——–
א. עסקנו בסימן הקודם בדברים הממעטים את השמחה ששורשם אינו אמת, כי אם בחירה אישית כיצד להסתכל על פני הדברים, איך להתייחס לכך שחבר מסתכל עלי, האם לפרש שהוא חושב עלי רעה, או טובה, מה אומר המבט הבוחן, וכדומה כשאמר לי כך וכך למה כונתו, לרעתי או לטובתי, כשעשו לי, כשבקשו, כשפעלו וכדומה, למה נתכונו לרעתי או לטובתי. ויתרה מכך כי גם כשפגעו בי, וכשברור שכיוונו לפגוע להרע לי ולצערני, איך לקבל את הדברים, להשאר בכעסים ומתחים, עד כי יבא שילה, או להחליק את הדברים, ולקבלם באהבה, ולהמשיך הלאה.
ועתה נדבר על מי שבאים עליו יסורים חס ושלום לא יבוא ולא יהיה, יסורים אמיתים, מחלות וצרות חס ושלום. ותחילה לך נא ראה לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיפים ה,ו) כי יש חיוב ומצוה להצדיק עליו את הדין, ואת המאורעות הרעים הבאים עליו, דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. ואחר שראינו לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ב אותיות ו-ח) כמה השם יתברך אוהב אותנו, וכמה חפץ להטיב לנו, והוא עצמו המייסר, הרי ברור שהיסורין הם הדבר הכי טוב עבור המתיסר.
(((((נפוליון)))))
ומעשה שהיה עם נפוליון בעת שיצא למלחמה כנגד רוסיה, והימים היו ימי חורף קרים, ושלג כיסה את פני הארץ. הקור העז הקשה מאוד על הצבא הצרפתי להתקדם אל מטרתו, עד כי התיאשו מלנצח וסברו לחזור על עקבותיהם. לפני שעשו מעשה עלה רעיון בליבו של נפוליון, לשלוח מרגל אל תוך הצבא הרוסי, שישמע את הלך הרוח שם, האם מחזיקים הם מעמד ואז ירפה, או שהם לפני התמוטטות. ועל כן לבש יחד עם כמה מקציניו בגדי איכרים רוסים, ונכנסו לשטח האוייב. והנה הגיעו לבית מרזח ובתוכו שהו כמה קצינים רוסים רמי מעלה שהיו משוחחים ביניהם, ועל כן החליטו להאזין לשיחתם, שמא מכאן יוכלו לדעת את המתרחש בצבא הרוסי. והנה שומעים את קולו של הקצין החשוב שביניהם שאם הצבא הצרפתי ימשיך עוד כמה ימים להלחם עמהם, הרי ששוב אין להם ברירה אלא להכנע. וזאת רצו לשמוע, ועל כן קמו לשוב על עיקבותיהם. והנה לפתע אחד האנשים במקום הצביע על נפוליון ובקול רם הכריז, ראו הן הלא האיש הזה הוא נפוליון, הוא המצביא של הצבא הצרפתי, תתפסו אותו מיד. תיכף הקצינים הרוסים שמו עיניהם על נפוליון, ונשמתו כמעט שפרחה לשמי מרומים. אחד מקציניו של נפוליון, איש נבון ובעל יוזמה, קם מיד אל נפוליון והחל לצעוק עליו ולהכותו, שוב לא מלאת את רצוני, ותוך כדי הכאה גרשו מבית המרזח. הקצינים הרוסים בראותם זאת, היו בטוחים כי בודאי אין זה נפוליון, אחר שיש עליו אדון המושל בו ומכהו, וכך הוא ניצל. והנה בשובם אל מקום מושבם אל המחנה הצרפתי, אותו קצין כרע ברך לפני נפוליון וביקש על נפשו לבל יהרגהו, אחר שהכהו מכות נמרצות. נפוליון קרבו וחבקו וענהו, הן הלא חב אני לך את חיי בזכות המכות אשר נתת לי, והעלהו בדרגה וחיבבו יותר ויותר בגלל המכות הנאמנות אשר הכהו. ועל כן נשאר נפוליון עוד להלחם, והצבא הרוסי באותו קרב נכנע לפניו. וכן הם יסורי השם אין הם יסורים כדי לייסר לשם היסורים חס ושלום, אלא הם מכות אוהב, אשר בהגיעם צריך לאהוב את השם ולחבקו בגלל המכות שנותן, כשם שנפוליון בגלל המכות שהכהו הקצין, אדרבה הרבה והוסיף אהבה על אהבתו.
(((((חכמת השם מכריחה שהכל לטובתינו)))))
ב. וכך מסביר את הדברים בהגיון שכלי הכוזרי (מאמר ג סי' יא) כי בהתבונן האדם על רוב חוכמת השם יתברך במעשיו, יראה את הפליאות הנפלאות המורות על כוונתו יתברך וחפצו, ידיעתו, ויכולתו, שהרי לכל בעלי חיים אם קטן ואם גדול, השם יתברך יצר מה שהוא צריך, ונתן להם חושים נסתרים, דרך משל שכל מיני בעלי החיים שמזונותם בידי האדם כסוס כפרד, שם להם את כח ההכרה להכיר אדוניהם לקבל עבודתו, כענין שנאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וכמו בעלי כנף הנודדים כחסידה והנץ, שאין בכחם לסבול קרירות החורף, ועל כן יפרשו כנפיהם לתימן, ויעופו אל מקומות החמים בשירגישו קרבת ימי הקור. וכשיעבור הסתיו, חוזרים אל מקומותיהם בארצות הצפון, בעבור ששם ימצאו יותר מתבואות הארץ וזרעונים לכלכל נפשם. וכמו שאמר הכתוב גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה, ועמי לא ידעו וגומר (ירמיה ח). וזו הכרה נפלאה מה שאין בכח האדם להשיג אלו הם מקומות החמים והקרים, ומקום זרע ומאכל, רק היודעים בחכמות אלו. וגם נתן להם חושים נראים כל מין לפי צורך המין ההוא, הנה הנשר דרכו להגביה עוף, ולולא שראיתו היתה כה חדה, לא יראה בארץ מהצריך למזונותיו. וכמו הכלב שלו חוש ריח מפותח מאוד, מפני שמזונותיו מועטים, כדי שיוכל לחפש אחר המזון הנעלם מנגד עיניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כמה חפישת הכלב ג' טפחים. וכמו הסוס שלו חוש השמע חזק, ומרחוק יריח מלחמה. וכן נתן להם כל מין ומין בקרבו רוח לפי צורכו, והיינו כי לאדם ובעלי החיים על הארץ טוב עבורם האויר הארצי שהוא כבד יותר, עקב הלחץ [של מליוני הטון] של האויר הלוחץ מלמעלה. ואילו היעלים השוכנים בהרים הגבוהים כמו שנאמר הרים הגבוהים ליעלים, טוב עבורם האויר הדק שבגבהים, וכן כל בעלי הכנף. ומאידך הדגים טוב עבורם האויר אשר במים. ועוד נתן השם לכל מין הכלים הנצרכים לו, וכגון ענין נפלא בדגים שיש להם שלפוחית המלאה אויר, וכשהדג רוצה לעלות, הרי שממלא הוא אותה אויר, ואז המשקל הסגולי של הדג קל משל המים. וכן להיפך כשחפץ הוא לרדת לתהומות, הרי שמרוקן הוא מאויר שלפוחית זו, וממילא משקלו עולה על משקל המים ויורד הוא. וכן נתן השם לצבועים מדת הגבורה, וכלי דריסה והטרף, דהיינו הציפורנים הפה והשינים הבנוים במיוחד לצורך זה. ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה שיהיו קלים לברוח ולא יהיו טרף. וכן נתן בהם מדת המורך, כדי שבהרגשה קלה כבר יברחו. וככל שיתבונן האדם יותר, יראה את הסדר הנפלא, ואת ההרכבה הנפלאה שברא השם לכל מין ומין ובכל אבר ואבר שיתאים לפי צורכו ותכליתו.
ומעתה אם יבא מי שהוא ויטען כי שלא בצדק נעשתה הבריאה, ומה עוול יש לארנבת שהיא מאכל לטורפים, והזבוב לעכביש. ישיב לו השכל ויגער בו אחר שראית את חכמת השם, ושהכל במידה ובמסורה בצדק ובחכמה, ושהשם יתברך לא זקוק לעשות עול למי שהוא, כפי שהשכל מחייב. ואחר שרואים שהשם בכוונה מכוונת יצר לאריה כלי הציד, וכח, שינים וציפורנים וזריזות, כדי שיוכל לצוד. ולעכביש את כל הכלים כדי ללכוד ברשתו, הלא נתן לו חכמה נפלאה לארוג רשת בלי שילמד חכמה זו, ושייצר את חוטי האריגה, ושחומר חוטי האריגה יהיה דביק וילכוד בעלי חיים, ושם לו רגלים ארוכות ופה כזה שיוכל להרוג בעלי חיים גדולים ממנו שנפלו ברשתו. על כרחך שהכל בחכמה ובכוונה מכוונת, ואנחנו הדלים לא משיגים את חכמתו יתברך, ובודאי שהשם יודע מה שעושה, והצור תמים פעלו. עד כאן דבריו. ומכאן ילמד האדם גם על עצמו ועל יסוריו, שברור שכולם בחכמה עשית, לא דרך מקרה חס ושלום, אלא בכוונה מכוונת. וגם אם אין האדם מבין על שום מה ולמה, והשכל מורה לך שזהו שלא בצדק, הלא תדע בודאי שהכל בצדק, ורק שאנחנו דלים וקטנים מכדי להבין את מעשי השם הנפלאים והמרוממים. וכאשר מוכיחה על כך רוב חוכמתו יתברך, טובו ורחמיו, ושאין לו שום ענין להרע למישהו.
(((((איוב)))))
ג. ולמעשה כתוכן דברים אלו כתוב בספר איוב (פרק לו פסוק כד והלאה) באורך ובפירוט, כי על טענות איוב על שום מה באו אליו הרעות אשר פקדוהו. משיבו אליהוא, זכור דרכי השם, וממילא תראה את שבח פעולו. ואם אינך מבין את פעולותיו הגלויות כיצד פועלות, קל וחומר שלא תבין את דרכיו הנסתרות. והוא השם יתברך שחכמתו נגלית אלינו מדרכיו הגלויות, אחר שכה בחכמה מנהיג את העולם, בודאי שחכמתו יודעת על שום מה ולמה עושה את הנסתרות. והולך ומפרט חלקים מפרטי הבריאה, ומתפעל ממחזור המים, ומן הברקים, ובהם ידין עמים, הלא הם זעם הטבע, סופות טורנדו, הוריקן, ציקלונים, ושטפונות, ולאידך גיסא בצורות. והקדוש ברוך הוא הופכם לתחבולותיו, אם לשבט, לפורענות. ואם לחסד ימציאהו. והפחד מן הרעם, ועוצמת אור הברק. ועוד מתפעל מהשלג, ומהקור שכולם מתכסים מפניו, ואפילו החיות. ומן עוצמת הקפאון. וכתב, האזינה זאת איוב, עמוד והתבונן נפלאות אל. ואם אינך מבין גם את הטבע הגלוי לעין, קל וחומר שלא תדע את הנהגות השם הנסתרות. והשם לא יראה כל חכמי לב, כי אין חכמתם בעיניו כלום. ואם בכל אלו הנגלים לנו אין לנו השגה, ומפחדים אנו מהם, ולא יכולים לעשות כמותם, איך נדע את סתרי הבורא, על מה השם מייסר, ממית ומחיה.
ובהמשך (פרק לח) השם יתברך בכבודו ובעצמו נגלה ועונה לאיוב, מי זה מחשיך עצה במילין בלא דעת, אזור נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני איפה היית ביסדי ארץ. הגד אם ידעת בינה, מי שם מדות הארץ, על מה הארץ עומדת, ומי שם לים גבול, ושמתי לו בריח ודלתים. האם מיום שנולדת ציוית על הבוקר להופיע. האם עשית תחית המתים. האם באת בחק תהומות ים. ועוד אריכות שם בכל מיני פלאי תבל, ומן המאורות, ובחיות העולם על חילוקיהם, שהשם מחייהם ומקיימם. והכל בהשגחה, ובעינא פקיחא וכו'. עיין שם. ואם כן ברור שכל מעשי השם בחכמה, אחר שבדברים הנגלים לנו אנו רואים שהכל עשה בחכמה ובסדר נפלא, ושכל מה שצריך לכל דבר ישנו במדה ובצורה הנכונה. ועל כן אם איננו מבינים את דרכי השם הנסתרות, ברור שזהו מחמת חסרוננו שלנו אנו.
(((((יסוד זה מבואר בראשונים)))))
ד. והנה כן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות פרק ט על מתני' חייב) וזה לשונו, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו'. מה שאמר כשם שהוא מברך על הטובה, רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת, כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב. [ועל כן כתוב "כשם"]. וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם, כל מה דעביד רחמנא לטב. וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראי' בתחילתן טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו רעה גדולה, מפני שאינו יודע סופה. עד כאן לשונו. והרי שמשכיל זה הוא שמח בחלקו אף בחלק היסורים, לפי שיודע בודאות שהכל לטובתו. גם אם חס ושלום שיכל בן, או הוא חולה במחלה חשוכת מרפא חס ושלום, ובעל יסורים ומכאובים גדולים, יודע הוא שהשם אוהבו וחפץ בטובתו, ואין חכם כמותו, ויודע מה שעושה, ועל כן שמח בחלקו. וכך כתב בספר חובות הלבבות (סוף הקדמת שער הבטחון) שיהיה שמח בכל ענין שיקרה לו, ביודעו שהכל לטובתו. וכאשר האם החומלת על בנה, מרחיצתו, ומחתלת אותו, וקושרתו ומתירתו, הכל על כורחו, אך הכל לטובתו. עד כאן דבריו. וכן כתב במחזור ויטרי (סי' תכט) השמח בחלקו שכל מה שהק' מזמן לו הוא מקבל באהבה. וכן כתב הערוך (ערך טב) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי הרעות שמביא על האדם לטובתו הן, שהן כפרה לעוונותיו. כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם, ורפואתו היא, וחייב לברך. עד כאן לשונו. וכן כתב הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה אך הדרך) כי חלק מהשמח בחלקו היא הידיעה שהכל לטובתינו. עיין שם באורך. ועל כן בהמשך (בד"ה ועתה) כתב, כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם, והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המחיים בשביל הרפואה וכו'. עד כאן. ולקראת סוף שער השמחה (ד"ה וכן כשיש) כתב, וירגיל פיו לומר גם זו לטובה (ב"מ נא ע"א) או כל מה דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ס ע"ב) וכו' עיין שם. וכן כתב רבינו בחיי בספר כד הקמח (ערך אהבה) וזה לשונו, בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בכל הוי מודה לו. ויש לו לקבל הכל בשמחה, שנאמר חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה, אם משפט אשירה. עד כאן לשונו. ועוד עיין לעיל בשער השמחה (חלק ההלכות סימן א סעיפים ה,ו) בדברי הראשונים שם.
(((((אסיר שמח)))))
ובספר מנורת המאור (ח"ג עמ' 452) הובאו דבריו בספר שמחת יהודה (ח"א פרק יז) מספר על מלך שקצף על עבדו הרופא, והניחו בבית האסורים. ואף על פי ששהה בבית הסוהר עידן ועידנים נשאר הוא עם מאור פנים גם לאורך ימים. ולשאלת ידידיו איך עלה זה בידו, השיבם, הן הלא רופא אני, ועל כן הכנתי שיקוי פלאים אשר הוא רפואתי, ועל אף היסורים העוברים עלי בעל שמחה וששון אנכי ולא נשתנו פני. ובהפצירם בו שיגלה להם את סוד המשקה ומעשהו. השיבם, אני שמח בחלקי ומודה ומשבח לקדוש ברוך הוא, שהרי יכולתי להיות בצרות רבות מאלו, אם מעונה אני בכבלי ברזל, אפשר שהיו מענים אותו בשוטים וכיוצא בהם. אם מאכלי עתה הוא לחם שעורים, אפשר לא היו נותנים לי לחם כלל. אם מימי במידה, אפשר שלא היו נותנים לי מים. אם מלבושי צמר, אפשר היו מניחים אותי ערום. עד כאן תורף דבריו, ונפלא למתבונן.
(((((באנו לעולם לעבודת השם)))))
ה. עוד צריך האדם לשים עלי לב, כי כל בואנו כאן לזה העולם הוא רק כדי לעבוד את השם, ולעשות לו נחת רוח. והרי שכל האמצעים הגשמים, הם רק כלי עזר לעבודת השם, ולא מטרה בפני עצמה. ואם כן מי שחסר לו איזה דבר גשמי, אין בזה שום דבר מכדי למנוע מטרה זו שהיא עבודת השם. שהרי חיוב עבודת השם הוא לכל אחד לפי מה שהוא, לפי הנתונים שניתנו לו, ולפי הכלים העומדים לרשותו, והרי שאם האדם קשה הבנה, האם כלפי תכליתו, דהיינו כלפי עבודת השם, זה מחסר ממנו דבר, בודאי שלא. כי כל שהקדוש ברוך הוא רוצה שיעבדוהו, וברגע שכגון אותו קשה קליטה למד והשיג דף גמרא, הרי שרצוי ומשובח הוא לפני השם כמו עשרות דפי גמרא של מהיר הקליטה. וכן על זה הדרך בכל תחום גשמי אשר חסר למי שיהיה, אין בהם כדי לגרוע מהמטרה, ולא הבריא, ולא העשיר, ולא החכם, עובדי השם יותר טובים מהחולה, ומהעני, והטיפש. ואדרבה אולי להיפך, וכמו שידוע לכל רואה כי החולים קרובים להשם הרבה יותר מהבריאים. וכן גבי העושר הלא הוא נסיון עצום וקשה, וידוע שיש עושר השמור לבעליו לרעתו. וכן הכשרון רואים פעמים רבות רבות שהוא נסיון קשה מאוד לאדם לעמול בתורה.
(((((אל יאמר הסריס הן אני עץ יבש)))))
וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נו א) כה אמר השם שמרו משפט ועשו צדקה וגומר (ובפסוק ג) ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש (פסוק ד) כי כה אמר השם לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובחרו באשר חפצתי, ומחזיקים בבריתי. (פסוק ה) ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת. עד כאן. הן הסריס נופל בעצבות עמוקה, הן אני עץ יבש. על כך עונהו השם, מה זה משנה בנים או בנות והם רק אמצעי, העיקר היא עבודת השם, ואני מבטיחך שם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו, ואם כן הסריס אינו חסר שום דבר. וכיוצא בזה ראה ברש"י (שמות לה,לד) שהשוה המקום אהליהב לבצלאל, אף שמשבט דן היה מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שאמר, ולא נכר שוע לפני דל. עד כאן לשונו. והיינו כי לא משנה היחוס והכבוד, כי אם האדם מה שהוא.
(((((משל הרכב)))))
משל למה הדבר דומה לאנשים החיים בינינו, האחד נוסע באוטובוס, השני במכונית פשוטה ומקרטעת, השלישי במכונית טובה יותר, והרביעי במכונית שרד. האם אנשים אלו מרגישים בינם לבין עצמם כי מעלת מהותו של האחד גדולה מהשני, בגלל שמכוניתו טובה יותר, או בגלל שאין לו מכונית. פשוט שלא, וכי מה מראה המכונית על האדם, שום כלום, רק על כך שהוא בעל ממון יותר, או בעל תאוה יותר, אך על האדם עצמו אין זה מראה כלום. כי זה שנוסע באוטובוס יכול להיות ראש ישיבה גאון בתורה ועובד השם באמת, ואילו זה שנוסע במכונית שרד יכול להיות אברך פשוט, או עם הארץ, או גוי ואולי אפילו גוי רשע מרושע. וכי המכונית מקדמת אותו באיזה דבר. וכי האנשים בינם לבין עצמם מרגישים כי בעל הרכב עצמו הוא בעצמו ובמהותו טוב יותר. והרי משל זה הוא ממש האדם עצמו, כי גוף האדם והנתונים הסביבתיים אשר השם נתן לו, הם רק "הרכב שלו", כי לפלוני יש רכב שרד, שהרי הוא בריא ויפה תואר וכדומה, ואילו אלמוני השני בריא ולא יפה, והשלישי חולה, וכן על זה הדרך בשאר כל הנתונים, כשרון, משפחה, ממון, וכו'. והרי כל אלו הם רק "הרכב" של האדם, כי האדם עצמו ומהותו הוא הנשמה שלו הנמצאת בתוך הרכב הוא גוף האדם ונתוניו, ולנשמה עצמה אינו משנה כי הוא זה הפרטים של הרכב, אם נוסעת היא ברכב שרד או באוטובוס, רק האם היא עובדת השם באמת או שלא.
ועל כן מי שלדוגמא שיכל בן חס ושלום, ישים אל ליבו הלא התכלית שהשם נתן והפקיד בידו את הבן היא כדי לחנכו לעבודת השם, ועכשיו שהשם רצה בבנו בחזרה, האם התכלית שהיא עבודת השם מתמעטת, ודאי שלא, עכשיו מוטל עליו לעבוד את השם בכל שאר הדרכים הרבות אשר לפניו. וכן על זה הדרך בכל צרה שלא תבוא, וכי מי שהוא נכה הוא עובד השם פחות ממי שבריא. ואפילו מי שחס ושלום ניטל ממנו מאור עיניו, ולא מסוגל ללמוד, מעתה האם עבודת השם שלו חסרה דבר מחמת זאת. ודאי שלא, השם רוצה שהוא יעשה שאר מצוות, ושילמד תורה דרך הקשבה, שיברך, ושיתפלל, ושיעשה חסד עם אחרים, וכו' וכו' שאר מצוות. ולזאת אין זה משנה אם הוא פיקח או סגי נהור. וכשם שראינו ברבי זירא (ברכות כח) שהיה זקן וחלוש ולכן לא יכל ללמוד, ועל כן ישב על פתח בית המדרש ואמר שכאשר יעברו רבנן אעמוד בפניהם. והרי אם נתאר לעצמנו דבר שכזה, אי אפשר לאמוד את גודל הצער והיאוש שהיה יכול ליפול בו, הרי כל חייו הם התורה, ואילו רב זירא לא נפל ביאוש ודכאון, כי בודאי עשה את החשבון האמור, וכי מה השם שואל מעימך כי אם ליראה אותו ולעובדו, הרי שעכשיו הוא רוצה שאעבוד אותו שלא על ידי לימוד תורה, ואם כן אעבוד אותו בדרכים אחרות ואעשה רצונו, והרי שישב על פתח בית המדרש וכיבד את התלמידי חכמים העוברים והשבים.
(((((משקפים)))))
ו. עוד דבר הגורם עצבות היא הרגשת נחיתות, אלו שחשים שחסרים הם כשרונות, או איזה דבר בכל תחום, משפחה, כבוד וכדומה, ונופלים לעצבות. שמעתי מהרה"ג רבי חיים וואלקין שליט"א משגיח דישיבת עטרת ישראל, כי כשם שאין מי שיקנא בזגוגיות משקפים של חברו, שהרי הן מתאימות רק לחבירו, ולא לו, שכן המספר והצלינדר בכל עדשה מתאימים בדיוק לפי צרכיו שלו, ולא לי, ולא לאף אחד אחר, וממילא אין מה לקנא בעדשות שלו. הרי שהוא הדין ממש בכל דבר אחר שיש לכל אחד, שהרי הקדוש ברוך הוא עשה ותפר לכל אחד בגד המיוחד בדיוק לו, לפי מדותיו וצרכיו של כל אחד, והם הכשרונות, מזל, מראה, מצב כלכלי, תכונות נפש, מצב משפחתי, יסורים, אשה, ילדים, וכו', כל אחד מה שמתאים לו בדיוק, ומה שנצרך לו לפי מה שהוא זקוק. והרי שאין לקנא במצב של אחרים. ואם אדם הוא בעל יסורים או חסר כשרון וכדומה, הלא זהו מה שהוא זקוק ומה שהוא נצרך בדיוק בשבילו לפי צרכיו ועניניו. ובבא הדברים יחד עם הילקוט שמעוני והמדרש רבה הנזכרים לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ג אות ה), שלכל אחד יסורים המיוחדים לו, ואי אפשר להחליפם או להמירם, הדברים יפים ומוטעמים יותר. וכן מבואר בספר חובות הלבבות (שער הבטחון ריש פרק ה) ועוד עיין כיוצא בזה שם (בפרק ד ד"ה אבל פרוש החלק השלישי). וכך כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' שכו) מאמין אמיתי צריך להיות שמח בחלקו, כי ברור לו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח כל בריה, ובפחות שהוא נתן לו יכול האדם בהחלט להגיע לשלימות. הוא יודע גם כן כי כל הנבראים בצביונם ובקומתם נבראו, אין אדם דומה לשני, הן הוא היחידי בהרכב זה של כחות בכל העולם, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא. לכן חייב אדם לקבל את עצמו כפי שהוא, ולהיות מרוצה עם כל מה שיש לו, הן ברוחניות, והן בגשמיות. זהו העומד בשמחה שהאדם מוצא שלום עם עצמו וגורלו, וחי בהרמוניה עם עצמו. עד כאן לשונו.
(((((הדלי הסדוק)))))
ז. ובספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 114) הביאו משל נפלא על כך. שואב מים נאמן במלאכתו לאדונו, היו לו שני דליים גדולים, אותם היה נושא בשני צידי מוט על צווארו. אחד הדליים היה שלם בלא פגם, ואילו חברו היה סדוק דרכו דלפו המים. לפיכך תמיד כשהגיע השואב מן הבאר אל הבית, לא נותרו מים בדלי הסדוק, אלא כדי מחציתו. כך נמשך המצב מידי יום, הדלי השלם הגיע כאשר הוא מלא במים, ואילו הסדוק הגיע כאשר הוא חצי ריקן. שואב המים העביר איפה בכל יום כמות של דלי וחצי לבית האדון. הדלי השלם היה גאה מאוד בהישגיו, שכן מילא באופן מושלם את המטרה שלשמה נוצר. ואילו הדלי הסדוק הרגיש מבוייש, חש אשם בפגמיו, ואומלל על עבודתו הלוקה בחסר. לאחר שנתיים ימים, פנה הדלי הסדוק לשואב המים ואמר, אני בוש בעצמי. מדוע, תמה שואב המים, במה אתה בוש. השיבו הדלי, בוש אני בסדק שבי, הסדק הגורם למים לדלוף החוצה, ומחמתו אינך מקבל תמורה הולמת למאמציך. למחרת כאשר נשא שואב המים את דלייו על שכמו, והתקדם אט אט במעלה השביל, הפנה השואב את תשומת ליבו של הדלי לצידי הדרך. הביט הדלי ומצא כי בצידו שלו צמחו פרחי בר מקסימים ומלבלבים, מוארים באור השמש החמימה, ואילו צד השביל של חברו "המושלם" היה מועטר בחלוקי אבנים ובמעט עשב דל. מי לדעתך הצמיח את הפרחים הנהדרים הללו, שאל שואב המים את הדלי הסדוק. והדלי המשתאה למראה עיניו השיב בחוסר סבלנות, נו מי, אמור כבר, מי הוא אשר לזכותו נזקף המראה המלבב הזה. השואב הביט בדלי הסדוק והשיב לו בקול שקט, אתה דלי יקר, אתה הוא אשר במשך שנתים השקית את הצמחים בעודנו פוסעים במעלה השביל, ובזכותך הם פרחו. לולי ה"חסרון" שבך, לא יכולתי אני לקשט את בית אדוני בפרחים נפלאים כל כך.
כולנו בבחינת "כדים סדוקים", לכל אחד ישנו חסרון כל שהוא, משהו שאיננו מושלם. עלינו לדעת, שדווקא המצבים עליהם אנו מתמרמרים, והם סיבה עבורנו לעצבות ולרפיון, בהם טמונה ההצלחה שלנו, שכן השם שם אותם לנו כפי שהוא יודע תעלומות יודע שהם הם נזקקים לנו, והרי שאותם "סדקים" הם המנוף בשבילנו לצמיחה. ואם לא מצאנו מיד את הברכה הטמונה באותו "חסרון", אולי זה משום שעוד לא הבטנו "בצידי הדרך". עד כאן תורף דבריו. ועוד ראה לקמן בזה (סימן ו).
(((((מעלת מצוה אחת)))))
ח. ועוד כתב בספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 65) וזה לשונו, זקן אחד בא פעם לרבי אברהם מקאליסק ואמר לו שאינו מרגיש טעם בחייו, ואין לו לשם מה לחיות. ענה לו רבי אברהם, יקירי, דע לך שכדאי לחיות שמונים שנה בשביל להניח תפילין פעם אחת. עד כאן. וכמה אמת לאמיתה יש בזה, כי כדאי שיהיה ויעבור כאן בזה העולם אדם כל ימיו רק בשביל מצוה אחת. והרי שהאמת שאדם בעל יסורים זה, גם אם נצייר שהיה לפני כן גדול הדור וכולם היו שוחרים אל פתחו, ואבד ממנו הזכרון ומאור עיניו, וגם נהיה נכה בלא תזוזה, הלא כמה מצוות עוד יש בידו, הלא הן ברכות, ותפילה, מצוות בין אדם לחבירו, ולמקום, וכו' וכו'. ואם כן אין מה ליפול בעצבות ודכאון כי המטרה נשארה בעינה בדיוק באותה מדה, וקודם עבד את השם דרך התורה שהרביץ, ועתה השם אינו חפץ עוד בזה, אלא רק שיעבדו כמו יהודי רגיל, ואף פחות מיהודי רגיל, וזהו רצון הבורא יתברך ולא מישהו אחר, ובפרט שכמה וכמה דרגות יכול להתעלות במצוות אלו לאין ערך ולאין שיעור. ועל כגון זה נאמר במשנה במסכת סנהדרין (לז ע"א) לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. ופירש רש"י שם, שלכן לא יעשה אפילו עבירה אחת. והוא הדין יש לומר לאידך גיסא, שלכן יעשה אפילו מצוה אחת. וכן הוא ביומא (לה ע"ב) ואמר רב אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם. וראה עוד במגן אבות לרשב"ץ (פ"א מי"ח) שעמד על כך.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5