך לו, וגם הוא ציין כי מקורו הוא הב"י והלבוש. וכ"כ המ"ב (ס"ק נד), וכ"כ הרב כף החיים (ס"ק צח), וגם איהו מקורו מהב"י ורבינו ירוחם וכנ"ל.
(((ומאידך))) בספר מאמ"ר (סימן שו ס"ק ט) הבין שהיתר קריאת אגרות שלום הוא רק לצורך פקוח נפש. וכ"כ בספר יוקח נא (סימן שז ס"ק כג דף צז רע"ב), וכ"כ בספר משחא דרבותא (סימן שז סי"ד), ובספר ערוה"ש (סימן שז סעיף ה), וכ"כ בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יג). ומ"מ ע"פ האמור זה אינו וכמבואר, כי רוב רובם של הפוסקים ראשונים ואחרונים למדו דשרי לכל צורך הגוף, וכן היא דעת מרן, וא"כ ברור שכן עיקר. ולפי"ז שפיר דמי להקל בקריאת החדשות שיש בהם צורך בעיתון.
ח. (((שוב))) ראיתי לשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות יח) שהביא לתוספתא שבת (פרק יח הל' ד) דאיתא התם, וכתב המכתבים שבכרכים, אין קורין בהן. אם היה דבר שהוא צורך מדינה מותר. ע"כ. ופירש הרב מנחת ביכורים במקום וז"ל, המכתבים, מין מכתבים של רבים, אם אין לרבים צורך בהם אסור. צורך המדינה, של עיר דהוה קצת מצוה וחפצי שמים הוא מותר. עכ"ל. ומבואר יוצא, דדין התוספתא הוא ממש נידו"ד, דהמכתבים שלהם דמו לעיתונים שלנו, ומבואר דכל שיש בהם צורך המדינה שרי, וא"כ מפורש בתוספתא, דכל צורך שרי, ומפורש להתיר עיתון. וכ"כ לפרש להאי תוספתא הרב חסדי דוד שם וז"ל, המכתבים שבכרכים וכו', נראה דהיינו כגון מה שנוהגין בקצת המדינות שכשגוזרת הממשלה גזירה כותבין אותה על הכתלים שבשווקים, וזמנין נשאר שם גם אחר שעברה הגזירה, וזה אין לקרות בשבת מטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות, אבל אם לא עברה הגזירה, ויש למדינה צורך בהם מותר. עכ"ל. ובספר חזון יחזקאל שם כתב מפורש דהם עיתונים וז"ל, שבכרכים, כמו העתונים האידנא, שהוא צורך מדינה, אם היו בהם דברים הנוגעים למשפט המדינה, או שנוגעים לעניני המדינה מותר, כיון שהם צורך הכלל לא מיחלף בשטרי הדיוטות. ע"כ. וא"כ מפורש בהאי תוספתא להתיר קריאת חדשות. וכן מבואר ברש"י במתני' (קמח ע"ב ד"ה אבל) וז"ל, אבל לא מן הכתב. אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ולפלוני זמנתי כדי שלא ישכחם . עכ"ל. ומפורש דכתב כדי שלא שכחם. והן לא אכחד כי בשו"ת חמדת צבי (הנ"ל ח"א סימן כד אות יח) כתב לחלק וז"ל, אמנם העיתונים אף שיש בהם איזה מודעות שהם צרכי מדינה, מ"מ מאחר שרוב רובו הוי דברי עסק והבלי הבלים, שייך בהם טעם היעב"ץ (שאסר לקרות עתון שמא יבא לקרא דברי משא ומתן), סחור סחור לכרמא לא תקרב. עכת"ד. ואולם זה אינו וכנ"ל, דכל שאינו יודע מה שכתוב שם שרי, שמא יש בהם צורך הגוף, ואע"פ שרובו הבל וכמבואר בלשונות הראשונים ולשון הב"י הנזכ"ל, דהתירו מצד שמא יש בהם צורך הגוף. ומה שאסר מצד סחור סחור לכרמא לא תקרב, ע"ז יש להשיב דהוי גזירה חדשה שאין לגזור אחר חתימת התלמוד, וכדיבואר בעז"ה לקמן (אות יג).
ט. (((וכן))) כתב להקל מהאי טעמא קריאת עתון בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קפה), ונעתיקו ככתבו וכלשונו כדי להסיר מעליו קושיות האחרונים בעז"ה. וז"ל, ולענין לקרות בקורנטין (עיתון) הנדפסים בכרכים ועיירות גדולות מדי שבוע בשבוע במדינה זו להודיע בקרב הארץ חדשות וקורות מתרגשות מעניני מלחמה ושאר מאורעות זולתיות ההווים בעולם יום יום. נ"ל פשוט שאינם בכלל איסור שטרי הדיוטות, מידי דהוי אאגרת השלוח ואינו יודע מה כתוב בו שמותר לקרותו, הכי נמי הני פתקי חידושים שנוגעים על פי הרוב לכלל או לפרט, וביחוד בזמן שיש מלחמ' ושעת חירום בעולם, שלפעמים יש צורך גדול לידע איזה צד גבר, ויש לחוש אפי' מחמת עסקי נפשות, וצ"ל שמסתמא יש בית מיחוש להפסד ממון ח"ו בקירוב או בריחוק מקום, ואפי' במקום שברור הדבר שאין מגיע לשם דבר ההיזק כלל בשום אופן, מ"מ פשיטא דעדיפי קריאת דפים הללו מסיפורי מלחמות שהתיר בתרומת הדשן (סימן סא) לבני אדם שמתענגים בכך, כל שכן הכא דאיכא תרתי ענג, וצורך קרוב, וצער למונע, בפרט הרגיל לקרותן שנפשו שוקקה וכוספת לדעת המתחדש בהם, על כן היה נראה בעיני היתר גמור, לנ"ע שאף בש"ע לא אסר סיפורי מלחמות אלא אותן שעברו, ולקרותן בקבע מתוך ספרים המחוברים. ע"כ. ונמצא א"כ דעיקר משענתו להתיר היא כנ"ל, להשען על פסק מרן בסעיף יד דהתיר לקרא אגרת שאין יודע מש"כ בה, והוא מפני שמא יש בה צורך הגוף, וה"ה בעיתון. והוסיף עוד, כי ק"ו באופן שיש חשש נפשות. ועוד הוסיף, דאף באופן שאין שום צד של צורך הגוף, מ"מ יש להתיר ע"פ דברי התרוהד"ש למתענגים לספר, וה"ה הכא. וק"ו בעיתון שיש לשני הטעמים. עכת"ד. ועפ"ז הוסרו קושיות הפוסקים מהשאילת יעב"ץ, דבספר יוקח נא (סימן שז ס"ק כג ד"ה ואם), הקשה עליו מפסק השו"ע (סעיף טז) דאסור לקרא ספרי חכמות, וא"כ הנך גאזיטא'ס (עיתון) מגיד בהן כל מין חכמה שנתהוה בעולם. ע"כ. וכל קושיתו עומדת על הבנתו (שם דף צז רע"ב) דהיתר סעיף יד לקרא אגרות שאין יודע מה כתוב בהם, הם רק בשמא יש בהם פקוח נפש, משא"כ ליעב"ץ דכל צורך מותר וכנ"ל, קושיא מעיקרא ליתא. (וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כג) דענה על קושיא זו, והובא לקמן). וכן הקשה על היעב"ץ הרב מאמ"ר (סימן שו ס"ק ט ד"ה ודוקא), דההיתר לקרא אגרות השלוחות הוא מצד פיקוח נפש, וכן דחה בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יב) לשאילת יעב"ץ, ובשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א סימן כג אותיות ב,ג). ולא קשיא, וכנ"ל. וכן הבין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רעט). וע"ע בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק י הערות 85,87) שהבין כי משענת היעב"ץ היא על היתר תענוג, ולכן דחאו. אך זה אינו, כי עיקר משענתו היא על הדימוי לדין אגרות שלום שאינו יודע מש"כ בהם, וכנ"ל. וכן מבואר בספר עיקרי הד"ט (סימן יד אות לב) כי עיקר משענת היעב"ץ היא על דברי אגרות שלום, כי הביא את תוכן דברי השאילת יעב"ץ רק מדין שאילת שלום, והשמיט להמשך דבריו מצד עונג ע"פ התרוהד"ש, ומבואר דהבין כדברינו, שעיקר משענתו היא מפסק השו"ע בסעיף יד.
(((אך))) לגבי מה שהוסיף היעב"ץ להתיר מצד דכל דהוי עונג שרי, וכשם שהתיר התרוהד"ש לספר למתענגים על כך. ע"כ. כמה פוסקים כתבו לדחותו, וכפי שגם אנו בעוניינו כתבנו לעיל (אותיות ג-ה), דיש לחלק בין סיפורים בפה, לבין קריאה מתוך הכתב, ושאין להקל לקרא שטרי הדיוטות משום עונג שבת. דכ"כ המאמ"ר (סימן שו ס"ק ט) לדחות ליעב"ץ, וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (סימן שז ס"ק ב), ובשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות יט), ובשו"ת באר משה (ח"ו סימן סו אות פט), ובשו"ת אז נדברו (ח"א סימן יב), ובספר מנוחת אהבה (ח"א פרק י הע' 87), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רז), ובשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יג), ובשו"ת אשבח בתהלכתך (ח"א סימן כג אות ג).
(((ועוד))) הקשה המאמ"ר (סימן שו ס"ק ט ד"ה ואני), על דברי שו"ת שאילת יעב"ץ הנ"ל, כי כל שהתיר השו"ע (סעיף יד) לקרא האיגרת, היינו בעיון ולא בפיו. וכן הקשה בספר בני ציון (סימן שז ס"ק ב). ואמינא דאה"נ זה ברור, דכל שהתיר השאילת יעב"ץ הוא בקריאה בעיון, ולא בפיו, ושכן הדרך לקרא בעיון ולא בקול.
אפשר לקרא את העתון ביום שישי
י. (((ועוד))) הקשה בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יב) כיון שהעיתון מגיע ביום שישי, אפשר לו לקרותו אז, והשבו"י והיעב"ץ ז"ל נר' דאיירי בעתון שהיה מגיע בשבת וכו', ושכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"א סימן יב), ובספר מנוחת אהבה (ח"א פ"י הערה 87). ע"כ. וזה אינו, דהנה הב"י (דף סב ע"ב ד"ה ורבינו ירוחם), הביא לרבינו ירוחם (דף עו ע"ג) דכתב שיש מתירין לקרות באגרת שלומים ויש אוסרין, וכ"כ ה"ר יונה. ונראה דדוקא אגרת שלומים שיש ימים רבים שנשתלחו לו, אבל מי ששולח אגרת בשבת מותר לקרותה, דשמא יש בה דבר שצריך. ע"כ דברי רי"ו. וכתב על כך הב"י, ונראה מדבריו, דאפילו לדעת ה"ר יונה וסיעתו, מותר לקרות באגרת שהובאה לו בשבת, דלא אסרו לקרות אלא כשנשתלחה לו קודם לכן, שכבר יודע מה שכתוב בה, וה"ה אפילו נשתלחה לו בשבת, אם קראה כבר, כיון שיודע מה שבתוכה, אסור לקרותה משום שטרי הדיוטות. ע"כ. וא"כ אע"פ שכתב רבינו ירוחם שנשתלחה בשבת, הב"י פירש כוונתו שאינו בדוקא בשבת, ואז נדייק דאי נשתלחה בער"ש אסור לקרותה, אלא הכל תלוי האם יודע מה שכתוב בה, דאז אסור לקרותה, הא אינו יודע מה שכתוב בה, אפי' שיכל לקרותה בער"ש, מותר. (ואע"פ שהב"י דחה לרי"ו בהבנתו ברבינו יונה, מ"מ לענין נידו"ד שפיר דמי למילף מינה). ועוד אוסיף לחזק זאת מכיוון אחר, כי האמת אומר דבראותי תחילה לאלו דברי רבינו ירוחם חשבתי לדייק את לשונו דכתב מי ששולח אגרת בשבת , להשמיענו דדוקא אם מגיעה האגרת בשבת בזה שרי לקרותה, ולאפוקי בהגיעה האגרת קודם לכן. אך הב"י בא להוציא מטעות זו, שהרי ביאר לרבינו ירוחם וז"ל, דלא אסרו לקרות אלא כשנשתלחה לו קודם לכן, (וכאן היה לו לכאורה ע"פ הנ"ל לפרש את הטעם שאסור לקרותה בכה"ג, כיון שכבר היתה אצלו האגרת קודם שבת, וכדמדוייק לשון רבינו ירוחם. אך הב"י פירש אחרת וז"ל) שכבר יודע מה שכתוב בה. עכ"ל. כלומר שאין טעם לאסור קריאת האגרת כיון שכבר היתה אצלו, אלא הכל תלוי האם קראה כבר, וכל הטעם שכתב רבינו ירוחם אגרת בשבת, הוא לצייר ציור מציאותי רגיל שלא קרא את האגרת, ולא כפי שדייקנו לרבינו ירוחם. והטעם שבהגיע לו בשבת מותר לקרותה, כיון שעדיין לא קראה, כי הכל תלוי האם קראה כבר, ואה"נ בהגיע קודם שבת ולא קראה, מותר לו לקרותה. וזהו ששב הב"י בהמשך ומדגיש, וה"ה אפילו נשתלחה לו בשבת (אסור לקרותה), אם קראה כבר, כיון שיודע מה שבתוכה אסור לקרותה, משום שטרי הדיוטות. ע"כ. וא"כ פירש שוב, שהכל תלוי האם יודע מה שכתוב בה או שלא.
(((איברא))) דחזי הוית לריטב"א (מוסד הרב קוק דף קטז ע"ב ד"ה ושמואל אמר) דאחר שהביא לרש"י דס"ל לאסור קריאת אגרות שלום כתב וז"ל, ואנו רואין שכל ישראל נהגו היתרא לקרא כתבים שמגיעים לשם בשבת, ותימה מהיכן יצא להם היתר זה. ושמעתי הרב ז"ל, שלא אמרו כאן שאין קורין בשטרי הדיוטות, אלא באותם שכבר היו ברשותו מער"ש, ולא היה בהם צורך כלל, ככתבי חשבונות. אבל כתבי שלומות שמגיעים לידם ביום שבת עצמו, ודאי שצורך הם, חדא, כי אולי יש בהם צורך נפש או פקוח צרכי רבים שזמנו עובר, ועוד אם לא יקראם, יהא דואג כל השבת כולה. עכ"ל. ובפשטות דבריו מבואר, דאם היה מונח אצלו מער"ש, אסור לקרותו בשבת. אך י"ל דזה אינו, דהרי גם רבינו ירוחם כתב מי ששולח אגרות בשבת, והב"י פירש כוונתו דהוא לאו דוקא, וה"ה הכא, וכפי שכותב הריטב"א את טעם ההיתר שמא יש בהם צורך, וא"כ אף בבאו מער"ש ההיתר עומד במקומו. ואת"ל דזה אינו, וברור שכוונת הריטב"א לאסור כתבים שהגיעו מאתמול ולא קראם, כי זה מוכיח שאין לו כ"כ צורך בהם, ואין כ"כ עגמת נפש אם לא יקראם, מ"מ דעת מרן הב"י אינה כן, וכן הוא למד ברבינו ירוחם וכנ"ל.
(((ועוד))) הקשה בספר מאמ"ר הנ"ל, כי יש לחלק בין אגרות שלום לעתון, כיון שבעתון יכול לשאול את שכנו הגוי מה כתוב בו, משא"כ אגרות. ואמינא דלא מבעי כאן בא"י שאין גויים מצויים, אלא אף במקום שגויים מצויים, השאילת יעב"ץ וסיעתיה (אשר יובאו בעז"ה בסמוך) ס"ל דלא הצריכוהו לחפש גוי (ואפי' אם יהיה לידו), כיון דאין בעתון דין שטרי הדיוטות, משרא שרי.
דעות המקלים
יא. (((וכ"כ))) להקל בקריאת עיתון פוסקים רבים דכ"כ בספר שבילי דוד (או"ח סימן שז ס"ק ג), כי כל שנאסר ספרי מלחמות הוא במלחמות שעברו, משא"כ במלחמה העומד לעתים יש בה תועלת לדעת בשביל כמה ענינים, דנוגע לעניני בנ"א. ע"כ. ושב וכתב כדברים האלה בחיבורו על חו"מ (סימן לד ס"ק ה) וז"ל, ונלע"ד הא דאיתא שם (שו"ע או"ח שז סט"ז) סיפורי מלחמות אסור לקרות בהם, זה מלחמות שעברו, דהוא דברים של מה בכך, משא"כ בענין מלחמות הזדמנות בזמן ההיא, מותר לדבר בהן, דזה מצרכי אדם דסדנא דארע' חד הוא. ע"כ. וכ"כ שוב היעב"ץ במור וקציעה (סימן שז סוף ד"ה כתב הרמב"ם), וכ"כ הברכ"י (סימן שו ס"ק יא) שהביא לשו"ת שאילת יעב"ץ הנ"ל. וכ"כ להקל בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כג) דשאלוהו שם ילמדנו רבנו על מה סומכין העולם במדינה זו רבים וגם שלמים שקורין בשבת בכתביהם שנדפסו חידושיהם מספור מלחמות וכיוצ"ב שקורין בל"א ני"א צייטונג. ע"כ. וכתב להשיב וז"ל, אפשר לומר (הל' אפשר הוא לאו דוקא וכדמסיים ואזיל) שסוברין דהא דפסק דאסור לקרות בספרי מלחמות, היינו מלחמות הקודמין הישנים שאין בהם צורך לקרות בהם עכשיו, אבל בתוך כתב התחדשות שנדפסים מקראות של זמנים הללו, שיש בהם כמה צרכי בני אדם לידע באיזה מדינה הוא מלחמה, או שאר מקראות רעות ח"ו, ואולי אפשר להציל איזה דבר ע"י איזה פעולה וכיוצ"ב, נ"ל דליכא בזה אסור קריאה משום שטרי הדיוטות, כנ"ל הק' יעקב. עכ"ל. וכ"כ בספר ארחות חיים (כהנא סימן שז ס"ק יט), ועוד הביא (באות כ) לבאר היטב (ס"ק יט) דס"ל לאסור קריאת עיתונים, וכתב על כך וע' בספר מאורי אור (בחלק בן נון דף קפח ע"ב) שכ' דנראה היתר שלהם, כי תמיד נמצא הפסד ממון שמזכירם מסחרה בזול ומכירת נכסי בעל חובות ופקוח נפש להציל ב"י. ע"כ. וכ"כ להקל בספר באר יעקב (סימן שז ס"ק יט), וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן כא), ובשו"ת שיח כהן אלעזר (ח"א סימן טו), וכ"כ בשו"ת יצחק ירנן שחיבר (סימן ל אות א) קריאת החדשות מצד שצריך לדעת מהבעיות המתעוררות בעולם להזהר מהם. וסייג זאת בתנאי שלא יקרא בענייני כספים. ע"כ. וכן הקלו בספר מגילת ספר (סימן עז אות ג), ובספר שש"כ (פרק כט סעיף מו).
שמא יבא לקרא עניני מסחר
יב. (((הן))) לא אכחד כי פוסקים רבים כתבו דיש לאסור לקרא בעיתון מפני שבסוף העיתון הניחו דברי מסחר ומשא ומתן, ובזה אין שום היתר לקרותו, וסחור סחור אמרינן לנזירא לא תקרב, ולכן אסרו קריאת העיתון, כי אם יקראו יבא לקרא אף בענין המסחר האסורים. ואף פוסקים רבים מהנזכ"ל שהתירו מעיקר הדין, מ"מ למעשה כתבו שיש להחמיר בזה מהאי טעמא. דכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ הנ"ל (סימן קסב) בסוף דבריו. וכ"כ הברכ"י (סימן שו ס"ק יא), ובספר יוקח נא (סימן שז ס"ק כג), וכ"כ הרב עקרי הד"ט (סימן יד ס"ק לב), וכן מבואר יוצא בספר דע"ת (סימן שז סעיף יד) שהביא לשאילת יעב"ץ שהחמיר מצד מסחר, וסיים על כך, וא"כ למי שאינו עוסק במסחרים הנדפסים יש לצדד להקל, אבל המחמיר תע"ב. עכ"ל. וא"כ אף לדבריו דהקל, מ"מ יוצא מבואר כי בימינו יסבור לאסור, כיון שמפרסמים בימינו בעיתון דברים שכ"א קונה, כגון שתיה ומוצרי מזון, וכיוצ"ב, וא"כ אין למי שאינו מתעסק עמהם. בשונה מזמנם שהיה בסוף העיתון רק עניני מסחר ממש של משא ומתן. וכ"כ השע"ת (סימן שו סעיף ח) ע"פ היעב"ץ לאסור קריאת גזעטין שיש בהם ידיעה ממשא ומתן. וכ"כ בספר קצות השלחן (ח"ד סימן קז ס"ק מג), ועוד הוסיף דאפי' עתון שאין בו כלל מו"מ, דיש להסתפק לאוסרו, דלפעמים אדם מצטער בקריאתם משמועה לא טובה, כגון העדר צדיק, או מצרות אחב"י ברחבי העולם, ואפי' מידיעות על מצב הדת בדורינו, ובשבת אסור לספר דבר צער. ע"כ. וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן צ ס"ק כב) לאסור שמא יבא לקרא עניני המסחר, והביא שגם הכלכלת שבת (בדין המוחק סוף אות לג) כתב בשם הרב עצי שיטים שיש להחמיר שלא לקרותם, ושכ"כ בספר נז"י בשם ספר יסוד יוסף, ועוד כתב הרב מנחת שבת בהשמטות לספרו הנקרא מנחה חדשה לס"ק הנ"ל את דברי הדעת תורה הנ"ל, דמי שאינו עוסק במסחר יש להקל, והמחמיר תע"ב. וא"כ אף לדעתו יש לאסור בעיתונים בימינו, וכנ"ל. וכ"כ בספר קמח סלת (הלכות שבת סעיף קטז) וז"ל, לקרות גאזיטא'ס בשבת יש להחמיר, שיש בהם ידיעה ממשא ומתן. וכן העלה בשו"ת שאלת חמדת צבי (ח"א סימן כד אות יז, ובסוף אות יח), וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עו) והוסיף, ויתכן שגם השבו"י יודה לאסור אם מודפסים עניני מו"מ, שהרי בתשובתו לא הזכיר כלום מעניני מו"מ, ולכן יתכן שבזמנו לא היו מדפיסים ענינים אלה בעיתון. ע"כ. וכ"כ לאסור מהאי טעמא עיתון בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק י סעיף לו ובהערה 88). וכן פסק בשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א סימן כג אות ד).
גזירות חדשות
יג. (((אך))) לכאורה תקשי עלייהו טובא, דהלא קי"ל דאין לגזור גזירות חדשות אחר חתימת התלמוד, וכדכתב הרא"ש שבת (פ"ב סימן טו), והרמב"ם (בהקדמה ליד החזקה), והמגיד משנה (פרק ה מהלכות חמץ ומצה הל' כ), והריב"ש (סימן רעא), וכפי שהבאנו להם בשו"ת נחלת לוי (ח"א יו"ד סימן כ אות ו) ולעוד פוסקים רבים דס"ל הכי, ועוד הבאנו לאמבוה דפוסקים דסברי הכי לעיל (סימן ב אות כז) ע"ש. וא"כ מה הוא זה אשר גזרו כאן הרב שאילת יעב"ץ וסיעתיה גזרות חדשות מדעתייהו, וראיתי לשו"ת אז נדברו (ח"א סימן יב) דכתב ליישב קושיא זו, דהלא אין מוסיפין על הגזירות, ותירץ, אבל באמת דזה לא הוי בכלל מוסיפין על הגזירות, דסחור סחור לכרמא לא תקרב נאמר על כל התורה, וכמפורש בחז"ל, והם הכירו היטב כוחות האדם, שבדבר שנפשו של אדם מחמדתן ומתאותן, קשה ליתן מעצור לנפשו אלא בהרחקת הדבר לגמרי. עכ"ל. וכ"כ להשען על דבריו בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן י אות יד). אך זה אינו וכנ"ל מפי ראשונים, וצבא אחרונים. ובאמת כי יש כמה וכמה פוסקים דמשמע מהם שהתירו לגמרי קריאת עיתון ולא חשו להא, דכ"כ בספר שבילי דוד (סימן שז ס"ק ג), ובחו"מ (סימן לד ס"ק ה) והובא לעיל, וכן משמע מדברי הארחות חיים (כהנא סימן שז ס"ק יט), ובשם ספר מאורי אור (חלק בן נון דף קכח ע"ב) הנזכ"ל, וכן בספר באר יעקב (סימן שז ס"ק יט) הביא לשאילת יעב"ץ, והשמיט את סיום דבריו שהחמיר משום דברי המסחר, ומבואר שדעתו להקל. וע"ע בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"ב סימן צ אות י), וכן היה פשוט לשו"ת מחנה חיים (ח"ו סימן כ) להתיר קריאת עיתון ע"ש. וכ"כ בספר יסודי ישורון (ח"ה עמ' 314), וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רעט), ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח ס"ס קסא) כתב והמתירים בשעה"ד אין מזניחים אותו (אך דעתו שלא לעשות כן), וכ"כ להקל מעיקר הדין בקריאת חדשות בעיתון בספר שש"כ (פרק כט סעיף מו), ובספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' רו) ג"כ כתב כי המקלים יש להם ע"מ שיסמוכו, ושהסכים עמו מו"ר שליט"א. ויש לדחוק בדברי האוסרים שאסרו שהוא רק לאנשיהם בחצריהם ובטירותם, כיון שיש לכל רב יכולת לגדור גדר על אנשי עירו ושער מקומו היכא שרואה פרצה, וכמש"כ בנחלת לוי (שם), אא"כ הוא גדול הדור שיש בכוחו לגזור על כל בני הדור.
(((עוד))) עלה בדעתי לדחוק ולתת סמך למקלים לקרא עתון. [והטעם שהוצרכתי לכך, כי אנו רואים שפשטה המספחת, וכמעט אין מי שנזהר בזה. והאמת כי בעיה זו אינה חדשה, אלא היא לה משנים קדמוניות, וכמש"כ הבאר היטב (סימן שז ס"ק יט) וז"ל, ובעוה"ר אפי' היראים קוראים בקורנט בשבת, ואין איש שם על לב. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כג) שרבים וגם שלמים קורין בל"א ני"א צייטונג, וכ"כ בספר יד יוסף (סימן שז ס"ק כו), ובשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח ר"ס לד), ובשו"ת מחנה חיים (ח"ו ר"ס כ) ועוד פוסקים. והן אמת, כי אם המציאות בזמנם היתה כי העתון היו בו או חדשות, או מסחר בלבד, א"כ בזמנן היה להם היתר מרווח, והוא כנ"ל, (אך זה אינו מסתבר), ואיך שלא יהיה, מ"מ מאחר ואנו רואים כי מקלים בכך אמרתי לדחוק עצמי, ולהשתדל לתת סמך למנהג.] והוא ע"פ דברי הריטב"א שבת (דף קטז ע"ב ד"ה ושמואל אמר), דכתב לענין אגרות שלום וז"ל, ושמעתי הרב ז"ל, שלא אמרו כאן שאין קורין בשטרי הדיוטות, אלא באותם שכבר היו ברשותו מער"ש, ולא היה בהם צורך כלל, ככתבי חשבונות. אבל כתבי שלומות שמגיעים לידם ביום שבת עצמו, ודאי שצורך הם, חדא, כי אולי יש בהם צורך נפש או פקוח צרכי רבים שזמנו עובר, ועוד אם לא יקראם, יהא דואג כל השבת כולה. עכ"ל. דהיינו כי שטרי הדיוטות שיש בהם צורך שבת שרי, וכמו שהעלנו כן לעיל (אות ו) שכן דעת מרן והראשונים. ופירש מהו גדר צורך כגון פקוח נפש וצרכי רבים, ועוד כתב אופן נוסף של צורך דאם לא יקראם יהא דואג כל השבת כולה. עכ"ל. ויוצא מבואר כי ס"ל לריטב"א, דכדי למנוע צער, ג"כ הוי צורך. ומינה לנידו"ד, כי הרגילים בקריאת העיתון קשה להם בלעדיו, וכמש"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קפה) לענין קריאת עתון וז"ל, ויותר, כיון דאיכא תרתי ענג, וצורך קרוב, וצער למונע, בפרט הרגיל לקרותן שנפשו שוקקה וכוספת לדעת המתחדש בהם. ע"כ. וא"כ י"ל ע"פ הריטב"א, דכל כה"ג חשיב צורך.
(((אך))) נראה דזה אינו, שהרי כל דבר שאדם קורא יש בו צורך, דאל"כ מדוע קוראו, וא"כ לפי"ז נתיר לקרא כל שטרי הדיוטות, כיון שבכלם יש צורך. וברור א"כ שכוונת הריטב"א כאן אינה להתיר כל דבר צורך, אלא כיון שכאן הוא צורך גדול, לכן התיר. כי בזמנם ללא אמצעי תקשורת המכתבים היו מעבירי השמועה, וכאשר היה מגיע מכתב שהיה דבר יקר המציאות והממון, פירושו היה, שטמון בו בשורה אם טובה היא או רעה, ולכן היה בו עוגמת נפש שלא לקרותו במשך כל השבת, וכמש"כ הריטב"א ואם לא יקראם יהא דואג כל השבת כולה. משא"כ בנידו"ד, שמניעת קריאת עיתון לרגיל בו, היא רק מניעת עונג, בזה אין להתיר, דא"כ נתיר לקרא כל שטרי הדיוטות וכנ"ל. ונראה לחזק זאת עוד, שהרי כתב הריטב"א להתיר קריאת האגרות מצד שמא יש בהם צורך, וביאר כגון מה, כגון פקוח נפש, ועסקי רבים, שהם דברים שהצורך בהם הוא רב. וא"כ כשהוסיף גם לצורך הצער הנ"ל, נראה שכוונתו כיון דדמי להם שיש בו צער רב שיהיה דואג כל השבת. דאם הוה ס"ל דאף בצורך סתם שרי, מדוע נקט דוגמאות שהצורך בהם רב כפיקוח נפש וצרכי רבים, הו"ל לאשמעינן רבותא טפי ולמכתב צורך הגוף, או סתם צורך, וכיוצ"ב, וע"כ דבעינן צורך חשוב, וא"כ מה שהתיר כאן מצד עגמת נפש, היינו כי יש כאן הרבה עגמת נפש. וא"כ נמצא שא"א להתיר ע"פ הריטב"א הנ"ל בנידו"ד.
מטעם ס"ס
יד. (((ואין))) להתיר מטעם ס"ס, שמא כראשונים הסוברים דכל שנאסר בשטרי הדיוטות היינו רק שטרי חובות, אך דברי רשות מותרים הם בקריאה, דכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תשנז), וכן הוא בהגהות מיימוניות (הל' שבת פכ"ג אות ט), וכ"כ הראבי"ה (הל' יו"ט סימן תשמח), והאור זרוע (הל' יו"ט סימן שנח), ועוד ראשונים לך ראה (בסימן יט אות ב). ושמא כהגהות מיימון (קושטא פ"ו ה"כ) וסיעתיה הובאו ביתה יוסף (סימן שז סעיפים יג,יד) דס"ל כי שרי לקרא בעיון בלא הוצאה בפה שטרי הדיוטות, ויש להוסיף דכ"כ הראבי"ה (ח"ג ס"ס תשמד), ובח"א (סימן שנא הל' שבת), וכ"כ האו"ז (ח"ב הל' יו"ט סימן שכח), ובשם ראבי"ה, וכ"כ ההגהות אשרי ביצה (פרק ג סימן יד) ובשם מא"ז, וכ"כ הרשב"א שבת (קמח סע"ב) משם תוס', וכ"כ הר"ן (שם) משמם. ושמא כרמ"א וסיעתיה הנזכ"ל דס"ל דשרי לקרא שטרי הדיוטות בל' הקדש. ושמא כמ"א וסיעתיה הנזכ"ל, דכל שהוא לעונג שרי. ושמא כרמב"ם (פרק כג הי"ט) דכל שהוא חקוק אף בטבלה ופנקס שרי, כיון דליכא למיחש למחיקה, וי"ל דה"ה לעיתון שמודפס דליכא למיחש שמא ימחוק. ויותר מצד שאין חשש מחיקה, כי מה יועיל אם ימחוק איזו מחיקה בעתון המודפס באלפי עותקים, וזורקו לפח למחרת. וזה אינו דליכא למעבד ס"ס, כי כל הני ספיקות נסתרים מפסק השו"ע (סימן שז סעיף טז) וז"ל, מליצות ומשלים של שיחת חולין וספרי מלחמות אסורים משום שטרי הדיוטות. ע"כ. ומבואר דדברי הרשות אסורים, ושם מיירי אף במודפסים, וכדמסיים ואזיל שם השו"ע. וא"כ מיירי אף בל' הקדש, ואף בקרא בעיון בלבד, דאם הוה ס"ל להתיר בעיון הו"ל למרן לאשמועינן, וכשם שהתיר בסעיף יד לקרא אגרות שלום בעיון דוקא, וא"כ כאן שלא התיר בכה"ג אלמא דלא ס"ל. וה"ה לענין ל' הקדש, דהרי הדרכ"מ (אות ח) כתב להוכיח מהני ראשונים שאסרו בסתם לקרא ספרי חכמות חיצוניים, אע"ג דמסתמא הם כתובים בל' הקדש, דס"ל לאסור אף בל' הקדש. וא"כ אף אנו נאמר כאן במרן, דסתם לאסור קריאת ספרי מלחמות וכיוצ"ב אע"ג דמסתמא הם כתובים בל' הקדש. ואף למאי דמסיים התם הדרכ"מ על דרך אפשר בראשונים שיודו בל' הקודש, הוא מפני שבזמנם היו כותבים בלע"ז, וכמש"כ שם הדרכ"מ, משא"כ בזמנו של הדרכ"מ, וממילא יצא מהדרכ"מ שבזמן מרן דסתם, מוכח דס"ל לאסור אף בלע"ז. וגם דכל כה"ג הו"ל למרן לאשמועינן אם הוה ס"ל, ולא למסתם סתומי, וע"כ דס"ל לאסור. וגם מיירי דין זה של השו"ע בדברים שהם עונג לקוראים, שהרי כל מה שקוראים להם הוא משום הא, ומבואר דאוסר אף משום עונג ולא מצרפו לס"ס.
לקרא רק בעיניו
טו. (((וא"כ))) נמצא עד כה, כי יש היתר לקרא את החדשות בעיתון, כיון ששם יש מקום להסתפק שמא יבא בהם דבר שיש לו צורך, ואין לגזור שמא יקרא בפרסומות, דזו הוי גזירה חדשה. אך גם לפי"ז עדיין יש כאן עוד הרבה דברים שאסור לקרות בעיתון, ואף בחדשות אסור. תחילה, דכל שהתרנו חדשות הוא רק בעיון ולא בפיו, שהרי כל משענתנו היא דברי מרן השו"ע (סעיף יד) שהתיר לקרא אגרות שלום, שאין יודע מה שכתוב בהם, ושם התנה זאת בשו"ע שלא יקראם בפיו, אלא בעיון, וה"ה הכא. וכ"כ בספר מגילת ספר (סימן עז אות ג).
שלא לקרא פעמים אותה כתבה
(((ועוד))) יש לאסור אף בקריאת חדשות לקרא דבר שכבר קרא בעיתון. והוא ע"פ הב"י שהבאנו לו לעיל (אות י), דכתב רבינו ירוחם להתיר באגרת שלומים שאין יודע מש"כ בה, אף לדעת רבינו יונה וסיעתיה דס"ל לאסור אגרות שלומים, (והב"י דחה לרבינו ירוחם בזה). ואפי' איהו שמתיר טפי באגרות שלום, כתב לאסור אגרת שנשתלחה לו מכבר. וביאר הב"י דה"ט דאסור, כיון שכבר יודע מה שכתוב בה, וה"ה אפי' נשתלחה לו בשבת אם קראה כבר, כיון שיודע מה שבתוכה, אסור לקרותה. ע"כ. ומפורש לאסור. והוא פשוט, דכל טעם ההיתר הוא מצד שמא יש שם דבר חידוש שיש בו צורך, אך מאחר וכבר קראה, שוב לא שייך כאן דבר חידוש. וכ"כ בשו"ת מעט מים (סימן יב), ובספר ארחות חיים (כהנא סימן שז ס"ק יז), ובספר עטרת צבי (סימן שז ס"ק יד) וז"ל, ואגרת שלום שקרא כבר יודע מה שכתוב בו, אסור לקרותם, דשמא יבא לקרא בשטרי הדיוטות. ע"כ. וכ"כ מרן להדיא בשו"ע (סעיף יד) וז"ל, לקרות באגרת שלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה וכו'. וא"כ התנה זאת באינו יודע. וע"ע בספר גדולות אלישע (ס"ק מא).
לקרא כתב שתחת התמונה
(((ועוד))) יש לאסור אף בחדשות לקרא את הכתב שתחת התמונות, וכשם שאסר מרן בסעיף טו. דהרי לא שייך לומר כי יש בכתב שתחת התמונה, איזה דבר חידוש שיש בו צורך. וכ"כ הגר"מ מאזוז שליט"א באור תורה (תש"ן סימן יג), והובא בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן ח אות יט) לגבי עתון חרדי שמופיע בער"ש, שראוי להחמיר שלא לכתוב לכתחילה מתחת התמונה כלום, שלא יכשלו הקוראים לקרא כתב שתחת הצורה בשבת. ע"כ. ואולם המשך דבריו לכאורה צ"ע, דכתב, ומ"מ המקלים גם בזה יש להם על מה שיסמוכו, חדא, שע"פ רוב מדפדפים וקוראים בעתון מלפני השבת, (ועל זה סומכים לפרסם גם מודעות מסחריות וכדומה, אע"פ שאסור לעיין בהם בשבת). וגם אין בו חשש דמחיקה, ובפרט בצילומים. וגם שע"פ רוב מעיינים בהם בהרהור בלבד. עכ"ל. ולכאורה זה אינו, דהרי אדרבה אם קראוהו בער"ש היא סיבה להחמיר ולא להקל, וכפי שהוכחנו לעיל בסמוך דאגרת שלום שכבר קראה אסור לקרותה שוב. ומש"כ וגם אין בו חשש מחיקה, וגם שרק מעיינים בהם. דבר זה נסתר מפסק מרן סימן שז (סעיף טז) דכתב לאסור לקרא מליצות ומשלים המודפסים. ואין להקל מטעם ס"ס, שמא כר"ת (תוס' דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש וסיעתיה), שהתירו לקרא אגרות שלום מטעם דאין צריך למה שכתוב בהם, לפי שיודע מה באיגרת, והביאם הב"י (סעיף יג) וכן יש להוסיף דהכי ס"ל לראבי"ה (ח"ג הל' יו"ט ס"ס תשמד), ולאגור הלכות הוצאה (סימן תנא), ועוד לו (בסימן תנו). ושמא שרי בעיון כדעת האור זרוע וסיעתיה המובאים ביתה יוסף שם, וכדלעיל בסמוך (אות יד). ושמא כרמב"ם דכל שאין חשש מחיקה שרי. כיון שמרן אסר בכל אלו יחדיו בסעיף יד, דכל שהתיר באגרת שלום, רק מטעם שיש בה ספק שמא יש בה צורך ובלאו הכי לא, למרות שהתמלאו בה כל הספקות הנ"ל, וא"כ הוי ס"ס נגד מרן.
לקרא דברים המצערים
טז. (((ועוד))) אסור לקרא אף בחדשות דברים המצערים, וכמש"כ בספר חסידים (סימן קי) וז"ל, בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו, או שהן בצער, כדי שלא יצטער. ע"כ. והביאו המ"א להלכה (ר"ס שז) וז"ל, אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו. וכ"כ הבאר היטב (סימן שז ס"ק ב), וכ"כ בספר יוקח נא (ס"ק כב), ובספר קצות השלחן (ח"ד סימן קז ס"ק מג) הסתפק בקריאת עיתון אף שאין בו משא ומתן, דלפעמים אדם מצטער בקריאתם משמועה לא טובה, כגון העדר צדיק, או מצרות אחב"י ברחבי העולם, ואפילו מידיעות על מצב הדת בדורינו, ובשבת אסור לספר דבר צער. ע"כ. וכן פסקו את דברי ספר חסידים הנ"ל פוסקים רבים להלכה, דכ"כ הט"ז (ס"ס שז סס"ק יד), והרב אליה זוטא (ס"ק א), ובספר שו"ע הרב (סעיף ה), וכ"כ הרב גדולות אלישע (ס"ק ד), ושכ"כ בספר קצוש"ע (סימן צ אות ד), וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק א), וכ"כ בספר יד יוסף (ס"ק ב), וכ"כ המ"ב (ס"ק ג), וכ"כ הרב כף החיים (ס"ק ז), ושכ"כ הכנה"ג (בהגה"ט סימן שז), וכ"כ הא"ר (סס"ק א). ואע"פ שרבים מהנ"ל כתבו את דברי הספר חסידים שאסור להזכיר בשבת מאוהב שמת, ובזה היה מקום לומר כי הוא בדוקא אוהב שמת, שהוא צער גדול, ואין לך בו אלא חידושו, וצער פחות שרי. אך אחר ראותינו את ספר חסידים בפנים, וכנ"ל, יוצא מבואר כי כל צער אסור, שהרי כתב אל ידבר אדם מאוהביו שמתו, או שהן בצער , כדי שלא יצטער. ע"כ. וא"כ אף לספר על אוהביו שהן בצער אסר, וא"כ כוונתו לאסור כל צער, ולא רק דבר צער גדול מאוד. וכמ"ש המ"א הנ"ל ועוד פוסקים, לאסור כל סיפור צער. וכ"כ בספר מור וקציעה (סימן שז ד"ה וכתבו התוס'), לאסור לקרא ביוסיפון בספר השישי, בשבת, מפני שצער הוא לנו, וכן ספר שבט יהודה מפני הדברים המעציבים ומדאיבים נפש הקוראים. ע"כ. וכ"כ בספר מחז"ב (סימן שז קו"א ס"ק ב), וכ"כ בספר יוקח נא (ס"ק כב) ולמד כן מדברי ספר חסידים הנ"ל, והוא ממש כדברינו. ועוד מבואר הכי באגרת התשובה לרבינו יונה (דרש ב' יום ה) וז"ל, אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת. אע"פ שאמרו חכמים הרהור מותר, אם יש לו מתוך ההרהור טרדת לב, או נדנוד דאגה, אסור, שנא' ועשית כל מלאכתך וכו'. ובברכת המזון אנו אומרים, שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו. עכ"ל. והביאו הב"י להלכה (סימן שו סעיף ח) [ומה שפסק בשו"ע להתיר הרהור בעסקיו, היינו כשאין לו צער בהרהורים, וכמבואר חילוק זה להדיא ברבינו יונה הנ"ל, והוא מקור הלכה זו, ופשוט.] וחזינן א"כ דכל צער אסור. וכ"כ לאסור לקרא מודעות אבל בשו"ת הלכה למשה מיימון (סימן כד) דהוי צער. וע"ע במ"א (סימן שכח ס"ק מט) דפסקו הרמב"ם והסמ"ג דאין רוחצין במים שמשלשלים וכו', מפני שכל אלו צער הם, וכתוב וקראת לשבת ענג. ע"כ. וכ"כ בספר שש"כ (פרק כט סעיף מח), וכ"כ בספר מנוחה שלמה (ח"ג סימן ח ענף ז) דאסור לקרא בעתון דברים המצערים וכנ"ל. ובזה לבד כמעט שנחתם הגולל על העיתון בשבת, כי דברים רבים בו הם דברי צער, ועוגמת נפש. וכ"כ לאסור לקרא בעתון דברי צער בספר השבת והלכותיה (זכאי סימן יט סעיף ט).
הוראות בישול וספרי בישול
יז. (((וכן))) אסור לקרא בעיתון הוראות הכנת מיני מאכל. ודלא כמש"כ להקל בזה בשו"ת אבני ישפה (ח"א ס"ס עו) והוא בהסתמך על הרשב"א וסיעתיה דס"ל דשרי לקרא ספרי חכמה, וכתב הרב אבני ישפה, והרי בכגון ספרי רפואה מוזכר בהם הרבה מלאכות האסורים בשבת, וכגון שחיקת סממנים וכיוצ"ב, וע"כ לומר דאף שיש בהם דברים האסורים בעשיה בשבת, מ"מ בספרי חכמה לא אסרו בזה, וה"ה בנידו"ד לענין קריאת ספרי בישול, דנידון כספרי חכמה. עכת"ד. וכ"ז הוא לדידהו דס"ל כרשב"א, דכ"כ בספר שו"ע הרב (סעיף לא), ושכן המנהג להקל. וכ"כ להקל מהדין בספר ערוה"ש (סעיף יא), וכן העלה המ"ב (סימן שז ס"ק סה) בשם הלבוש, והשלחן עצי שיטים, ושכן מנהגם. וכ"כ בשו"ת שואלין ודורשין אונא (סימן ט) להתיר לימוד חכמת התשבורת בשבת. וכ"כ עוד פוסקים. אך אנן דאתכא דמרן סמכינן ופסק לאסור, כיון שהביא (סימן שז סעיף יז) בסתם לדעת הרמב"ם דאוסר קריאת ספרי חכמות, וביש מי שמתיר לרשב"א, א"כ יש לאסור. ושוב ראיתי בספר ילקו"י (שבת ח"ב עמ' ריג) דכתב דנכון להחמיר בזה, וע"ש בדבריו, ועוד לו (עמ' רו סעיף כב) דכתב לאסור בזה איסר. וכ"כ לאסור בספר שש"כ (פרק כט סעיף מו), וע"ש בהערה (קטז) בשם הגרש"ז אויירבך זצ"ל, דאמר סברא להקל, והיא כעין סברת הרב אבני ישפה, ע"ש. וא"כ לא מהני לדידן. מה גם דכל דבריו נאמרו על דרך יתכן, וכמו שלא סמך ע"ז הרב שש"כ שם. וכ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א הובאו דבריו בספר מנוחה שלמה (ח"ג עמ' רלא), לגבי ספרי בישול, דאסור לקרוא בשבת, ויתכן שזה מוקצה. ע"כ. [ואגב עומדינו על דעת הרשב"א דמתיר לקרא ספרי חכמות, ראיתי למו"ר בספרו הליכות עולם (ח"ג וישלח ס"ו), דאע"פ שכתב כי כיון דמרן הביא בסתם לרמב"ם, וביש לרשב"א, וא"כ דעת מרן כרשב"א. מ"מ כתב, כי תלמיד המתמחה לרפואה, ועומד להיבחן ע"ז אחר השבת, והזמן דוחק, רשאי לסמוך על דעת הרמב"ן והרשב"א שמתירים לעיין בספרי חכמות בשבת. עכ"ל. ולא הוסיף על כך במקורות דבר. וחזינן דבשעה"ד מיקל נגד מרן, ויש בזה אריכות ואכ"מ.] וכ"כ לאסור קריאת ספרי בישול בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סימן סג).
(((זאת))) תורת העולה: רוב רובו של העתון אסור בקריאה בשבת, ויש חלק קטן בעתון שמן הדין מותר לקרותו בשבת, והם דברים שיש בהם איזה צד שיש בקריאתם צורך הגוף כל שהוא. [ועיין בריטב"א שבת (קטז ע"ב ד"ה ושמואל), דבעינן שיהיה צורך בשבת. וגם בלעדיו היה נראה לכריח כן, שהרי כל ההיתר הנזכ"ל (אות ו) הוא משום דהוי צורך הגוף ודמי לשעה"ד, ואם אין שום צורך לשבת אלא ליום חול, איזה צורך הוא לקרותו בשבת, וכל כה"ג לא חשיב צורך שיתיר דבר בשבת. ברם ע' ברבינו ירוחם (דע"ו ע"ג) דשרי בצורך מטעם דבזה אינו שטרי הדיוטות, ולטעם זה לכאורה ה"ה אם אינו צורך שבת.] ואפי' שהוא ספק אם יש בהם צורך הגוף, שרי. וכבר בזה לבדו כמעט שלא נשאר דבר המותר בקריאת העתון בשבת.
(((וגם))) בדבר של ספק צורך הגוף גם בו יש דברים רבים שאסורים בקריאה והם:
(((תחילה))) ע"פ רוב אפשר ע"י קריאת הכותרת להכריע האם יש איזשהו ספק צד צורך הגוף בכתבה, כי בכגון פוליטיקה אין בה צורך כלל.
ועוד אסור לקרא את אותה כתבה, או קטע, או מאמר, פעמים.
(((ועוד))) כי גם מה שמותר לקרא מכל מקום אסור לקרא את הכתוב תחת התמונות, כיון שאין שום ספק צד צורך.
וכן אסור לקרא בקול מתוך הכתב, אלא רק בעיון בעיניו.
(((וכן))) אסור לקרא כל כתבה שיש בה צער ועוגמת נפש, (אפילו לו יצוייר שהיה בכתבה זו צורך הגוף) כגון פיגוע, או תאונת דרכים, לויה, או הספד, או צרות אחינו בני ישראל בארץ ובחוצות, וכיוצ"ב. (וכל אלו אסורים בלאו הכי משום שאינם צורך הגוף, וכאמור).
(((וק"ו))) בן בנו של ק"ו שאסור לקרא בעתון את הפרסומות, ועניני משא ומתן, הוראות בישול, רעיונות לעבודות יצירה וכדו'.
(((ונמצא))) א"כ, כי כמעט ונחתם הגולל על קריאת העתון בשבת, כי רוב רובו אסור בקריאה, וגם הקורא בו עליו להזהר שלא לקרא את הכתב שתחת התמונה, ולא את הפרסומות, ושאר הדברים הנזכ"ל, והרי הוא דבר שקשה לקיימו, ולכן העצה היעוצה שכלל לא יקראו עתון בשבת, [למעט את הגליון הנפרד של ד"ת, שאין בו פרסומות.]
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב
כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5