סימן ד – מושב לצים וגדריו

——–

(((מושב לצים)))

א. אסור לשבת במושב לצים, והיינו כל ישיבה של קבע לשם שחוק ושמחה. והוא איסור גמור ולא עצה טובה או דבר חסידות. ויבוארו גדריו בהמשך בעזר השם ובישועתו.

{(((מהו מושב לצים)))

(((מושב לצים משום שיחה בטלה)))

א. א. שנינו באבות (פ"ג מ"ב) רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנא' ובמושב לצים לא ישב. ע"כ. הרי לפנינו לכאורה שאפי' שיחה בעלמא בין אנשים שאין בה ליצנות אסורה, ונחשבת מושב לצים. וכן ביאר הרמב"ם (שם) שהוציאו כן שמושב לצים יקרא כל שלא דברו בו ד"ת, מסוף הפסוק אשר אמר, כי אם בתורת ה' וגו', כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בפירושו (שם) וביאר שיש שני סוגי לצים, האחד המכלים חבירו ומבזהו, ואין זה מענין מושב לצים כי הוא חמור יותר. והשני הוא על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי, ובוטלין מד"ת, שפורקין עולה מעליה וכו', ולענין ביטול תורה אמר פרק זה. ע"כ. והרי לפנינו שעצם ישיבה וקביעות שיחה היא מושב לצים האסורה. ושוב ראיתי שבשערי תשובה (שער ג סי' קעד) האריך יותר בזה, וחילק את כת הלצים לחמש חלקים ע"ש. ובסימן קעו כתב כנ"ל, שביטול תורה הוא מושב לצים. ע"ש. [ומש"כ ברישא דוקא הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה, מש"כ תמיד, היינו כדי להחשב כת לצים, ובלאו הכי אינו כת לצים, רק איסור ליצנות ומושב לצים.] וכ"כ הרשב"ץ בפירושו לאבות (שם) וכ"כ במחזור ויטרי (סי' תכו) כהאי מימרא דאבות להלכה. והרי לפנינו שמושב לצים הוא קביעות לבטלה.

(((מושב לצים משום ליצנות)))

ב. ומאידך יראה הרואה בדוכתי טובי דמושב לצים אינו משום ביטול תורה, אלא משום ליצנות וכפשטות שמו, שהוא מושב לצים, וכדאיתא בע"ז (דף יח ע"ב) באורך וברוחב, ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין, הרי זה מושב לצים. ופירש"י התם, דכל אלו מיני ליצנים הם. וחזינן דאיסורו משום ליצנות, ולא ביטול תורה, שאין בו ליצנות הנזכר לעיל. ובהמשך על פסוק זה דרשה הגמ', אם הלך סופו לעמוד וכו' סופו ללוץ, ועליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב. ובהמשך הסוגיא אמר להו רב לרבנן, במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו וכו'. כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין וכו' ונופל בגיהנם וכו' וגורם כליה לעולם וכו'. אשרי האיש שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקניגיון וכו'. ופירש"י, לטרטיאות, פלטין, וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון. קיניגון, צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ע"כ. וכ"כ כל' זו בביאור קיניגון בשו"ת מהר"ם (כרך ב סימן כז) ובאו"ז (שבת סי' פג אות יז) ועוד לו (בריש ספרו באלפא ביתא אות מז). וכן איתא בע"ז (דף יט ע"א) ובמושב לצים לא ישב ודרשה הגמ' לגבי אברהם שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו. וכן הוא בקידושין (סופ"א) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו, שנא' ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב לצים. ופירש"י, וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ע"כ. וכן יראה הרואה הכי במדרש תהלים (א אות ז) על הפסוק אשרי האיש וגו' דהוא משום ליצנות, דאיתא התם ומאחר שלא ישב היכן לץ, אלא לומר שאם הלך סופו לעמוד וכו', ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר וכו'. ושם (אות ט) ביתר ביאור אשרי אם לא ישבתי במושבו של נחש של ליצנות. ובהמשך (אות יד) ובמושב לצים לא ישב שנא' וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (ובאות טו) ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. ע"כ. וכהאי סיפא כן הוא גם בילקוט שמעוני (חיי שרה סי' תשן) לא ישב, זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. ע"כ.

(((מושב לצים משום ביטול תורה וליצנות)))

ג. ודרך שלישית לכאורה מצינו בתוספתא דע"ז (פ"ב מ"ב) שמושב לצים הוא גם משום ביטול תורה, וגם משום ליצנות. וז"ל, ההולך לאצטרטיונין ורואה את הנחשים ואת החברים מוליון סגילארין סגילארה, אסור משום מושב לצים, שנא' ובמושב לצים לא ישב, אלה מדות שמביאין את האדם לידי ביטול ת"ת. ע"כ. וכן הוא בגמ' ע"ז (דף יח ע"ב) כהנ"ל הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. ע"כ. וכיוצ"ב הוא באבות דר"נ (פרק כא). ובירושלמי ע"ז (פ"א ה"ז דף מ ע"א). וכ"כ להאי מימרא הרא"ש ע"ז (פ"א סימן יח) ורבינו ירוחם (נתיב יח ח"ג דף קסה ע"ג).

ומעתה תקשי מהו מושב לצים, מושב של ליצנות, או של ביטול תורה, או תרוייהו. והדברים מבוארים בדברי רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) כי שני ענינים נקראים ליצנות, האחד המתלוצץ על חברו ומבזהו בזדון מתוך יוהרא, ועל כך אמר שלמה בחכמתו (משלי כא כד) זד יהיר לץ שמו [ובע"ז (יח ע"ב) ילפי מינה דנופל בגיהנם ע"ש]. והשני העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר דברי הבאי ובוטלים מדברי תורה שפורקין עולה מעליה, ועליו נאמר ובמושב לצים לא ישב, וכדמסיים קרא כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. ועע"ל ביתר ביאור בשע"ת (ש"ג סי' קעד והלאה) שחילק את הליצנות לחמש חלקים מן החמור אל הקל, א, המתלוצץ על בני אדם ומבזה אותם. ב, בז להם אך רק בלב. ג, מתלוצץ על המעשים ולא על בני האדם, וגורם שיתקלקלו המעשים הטובים. ד, קביעות לביטול תורה. ה, מתלוצץ בלשון על מעשים, ולא בז למעשים, רק שמח ללא חק, כשכרות השיכור, ונאסר בקביעות אך על דרך עראי מותר. ואף בזה חסידות שלא לאוחזו כלל. ולפי"ז לכאורה באים הדברים יחדיו, כי איסור של ליצנות מחולק בדרגתו שאם יש בו דברי ליצנות וק"ו שמבזה אחרים הרי שאיסורו הוא משום ליצנות. ואם אין בו ליצנות מ"מ אסור משום ביטול תורה, ועל כן הגמ' בע"ז הנ"ל גבי איצטדנין וכו' מסיימת דדברים אלו מביאים לידי ביטול תורה.

(((האם מושב לצים שיש בו ליצנות הוא איסור גמור או חסידות)))

ד. וכדי להשיב את הדוחה שדין זה הוא על דרך מוסר וחסידות, ובגדר עצה טובה בעלמא, ואינו איסור גמור. הוכרחתי להראות באותות ובמופתים דעסקינן הכא באיסור גמור, וכמבואר הן בראשונים, והן באחרונים, והן בשו"ע.

(((לועג לאחרים)))

והנה בלועג ומבייש אחרים פשיטא דאסור וכדמבואר נמי ברבינו יונה אבות (פ"ג מ"ב) דכל כה"ג הוא בכלל רשע וכמבואר בע"ז (יח ע"ב הנ"ל) ובשע"ת (שער ג סי' קעד) וחמור מהגוזל וחומס שיש לו תכלית והנאה. [ומש"כ (בסימן קעה) היינו לעג בלב בלבד ולא בפיו וכדפתח שם, וכ"כ אח"כ פירוש לועג לרש הראה את נפשו. ע"כ. כלומר בלב. וכן הפסוקים שהביא מדכתיב ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי וגו' וכן ממשיך כי יאמר בלבבו וכו' וכ"ז הוא סוג אחר שבז לרעהו בלבו.] וכ"כ איסור ליצנות משום צוחק על אחרים המאירי במאמר התשובה (עמ' 96) וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב פרק ב).

(((קרקסאות וכדו', ש"ס וראשונים)))

ולא מבעי האי אלא אף לראות קרקסאות וכדו' כל הני הנזכרים בע"ז, הוו איסור גמור ולא רק מדה טובה, וכמבואר בסוגיא דע"ז (יח ע"ב) הנ"ל דגבי איצטדינין אמרה הגמ' דתנאי היא, ור' נתן מתיר [לילך שם] מפני שצווח ומציל. ופירש"י, אם רואה שיגיחו שם יהודי. ע"כ. והרי דבלאו הכי אסור. וכן בהמשך הגמ' גבי המתלוצץ באים עליו יסורין ומזונותיו מתמעטין וגורם כליה לעולם. הרי זה מורה שאיסור הוא ולא רק חסידות. וכן הוא בתוספתא ע"ז (פ"ב מ"ב) העולה לתרטיאות של עכו"ם אם צווח מפני צורך מותר, ואם מתחשב הרי זה אסור. ע"כ. וכן מבואר בגמ' סנהדרין (דף סג ע"א) אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורא בר מליצנותא דע"ז דשריא. ע"כ.

וכ"כ ראשונים רבים דאיסור יש בדבר, דכן הוא בריטב"א (ע"ז יח ע"ב ד"ה נשא ונתן) ובשם הראב"ד וז"ל, נהי דעבד איסורא שקרב למושב לצים. ע"כ. וכ"כ המאירי בע"ז (שם) וז"ל, הרבה מעמדות היו לאותם עובדי האלילים שהיו עושים בימי אידיהם, מהם שכל הבא לשם היה מסתכן, ומהם בלא חשש סכנה. ובכולם אסור לילך לשם מפני שהוא מושב לצים. עכ"ל. [ומש"כ בהמשך לשון זהירות, היינו שצריך ליזהר שלא להכשל מפני קושיה של מדה זו.] וכן משמע ברי"ף ע"ז (דף ה ע"ב) וברא"ש (פ"א סימן יח) וכ"כ האשכול הביאו הב"ח (או"ח סי' רכד אות ב) וז"ל, וכי יקרה בעירך קניגאות [ציד ע"ז יח סוע"ב הנ"ל] כגון טורלנג"א וטורניר"א, השמר לך פן תראה. וה"ה מחולתם או שום דבר שמחתם וכו', וקול המון גוים מחנגים ומחלילים בחלילים. עכ"ל. וכן משמע בפירוש רבינו יונה לאבות (פ"ב משנה יב) ע"ש. וכן הוא בפירוש רבינו יונה על הרי"ף ברכות (כא ע"א ד"ה וגילו) כתב ששמחה אחרת שלא על מצוה אסורה. וכן (בד"ה אמר ליה) כתב כיון שהשמחה אין בה מצוה אסור, וכ"כ בשם מורו הרב. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב פרק ב אות ב) וכל דבר של ליצנות אסור.

(((שו"ע ואחרונים)))

ה. וכן מבואר בשו"ע (הל' שבת סי' שז סט"ז) וז"ל, מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספק עמנואל וכן ספר מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים וכו'. ע"כ. והרי דאיסור גמור יש בדבר, ומקורו טהור מדברי תוס' שבת (קטז ע"ב ד"ה וכ"ש) דלא ידע ר"י מי התיר. ע"כ. הרי דהוי איסור, וכ"כ הרא"ש (שבת פרק כג ס"ס א) בשם רבינו יונה, ואף בחול לא ידענא מי התירו. ע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז) מליצות ומשלים וכו'. וכ"כ הרמ"א בהגה שו"ע (סי' שטז ס"ב) אף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים. ע"כ. ומקורו מהאור זרוע (שבת סי' פג אות יז) וכ"כ להדיא בקיצור אור זרוע (שם), ואסור לצוד חיות בכלבים כעין שהגוים עושים. עכ"ל. וכן הוא בשו"ת מהר"ם (כרך ב סימן כז) ובאשכול (המובא בב"ח או"ח סי' רכד אות ב) ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' עא), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (סוף ח"ג ד"ה בוצינא נהורא) והיא תשובת המהר"ם גאויזון (סי' ס) דהביא את הגמ' ע"ז הנ"ל גבי טריטראות וכו' וכתב מפני שהם מושב לצים שהם מקומות שמתאספים לצחוק, ואפי' בחול אסור, ולא הותר ללכת בשבת אלא לפקח וכו'. וכן הסכים עם תשובה זו, וחתם שמו בסופה, וגם נדפסה בתשובותיו, הגאון ר' חיים כפוסי (סי' סה). וכ"כ בשו"ת ר' יעקב עמדין (ח"א סי' יז תוך שני חצאי לבנה) דלגדל כלב שעשוע גם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהם, שהוא ממש מעשה ערלים בר מינן. עכ"ל. והרי דס"ל דהוי איסור גמור. וכ"כ המ"א (סי' שז ס"ק כב) שאסור ללכת לטרטיאות, ואפי' בפורים אסור. וכ"כ עוד פוסקים הבאנום לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף ז אות ו). וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (ח"א סימן לד) גבי שתית קפה בבית קפה וקריאת עתון בו, ודן שם אי שרי להכין את הקפה בשבת ע"י גוי דהוי איסור בישול ד"ת. וכתב שמלבד איסור שבת החמורה, גם בחול אסור הוא משום מושב לצים. עכ"ל. וגם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן יב) העתיק משו"ת הלכות קטנות (סי' ט) דשתית הקפה בבית קפה היא איסור וז"ל, אבל משום מושב לצים איכא, ושומר נפשו ירחק מזה. עכ"ל. [אך בדעת השבות יעקב אין הכרח אי הוי איסור גמור, דכתב לפנ"כ, ובלא"ה מי שהוא ירא ה', אף בחול אינו הולך לביתם לשתותו, אף דאין בזה משום בישולי גוים, יש שאר חששות בזה. ושוב העתיק להלכות קטנות. והרי כתב ירא ה', אך מאידך מעתיק להלכות קטנות. ואולם על פי מה שכתב ידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א בספרו באתי לגני (סימן שכג עמ' ערב ד"ה ואין והלאה) שמצינו בכמה וכמה דוכתי דלשון ירא שמים ולשון בעל נפש הוא חיוב, ע"ש בראיותיו, אתי שפיר.] וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (סי' מג) דהוי איסור ישיבה בבית קפה והליכה לטרטיאות. וכ"כ בספר פחד יצחק (ערך צידה) דאסורה משום מושב לצים. וכ"כ בשו"ת שמש צדקה (יו"ד סימן יח) דהצידה להנאה הוי מושב לצים וכדאיתא בע"ז הנ"ל. וכ"כ בשו"ת הלל אומר (סימן קכז או קנז וכעת את"י) בשם הרב הלכות קטנות הנ"ל. וכ"כ בשו"ת בית דוד (לייטער ח"ב סימן סו) דלצוד להנאה הוי איסור וכפסק הרמ"א. ותמה על הנוב"י (יו"ד תנינא סימן י) שהאריך בהאי מילתא האם איסור יש בדבר, ומסיק דאינו ראוי, והוא דבר נפלא שחתר למצא בכל כוחותיו לאיסור, כאשר יראה הרואה בתשובתו, ולא הזכיר דברי הרמ"א (או"ח סי' שטז ס"ב) בשם או"ז. [וכזאת יש להעיר על ב' תשובות המובאות בפחד יצחק (ערך צידה) שאסור לצוד ע"י כלי ציד משום בל תשחית, ומשום שאסור לנחור. ולא נחתו משום מושב לצים הנ"ל ברמ"א. וכן תמה על הנוב"י בספר נפש חיה (סי' שטז ס"ב).] ברם כתב הרב בית דוד הנ"ל להעיר מדברי הטור (יו"ד סי' רצז) שעל דברי ה"ר אפרים שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס, שהוא לוקה משום מנהיג כלאים. ואבי עזרי כתב שאין צד איסור ע"ש. והרי בפשטות לדעת האבי עזרי אין בזה שום איסור. וכן יש להביא מסנהדרין (צה ע"א) יומא חד נפק לשכור בזאי. ופירש בערוך דהלך לצוד חיות ועורות. עכת"ד. ותקשי שאין שום ראיה מהאבי עזרי ומסנהדרין, דהלא האיסור לצוד הוא בשביל הנאה וכיף, וכלשון רש"י בע"ז (דף יח סוע"ב ד"ה קיניגון) שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. וכ"כ האו"ז שבת (סימן פג אות יז) ועוד ראשונים וכנ"ל (בד"ה הקודם), ומבואר דלשם פרנסה בודאי דשרי, דכל כה"ג אינו מושב לצים, ואין כאן לא שחוק ולא שמחה. וכ"כ מדנפשיה הפמ"ג (סי' שטז א"א אות ה) דלפרנסה שרי לצוד ע"י כלבים, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק יא). וכ"כ לקמן (סימן זה סעיף ד) ע"ש.

וע"ע בליקוטי הערות שבסוף שו"ת נוב"י בהוצאת מכון ירושלים עוד ספרים שכתבו כיוצ"ב. וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא) אחר דפשיט"ל דלצידת חיות אסור, כתב שמותר לראות שמחת הערלים כשמשמחים ומריצים סוסיהם, כל הקודם סוסו ירויח זהב וכו'. ולא דמי לצידת חיות דע"ז, כי אין זה לשמחה אך ללמוד אומנות ולקנות סוסים לרוץ בהם להנצל מאוייבים. וכן ראיתי בעלי מעשים. אך בהא מספקנא אם מותר לילך ולראות כשמשמחים יחד לרכוב זה כנגד זה במוטות וכדים שקורין לטעד"ן. עכ"ל. ואיני מבין את המציאות, אחר שכותב שכל הקודם סוסו ירויח זהב, ובלא"ה י"ל שהכל מסחר ושמחה ממילא נפקא, ובזה שרי כמש"כ לקמן (סימן זה סעיף ד) דלפרנסה שרי. וכן מצאתי שכתב בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן כ אות ה) דהאי סוגיא דע"ז איסור הוא ע"ש. וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ד סימן יא) דתאטרון וספורט אסורים משום מושב לצים, ולא משום בחוקותיהם לא תלכו. וגם בשו"ת מנח"י (ח"ג סימן לג אות א) כתב שמשחק שח מט אסור משום מושב לצים.

אתה הראת לדעת כי כ"כ כל הפוסקים דאיסור זה של מושב לצים איסור גמור הוא, ואינו חסידות בעלמא, לא מבעי מושב לצים שלועג ומבזה אחרים, אלא אף קביעות לשם שחוק ושמחה, הרי אסורה משום מושב לצים.}

(((דרגות האיסור)))

ב. מושב לצים יש בו ג' דרגות זו חמורה מזו.

הדרגה הראשונה והקלה היא, כל ש"קובע עצמו לשם הנאה", והיינו קביעות רק לשם הנאה ולא לתכלית אחרת. וכגון שנים שקובעים עצמם לשיחה בטלה לשם הנאתה. ובזה נחלקו הראשונים, דעת רבנו יונה וסיעתיה לאסור משום מושב לצים. ודעת הרמב"ם וסיעתיה שמותר. והמיקל יש לו על מה שיסמוך.

דרגה חמורה ממנה היא "הקובע עצמו לשם שחוק ושמחה", והיינו כגון קביעות לכל סוגי המשחקים למיניהם, שהרי אין כאן רק קביעות לשם הנאה, אלא קביעות לשם הנאה של שחוק ושמחה. [ובכלל זה גם משחקים רצינים כגון שחמט וכדומה, שכל זה נחשב קביעות לשם שחוק ושמחה.] ובזה לכל הדעות אסור, אך יש אופנים רבים המותרים, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך.

ודרגה שלישית וחמורה ממנה, היא "קביעות לשם הוללות", וזה אסור בכל אופן.

וזכור דרגות אלו ושמותם, כי בעזרת השם נשתמש בשמותם בהמשך, בלא לחזור ולבאר כוונתם.

{(((קביעות להנאה בלא ליצנות)))

ב. א. ראינו עד כה כי קביעות לשם שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים, ויתרה מכך יוצא לביאור רבנו יונה במשנה דאבות (הנ"ל פ"ג מ"ב) כי כל קביעות לשם הנאה, אף שאינה של שחוק ושמחה, ואין שם ליצנות, הרי היא אסורה משום מושב לצים, ועל כן שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, ואסור. והרי חזינן דקביעות להנאה של שיחה בעלמא, אף שאינה של שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים. ברם יש לומר שכל זה יכון לדעת רבינו יונה דמושב לצים אסור משום ביטול תורה, דלשיטתיה אזיל דס"ל דחיוב ת"ת הוא חיוב תמידי בכל עת ובכל שעה, שכ"כ באגרת התשובה (סימן ח) ובברכות (דף ה ע"ב מדפי הרי"ף סוד"ה ולפי) וע"ע בשערי תשובה (שער שלישי סימן קעז) ובפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) וס"ל דכל היושב בטל הרי שעבר אביטול תורה, ועומדים בשיטתו זו סיעת ראשונים ואחרונים ע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ד והלאה). ועל כן שנים שיושבים וכו' הוי מושב לצים והוא משום ביטול תורה, וכאשר כתב כן להדיא רבינו יונה במשנה שם לבאר שהוא משום ביטול תורה, ועוד ראה בזה לקמן (סימן זה סעיף כד). ולזה אתי שפיר עם הגמ' ע"ז שאסרה מושב לצים של קרקסאות וכדו' והכל דבר אחד. וכן סוברים עוד ראשונים דלקמן (סעיף זה אות ד),

דקביעות לשם הנאה אסורה משום מושב לצים.

איברא דתקשי לשם מה א"כ הוצרכו בגמ' ע"ז (יח ע"ב הנ"ל סעיף א אות ב) דוקא דוגמאות של דברי ליצנות, אחר שיש איסור משום ביטול תורה אף בלא ליצנות, ואפי' שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הוי מושב לצים. וי"ל דתרי איסורי איכא הכא, אחד שגורם ביטול תורה, ואחד איסור ליצנות בעצם, וכשיש ליצנות כהני דע"ז וכדו', בהם חמיר טפי שהם מושב לצים הן משום ביטול תורה, והן משום ליצנות. בשונה מהאי דאבות שנים שיושבים וכו' שהוא מושב לצים רק משום ביטול תורה. ואתי שפיר דברי התוס' ע"ז (יט רע"ב ד"ה אשרי) דליצנות אסורה אף באשה ע"ש, ואי משום ביטול תורה למה אסורה, ולהנ"ל מצוין, כי בגמ' ע"ז מיירי בדרגת מושב לצים חמורה יותר, שיש בה ליצנות בעצם, ובזה גם נשים אסורות שהוא גורם להגיע לדבר עבירה.

ב. ברם לרמב"ם בפירוש המשניות אבות (פ"א מי"ז) ודעימיה שהובאו שם בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ד והלאה) שאין איסור ביטול תורה ביושב בטל, רק מי שמבטל עתיו הקבועים ללמוד עובר אביטול תורה, ע"ש וע"ע לקמן באורך (סימן זה סעיף כד אותיות א,ב) עוד פוסקים רבים דס"ל הכי. תקשי טובא למה נאסרו שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת. וגם הגמ' בע"ז לכאורה צ"ע, שאומנם דיברה במושב לצים של ליצנות, אך גם היא כתבה שאסור משום שגורם לביטול תורה, ולהרמב"ם אין איסור זה בכה"ג. ברם משום הגמ' ע"ז בפשיטות לא קשיא, די"ל שכוונתה שמביא לידי ביטול תורה, היינו שעסקיו בקירקסאות וכדו' יגרמו שאף את עתיו הקבועים לתורה שחייב בהם, יבטל. [וכמו שפסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ח) שחייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעיף א). ואדרבה ארבנו יונה תקשי, דמהו שאמרה הגמ' בע"ז שזהו מביא לידי ביטול תורה, תיפוק ליה שזהו גופיה ביטול תורה. ושמא יענה דאה"נ זהו גופיה ביטול תורה, אך תולדותיה חמורים יותר, שכן זה גורם שיצא כליל מלימוד התורה, ואחר שתולדה זו חמורה יותר, על כן הדגישוה.]

(((מסכת אבות חסידות)))

ולגבי מתני' דאבות שנים שיושבים וכו' בפשיטות לדעת הרמב"ם, י"ל דהוי מילי דחסידות, והוא סייג של מושב לצים ואינו דין גמור, וכדאיתא בב"ק (דף ל ע"א) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. ופירשו שם הר"ח והמאירי והר"י מלוניל וגם הרוקח, דמסכת אבות היא דברי חסידות, וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם גופיה (בהקדמתו למס' אבות בריש שמונה פרקים). וכ"כ רבינו יונה (אבות פ"א מ"ח) לגבי על תעש עצמך כעורכי הדיינים וז"ל, והכא במילי דחסידות עסקינן. עכ"ל. ואומנם הרשב"א (שם) ביאר להאי מימרא דבב"ק דקאי דוקא לגבי מה שאמרו באבות שלך שלך ושלי שלך חסיד. ברם מלבד שהרמב"ם ודעימיה ילמדו כר"ח, עוד בה נראה שגם הרשב"א מודה שיש עוד דברים רבים במס' אבות שאינם דינא אלא חסידות, רק דס"ל שלענין להיות חסיד האי מימרא גורמת טפי. ועתה ראיתי הסכמת הגרי"ח סופר שליט"א לספר כבוד התורה ושם (אות ט) הביא שכ"כ הרב חיד"א בספרו מראית עין (בב"מ סי' א) בשם הר"ן, דמאי דשנינו באבות שלא ע"מ לקבל פרס, משנת חסידים היא. וכ"כ עוד במראית עין (ר"ה ד' א'). וכ"כ רבנו יוסף יעב"ץ ממגורשי ספרד בביאורו לאבות (פ"ב מ"ב ד"ה יהיו דט"ו ע"א) וז"ל, כלל אומר לך שדברי זו המסכת [אבות] כולם דברי חסידות או רובם, כמו שאמרו מאן דבעי למהוי חסיד לקיים מילי דאבות. וכן כתבו הגאון המובהק בעל שבות יעקב "זל בספרו עיון יעקב על עין יעקב (ר"ה ד' א) והרב תפארת ישראל בביאורו למסכת אבות (פ"ב אות קכג) ע"ש. עכ"ד. ואומנם בפלא יועץ (ערך ליצנות) כתב לגבי האי מתני' דאבות שנים שיושבים וכו' שהיא עבירה חמורה ואין איש שם על לב, ועל הכל יביא אלקים במשפט. ע"ש. אך אחר שהראנו לדעת שפירוש המשנה שנוי במח' הראשונים הרי שדברי הפלא יועץ יעלו עם שיטת רבינו יונה ודעימיה, ברם להרמב"ם ודעימיה אינו דין כי אם חסידות, כיון שאין שם ליצנות רק קביעות לשם הנאה בלא תכלית. [ובתחילה סברתי להעמיד עם ר' יונה עוד כמה ראשונים שפירשו בתהלים את הפסוק ובמושב לצים לא ישב שמושב לצים חמור מרישא דקרא מעצת רשעים, ודרך חטאים. והרי זה מורה דס"ל דאיסור גמור הוא מושב לצים, ויעלה עם שיטת רבינו יונה, ולא עם הרמב"ם דהוי חסידות. שכן היא שיטת קדמונים שהביאה האבן עזרא (תהלים שם) וכן דעת האבן עזרא גופיה (שם בהמשך). וכן מבואר שמושב לצים הוא איסור גמור במצודות, וברד"ק (שם). ומאידך בר' משה שהביאו האבן עזרא מבואר שמושב לצים קיל מרשעים וחטאים דרישא דקרא, וכן בפשיטות היא שיטת רש"י (שם) שמושב לצים ביאר בפסוק ב' כי אם בתורת ה' חפצו וכתב וז"ל, הא למדת שמושב לצים מביאו לידי ביטול תורה. ומשמע שאינו איסור בעצם, רק אטו ביטול תורה. וכן דעת המלבי"ם (שם). ברם באמת אין ראיה מהני, תחילה דהלא גם לר' יונה גופיה על כרחך דמושב לצים קיל מרשעים וחטאים, כי מושב לצים תולדתו ביטול תורה, משא"כ חטאים ורשעים שהם גופייהו עבירה גמורה, וכמש"כ להדיא בפירושו לאבות שמושב לצים קיל מחטאים ורשעים ע"ש. ובר מין דין הלא הרואה יראה שבכל המקורות שהבאנו לעיל בריש אמיר (סימן זה סעיף א אותיות א-ג) הן מתני' דאבות, והן בתוספתא, והן במסכת ע"ז, למדו כן מהאי קרא דמושב לצים, וכ"א למד לגבי משהו אחר. ועל כרחך שפסוק זה מפורש בכמה דרכים וכפטיש יפוצץ סלע, וא"כ הני שפירשו את פסוק זה כל מר כדאית ליה, אין מכאן הכרח דלהלכה לא יסכימו עם ר' יונה או הרמב"ם.]

(((גדר מושב לצים של ליצנות)))

ג. ומעתה זקוקים אנו להגדיר מהו מושב לצים של שחוק ושמחה שאסור לכו"ע [אף לרמב"ם ודעימיה]. ותחילה כבר בואר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א) כי יש איסור למלא פיו שחוק, והוא אף ללא מושב לצים וללא קביעות, אלא כל שממלא פיו שחוק אסור, לך ראה שם. והרי שכלל ראשון קודם כל דבר הוא שאסור למלא פיו שחוק, ומעתה נבוא לברר את גדרי מושב לצים. והנה ראה ראינו לעיל בסוגיא דע"ז כל מיני סוגי ליצנים שנאסרו, שאסור לילך לחזות בבוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין. ופירש"י התם, דכל אלו מיני ליצנים הם. וא"כ לכאורה היינו ליצנות כפשוטו, שעושים שם מעשי שטות והוללות, ומינה נילף כי גדר מושב לצים הוא מושב של שטות והוללות. אך א"כ הוא, תקשי ממה שנאסר שם גם לחזות במעשי הנחשים, ופירש"י, שהם מנחשים ומכשפים. וכן נאסר החברין, ופירש"י, לוחשי נחשים. וכן איצטדינין, ופירש"י, מקום שמנגחין את השור. שהרי בכל הני אינם מעשי שטות והוללות, כי אם מעשי התפעלות. ויותר יוקשה ממה שאסרו שם להיות בקנגיון, ופירש"י, צידת חיה על ידי כלבים. והרי שההיפך הוא הנכון ששם אין התלוצצות כי הוא דבר הצריך התבוננות וריכוז [והרי גם מכניס עצמו לסכנה לרדוף אחר חיה, לך ראה שו"ת נוב"י (יו"ד תנינא סימן י).] ואי תימא דשאני צידת חיה שכן היא הנאה של אכזריות, והרי שזה סוג שני של ליצנות, כי שורש הליצנות ורעתו היא פריקת עול מלכות שמים, וכדחזינן בשערי תשובה (ש"ג סימן קעז השני) כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. עכ"ל. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב כלל א פ"ב) וכן לך ראה כיוצ"ב בענין האיסור למלא פיו שחוק לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ב אות ד) שראשונים רבים ביארו שהוא משום פריקת עול ה' מעליו, איברא דמה נענה על שאר הני. ובאמת הדברים מבוארים ברש"י (ע"ז יח סוע"ב ד"ה קינגון) וז"ל, צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. עכ"ל. והרי שביאר כי הטעם שנחשב מושב לצים צידת החיות, לא כדברינו, אלא משום שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ומעתה כל הדברים הנזכ"ל הכל דבר אחד, שהם כולם לשם שחוק ושמחה. והרי זה יוצא שכל קביעות זמן לשם שחוק ושמחה אסורה משום מושב לצים. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (כרך ב סימן כז) כלשון רש"י, וכ"כ כלשון זו האו"ז (שבת סימן פג אות יז) ועוד לו בריש ספרו (באלפא ביתא אות מז) וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא) וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן כ אות ה). ואין לטעון שבציד היתה הוללות. כי א"כ רש"י ודעימיה היו מבארים שטעם האיסור משום הוללות וליצנות, כפשטות, דהרי עסקינן באיסור מושב לצים. וחזינן מכל הני שמשום שהוקשה להם מה מושב לצים יש בציד, על כן ביארו שאומנם אין כאן ליצנות והוללות, אך יש כאן קביעות לשחוק ושמחה, וכאמור.

(((קושיא מהשו"ע)))

ד. ברם עדיין צריך עיון מפסק השו"ע (או"ח סימן שז סעיף טז) שאסר לקרא סיפורי מלחמות משום מושב לצים, וכן כתב הרמ"א בהל' ת"ת (סי' רמו סעיף כה) שאסור לדבר שיחת חולין וציין למרן (בסימן שז) לאמור שאז אסור משום מושב לצים, ומה מעשה של שחוק ושמחה שייך בקריאת ספרי היסטוריה ודברי הימים למלכי מדי ופרס, וא"כ תקשי על שום מה ולמה נחשב זה מושב לצים.

(((שיטת רבינו יונה)))

וניחא לדעת רבנו יונה ודעימיה דלעיל דס"ל שכל קביעות לשם הנאה הרי היא מושב לצים [בשונה מהנ"ל לשם שחוק ושמחה שזה האחרון הוא דרגה חמורה יותר] וכדשנינו באבות (פ"ג מ"ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים. ושוב ראיתי שכן מפורש בשערי תשובה (שער ג סימן קעו) דמושב לצים הוא דברים בטלים ומדין ביטול תורה, ועפ"ז ביאר את הגמ' ע"ז הנ"ל בוקיון וכו', וכתב על זה ההולך למקום אשר נאספו שם אסיפה לשחוק, זה הוא מושב לצים, ועליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב, ונאמר אחריו כי אם בתורת ה' חפצו, למדת כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה. עכ"ל. והרי כביאורנו ממש את הגמ' ע"ז הנזכרת. ולזה יתכן לדייק את לשונו שכתב אסיפה לשחוק ולא לליצנות, כי כישוף וחובר חבר אינו דבר ליצנות אלא שחוק, ואפ"ה הוי מושב לצים משום ביטול תורה. וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ז) דשני מיני שחוק ישנם, האסור והמותר, וכמש"כ הגדולות אלישע (סי' שז ס"ק א). והרי יוצא שלר' יונה דרגות דרגות יש במושב לצים, הקל ביותר הוא כל קביעות לשם הנאה ללא תכלית אחרת, וכגון שיחה בטלה וספרי מלחמות, [ועסקינן שאין תכלית בקריאתם כגון לדעת סדר הדורות וכדו', אלא סתם להנאה.] ודרגה חמורה ממנה קביעות לשם שחוק ושמחה, כגון הני דע"ז. ולדרך זו עומד גם המאירי בחיבור התשובה (עמ' 97) דנכלל בליצנות השיחה הבטלה. וכן כתב (בעמ' 99) גבי החלק השלישי שהוא ליצנות אשר חלק ממנו שיחה בטלה. ע"ש. [ברם אם יש איסור בזה לשיטתו, ע"ש (עמ' 95) שאין גופו עבירה, והוא הסיבה הרביעית (שבעמ' 75) וכ"כ (בעמ' 99). אך כנראה כוונתו שאינה עבירה מצד עצמה כשנאה, אלא שכל טעם איסורה מפני תולדותיה שגורמת ע"ש, דאיך אפשר של' הרע אינו עבירה ע"ש, ודו"ק.] וכן עומד בשיטה זו בספר מנורת המאור (נר ב פרק א) דיליף את הגמ' ע"ז הנ"ל משום ביטול התורה הוי מושב לצים. וכן כל הסוברים ששיחה בטלה אסורה משום ביטול תורה וכדלקמן (סימן זה סעיף כד אות ג), יסברו כן, וכפשט מתני' דאבות (פ"ג מ"ב) שנים שיושבים וכו'. ועוד ראה לקמן (סעיף זה אות ט) שכן דעת תוס' (שבת קטז ע"ב ד"ה כ"ש) דקביעות להנאה אסורה משום מושב לצים, וכן דעת הרא"ש (שבת פכ"ג ס"ס א) בשם רבנו יונה, וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז). וכן כתב בשערי קדושה לר"ח ויטאל (ח"ב שער ה ד"ה ליצנות) וע"ע אליו (ח"א ש"ה אות ב).

(((קביעות להנאה דוקא בדרך קביעות)))

ה. וכל זה דוקא כאשר קובעים עצמם לשם הנאה, הא לאו הכי בדרך עראי אינו מושב לצים, וכדחזינן ברבינו יונה בשערי תשובה (שער ג קעז ברישא) דכתב הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה. [ומש"כ תמיד הוא בשביל להחשב בכת לצים שעליה מיירי.] וכמו שמסיים נמי (בסוף סימן קעז השני) שהחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם דרך מקרה ועראי. ע"כ. והיינו דרך זהירות וחסידות, כי מדינא אינו איסור, כל שהוא על דרך עראי. וכן (בריש סימן קעז) כתב שליצנות היא משום ביטול תורה, וביאר שהוא מי שקובע עצמו לשיחה בטלה. ולזה מצויינת הגמ' ע"ז שלמד שהיא מהחלק הזה, שכל הדוגמאות שם הם של קביעות עת להצגות וכדו'. וכ"כ בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) כי המושב לצים של הפסוק בתהלים קאי על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי, ובוטלים מד"ת שפורקין עולה מעליה, כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים, הרי זה נקרא מושב לצים. ולענין ביטול תורה נאמר הדבר הזה, כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב ריש פרק א) הקובעים עצמם תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים וכו'. וגם (בפרק ב אות ב) כתב לגבי הגמ' ע"ז והקובע עמהם בישיבות של ליצנות וכו' ובאין להרגל דבר כע"ז אשרי האיש אשר לא ישב וכו'. וכ"כ המהרש"א (שבת קטז ע"ב, על תוס' ד"ה כ"ש) שכתבו את איסור קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים, והקשה המהרש"א מאי שנא מכתב שתחת הצורה שאין בו איסור מושב לצים, וכתב לחלק בין דבר מועט ככתב שתחת הצורה לבין קריאת ספרי מלחמות.

(((דעת מרן)))

ו. ברם להרמב"ם ודעימיה שיובאו לקמן (סימן זה סעיף כד אותיות א,ב) דס"ל שאין איסור ביטול תורה בזה וממילא לא שייך מושב לצים, כיצד יעלו דברי מרן (סי' שז סעיף טז) שאסר קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים בקנה אחד, דתקשי מה מושב לצים יש בזה. ובפרט שדברי מרן אלו נסתרים מדבריו שבאו שם בב"י (ר"ס שז) משם תרומת הדשן (סימן סא) שהתיר להתאסף הן בשבת והן בחול ולספר שמועות בעניני מלכים ושרים וערך המלחמות. [וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן טו אות ד) במח' הפוסקים אי מרן ס"ל כתרומת הדשן הנ"ל] ופסק כתרומת הדשן הרמ"א (סי' שז ס"א). ועמד על קושיא זו בספר גדולות אלישע (סי' שז סס"א) ותירץ דיש לחלק בין דברים הכתובים בספר דאתי לאמשוכי, משא"כ המספר בעל פה שאין כ"כ חשש אתי לאמשוכי. עכת"ד. ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות י) כתבנו לדחות זאת דהתרומת הדשן התיר אף להרבות בסיפור. וגם החילוק בסברא קשה בין דיבור לקריאה, דחזינן אנשים המבלים בדיבור זמן רב מאוד. וע"ע בספר באתי לגני (סי' שז סעיף טז) שכתב שדברי הגדולות אלישע דחוקים. ודחקנו שם בנחלת לוי מכח ההכרח כדי ליישב את מרן דהני סיפורי מלחמות היו ידועים שיש בהם דברי ליצנות, ושוב הכל דבר אחד. והרי שלפי זה יוצא דמה שאסר מרן לקרא ספרי מלחמות משום מושב לצים, כי בהם היו דברי ליצנות, ועל כן זו קביעות לשם שחוק ושמחה. ואה"נ קביעת לשם הנאה כגון ספרי מלחמות היסטוריים שרו. וע"ע לקמן (סעיף זה אות ט והלאה, ובהערה) עוד בדעת מרן.

(((משחקים)))

ז. ואין לסתור דרכנו על פי דברי הרמב"ם (הל' גזילה פ"ו הי"א) והובא בשו"ע חו"מ (סימן שע ס"ג) בשם יש מי שאומר וז"ל, המשחק בקוביא עם הגוים, אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם. עכ"ל. והרי שהעוסק בדברים בטלים איסור יש בדבר. דאין ראיה מכאן, לפי שכוונתו באומרו דברים בטלים, ההיפך ממאי דמסיים מיישוב העולם וקיומו, והכוונה לדרכי פרנסה, כי פרנסתו עומדת על קרן הצבי על הקוביא, וכמבואר כן בגמ' סנהדרין (כה ע"א). וכך ביאר את הגמ' המאירי (שם) וגם הנושאי כלים (חו"מ סימן ע ס"ג) ע"ש.

ולכאורה יש להוכיח לאידך גיסא מדעת הטור (שם) והרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' ז) והובאו בשו"ע (שם) בשם וחלקו עליו, שהמשחק עם קוביא אינו פסול אא"כ אין לו אומנות אחרת. והרמ"א שם כתב שכן נהגו, שעם הגוי, ויש לו מלאכה אחרת שרי. וחזינן דליכא משום מושב לצים במשחקים, ואף דהוי קביעות לשם שחוק ושמחה וסותר את משנתנו. וכ"כ פוסקים רבים, בענין משחק בקוביא שאין שום איסור כשהמעות מונחת על הדף הגאון רבי יהודה אריה ממודינא בתשובתו הנדפסת בספר פחד יצחק (ערך חרם שלא לשחוק) ועל כן יצא לבטל את החרם שהחרימו שם הרבנים את משחקי הקוביא, כי שם היה נפוץ מאוד. והביא שכן עביד הרב המובהק כמהר"ר אליעזר אשכנזי בעל מעשה ה' ויוסף לקח בשנת השל"ו לבטל את התקנה שתיקנו נגד המשחקים בקוביא. ודיבר שם (בדף נד רע"א) דאף שכל שחוק מביא לידי קלות ראש, אמנם בהיות שהצחוק רבים מהם צוחקים בתמים וביושר, וכשהמעות לפניו אין איסור בדבר, ואחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן, לכן לא מלאני לבי לאסור. עכ"ל. וקלסיה הרב ממודינא שם. וע"ע בפחד יצחק (שם לעיל דף נג סוע"ב ערך חרם שלא לשחוק) דהביא מראה מקומות ארוך לענין כיוצ"ב על חרמות והסכמות נגד המשחקים דהוי חומרא וכיוצ"ב. וע"ע בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סימן כה) באורך מפי ספרים, ובברכ"י (יו"ד סי' רכח סעיף כח). וכן בשו"ת חת"ס (ח"ח סימן לא) כתב לבטל הסכמה דאיהו גופיה תיקן לעיל מינה בשנים קדמוניות שלא ישחקו, ושוב כתב לבטלה, אחר שאין כאן איסור בעצם, והציבור אינו עומד בכך ע"ש. ולכאורה מכל הנ"ל סתירה לנו דליכא משום מושב לצים במשחקים.

ברם נראה דחילוק מחולק בין המשחק על מעות [באופן המותר למאן דמתיר, וכדעת הרמ"א דשרי במונח על הדף.] שהרי אין כאן שחוק והתבטלות ללא תכלית, כי אם לשם ממון, ומעתה אינו מושב לצים שהגדרתו ביטול זמן לשם שחוק ושמחה ללא תכלית וכדלעיל באורך, וכדלהלן (סימן זה סעיף ד), ואילו כאן יש תכלית והיא לשם ממון. וכיוצ"ב חזינן דמחולק בין ציד לשם פרנסה דשרי וכדלקמן (סימן זה סעיף ד). ועל כרחך לומר כן, דאל"כ כיצד נפרנס את הסוגיא דע"ז ושאר דוכתי שמבואר בהם שאסור משום מושב לצים. ואף שבתשובה הנ"ל שבפחד יצחק חילק בדרך שונה, ע"ש, הנלע"ד כתבתי, דלדרכו איך יעלה את הגמ' בע"ז, ובפרט יוקשה עליו מדין ציד, וממנחש, ומכשף, ופסק השו"ע לאסור קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים, וכדלעיל באורך.

(((סיכום עד כה )))

ח. ומעתה הכל עולה בקנה אחד כי כל קביעות לשם שחוק ושמחה גם להרמב"ם יש בה איסור מושב לצים, וכמו שראינו לעיל (סעיף זה אות ג) שכתבו את יסוד זה כמה וכמה ראשונים בביאור מושב לצים בציד שהוא משום שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, ולדרך זו ה"ה קוסם ומנחש וחובר חבר אסורים משום מושב לצים, שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ויש קביעות לשם ליצנות כגון כל סוגי הליצנים שבע"ז שם, שזו דרגה חמורה יותר של מושב לצים, כיון שהיא קביעות לשם ליצנות והוללות. ומאידך קביעות לשם הנאה [שאינה של שחוק ושמחה] בזה פליגי הרמב"ם ור' יונה, דלרמב"ם שרי, והאי דשנינו באבות שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים, הוא חסידות, ולר' יונה אסור משום שיש בזה לשיטתו ביטול תורה, וממילא הוי מושב לצים. ומה שכתבנו גם להרמב"ם שהכל הוא בתנאי שיש קביעות לכך, אף שלא ראינו כן ברמב"ם אלא בראשונים אחרים שאמרו יסוד זה וכדלעיל (סעיף זה אות ה) מ"מ נראה שבזה לא יחלוק, אחר שכל מקורות האיסור של מושב לצים בע"ז הם בקביעות לכך, שכן כל סוגי הקרקסים שם והציד. והרי שאף אי לא היו אומרים כן הראשונים דדין זה דוקא בקובע עצמו לכך, מדנפשנו היינו צריכים לומר כן. ובפרט אחר שכתבו כן הראשונים, והלא כלל מסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן, לך ראה בנחלת לוי (ח"ב סימן יא אות ב).

(((פשט חדש במרן)))

ט. ועתה הנלע"ד בדעת מרן שאסר (סי' שז סט"ז) קריאת ספורי מלחמות משום מושב לצים, שעומד הוא בשיטת רבינו יונה, שהרי מקור האיסור משום מושב לצים, הוא מהתוס' שבת (קטז ע"ב ד"ה כ"ש) ומהרא"ש שבת (פרק כג ס"ס א) והתוס' אמרו כן בשם ר"י, והרא"ש בשם רבינו יונה, ונראה פשוט שר"י שבתוס' הוא רבינו יונה שברא"ש, והלא שיטת ר' יונה כבר כתבנו לעיל (סעיף זה אות א) שאיסור מושב לצים הוא כל קביעות לשם הנאה גרידא, והרי א"כ פשוט דלשיטתו בקריאת ספרי סיפורי מלחמות ומליצות ומשלים של שיחת חולין אסור משום מושב לצים, וא"כ לשיטתו ברור האיסור, ומרן נקיט כוותיה להלכה. ולדרך זו יש ליישב את הסתירה אשר הקשנו לעיל (סעיף זה אות ו) בדעת מרן מדברי תרומת הדשן שהובא בב"י שהתיר לספר סיפורי מלחמות, והלא לרבנו יונה יש איסור בזה משום מושב לצים. לפי שאף שכן דעת תרומת הדשן למעיין בגוף דבריו, וכן כתב הרמ"א, מ"מ הב"י לא העתיק את כל דברי תרומת הדשן, כי אם את תורף דבריו לענין שדיבור האסור בשבת משום ודבר דבר שרי למתענג, וכשם שהוכחנו מכאן בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' יח אות ה) דאין איסור ביטול תורה במקום עונג שבת. וגם כשהביאו הב"י לא הזכיר איזו משמעות ממנו לענין יום חול, רק לענין שבת שבו יש איסור ודבר דבר, ע"ש בב"י (ר"ס שז), וא"כ י"ל שבכוונה לא הביא את כל דבריו, אחר שאינו מסכים עם היתרו בסיפור מלחמות, כיון דס"ל למרן כשיטת רבנו יונה דאסור משום מושב לצים, והביאו להלכה רק כלפי הדין דשרי לדבר דבר למתענג.

ואומנם הרמ"א שבשו"ע (ס"א) פסק כתרומת הדשן, ומשמעות לשונו שבחול שרי, ומאידך שתק למרן לקמן (סימן שז סעיף טז) באיסור קריאת ספרי מלחמות, והרי זו סתירה. ברם באמת לא קשיא כ"כ, אחר שלא הרמ"א גופיה כתב את סעיף טז, ואף שפרט מסוים מתוך הפרטים הרבים שבסעיף זה אינם עולים לרוחו, כי מרן כתב שספרי מלחמות אסורים אף ביום חול, והרמ"א פסק כתרומת הדשן דשרי. מ"מ לא הזדקק להשיב על כך הרמ"א, אחר שהדין בא בעיקר לדיני שבת, ובו בין כה אף לרמ"א אסור מדין שטרי הדיוטות. ובפרט שלשם מה לו לכתוב שמותר, אף אי ס"ל הכי, ויתכן שראה צורך לשתוק כאן כי מה לו לגלות היתר זה לרבים, ובפרט שהלומד בין כה יוכל לגלות דעתו בס"א דשרי. כנלע"ד. והרי שיוצא דעם שיטת רבינו יונה, כן עומדים גם התוס' והרא"ש ומרן השו"ע. וכ"כ כוותייהו רבינו ירוחם (ני"ב ח"ז). ועוד יש לומר שיתכן שמרן והרמ"א לא נחתי לכל הדיקדוקים הנ"ל להשוות דברי ר' יונה ותרומת הדשן דקריאת ספרים, וכאשר יבואר בהערה שבסמוך. והעירני לנכון ידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א דהב"י (סי' שז סט"ז) בהביאו את דין זה של קריאת ספרי מלחמות בשם תוס' בשם ר"י הוסיף וכתב וז"ל, וכיוצ"ב כתב הרא"ש בפרק השואל בשם ה"ר יונה. עכ"ל. וזה מורה דלא נחית שגם תוס' שכתבו בשם ר"י כוונתם אל ר' יונה.

(((דעת מרן לענין ביטול תורה)))

ברם באמת מהי דעת מרן לענין ביטול תורה [וממילא ה"ה לענין מושב לצים, אם אסור גם בשיחה בטלה, שזה תלוי בזה, שאם אין איסור שיחה בטלה אין מושב לצים.] לך ראה שם בנחלת לוי (סי' ח אות ו והלאה) שהובאו סתירות במרן וכגון בסימנים שו (ס"ז) וסי' שז (ס"א) בב"י, וביו"ד (סי' רמו סעיף כג), וע"ע לקמן (סימן זה סעיף כד סוף אות ב) שהוכחנו כן מדעת מרן (ריש סימן שז). ומאידך ע' כס"מ (הל' שבת פכ"ג הי"ח) על דברי הרמב"ם באיסור ודבר דבר שכתב הרמב"ם וז"ל, לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו וכיוצ"ב, שהן בכלל שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל, המחשב אותן בשבת כמחשב בחול. עכ"ל. ומפורש דאין בשיחה זו איסור משום ביטול תורה. וכ"כ הכס"מ במקום, כלומר, שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כד ה"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת. עכ"ל. ולהדיא דבלא שבת שרי מדינא, אך אין ראוי ליראי חטא. ועל כן אין לנו הכרע בדעת מרן. וע"ש בנחלת לוי (ח"ב סי' ח אות יג), ושגם את"ל דמרן עומד בשיטת המחמירים מ"מ מנהג העולם להקל י"ל שהוא בהשען על דעת המקלים. וה"ה יש לבא אף בנידו"ד מכח המנהג בדין מושב לצים שהמנהג להקל כדעות המקלות. ואף שאם נסתכל על המנהג א"כ בודאי שאינו כדין, ועוברים אאיסור דמושב לצים, שקובעים קביעויות לשם שחוק ושמחה. אמנם באמת פרט זה בודאי לא יחשב מנהג, אחר שהוא נגד ההלכה, אך לגבי קביעות לשיחה בטלה שבזה אף יראי ה' וחושבי שמו אברכים וכדו' לא נזהרים ומקלים מכך [וממושבי ליצנות נזהרים], על מנהג זה שפיר יש לו ע"מ שיסמוך.

י. ועתה הציץ וזרח ויצא לאור עולם ספר באתי לגני לידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א ושם (סי' שז סעיף טז) עמד על הסתירה מדין תורהד"ש דשרי לספר סיפורי מלחמות, לפסק מרן (סעיף טז) שקריאת ספרי מלחמות אסורה משום שיחת חולין, ומשום אל תפנו אל האלילים. וכתב ליישב דיש שני איסורים, איסור שיחת חולין שאסורה בעצם, ואיסור ודבר דבר שאסור רק בשבת, ותרומת הדשן נשאל לענין סיפורי מלחמות בשבת, ופשט מדברי תוס' שאסרו משום ודבר דבר, והיינו דיליף לאיסור מתוס' משום ודבר דבר, אך אה"נ יש כאן גם איסור עצמי שבו לא נגע תרומת הדשן, אך גם אינו חולק עליו לרוב פשיטותו, והוא איסור שיחת חולין. וגם סיום דברי התרומת הדשן שכתב מדשרי ודבר דבר לעונג שבת ה"ה דשרי סיפורי מלחמות, כוונתו דכשם שבדבר דבר שרי בעונג, ה"ה שיחת חולין שרי ועע"ש. ולענ"ד קשה להלום יישובו מאד מאד ואינו נכנס בתרומת הדשן כאשר יראה הרואה בתרומת הדשן, דנשאל לגבי סיפורי מלחמות בשבת, והוכיח מתוס', הרי שהבין שדברי תוס' הם בסיפורי מלחמות. וגם מסיים שבחול שרי לספר סיפורי מלחמות. ונדחק הרב באתי לגני דכוונתו אינה כלפי סיפורי מלחמות שהם אסורים אף בחול משום שיחת חולין, אלא כוונתו לדברים האסורים משום ודבר דבר, ולא על גוף השאלה שם. וגם את"ל דכוונתו בתורת ק"ו, יקשה דעד שבא משום איסור צדדי, למה לא אסר משום גוף האיסור שדיבור שכזה אסור אף בחול משום שיחה בטלה, ומשום אל תפנו אל האלילים, ומשום מושב לצים. וגם לביאורו מה פשט ספקו התרומת הדשן דבעונג שרי, נימא דעונג מתיר איסור ודבר דבר, אך מנא לן שאף יתיר איסור חמור מכך של שיחת חולין. והעיקר איך לא הזכיר תרומת הדשן אפי' באות אחת איסור של שיחת חולין, ואיך אפשר להלום דס"ל שיש כזה איסור, וכל דבריו באו חוץ מאיסור זה, והלא איסור זה הוא עיקרי וקודם לאיסור ודבר דבר, וכי לא היה לו לתפוס את האיסור העיקרי והחמור. והרואה יראה בריש התשובה שהוזקק התרומת הדשן לחפש אי איסור יש כאן, דכתב וז"ל, יראה דצריך לדקדק בדבר משום דברי התוס' וכו', ומה יש לדקדק הרי איסור פשוט יש של שיחת חולין. וע"ע כאן בהערה (*) מהי דעת מרן באיסור מושב לצים של הנאה.

((( (*) דעת מרן בקביעות לשם הנאה )))

ולעצם הסתירה במרן שבר"ס שז פסק שאין מושב לצים בשיחה בטלה, ובסעיף טז אסר קריאת ספרי מלחמות משום מושב לצים. אחר ההתלבטות אם לכתוב בזה או להמנע, אמרתי להעלות את רחשי ליבי, ואקווה שאצליח להגיש את דברי בצורה ברורה, שלא יטעה הקורא בהבנת דברי. מקובלנו מרבותינו וכך הוא סדר הלימוד בסדרי הדורות, כי אמורא אינו יכול לחלוק על תנא, לבר מרב ור' חייא דעליהם אמרו תנא ופליג לך ראה באורך ביד מלאכי (ריש כללי אות ר סימנים תקנב-תקנה). וכן סבוראים לא יכולים לחלוק אתנאים וכמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות. ולא אחרונים אראשונים וכמש"כ בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אות ד) ובהקדמתו לשו"ת פאר הדור (בהוצאת מכון המזרח) וראה בשו"ת מהרי"ק (שורש קסט ד"ה ונחזור) דכתב וז"ל, אבל אנו יתמי דיתמי מה כחינו ומה גבורותינו שנחלוק לא עד דברי ר"י מקורביי"ל "זל, ולא על דברי שום אחד מקטני תלמידיו, והלא היו הם כמלאכים ואין אנו אפי' כבני אדם. עכ"ל. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (שער התורה) שאין בכוח חכמי דורו לחלוק על בעלי התוס'. ע"ש באורך. וכ"כ הגט פשוט בכלליו (כלל ה) וז"ל, א"כ בזמנינו זה יתמי דיתמי דאפי' שיש לנו ראיות אין אנו סומכים על הראיות לסתור סברת הקדמונים, כמש"כ מהרי"א (סימן רמא) ואפילו להכריע בין גדולי הפוסקים אין אנו סומכים על הראיות. ע"כ. וכ"כ החזו"א באגרותיו (ח"א אגרת לב) ועוד לו (ח"ב אגרת יט) כתב, דין המתברר להדיא מן הגמרא, הוא אצלי יסוד ההוראה. ואם היה מפורש ההפך באחד מן הראשונים, מוכרחים אנו לבטל את למודנו ואת דעתנו. וע"ע לו (ח"ג אגרת לה), וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לא הערה ב) וזהו יסוד מוסד בפסיקת ההלכה. וכבר למדונו רבותינו (חולין ה ע"ב) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' והדברים מפורסמים, וכן מחנכים את הדורות הבאים אחריהם בגדולת הפוסקים, ועל גאונותם, והיקף ידיעותיהם, ושעלינו לבטל דעתינו מפני דעתם דעת עליון.

(((לחלוק על אחרונים וגדול הדור עלי ספר)))

ברם יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים, כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו. והנה אף שהשורש נכון וכדפתחנו, מ"מ יש להזהר שלא לאחוז בו יתר על המידה, כי בכה"ג תקנתו הוא קלקלתו, ויצאו קילקולים בדרכי הפסיקה וההלכה, וכמו לענין הנזכר גבי לחלוק על גדול הדור, וכן על גאונים אחרונים, והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך. ויש ספרים המתחברים על פי שמועות וחקירות של השמועות, ועל ניענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיון, בדברים המפורשים. [וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להשען עליהם כל כך, דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה. ופוק חזי על שמועות אפי' בדברי הראשונים דמן קמאי מש"כ הרא"ש (מו"ק פ"ג ס"ג דף לב סוע"ד) דר"ת "זל כתב דלא סמכינן על דברי בעל הלכות "זל בדבר זה, דרב יהודאי גאון בעל ההלכות מאור עינים היה, ופעמים שהיו תלמידיו כותבין בשמו את אשר לא צוה ולא עלה על ליבו. עכ"ל. וכ"כ כל' הנ"ל המהר"ם מרוטנבורג (הל' שמחות סימן ד) ובתשב"ץ (סי' תכט). ושוב ראיתי שכ"כ היד מלאכי (כללי בה"ג אות ד באורך רב) ושכ"כ גם המרדכי (מו"ק ר"פ אלו מגלחין) בשם ר"ת, ועע"ש ביד מלאכי באורך. והן אמת שלא נאמר זה על כל דברי בה"ג, וכמפורש בלשון ר"ת "בדבר זה", וגם זה מוכרח, דאל"כ בטלת ח"ו את כל התורה שבעל פה. ברם אם בארזים נפלה שלהבת, באמינות שמועות אשר כתבוה שרים מן הראשונים אשר מפיהם לפידים יהלכו, ק"ו בן בנו של ק"ו בדורנו זה. והלא שמא השואל לא הסביר את השאלה כדבעי, או שהרב לא הבינו, או שהשומע לא הבין את התשובה. ויתרה מכך נפסק בשו"ע (יו"ד רמו סעיף יב והלאה) שאין לשאול רב שלא בענין שעוסק. ועיני ראו ולא זר שמועות שנכתבו ונחקקו עלי ספר, שאם ידע בעל השמועה שנכתבה בשמו, יחרה לו הדבר מאוד, ומשום הכבוד נמנע אני להראותם. וראה באגרות חזו"א (ח"ב אגרת כב) דכתב שאינו נשען על סיפורים. וראה על החזו"א גופיה בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן יא אות ד) דכתב ואין להאמין לכל מה שמוסרים בשם החזו"א, ושבשו"ת אז נדברו (ח"ג עמ' קא) כתב ואף שאנו מסתייגים תמיד ממה שמוסרים בשם החזו"א. ועע"ש. וע"ע במש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' מז) לענין השמועות. והרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בנינים חקירות ופלפולים.]

והרי שאחד משורשי הדברים הוא הענין האמור כאן, והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף 136 סימן סו) שכ"כ הרשב"ץ (סימן יט דף ו ע"א) ופוסקים רבים, ע"ש נפלא. וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב ר"ס מה) ובשו"ת אבא בם (ח"א סימן י).

(((מורה הוראה בפני רבו)))

והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא [ואינה שאלה מעשית כעת הניצבת לפניו] שרי, א. והרי שה"ה בספר דשרי. ב. ועוד היכא שנוטלים הסכמה על הספר, הרי שנטלו רשות. וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (סי' תעו). ג. וכ"ש שיש להתיר על פי הרמ"א (שם ס"ג) דכשיש לו ראיות שרי להורות, וראה שם שדין זה שנוי במח'. ד. ומה גם כי כתב הארחות חיים (הל' ת"ת סימן כא) שהר"ם רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באגרות מיום שגלינו מארצינו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו. כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש קסט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן הלחם משנה (הל' ת"ת פ"ה סוף אות ד) בשם חכם אחד. וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן א). ואולם המהרי"ק הנ"ל כתב כי מדברי הרמב"ם והטור מבואר דלא ס"ל הכי מדסתמו. ואף שהמהרשד"ם הנ"ל פליג לענין הרמב"ם, אחר שדרך הרמב"ם לכתוב הילכתא למשיחא. מ"מ בשו"ע יודה שדעתו לאסור. ומ"מ חזו כל הני אשלי רברבי לצרופי להקל הכא, ועיקר משענתנו על הטעמים הראשון והשני.

ומי שיעלה עלי לב לבא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו. הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו והוראותיו של רבו ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלא נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר ואפילו אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו. ועל כרחך לחלק כחילוקים שכתבנו לעיל, וממילא ה"ה אף לחלוק עליו, ולא רק להורות כוותיה, ובמה שלא דיבר. ויש עוד אריכות בזה, ועוד חזון למועד, נקי נדר.

(((מחלה ישנה)))

וראה כי מחלה זו ישנה, אשר היו צווחים על החולקים על הגאונים שבדורות קודמים, והנה דברי הרמב"ם במכתב אל ר' יוסף, על המשיגים על דבריו שביד החזקה, (נדפסה באגרות הרמב"ם שילת עמ' רפו) וז"ל, ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא, שכל מי שימצא דבר מדברי בשרשים או בענפים, החולק על דברי אחד הגאונים או המפרשים, יחשוב שאני טועה. אע"פ שידעתי שאין זה רחוק שאטעה, ויעלם ממני עיון, או לשון, ואין זה דבר גדול. עכ"ל. וכן כתב כיוצ"ב בהקדמתו לספר המצוות (לפני השורשים) שהוצרך לכתוב את השורשים היות ונמשכו המחברים אחר הבה"ג במנינו, וק"ו שנמשכו מחברי האזהרות רבות המספר אחריו, ולא נטו מכוונתו במספרם כי אם נטיה קטנה, כאילו השכלים עמדו אצל מאמר האיש הזה וכו'. וכאשר התבוננתי בזה, וידעתי פרסום המנין הזה בידי ההמון, ידעתי כי אם אזכור אני המנין האמתי שראוי שימנה זכרון מוחלט מבלתי ראיה, הנה הקורא הראשון שיקראהו יחייב במחשבתו שזה טעות, ותהיה אצלו ראיית הטעות היותו בחלוף מה שזכר פלוני ופלוני, כי זהו שכל רוב הסגולות בזמננו זה, כי לא יבחנו המאמר בענינו, אבל בהסכימו למאמר מי שקדם, בלתי בחינת המאמר הקודם, וכל שכן ההמון. ע"כ. ומדסיים כ"ש ההמון, הרי שדבריו אמורים על החכמים, [ובאים בתורת ק"ו על ההמון], והרי שאף החכמים בהכירם דברי הקדמון, מקבלים דבריו בלא בחינה, ומבטלים דברי הבאים אחריו בפשיטות. וע' בהקדמת החכמת אדם (דפוס ראשון ונדפס במבוא לספר חיי אדם מכון מאורות דעת) שכתב וז"ל, והנה לא נמצא בחיבור זה מדברי מחותני הגאון רשכבה"ג מו' אלי' חסיד (הגאון מווילנא), והוא לסיבת כי שמעתי דיבת רבים המתרעמים עלי שהשגתי עליו באיזה מקומות בחיבורי חיי אדם, ובלתי ספק שהאנשים המתרעמים לא ידעו דרך הפוסקים, שכן דרך תורתנו הקדושה, זה בונה וזה סותר והתלמיד חולק על הרב כמו שכתוב בשלחן ערוך, ודרך זה היה נוהג אף בזמן תנאים ואמוראים. ובוודאי ניחא להגר"א מה שאני מפלפל בדבריו ממי שהוא אומר שפיר קאמר, כדאמר ר' יוחנן על בר לקישא [בב"מ פד ע"א]. ולכתוב דבריו אף אם לא יהי' נראים לי, זה לא אוכל. ולכן אחזתי במידת השתיקה, להסיר תלונתם מעלי, והם עתידים ליתן את הדין, כי מנעו נחת רוח להגר"א לפלפל בדבריו, והדן אותי לכף זכות ידונו אותו משמים לזכות. עכ"ל. והרי כיון שירדו לחייו על שחלק על הגר"א בספרו חיי אדם, על כן שוב נמנע מלדון בדברי הגר"א בספרו חכמת אדם, ושאלו עתידים ליתן את הדין כי בודאי הגר"א ניחא ליה בהא. וע"ע בספר אהל יעקב (מע' א אות יג) באורך דשרי לחלוק על רבו בראיות ברורות, ושכ"כ בשו"ת הרדב"ז (אלף תצה) ועע"ש. וכ"כ בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אותיות יא,יב) דשרי לחלוק על רבו, ובן על אביו, וכ"כ בהקדמת שו"ת תפלה למשה (ח"א ד"ה ואמנם) ודשרי לחלוק על גדול הדור. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן רג) ובספר ילקו"י (הל' כבוד אב ואם עמ' שסח) ובהקדמת שו"ת קול אליהו (טופיק) ובשו"ת עטרת פז (בהקדמה ח"א עמ' כג) וע"ע בהקדמת שו"ת נחלת לוי (ח"א).

(((יעיין באחרוני האחרונים)))

ומהאי טעמא הזהירונו הפוסקים דאף גדול יש לו לעיין בדברי האחרונים, ולא ידון עצמו כזקן ואינה לפי כבודו, ואפי' תלמיד קטן פעמים שימצא מרגלית יפה וכו'. וע' בהקדמת שו"ת רב פעלים באורך, ושלא ידרוך בדרך פסיקת חכמי האשכנזים, אלא בדרך חכמי הספרדים שמחפשים חיפוש מחיפוש גם באחרוני האחרונים. וע' בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א אותיות י,יא) ובספר זכר עשה (פרק רביעי סוף הערה עא) שכ"כ בספר כל החיים (פלאגי' דט"ז ע"ג) ושכ"כ החקרי לב (חו"מ סי' נב).

(((סיבת הדבר)))

ולמה ועל שום מה הוזקקו כל הני פוסקים לטרוח ולהוציא מטעות זו, ודשרי לחלוק על רבו וגדול הדור, והלא כך היא דרך הפסיקה, כאשר יראה כל רואה, וכל העוסק בפסקי הלכה כך היא הדרך שהפוסקים דוחים את הקודמים להם. וא"כ לשם מה נזקקו לכך. וכן אני כעת בכותבי דברים אלו, לשם מה אני צריך כעת להתנצל בכל כך הרבה התנצלויות והקדמות, לפני שאכתוב את אשר אני עתיד להגיד בעז"ה. אין זאת אלא מפני הטעות הנ"ל, כי הגדילו את רבותינו מאוד מאוד, והן אמת כי כן נכון לעשות, אך לא שמו גבול ומידה לזאת, עד שסוברים הרבה בני תורה ואולי רובם, שלא יתכן לחלוק על אחרון, ועל גדול וכדו', ודין גרמא להו לפי שלא עסקו בהלכה מעולם. ויתר על כן, כי אף אברך שלומד כל ימיו טור וב"י, יכול בקלות לטעות כן, כיון שאינו משית ליבו על שום מה ולמה הוטבעו פסקי מרן, ועל מה עומדים אדני פסקיו, כי הב"י כמעט ואינו מבאר למה ועל שום מה פסק כן, והוא מאחר שחיבורו כולל אלפי פסקים, על כן לא נזקק לבאר בכל פעם מחדש את אותן יסודות הפסיקה שעליהם נחקק ויוסד ספרו. ורק מי שילמד את הקדמת הב"י, ודברי הפוסקים בשיטת הפסיקה של מרן, הרי שמאז שוב יוכל לבחון כל פעם על שום מה ולמה פסק מרן כאן כפסקו, ואז ירכוש לעצמו דרכי פסיקת ההלכה, וכן ראוי לעשות. וזאת בשילוב שיקרא את ספרי הכללים כגון שדי חמד (ריש חלק ו) ויד מלאכי, והקדמת ארץ חיים, ועוד, ויהיה רגיל בספרי השו"ת, אז ילמד דרך פסיקה, ואז הדברים הנ"ל פשוטים המה. ומי שלא ראה את המולד לא יבוא ויעיד על החודש, וכן מי שלא ראה דרך פסיקה, ומדבר גבוהה על "שיטות הפסיקה" הרי הוא עור הולך באפילה וכסומא בארובה, ואינו מבין במה שלא למד.

(((האם שייך שיעלם מראשונים גמרא)))

ונשוב לענייננו, ונראה כי לא רק לפני האחרונים שייך שתעלם גמרא מפורשת, או ראיה, וק"ו שדברי ראשונים פעמים רבות רבות לא ראו, ועל כן שפיר דמי לחלוק עליהם על ידי ראיות. אלא אף הראשונים גופייהו שפיר שייך שיעלם מהם גמרא. והנני להעתיק אגרת הרמב"ם הנדפסת באגרות הרמב"ם (שילת ריש ח"ב) והיא אגרת אל ר' פנחס הדיין שכתב לרמב"ם (שם עמ' תמ) וז"ל, וגם כשאני מעיין בחיבור של רבנו [היד החזקה] מוצא אני בהם פעמים רבות דברים הנסתרים מעיני, מפני שהם בלא ראיות, ואין דעתי צלולה להבינם. עכ"ל. והשיבו הרמב"ם (עמ' תמב) שלא היה לו לומר בלשון זו, כיון שלשונו שייכת על דברי חידושים שחיבר [הרמב"ם] ולא על כלליות הספר, שהוא כולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא. ועל כן מבאר הרמב"ם את הנוסח הנכון שהיה לו לנסח בשאלתו וז"ל, אבל היה לך לומר שתמצא בו דברים הנסתרים שאין אתה זוכר באיזה מקום נאמרו, זה ודאי יארע לך ולכל חכם שבעולם, שחבור זה לא יכיר יגיעתי בו אלא חכם גדול כמותך, אבל שאר התלמידים ידמו שהוא כמו הלכות הרב [הרי"ף] הולך על סדר התלמוד ומסיר הקושיא והפרוק בלבד. אני נשבע שיש בו כמה פרקים יהיו באותו הפרק הלכות פסוקות מעשרה מקומות או יותר מן התלמוד והירושלמי ומן הברייתות. שאיני מהלך לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה, אלא כל ענין וענין מקבץ כל הדינין שנאמרו בו בכל מקום שהן, עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות בין המקומות, וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור. שאין כח באדם בעולם, להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן, שהן עיקר הדינין. עכ"ל. דהיינו כיון שאין אדם בעולם [בזמנו] שיזכור כולם, הרי שתועלת החיבור שמקבצת את כל ההלכות יחדיו מבוארת, כדי שכולם יוכלו לראות את כל ההלכות בענין אשר יבוא לפניו.

(((עדות הרמב"ם)))

וממשיך הרמב"ם וכותב "זל, ואני אומר לך מה ארע לי עתה בדבר זה, בא אלי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו [מן היד החזקה] אמר לי קרא זו, קראתי אותה, אמרתי לו מה ספק יש בזו, אמר לי באיזה מקום נאמרו דברים אלו. אמרתי לו במקומן, או באלו הן הגולין, או בסנהדרין בדיני הרוצח. אמר לי כבר חזרתי על הכל, ולא מצאתי לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו, אני זוכר במקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי היכן נאמרו דברים אלו, הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי, שלחתי שליח והחזרתיו, והראתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו. פעמים אני אומר לו מיד במקום פלוני, ופעמים לא אזכור מקומן עד שאחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה, שאני אומר הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם. ועל זה נחמתי שלא חברתי עם חבור זה ענין שאני אומר לך, ובדעתי אם גוזר הי"ת שאעשנו, אע"פ שיש בו טורח הרבה וכו'. עכ"ל. ומי לא יקרא דברים אלו ויסתרו לו אילו מוסדות שעליהם גידלוהו וחינכוהו, כי הרמב"ם גדול הראשונים, מעיד שאין בדורו ואיהו בכלל הברכה, מי שיזכור את הבבלי והירושלמי יחדיו, ושהוא עצמו לא זוכרם. וכששואלים אותו על דברים והלכות שעמד עליהם, וכתבם בחיבורו, לא תמיד זוכר. ונלע"ד שלכך הכוונה בתשובת הר"י ן' מיגאש (סי' קיד) גבי מי שאינו יודע דרך הלכה לא קריאתה ולא פירושה ומורה מתוך תשובות הגאונים שראה הרבה מהם. וכתב וז"ל, דע שהאיש הזה ראוי להתיר לו להורות יותר מאנשים רבים שקבעו עצמם להורות בזמן הזה, ורובם אין בהם לא הבנת ההלכה, ולא העמידה על דעת הגאונים. ואותם שמדמים להורות מחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך. אבל המורה מתשובות הגאונים, אע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד, הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. עכ"ל. ונלע"ד שהוא משום שאין מי שיזכור כל המקורות יחדיו בה בשעה, וכמו שכתב הרמב"ם. ועוד ראה להרמב"ם שם בהמשך האגרת (עמ' תמו) שכתב על חכמי פרנצא היינו חכמי צרפת שבדורו וז"ל, גם כל אלו היהודים שבערי הערלים [הנוצרים] אפילו חכם גדול שבהם אינו בקי בדינין, לפי שאינן רגילין בהן, שאין הערלים מניחים אותן לדון כמו הישמעאלים. וכשיבא להם דין יאריכו בו יותר מדי, ולא ידעו אותו עד שיחפשוהו בתלמוד הרבה, כמו שאנו עושין בדין מדיני הקורבנות היום, לפי שאין אנו עוסקין בהן. עכ"ל. וראה שכתב כן על כל חכמי אשכנז לגבי דיני חו"מ, ועל חכמי ארצו בדיני הקורבנות. ואל השלישית בא בהקדמתו לפירוש המשניות (בד' תועלתיות שיש בחיבורו) וז"ל, האחת שנידע פירוש המשנה הנכון וביאור דבריה, לפי שאם תשאל גדול שבגאונים על פירוש הלכה מן המשנה, לא יוכל לומר לך בה שום דבר, אא"כ היה זוכר על פה תלמוד אותה ההלכה. או שיאמר לך עד שנעיין מה שאמרו בה בתלמוד. ואין ביכולת שום אדם לזכור כל התלמוד על פה. ובפרט כשהלכה אחת במשנה מתפרשת בארבעה וחמשה דפים, מפני שנכנסים מענין לענין, וההוכחות והקושיות והתירוצים, עד שלא יוכל לסכם מה שנתברר בפירוש אותה משנה, אלא הבקי בעיון. כל זה אם לא תהיה אותה ההלכה מאותם ההלכות, שאין פירושם מסתיים אלא בשתים שלש מסכתות. עכ"ל. והרי שאין שום גאון בזמנו שזוכר כל התלמוד, ושבכל הלכה שנשאלו ואפי' נקרא לפניו לשון המשנה, שיזכור בכל מקום.

(((טעויות של ראשונים)))

ואחר ראותינו כל זאת, שוב אוכל לטעון את דברי, ויפלו המה על אוזנים קשובות. כי למעשה דבר זה מפורש בכל ספרי הראשונים מתוך שדוחים ומשיגים זה על זה, על פי ראיות תלמודיות מפורשות, וזה נמצא לכל האורך. וכי סלקא דעתך שהמושג לא ידע גמ' מפורשת. והתשובה היא כן, שלא זכרה בה בשעה. ואין הכרח לתלות את הדברים בעמקות שלא השגנו, ושהנדחה בודאי זכר את הגמ', ורק שלמד אחרת גמרא זו באיזו צורה לא ידועה, דפוק חזי פעמים רבות כשמיישבים הראשונים השגות מעין אלו, בדברים סברתיים פשוטים, שגם בימנו אנו רבים רבים מדנפשם מכוונים להם, ואין הם על דרך עמקות נפלאה ונסתרת. והרי הכל עולה לדבר אחד, דשפיר שייך שיעלמו מהראשונים גמרא, ואין זה מן התימה.

ולדוגמא בעלמא ראה בטור (או"ח ר"ס תקנא) דלפי שעה שכח גמ' תענית, ועל כן טרח והביא ממרחק לחמו ממגילה, וכדהעיר עליו הב"י במקום. ועוד ראה בפירוש המשניות להרמב"ם (מסכת מקוואות פרק רביעי סוף משנה ד) שכתב, וכבר דמה אדם גדול מאד בעל עיון בארץ גרבנא, כי שאובה שהמשיכוה כשרה, ואפילו היה המקוה כולו שאוב. ונמשך ונאבק על כך בכח ואל. ודבריו בכך מפורסמים בספרו, כאלו שגם משנה זו לא נכתבה כלל וכו'. ואשר גרם לכל העינוי הזה, הוא מיעוט זכירת המשנה והעיון במה שנכתב בה. וכמה צדקו דבריהם, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קהה עליו כברזל, על משנתו שאינה סדורה בפיו. עכ"ל. [תרגום הרה"ג קאפח]. ועוד ראה לו בפירושו למסכת ר"ה (פ"ב משנה ז) ואני מתפלא וכו'. וראה דבריו על פרקי דרבי אליעזר במורה נבוכים (חלק שני פרק כו) ועוד לו (שם פרק ל). וע"ע שו"ת ברכת אברהם (סימן יג) לרבנו אברהם בן הרמב"ם שעל השגת רבי דניאל הבבלי על דברי הרמב"ם שאמר "זל (הלכות שגגות פרק שביעי) יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. ע"כ. הקשה, והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין. ומשני עלה בתירוץ בתרא וז"ל, ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז"ל בעת שכתב יראה לי. ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא. עכ"ל.

(((פשט המקרא)))

וראה עוד ברשב"ם (ריש פרשת וישב פסוק ב) על הראשונים שאף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כתב וז"ל, הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא. ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מידה ואינה מידה העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטו של מקראות, וכדאמרי' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין, וגרסינן כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו שלמה אבי אמי, [רש"י] מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב והנה זה הבל הוא כי וכו'.

(((אי שימת לב)))

ועוד ראה בטעויות אחרות שנמצאו בראשונים, דהנה בכס"מ (שבת פי"ב הלכה י) על הערת הרמ"ך על הרמב"ם למה לא חילק בדיני הושטה מרשות לרשות, כתב הכס"מ וז"ל, ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו, שהרי רבינו כתב חלק זה בספי"ג (הי"ח). עכ"ל. וע"ע כס"מ (שבת פ"ו סוף אות ג) גבי השגת הרמ"ך. וראה עוד במגיד משנה (הלכות יו"ט פ"ז ה"י) שעל השגות הראב"ד שיש לחלק בין יחיד צריך לו או רבים. כתב המ"מ וז"ל, וכבר באר רבינו זה בארוכה פ"ח (ה"ד) בבבא המתחלת בורות שיחין ומערות של יחיד וכו'. ולו עיין הר"א "זל ושת לבו לדבריו, לא השיגו כאן. עכ"ל. ובסוף הקדמת המגיד משנה ליד החזקה הביא שהרשב"א בעבודת הקודש הקשה על הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד ה"ו) שלא הזכיר איסור הפלגה בער"ש שלא במקום מצוה. וכתב המגיד משנה שהלא הזכירו בהמשך (פרק ל הי"ג).

(((הגשמה)))

ועוד ראה שטעו ראשונים רבים בהגשמה בו יתעלה, שהוא בעל גוף ח"ו. והרי זהו אחד משלש עשרה עיקרים של התורה, וכמו שביארם הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין בהקדמה לפ"י). דהנה הרמב"ם במאמר תחית המתים (הנדפס באגרות הרמב"ם שילת ח"א עמ' שמא) כתב, וכבר פגשנו אדם שהיה נחשב מחכמי ישראל, וחי ה' יודע היה דרך הלכה, ונשא ונתן במלחמתה של תורה כפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מספק אם ה' גשם, בעל עין ויד ורגל ובני מעים כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שיאמר חילופו, וקראוהו מין ואפיקורוס. והבינו דרשות מסכת ברכות על פשוטיהן. וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי. וכאשר ידענו באלו האובדים לגמרי ושהם מזקנים וחושבים שהם מחכמי ישראל, והם הסכלים שבבני אדם, ויותר תועי דרך מן הבהמות. ע"כ. [ועוד ראה אליו בפירוש המשניות (סנהדרין פרק י) בג' כתות בהבנת מאמרי ח"זל, בכת הראשונה שמבינה את כל מאמרי ח"זל כפשטותם גם נמנעי המציאות.] ועל כך כתב הרמב"ן באגרתו (הנדפסת בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט) שתועלת נפלאה יצאה מן הפילוסופיא והיא הרחקת ההגשמה אשר טעו בה בזמנו של הרמב"ן חכמים רבים, הלא הם חכמי צרפת. ע"ש. וכ"כ החכם אנבוניט אברהם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו) בטעויות שטעו הקדמונים בהגשמה כמעט בכל גלות ישראל, ושקודם צאת ספרי הרמב"ם כמעט היתה ההגשמה מתפשטת בקצוות רבות בארצות. ושראה בכתבים רבים מזמן המחלוקת על ספר המורה, שהיו צריכים להגן על דברי הרמב"ם בכותבו על ביטול ההגשמה, וכן הוא באגרת הרמב"ן הנ"ל. וכתב, והרי שחכמי צרפת כמדומה שהיו מגשימים בפרהסיא בזמן ההוא וכו'. עכ"ד.

(((לחלוק על ראשונים)))

ומעתה מובן שפעמים רבות רבות אחרונים חולקים על הראשונים לך ראה בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לא בהערה באורך) שהראנו אחרונים רבים שעשו כן, עדי כי חדל הסופר לספור כי אין מספר. ורק בנוסף לכל הנזכר שם, עתה ראיתי שכ"כ הב"י (אה"ע ס"ס קיט) לדחות את דברי תרומת הדשן מסברא, וכתב ואין דבריו נראין. ועוד (אה"ע סימן ק סעיף ז) כתב לחלוק על הטור בדברי הרמב"ם. ובאו"ח (סי' תקנא) דחה את דברי תוס'. וכן הב"ש (אה"ע סי' קב ס"ק יד) פליג אראשונים, ועוד ראה בספר באתי לגני (סי' שכט ס"א). וזהו רק אפס קצהו, כל כה"ג זיל קרי ביה רב אמרינן, והיינו מהאי טעמא וזה כמבואר.

ושלא יעלה על לב מאן דהו, שכוונתי כי היום מכח ראיות תלמודיות ניתן ויכולים אנו לחלוק על ראשונים, כי זה הס מלהזכיר. והסובר כן הרי שתפס קצה השני של הסברא. כי בתחילה הראנו שאין להתייחס אל הפוסקים דלאו בר איניש המה והשגותיהם השגות אלהיות המה ולא יעלם מהם דבר. ועתה אנו דוחים סברא הפוכה, שלמרות גדולתם יכולים אנו לחלוק עליהם, כי גם זה אינו מכל וכל, כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם, ופוק חזי בספרות הפוסקים וכגון בהקדמת ספר ב"י בגדולת הראשונים, דאיהו גאון ישראל לא רצה להכריע ביניהם בהלכה לרוב גדולתם, וכמש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לא בהערה באורך) ע"ש. והדברים מפורסמים. אך מ"מ לחלוק על אחרונים מכח ראיות, בזה שפיר דמי, אף בדורינו אנו, וזהו העיקר אשר חפצתי להשמיע.

ועתה נזדמן לידי ספר ויען שמואל (ח"ט בקונ' תורת משה סימן כד) וראה כי כדברינו ממש חרה לו מאוד לאותו גאון מר ניהו רבא ר' משה לוי זצ"ל, על המלמדים תלמידיהם שא"א לחלוק על אחרון, וסוברים שא"א שיעלם איזה דבר מדברי האחרונים. לך ראה (שם, ובעמ' פה) ולעיל (עמ' עה הע' 34) ושכ"כ הב"י (סי' שלה) אתרומת הדשן שנעלמו ממנו דברי תוס', וכן עביד המ"ב בדוכתי טובי וכגון (סי' שמ סעיף יג ד"ה אין שוברין) שדחה את הגר"ז מדברי הירושלמי, לך ראה שם מדברות קודשו.

(((ישוב הסתירה במרן)))

שוב נשוב לנידו"ד לענין הסתירה בב"י. ואחר הקדמות אלו נראה לבאר, כי דרך פסיקת מרן בשו"ע על פי רוב היא על דרך כללי פסיקה, ולא ע"פ הכרעה מתוך ראיות או סברות. ועומד הוא על הכללים כגון דנקטינן כב' מג' עמודי הוראה. וכשאין עמודי הוראה נכריע על פי הפוסקים המפורסמים. ובפלוגתא דרבוותא בשל תורה להחמיר, ובדרבנן להקל. ועל פי המנהג, וכיוצ"ב. ופעמים שפסק מרן נובע מהכרעה לפי הבנתו בסוגיא, או סברתו, או ראייתו גורמת לו להכריע במח' הפוסקים, או דאיהו גופיה חולק אראשונים. עד כאן הדברים פשוטים, אך יש עוד דרך בפסיקת מרן, שאף שהב"י הוא ספר נפלא ועצום וכאמור, פעמים מרן מעתיק דין שכתבו ראשון, ופוסק כמותו משום שנשען על דבריו. ואין זה מכריח שמרן נחית להבין בפסק זה את כל ההשלכות שלו, אף שבדר"כ בודאי כן נחית, אך הכרח שכן הוא אין, אחר שבודאי פעמים רבות לא נחית כולי האי. והיינו משום שסמך על כך דגברא רבא אמר מילתא, והעתיקו ונשען עליו. ובמקרים שכאלו הרי שאם נבוא לפסוק מכח ההשלכות ההלכתיות של אותה הלכה, הרי יוכל הטוען לטעון שאינו מוכרח דמרן נחית להא. [ולכן הוצרכתי לכל ההקדמות כי ידעתי שיש שיתמהו על חפץ בראותם מילים שכאלו על מרן גאון ישראל. ולענ"ד אין זו פחיתות כבוד וכאמור בראשונים מה שראינו. ובאמת שזה פשוט, רק שהוכרחתי להאריך וכמבואר.] וכן יראה הרואה במורה נבוכים (בהקדמה) שכתב שבעה סיבות לסתירות בספרים. והסיבה השישית היא כאמור ע"ש. ודבריו אמורים על הדורות הקודמים לו, ואם כן אין בזה מגרעת לאומרו אף במרן. ובפרט שבנידו"ד מצטרפים הסיבה השישית עם הראשונה ע"ש. וראה בדומה בשו"ת הרמב"ם (בלאו סי' רס ובאגרות הרמב"ם שילת ח"ב עמ' תרמז) דכתב וז"ל, מה שזכרנו בחיבור [היד החזקה הל' שמיטה ויובל פ"ט הל' כב,כג] הוא הנכון אשר אין ספק בו, וכך זכרנו בפירוש המשנה [דהיינו תיקננו שביעית פ"י מ"ה] וזאת שבידכם היא הנוסחה הראשונה אשר יצאה מידנו לפני הדקדוק. ונמשכנו בזה המאמר אחר מה שזכר בעל ספר המצוות רב חפץ "זל, והוא טעות ממנו, ונמשכנו אחריו בלי אימות. וכאשר בחננו את המאמרים ודקדקנו אותם, התבאר שמה שזכרנוהו בחיבור הוא הנכון, ותיקננו בפירוש המשנה. וכך באותה הנוסחה הראשונה בפרוש המשנה מקומות מספר כיוצא בהן כמו עשרה ענינים, נמשכנו בכל ענין מהם אחר דעת גאון מן הגאונים "זל, ואח"כ התבארו לנו מקומות הטעות. ודעו זאת. וכתב משה. עכ"ל. והרי לנו כי אף הרמב"ם גופיה היה נמשך אחר פירושי הגאונים, ולא תמיד עמד וחקר עליהם, כי נראו לו והעתיקם וסמך עליהם דגברא רבא אמר מילתא. וכיוצ"ב הראני ידידי הרה"ג אברהם ארבל שליט"א שכתב המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט (סי' ג) על מרן, שאע"פ שאנו בני ירושלים קבלנו עלינו הוראות מרן, היינו דוקא בדבר שנודע לנו בבירור שעמד על עיקר הדין, ודעתו הגדולה הכריעה לפסוק כן. אבל בדבר שלא הוברר לנו שעמד בעיקר הדין, כל כה"ג אין מן הראוי לפסוק בפשיטות כהוראת מרן, מאחר שלא הוברר לנו שמרן עמד בעיקר סברא זאת. ע"כ.

(((סתירה במרן)))

ולענ"ד דין גרמא הכא לסתירה בשו"ע בין ס"א דשרי להרבות שיחה, לסט"ז דאסור לקרא ספרי מלחמות, ומקורו מרבינו יונה דס"ל דהוא ביטול תורה וכדלעיל, כי יתכן שהעתיק הלכה זו משום שאמרוה תוס' ורבינו יונה והרא"ש, ולא בהכרח דנחית להשלכה ההלכתית לענין ביטול תורה, וגדר מושב לצים, ושנסתר דין זה מדברי תרומת הדשן שבס"א. וכיוצ"ב יש לומר בעוד דוכתי, וכגון לענין פס"ר דלנח"ל בדרבנן, שסתירות נמצאו בדברי מרן ואכ"מ. ורוב רובם של הראיות הם פסקי שו"ע בענינים שונים שצריך בהם התבוננות ותשומת לב שלמעשה כאן זהו פס"ר דלנח"ל בדרבנן. וכיוצ"ב יש מקום לומר לענין דעת מרן בדין רה"ר בשבת וכדו'. ועוד ראה בסמוך לענין איסור אל תפנו אל האלילים כיוצ"ב. ואין כוונתי לומר שמוכרח שזה הפשט במרן בדין פס"ר וכדו', רק שיש צד שכזה, ואין הוא מופקע. ואם נשמע דרך אמיתית וישרה שתוליך את כל פסקי מרן בענינים אלו וכגון לענין דעתו ברה"ר, לך ראה בשו"ת ודברת בם (סימן ה) מהלך נפלא ואמיתי, כאשר כל עין תראה. וכן ראיתי שכתב מהלך זה בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן סא) דגם לדעת מרן רה"ר תלויה בט"ז אמה, ומש"כ שאין לנו היום רה"ר, הוא מפני שלא היו מצויים בזמנו רחובות רחבים ט"ז אמה. וע"ע בשו"ת בית דוד (סימן ב דף ד ע"ג). וכן כגון כאן לענין מושב לצים, ולענין ביטול תורה [בעיקר לענין ביטול תורה, כי לענין מושב לצים כתבנו לעיל (אות ט) מהלך במרן שנראה אמיתי, אך מאחר ובדין זה כלול גם איסור של ביטול תורה, ובזה יש עיקולי ופשורי וכאמור הרי שזה מפקפק גם על מהלכנו בענין מושב לצים.] שראינו סתירות וכדלעיל מהב"י והשו"ע, בודאי שנתפוס כן. אך בלאו הכי, אין זה מופקע לטעון טענתנו. זה הנלע"ד, ואם שגיתי עמי תלין משוגתי.

(((אל תפנו אל האלילים)))

ואגב בואנו הלום אמרתי להעלות את הנלע"ד בענין איסור אל תפנו אל האלילים שכתבו מרן כאן (סי' שז סט"ז) שבקורא סיפורי מלחמות עובר על איסור זה. וע' בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן כ) דנקיט מפי ספרים וסופרים שאיסור זה היינו רק בהסתכלות בדמות ע"ז. שכן דעת רוב הראשונים, וכן פסק מרן (יו"ד ס"ס קמב). ובב"י (שם) הביא רק את התוס' והרא"ש העומדים בשיטה זו, וכלל לא הביא מי שחולק. ולכאורה דבריו סתראי נינהו למש"כ באו"ח (סי' שז סט"ז הנ"ל) דקריאת ספרי מלחמות יש בהם איסור זה. ובספר באתי לגני (סימן שז סעיף טז) דרך בדרך אחרת, וכתב לישב, דבדיני ע"ז ניחא ליה למרן להביא את התוס' והרא"ש שמפרשים כן בגמ' בפירוש שאסור משום ע"ז, ומדינא באמת אסור להסתכל בצורות נוי אף שאינם של ע"ז. ולטעון שחזר בו מרן בשו"ע יו"ד מדבריו באו"ח כמשנה אחרונה, כתב שאי אפשר, כיון שהשו"ע נכתב אחר שנגמרה כתיבת הב"י, וא"כ אי נימא דחזר בו, פירושו שבכותבו את השו"ע או"ח חזר בו מיו"ד, ושוב בהגיעו לשו"ע יו"ד חזר בו משו"ע או"ח, וזה דבר שקשה להולמו. עכת"ד.

ובמאי דסיים אפתח, דאי נימא כדבריו שאין לומר שחזר בו, הרי שבטל המושג שהשתמשו הפוסקים פעמים רבות בסתירה בשני מקומות בשו"ע ויש גילוי בב"י, שחזר בו באחרונה. ולעצם הטענה י"ל, שמאחר וזמן רב חלף מכתיבת השו"ע או"ח עד יו"ד, אחר שרואים אנו סתירה בדבריו, אין זה כ"כ תמוה שישכח מש"כ בב"י. ואשר נלע"ד בביאור השו"ע, כי מרן כתב באו"ח מזכרון כאן דאסור משום אל תפנו אל מדעתכם, שהרי במקורותיו בב"י (סימן שז) הם מדברי תוס' והרא"ש בשם רבינו יונה, ושום חד מהני לא הזכיר איסור אל תפנו אל האלילים. והרואה יראה שבשו"ע שזר את דבריהם יחדיו, שבתחילה העתיק את דברי ר' יונה, מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק וכו', ושוב הוסיף את דברי תוס' וסיפורי מלחמות אסור לקרותן בשבת, ושאסור משום מושב לצים. ושוב הוסיף השו"ע מדיליה דעובר משום אל תפנו וגו', ועוד הוסיף דבדברי חשק אסור משום מגרה יצה"ר, ושהמדפיסים מחטיאי הרבים. ע"כ. וחזינן שהשתדל לאסוף ולגבב כמה שיותר טעמי איסור כאן, אחר שרוח ה' דיבר בו, וקנא קנא לה' צבאות אלהי ישראל, על הפירצה שכנראה היתה בזמנו בהדפסת ספרים שכאלו, ועל כן יצא מגדרו לגדור גדר, וכתב שגם המעתיקים והמדפיסים מחטיאי הרבים, וניכר שחם ליבו בקירבו על האי מילתא, והיטב חרה לו מאוד, ועל כן שינה מדרכו, ומזכרון גם הוסיף איסור של אל תפנו, אך לדינא כלפי פרט זה באמת להלכה אינו, דאף שנמצאו ראשונים הסוברים כן, מ"מ ביו"ד מבואר שמרן כלל לא סבור כמותם, ואף לא הביאם. זה הנלע"ד בדעת מרן.

(((סיכום)))

יא. ואחר עלות כל זאת בא נבוא לענין דינא. כי לדעת ר' יונה ודעימיה הרי שכל קביעות לשם הנאה אסורה משום מושב לצים, והרי דלשיטתיה כמעט כל הדיונים דלקמן הצגות סרטים וכדו' נפשטות לחומרא. דלא מבעי דברים שקובעים זמן לשם שחוק ושמחה שאסורים, אלא אף אם הם דברים רצינים ולא של שחוק ושמחה, אך כל תכליתם קביעות לשם הנאה אסורים.

ברם לדעת הרמב"ם ודעימיה הרי שיש לחלק בין סוגי הדברים, אחר שמחולק בין דברים אשר קביעותם לשם שחוק ושמחה שאסורים, לבין דברים אשר קביעותם לשם הנאה שמותרים מדינא. והן אמת כי דעת מרן (סי' שז סט"ז) כדעת ר' יונה לענין מושב לצים, וכמבואר לעיל באורך. אך מלבד שיש לפקפק בזה, אחר שדברי מרן סתראי נינהו לענין ביטול תורה, והרי שורש איסור זה נובע מזה, ובפרט שראינו שמרן גיבב כאן איסורים כדי להרחיק מעבירה וכדלעיל בהערה. ועוד בה כי אם נלך בדרכו של ר' יונה הרי דלא שבקת חיי לכל בריה, לא מבעי בדורנו זה, אלא אף בדורות קודמים כאשר יראה הרואה לעיל (סעיף זה אות ז) שהיו צריכים לבטל חרמות ותקנות של משחקי קוביא וראה לקמן (סימן זה סעיפים טז,יז) בענין בתי קפה ומשחקים בקוביא אשר היו בכל דור ודור וכיוצ"ב. והרי שהמנהג בזה שלא כר' יונה. ועל כן נלך בדרכו של הרמב"ם לברר וללבן איזה דברים אסורים ואיזה מותרים, ובדברים האסורים הרי שאין עצה ואין תבונה נגד ה', אף דחזינן שמקלים בכל מכל כל בלא שום חילוקים.}

(((אופני היתר)))

ג. תחילה וראש נקדים שכל אופני ההיתר אשר יבואו להלן הם בתנאי מותנה שאין בהם שחוק עד כדי שממלאים פיהם שחוק שצוחקים בפה מלא, וכמובן כשאין שם הוללות וקלות ראש.

{ג. כמבואר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א) שאסור למלא פיו שחוק. ולעיל (סימן א סעיף ב, וסימן ג ס"ג) שהקלות ראש וההוללות אסורים.}

(((כשתכליתו אינה רק לשם שמחה)))

ד. במושב לצים של קביעות לשם שחוק ושמחה נאמרו כמה אופני היתר ושורשם הוא אחד, שכל האיסור הוא כשקובע עצמו רק לשם תכלית של שחוק ושמחה, מה שאין כן כשתכליתו אחרת, או כשמעורבת תכלית זו עם תכלית אחרת, שוב אין איסור. ואולם היתרים אלו יכונו רק במושב לצים של קביעות לשם שחוק ושמחה, וקל וחומר בקביעות לשם הנאה, אך בקביעות של ליצנות, בזה אין שום היתר, אחר שאיסורו הוא איסור עצמי. [וגדריהם בוארו לעיל (סימן זה סעיף ב).]

ועל כן מותר לקבוע קביעות לשם שמחה ושחוק אם היא לשם פרנסה, ולכן מותר לצוד ציד לצורך פרנסה.

{ (((כשתכליתו אינה רק לשם שמחה)))

(((לצורך פרנסה)))

ד. א. לצורך פרנסה אין איסור בקביעת זמן לשם שחוק ושמחה [ובלבד שאינו הוללות (כדלעיל שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ג), ושאין מילוי פיו שחוק כדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א) וק"ו שלא דברי נבלות, ואיסורי חלקי הדיבור למינהם.] שמאחר ותכליתו לשם פרנסה שוב אינו לשם שחוק ושמחה ללא תכלית אלא לשם פרנסה, שאיסור מושב לצים הוא כשהוא לשם שחוק ושמחה, וכאשר מבואר מדברי רש"י ע"ז (דף יח סוע"ב) דלגבי ציד ביאר דאסור משום שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. עכ"ל. הרי שאם לשם פרנסה שרי. וכ"כ כל' רש"י בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (כרך ב סימן כז) וכ"כ כלשון זו האו"ז (שבת סימן פג אות יז) ועוד לו בריש ספרו (באלפא ביתא אות מז) וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא). וכן דייקו בהגהות והערות שעל הטור (סי' שטז אות נט) את לשון האו"ז שמוכח ממנו שלפרנסה שרי. וכן כתב להדיא הפמ"ג (סי' שטז א"א ס"ק ה) שצייד לפרנסה מותר, אך כתב בל' אפשר. וכן משמע במ"ב (סי' שטז ס"ק יא) שהפנה לעיין במש"כ הפמ"ג הנ"ל בזה. וכן מבואר בגמ' שבת (דף קנ) ונפסק בשו"ע (סי' שו סעיף ו) דלפקח על טריטאות שרי. וע' מ"ב (ס"ק כח) דהוא טריטאות של גוים. והרי כל שיש סיבה אחרת מותר, מאחר ואינה קביעות לשם שחוק ושמחה, אלא לסיבה אחרת. וכן מפורש בתשובת המהר"ש גאויזון (סימן ס) ועלה עימו בהסכמה וחתים עלה בסוף התשובה הגאון הרב חיים כפוסי ונדפסה בתשובותיו (סימן סה) וכ"כ הרדב"ז (סוף ח"ג ד"ה בוצינא נהורא). וכן מורה לשון ר' יונה בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) דכשיש איזה צורך שיהיה שרי. ע"ש. [אך מיירי לגבי ביטול תורה שלשיטתו גם בזה איכא משום מושב לצים, והרי פשוט שאם הוא לצורך פרנסה שוב אינו אסור משום ביטול תורה.] וכיוצ"ב ראה בע"ז (יח ע"ב) דשרי ללכת למושב לצים כדי להציל, וכדי להעיד ולהתיר אשה מחבלי עגינותה. ומה שכתבה שם הגמ' שאם נשא ונתן, בלשון בדיעבד, אלמא דרק בדיעבד שרי לשם פרנסה ולא לכתחילה, אין הכרח. וכן מבואר יסוד זה מדלקמן (סימן זה סעיפים ה,ו) שכל שיש לו תכלית אחרת, שרי לקבוע עצמו לשחוק ושמחה.

(((לפרנסה בכלי נגן)))

ב. וכיוצ"ב מצינו לענין לנגן בכלי נגן לצורך פרנסה וכאשר דייק לנכון בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן לג אות א) את ל' השו"ע (סי' תקס סעיף ג) דכתב, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר כדי לשמוח בהם. עכ"ל. הרי שנאסר לשמוח ולא לפרנסה, דבעבידתיה טריד ולא לשמחה. וכדהתיר בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' קצו) לאבל לנגן בשמחות לפרנסתו, והפמ"ג (או"ח סי' תקנא א"א ס"ק א) והביה"ל (שם ד"ה ממעטים). ועוד ראה בפסקי תשובות (ח"ה סימן תצג הע' 37). וכ"כ להקל לפרנסה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שלג) דכל שאסר מרן הוא לשמחה, אך בלאו הכי אסור, אא"כ הדור פרוץ. ע"ש.}

(((השרוי בעצבות)))

ה. היתר נוסף הוא למי ששרוי בעצבות עמוקה, כדי לצאת מהעצבות מותר לו לקבוע עצמו לשם שחוק ושמחה, ובלבד שלא תהיה קביעות של הוללות.

{(((השרוי בעצבות)))

(((השרוי בעצבות)))

ה. א. מותר להשרוי בעצבות עמוקה לשמח עצמו בדברים שאסורים משום מושב לצים, וכמש"כ הרמב"ם בשמונה פרקים (ריש פרק ה) שהשרוי במרה שחורה ישמע ניגון ושירים ויטייל בבנין עם צורות הנאות. ולעיל מינה ביאר שאלו דברים האסורים. ועוד לו בהמשך כתב כי כדי לישב נפשו שפיר לעשות קירות זהב ובגדי זהב, וזהו שאמרו ח"זל דירה אישה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. ע"ש. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב כלל ח פרק ב) וכ"כ הרב פתח הדביר (סי' שלח אות ד) והברכ"י (סי' שלח אות א) והכף החיים (סי' שלח ס"ק לט) דשרי לשחק שח מט בעת חולי המרה השחורה. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קו) דפשוט שח"זל לא גזרו איסור שמיעת שירים למי ששרוי בחולי. עכת"ד. וגם בספר באתי לגני (סימן שז סע' טזד"ה וביבי"א) הביא לברכ"י הנ"ל דחולים שרי שחמט, ועע"ש. ויסוד ההיתר הוא דכל שיש תכלית למושב לצים שוב אינו מושב לצים וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סעיף ד בהערה). וע"ע בדברי היעב"ץ במור וקציעה (סי' שז) לגבי קריאת ספרי היסטוריה וכדו'. וע"ע לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ז) ברם בודאי שהוללות אסורה, וכל דסקינן בדברים שאסורים משום מושב לצים, משום קביעות לשמחה, אך לא קביעות להוללות, דבזה פשוט שאסור. וכפי שביארנו כמה וכמה פעמים שהאיסור הוא קביעות לשחוק ושמחה, משא"כ כשיש לו טעם אחר כגון לצורך רפואה וכדו' שרי. ואולם במושב לצים של הוללות, הרי שהאיסור הוא איסור עצמי וכנ"ל (סעיף ג), ובזה כל הטעמים הנ"ל לא מתירים איסורים דרבנן.

ב. ברם אם הוא שרוי בדכאון המוגדר כחולי נפש, יתכן שבכה"ג שרי לעבור איסור דרבנן כדי לרפאותו, וכמו שהתירו לתת לחולה מאכלות אסורות, והנני רק לציין מראה מקום ע' בשו"ת הרמב"ן (סימן קכז) דאסור לעבור איסור דרבנן לצורך רפואת חולה, דהלא ס"ל דקירבה לעריות דרבנן בהשגותיו לספר המצוות (ל"ת שנג). וע' בשו"ע (יו"ד סי' קצה) ולעיל בשחוק עם אשתו נדה (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ד אות ו) וע' בשו"ע יו"ד (סי' קנה ס"ג) ובאו"ח (סי' שכח סי' יז) ועוד (סי' שז ס"ה), ובספר הליכות עולם (ח"ו עמ' רלט באורך). ולענין לתת איסורים לחולה רוח ע' שו"ת חת"ס (או"ח סי' פג) ושו"ת עין יצחק (אה"ע סי' עח אות ד) שו"ת עמודי אש (סי' ד כלל ו) שד"ח (ח"ג דף לט ע"א) שו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד סימן יב אות ג) שו"ת יבי"א (ח"א יו"ד סימן ג אות ז) שו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן יג, וחי"ד סי' סט אות ב) שו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סימן פח). ואולם הדיון אי שרי להאכילו איסור שייך רק בדכאון כה עמוק שנחשב שוטה.}

(((החלפת כח)))

ו. אם כוונתו בקביעות לשמחה כדי להחליף כח לעבודתו יתברך, הרי שמותר. אולם דבר זה צריך תשומת לב, כי היצר יכול להורות לו לבטל זמנו ויומו בקביעות לשם שמחה, וזה ודאי שאינו, רק כשבאמת כוונתו להחליף כח מותר, והיינו רק כשצריך לכך. [ובדרך כלל המציאות שאין מכוונים לכך, רק אם תשאלהו איך אתה עושה כן, יתעורר שזהו לעבודתו יתברך. וכבר הזהירונו חכמינו שכל קולא צריכה בדיקה. ויתרה מכך עד שמצא דרך להחליף כח בדברים שכאלו, ראוי ונכון למצא דרכים אחרות].

{(((להחליף כח)))

ו. א. קביעות לשמחה כדי להשתחרר ולאגור כח לעבודת ה' נראה דשרי, והוא פשוט, דכל האיסור של מושב לצים כשאין לו תכלית רק לשם שחוק ושמחה, אך כשיש תכלית כדי להחליף כח הרי שאינו מושב לצים, וכמבואר לעיל (סימן זה סעיף ד). וכדחזינן בספר שערי תשובה (שער שני סימן ט) על הפסוק (קהלת יא,ז) ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש, דמבאר וז"ל, פירוש חזר לדבר על ימי הזקנה, שהמשיל אותם לערב, ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל, ואת אשר ישתה, כדברי ברזלי הגלעדי. אמר כי יש לו לזקן להנות במאור השמש, ואל יקצור נפשו עליו, כי קצר הנפש מונע את האדם ממלאכת שמים וכו'. עכ"ל. והלא דעת רבינו יונה דכל קביעות לשם הנאה אסורה וכדלעיל (סימן זה סעיף ב), והרי שכאן מתיר קביעות להנאה כדי להחליף כח, ולא לשקוע בעצבות. וכיוצ"ב כתב הרב חיד"א בספרו מורה באצבע (אות קכג) וז"ל, אם יטייל שכך הורגל, יכוין לשם שמים שהוא מטייל להיות בריא לעבודתו יתברך, ושיהיה ליבו רחב להתנהג בכל עניניו כהוגן. ע"כ. וכ"כ בספר פתח הדביר (סי' שלח ס"ק ג) גבי חכמים שהיו משחקים שח מט, דאפשר שהיו חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה ואסוחי דעתייהו ולחזור לתלמידים, וכיוצ"ב. עכ"ל. וכ"כ בספר מור וקציעה (סימן שז ד"ה וכתבו תוס') להתיר קריאת ספרים שתועלתם מועטת בעת דחליש ליבא מגירסא, וביומי דפגרו בהו רבנן. עכ"ל. ונקיט כוותיה הרחיד"א במח"זב (סי' שז בשיו"ב אות ג) ואתי שפיר עם דבריו במורה אצבע הנ"ל.

(((יצר הרע)))

ב. וזאת כמובן צריך תשומת לב והתבוננות, כי מעתה כל אחד יכול לטעון בכל עת כי עושה כן לשם עבודת ה', ולב יודע מרת נפשו לבחון האם צריך הוא, או שיצר הרע הוא שצריך, וכשם שדינים רבים בתורה תלויים בכוונת הלב כגון חובות הלבבות, פס"ר וכדו' ה"ה הכא, וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בה. ושמעתי באומרים לי על קהילות אשר אצלם התאוות והמשחקים הם דרך חיים בכל יום ובכל עת ובכל שעה, וטוענים הם כי לשם ה' הם עושים, ומנפנפים "בידיהם וברגליהם" עם הרמב"ם בהל' דעות כי ההתעמלות מצוה ודרך מדרכי ה', ושקווי ה' יחליפו כח, ושכל כוונתם רק לצורך ביטולה זהו קיומה. וכמה נואלו וטחו עינים מראות עד שנהיו כסומים בארובה, עינים להם ולא יראו, ולא שייך מי שכל מעיינו ונשיאת עיניו אל הספורט ותרבות הגוף, מראה גופו ושריריו, שיטען כי כוונתו לשם שמים, ודי בזה.

וכל זאת כמובן רק בסוג מושב לצים שהוא קביעות לשם הנאה, או אף בקביעות לשם שחוק ושמחה, אך קביעות לשם ליצנות שהוא כבר איסור עצמי, בזה בודאי שאסור, ואין היתר של להחליף כח וכדו', שהרי זהו איסור בעצם של ליצנות ומביא לידי עבירה.}

(((בשבת ויו"ט)))

ז. היתר נוסף לקבוע עצמו לשם שחוק ושמחה, הוא בשבת ובימים טובים כשיש חיוב עונג או שמחה, אך בתנאי שיתכוון לשם המצוה. ומותר אף אם כוונתו מעורבת גם לשם הנאתו.

{(((משום עונג שבת)))

ז. עוד יש היתר לקביעות לשם שמחה, באופן שכוונתו לשם עונג שבת. דלא מבעי אי כל כוונתו לשם שמים דשרי, אלא אף מי שכוונתו מעורבת להנאה ולעונג שבת שפיר, וכאשר יבואר לקמן סעיף הבא בע"ה, והתננו שם בתנאי שכוונתו לכך, אך אם מכוין לשם הנאה גרידא אף בשבת אסור. ובדומה חזינן דמשום עונג שבת אין איסור ביטול תורה עיין בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ה) וכמבואר בשבת (קט ע"ב) ובעוד דוכתי, וכ"כ בספר באתי לגני (סי' שז סט"ז). וכ"כ בספר זכר עשה (פרק ד הע' סד ד"ה ובהיותי). ועונג שבת הוא מצוה בכל דבר המענגו, וכדחזינן מדברי תרומת הדשן (ח"א סימן סא) דאף שלהרבות שיחת דברים בטלים אסור בשבת, מ"מ התיר לספר שמועות למתענגים בשבת, ופסקו הרמ"א (ר"ס שז). וכן מדברי הסמ"ק (ס"ס רפ) ומדברי הפוסקים שבאו להתיר קריאת שטרי הדיוטות למתענג הובאו בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' טו אות ג) ועע"ש בכל כיוצ"ב. וכן מבואר מדברי הראשונים גבי חיוב שמחה ביו"ט, שכל שיודע שמשמחו איזה דבר מחוייב לעשותו, וכפי שהבאנו אותם לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף א).}

(((הצגות וסרטים)))

ח. ראית הצגות וסרטים אסורים, ואם יש בהם מסר חינוכי, הרי שתלוי בכוונת הצופה, שאם הוא גם כדי לקבל מההצגה את דברי המוסר ולהתחזק וכדומה מותר. ואם כל כוונתו [כפי שכן הוא פעמים רבות] רק לשם הנאה וכיף, הרי שאסור. ועל כן העצה היעוצה שיתכוין גם בשביל המסר [ושכוונתו תהיה לכך באמת, כי השם בוחן כליות ולב.] אך אם אין בהצגה שום מסר חינוכי, רק דברי שמחה, אף שאין בהם ניבול פה וכדומה, הרי שאסור לצפות בהם לכל הדעות, ואין בזה מי שחולק.

{ (((הצגות של שחוק ושמחה שאין בהם נבלות פה וכדו' )))

ח. א. והרי יוצא לענין הצגות שנחשבים קביעות לשם שחוק ושמחה, לבדר את השומעים, וכמובא לעיל (סימן זה סעיף ב אות ג) מהגמ' ע"ז שלצוד ציד ולראות מכשף ולוחש לחשים אסור משום מושב לצים, משום שכל זה נחשב קביעות לשם שחוק ושמחה, וה"ה הכא הצגות וסרטים אסורים מהאי טעמא דחשיבי קביעות לשם שחוק ושמחה. ומחולק בין קביעות לשמחה, לקביעות להנאה, וגדרה שהנאה היא כיף בלא שחוק, ולכן הוא רחוק יותר מהוללות ומותר, משא"כ קביעות לשמחה שהיא קביעות לשחוק ולחיוך, היא קרובה יותר לליצנות ולהוללות ונאסרת. והרי שאם בהצגות ובסרטים אין בתוכן הדברים שום דברי יראת שמים וכדו', אף בהצגות של חרדים שאין בהם שום נבלות פה או שאר דברים האסורים, כל כה"ג לכו"ע אסור. לא מבעי לדעת ר' יונה, אלא אף לדעת הרמב"ם הרי שאיסור מושב לצים יש בזה. ועל כגון דא נאמר אין עצה ואין תבונה נגד ה'. ואף דחזינן היום שעסקי הבידור החרדי "פורחים" וגוהים מכל הכיוונים והצדדים, וחדשים לבקרים מתפרסמות פירסומות בלוחות המודעות ובעיתונים על הצגה חדשה והופעה חדשה וכדו', הרי שהם אסורים. ולא עסקינן בשחוק הגורם למלא פיו שחוק, כי באלו יש איסור בפני עצמו וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א). וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קו) גבי מה שלוקחים על הסעודה ליצן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת ע"ש.

(((הצגות שיש בהם מסר חינוכי)))

ב. כל כה"ג כגון סרטי והצגות של דרמות מהחיים, וכגון ירידים שנעשים בבית הספר בית יעקב ובהם הצגות וכדו', אשר שזור לאורכם מסר חינוכי ויר"ש וכדו', הרי שזו קביעות לשם שמחה ולמסר חינוכי. ונלע"ד שאם תכלית ההצגה למסר, והשחוק הוא הכי תמצי להקשבה ולענין את הצופים, הרי שאין כאן קביעות גם לשם שחוק אלא לשם התכלית שהיא המסר, והשחוק הוא הכי תמצי למסר, ומעתה שוב אינו לשם שחוק ושמחה, אלא לשם מסר, ויתרה מכך אף אם כוונת ותכלית הסרט בשביל שניהם לשם שמחה ומסר מותר. [וכל זאת בתנאי שאין ממלאים פיהם שחוק וכדלעיל (סימן זה סעיף ג) שבזה אסור, וכן כמובן שאין שם צחוק של הוללות.] וכדמוכח מלשון רש"י (ע"ז יח ע"ב) ושאר ראשונים הנזכ"ל (סעיף ב אות ו) וז"ל, דכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. עכ"ל. והרי דדוקא כשכל מעשיהם, אך למחצה לשליש ולרביע לא שמענו, וכל כה"ג ליכא איסור זה. וכ"כ עוד רש"י התם ע"ז (יח ע"ב לעיל מינה בד"ה לטרטיאות) וז"ל, פלטין, וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון. עכ"ל. [ואין להוכיח עוד כן לפי יישובנו בנחלת לוי (ח"ב סימן יח אות י) בטעם איסור השו"ע (סי' שז סט"ז) לקרא ספרי מלחמות משום שיש בהם דברי ליצנות, וכדלעיל (סימן זה סעיף ב אות ו), והרי הרמ"א שם התיר לקוראם אם הם כתובים בלשון הקודש, והרי שבשביל הרווח של לשון הקודש הותר לקרא דברי ליצנות. אך מלבד שאין להוציא דין על פי קושיא, ועל כגון דא נאמר, כי מי אמר שתירוצנו נכון, וגם אם הוא נכון מי אמר שהרמ"א יסכים עימו. ועוד בה כי לעיל (סימן זה סעיף ב אות ט, וע"ע בהערה שם שבאות י) חזרנו בנו מיישוב זה, וכתבנו לבאר דמרן נמשך אחר ר' יונה ואוסר מכל מקום, וא"כ אין שום ראיה מכאן. וכן אין להוכיח מהגמ' (ע"ז דף יח ע"ב) דמשום ישוב המדינה שרי, דשם הוי פיקו"נ. וכן מהגמ' שבת (קנ) לפקח בטריטראות, שהותר משום צורך רבים, אין להוכיח לכאן, דשאני התם לפי גודל חשיבותו, אך בשביל איזה מסר חינוכי אשר אפשר להשיגו באלפי דרכים אחרות מנא לן להתיר.] ומ"מ זאת בתנאי שמתכוין האדם למסר חינוכי, אך אם כל כוונתו רק לשם שחוק ושמחה, הרי שאין היתר בכה"ג.}

(((ספורט)))

ט. הסתכלות בכל סוגי הספורט למיניהם, הרי שאסור משום קביעות לשם שחוק ושמחה [ולענין התעמלות עיין להלן סעיף טז].

{(((ספורט)))

ט. וה"ה והוא הטעם שכל סוגי הספורט למינהם לצפות בהם ולראותם כגון כדור רגל כדור סל וכדו' על כל גווניהם וסוגיהם, הכל אסור באיסור מושב לצים, וגם להרמב"ם אסור, אחר שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, וכמו שכתבו הראשונים שאסור לצוד ציד לשם הנאה אחר שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, והרי זה מושב לצים. ע"כ. וכדביארנו לעיל (סימן זה סעיף ב). וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ד סימן יא) דתיאטרון וספורט אסורים משום מושב לצים. ועוד עיין לקמן (סימן זה סעיף טז) לענין התעמלות וספורט, וכן לשחק משחקי ספורט.}

(((מופעי חיות)))

י. לצפות במופעי חיות כגון מופע פילים [גן החיות התנכ"י] מופעי כלבים נחשים נמרים וכדומה [ובדרך כלל מקובצים הם למקום הקרוי קרקס, אך גם אם אינו שם אלא בכל מקום שהוא] אף שאין שם פריצות ונבלות פה וכדומה, אסורים משום קביעות לשם שחוק ושמחה.

והוא הדין שאסור לצפות במעשי להטוטן, והוא איש המעיף כדורים וסכינים לאוויר ותופסם, יורק אש וכדומה.

{(((מופעי חיות)))

י. כל הני אסורים כנ"ל (סימן זה סעיף ב) משום מושב לצים לכו"ע. וכן כתב המ"א (סי' שז ס"ק כב) על דברי מרן שספרי מלחמות אף בחול אסורים משום מושב לצים. וכתב המ"א, וה"ה ההולך לטריטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים וכו'. ופסקו כוותיה המ"ב (סי' שז ס"ק נט) וכף החיים (סי' שז ס"ק קטו) ושכ"כ הא"ר (ס"ק לח) ובספר תוספת שבת (ס"ק טל) והפמ"ג (א"א ס"ק כב). וכן מבואר בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן כ או"ח אותיות ה,ו) דהתיר ללכת לראות חיות בגן חיות, ושאין בזה איסור משום אל תפנו אל האלילים. ומשום מושב לצים ליכא, דשאני ציד חיות דהוי ליצנות. והרי שמחלק בין הסתכלות על חיות, לבין ציד חיות, וק"ו הופעת חיות. וכן ביאר שם את דברי שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' קעג) שאסר ראית חיות, דמיירי במקום שמשחקים בחיות ומשתעשעים עמהם. ושכן הוא בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סימן לט) שאסר בזה האיסר, דמיירי התם גבי לילך אל "צירקוס" [קרקס]. שמרקדים הקוף לבדח את הקהל. וכל כה"ג אסור משום מושב לצים. עכת"ד. והרי שמופעי חיות למינהם גם אם אין שם איסורי צניעות וראיות אסורות [שבזה שום חד לא דיבר ואין צריך להזכיר] אסורים משום מושב לצים.}

(((קוסם)))

יא. קוסם אסור לראות מעשיו, משום קביעות לשם שחוק ושמחה. אך גם בלא איסור זה, הרי שיש בזה איסור נוסף משום מאחז עינים. ולכן כל אופני ההיתר שנאמרו לעיל, לא שייכים כאן.

{(((קוסם)))

יא. צפיה בקוסם אסורה לכו"ע לא מבעי לרבינו יונה וסיעתיה, אלא אף להרמב"ם ודעימיה דלעיל (סימן זה סעיף ב) אסור משום מושב לצים, אחר שכל מעשיהם אינם אלא לשם שחוק ושמחה. והלא זה דבר שמפורש בגמ' ע"ז (יח ע"ב) ואינו רק דימוי מילתא, דאסרה שם הגמרא לחזות במעשי הנחשים ופירש"י שהם מנחשים ומכשפים. ואיסורו כאמור משום מושב לצים, כיון שכל מעשיהם אינם אלא לשם שחוק ושמחה, ובזה לכו"ע אסור.

ומלבד איסור זה, עוד יש כאן איסור אחר, והוא האי דאיתא בשו"ע יו"ד (סימן קעט סעיף טו) דאסור לאחז עינים. והב"ח (שם אות ב ד"ה לפע"ד) כתב בדעת הרמב"ם דה"ה מאחז עינים בתחבולה. וכן פסקו הש"ך (ס"ק יז) ובאר היטב (אות י) ופת"ש (אות ז) ובשם חכמת אדם (כלל עה) ושאסור להסתכל נמי. וכ"כ הכס"מ (הל' ע"ז פי"א ה"ח) וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סי' סו). וכן העלה מפי ספרים ומפי סופרים כיד ה' הטובה עליו בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סימן יד) והניף ידו בשניות מדברי סופרים בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סח) ושאסור אף להסתכל.}

(((הופעת מחולות)))

יב. הופעות של מחולות אסורות, וכאמור.

{(((הופעות של מחולות)))

יב. הרי שהם הופעות לשם שמחה ללא מסר, ואסורות. ולו יצוייר שיש בהם מסר, הרי שתלוי בגדרים של הצגות (הנ"ל סעיף ח).}

(((ערבי שירה)))

יג. הופעות חיות, אם הקהל משתולל צועק ושורק בעת תחילת שיר או סיומו, הרי שאסור משום הוללות. ואם הקהל רגוע, ורק נהנה משירי הקודש מותר.

(((הופעות חיות)))

יג. ערבי שירה של שירי קודש, הן חסידית והן מזרחית אין לאסור משום איסור ניגון בכלי שיר משחרב הבית, וכדאיתא בשו"ע (או"ח סימן תקס ס"ג) וכאשר יבואר לקמן (סימן זה סעיף כב) בעזר ה'. אך אסורים משום מושב לצים, וכמובן לא עסקינן בשירי עגבים או בשירת נשים הס מלהזכיר, אלא בשירת שירי קודש הקרויים שירים חרדים, אשר חדשים לבקרים מפרסמים על הופעה במקום פלוני ואלמוני, וכל הני אסורים משום מושב לצים, אחר שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה, וכמובאר לעיל (סימן זה סעיף ב אותיות ג,ה) ולא גרע מאיסור ראית מנחש ומכשף וציד חיות וכדו'. והיינו כי הקהל שורק ומשתולל בעת תחילת שיר או סיומו ולאורכו וכדו' כל מקום לפי מה שהוא. וכן כתב לאסור כל כה"ג בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח ס"ס טו) לגבי שירת פסוקים שאף שהתיר סייג זאת, ובלבד שיהיה בכובד ראש. הרי שבלאו הכי איסור יש בדבר. ושב וכפל דבריו בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן מה ד"ה והנה) לגבי שמיעת ניגון בכלי שיר אחר החורבן שמותר שירי קודש, ותלה והתנה היתרו בכלי נגן כל שאינו דרך קלות ראש. אך אם הקהל אינו משתולל וכדו', רק שומעים את השירים ונהנים מהם, הרי דמדינא שרי. וע' בשו"ת אז נדברו (ח"ז סימן סד) דהכה על קודקוד המיקל בערבי שירה. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מ) שאסר בזה ג"כ.

(((צפיה במחשב)))

יד. צפיה בכל הנזכר לעיל דרך מחשב דינה ככל הדינים האמורים לעיל, שאין שום חילוק אם רואה בפועל או דרך המחשב.

{(((צפיה במחשב)))

יד. ובצפיה ביתית כל הנ"ל אסורים באותה מידה. ואין לחלק ולומר שמושב לצים הוא רק כשיושבים יחדיו כמה אנשים לשם שחוק ושמחה, אך היושב יחידי לא שייך בו מושב לצים, שכן מורה הלשון מושב לצים, דהיינו כמה לצים יחדיו. דכל זה אינו, וכדמפורש איסורו בשו"ע (או"ח סימן שז סט"ז) כי קריאת ספרי מלחמות יש בהם משום מושב לצים ומקורו מהתוס' (שבת קטז ע"ב ד"ה כ"ש) והרא"ש (שבת פכ"ג ס"ס א) ובשם רבינו יונה, והרי לנו סיעת גאונים דמן קמאי, ועל צבאם מרן, דאיסור מושב לצים הוא אף ביחיד.}

(((משחקי מחשב)))

טו. משחקי מחשב אסורים.

{(((משחקי מחשב)))

טו. והרי שלשחק משחקי מחשב הם בכלל איסור מושב לצים, כיון שהם קביעות לשם שחוק ושמחה, וכמבואר לעיל (סימן זה סעיף ב אות ג).}

(((משחקים)))

טז. כל סוגי המשחקים, הן משחקי ספורט כגון כדור רגל כדור סל וכדומה, הן משחקי חשיבה כגון שחמט דמקה וכדומה, וכל שאר סוגי המשחקים, כולם אסורים משום קביעות לשם שמחה, חוץ מהאופנים המותרים הנזכרים לעיל, והוא הדין במשחקי ספורט כשכוונתו לשם בריאות הגוף מותר, ועיין בפנים בהערה.

{(((משחקים ומשחקי ספורט)))

טז. א. כל סוגי משחקי הספורט (כדור רגל כדור סל וכדו') וכל משחקי חשיבה למיניהם, אם כוונתו בשל ספורט לצורך התעמלות שרי. וכן אם הוא ביומי דפגרא לאסוף כח, או אף ביום רגיל כדי להשתחרר ולאסוף כח, הרי שמותר, ששוב אינה קביעות לשם שחוק ושמחה אלא לשם מטרה נעלית, ועל כן שרי. שהרי טעם האיסור הוא הקובע עצמו לשחוק, וכאן לא שייך טעם זה כי לא קובע עצמו לשחוק אלא לבריאות או לאסוף כח, וכ"כ בספר פתח הדביר (סי' שלח ס"ק ד) וכאשר מבואר לעיל (סימן זה סעיפים ד-ז באורך). והתעמלות ודאי שהוא דבר טוב והגון וכמבואר ברמב"ם דעות (פ"ד הי"ד,טו) וע"ע שו"ת שיח יצחק (סי' קעט).

אך אם כוונתו לשם כיף והנאה, כיון שכל הני הם של שמחה ושחוק, הרי שאסורים הם משום מושב לצים וכדחזינן בכל הני דע"ז וכדלעיל (סימן זה סעיף ב אותיות ג,ה). וכן יראה הרואה בשו"ת בית יעקב (ח"א ס"ס יז) דלשחק עם כלב אסור, אלמא דסתם כיף של שחוק אסור. ועוד ראה בסמוך בזה. והרי שהגבול דק ולב יודע מרת נפשו האם כוונתו לזה או לזה, והרבה פעמים אלו שתולים עצמם בבריאות הגוף וכדו' כוונתם לשם הנאה, וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וע"ע בפלא יועץ (ערך ליצנות) בגנות המשחקים למיניהם.

(((שח-מט)))

ב. דינו ככל דין המשחקים. ברם כיון שרבים מהפוסקים דיברו בו, על כן אמרתי ללקוט דבריהם ולהציגם כאן. הנה השלטי גיבורים (סוף עירובין דף לה ע"ב אות ג) מתיר שחמט ואפי' בשבת. והביאו הדרכ"מ (סי' שלח אות ה) ופסקו בהגהות הרמ"א (סי' שלח ס"ה). ובשו"ת תורת אמת (סי' קפ) דן בו משום איסור מוקצה, ומשום משחק בקוביא בדין אסמכתא, אך משום מושב לצים לא דן וס"ל דמותר. וכן הכנה"ג (חו"מ סימן שע אות ד) פסק כשל"ג, ושכן ראה למורו הרב ולכל גדולי הדור שלא היו מוחין במי שהיה שוחק בו. ויתר על כן היה רבו מלמד דרכי המשחק בעת רצון. ושכן מהר"י בסאן היה משחק שחמט. וסיים הכנה"ג שמנהג העולם אינו נגד ריא"ז (האוסר וכבסמוך) כיון שאסר בכסף, משא"כ בחינם שרי. ובספר חיים שנים ישלם למהרח"ו (סי' שכח) והובא בפתח הדביר (סי' שלח ס"ק ד) התיר משחק השחמט, ואפי' בשבת. וכן פסק הלבוש (שם סעיף ה). ויש להעיר שכמעט כל הני לא דיברו ולא העלו על דל שפתיהם את איסור מושב לצים.

ברם הריא"ז (סוף עירובין והובא בשל"ג סוף עירובין לה ע"ב אות ג) אוסר לשחק שחמט ואפי' בחול. [אך הכנה"ג (חו"מ סימן שע אות ד) דייק שאסרו משום קוביא.] וכן הגאון רבי יאודה חאמי בתשובתו הנדפסת בשו"ת מהר"ם גאויזון (סימן ס) כעס על השמועה שמתירים, וכתב, ולצחוק בחול אצל יחידי סגולה אסור, כ"ש אצל בעלי תורה, משום שעוסק בדברים בטלים שאין ראוי לשחוק אלא בד"ת וחכמה, כמו שמביא הטור ח"מ (סימן שע) וא"כ איך נתיר להמון העם בשבת. ואמ' פ"ק דע"ז אשרי האיש זה שלא הלך בטרטיאות וכו' מפני שהם מושב לצים, שהם מקומות שמתאספים לצחוק ואפי' בחול אסור. ולא הותר ללכת בטרטיאות בשבת אלא לפקח על עסקי רבים. וכל מקום שנאספים שם אגודה כדי לצחוק נקרא טרטיאות, ושם ליצנותא נמצא וכו'. עכ"ל. ולהדיא שאסור משום מושב לצים וכדברינו. וענהו המהר"ש גאויזון על המקלים, דברים אלו אסור לשומעם, כ"ש להשיב עליהם כי אותם הבלים הם, ובעליהם כיוצ"ב מגואלים מתועבים משוקצים ומוקצין הם, שאף בחול אסור משום דרכי האמורי וכו' [אך בו אפשר שאוסר רק משום קוביא, ואין הכרח שאוסר משום מושב לצים גם.] ועלה ובה בהסכמה וחתם שמו בסוף התשובה גם הגאון ר' חיים כפוסי, וגם נדפסה בתשובותיו (סימן סה). והתשובה הנ"ל גם הרדב"ז (סוף ח"ג) ראה צורך להדפיסה לרוב חשיבותה, דאסור משום מושב לצים. וכן פסק לאסור כוותייהו בספר פתח הדביר (סי' שלח ס"ק ד) ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו. ודחה את המהרח"ו הנ"ל בספר חיים שנים ישלם והכנה"ג (סי' שלח ס"ק א). ועל דברי עדות הכנה"ג על גדולי ישראל שנטפלו בשחמט כתב, הנח להם לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהיו חולים בחולי השחורה ומשום רפואה, ואסוחי דעתייהו ולחזור לתלמידים וכיוצ"ב קעבדי. עכ"ד. וכן דחה את הכנה"ג הגאון חיד"א בברכ"י (סי' שלח אות א) דהנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים ואפשר דהיו חולים בחולי המרה השחורה. ע"ש. [וכאשר עבר עליו איהו גופיה חולי זה ולא למד מחמת כן תקופה ארוכה וכמבואר לו בספר מעגל טוב (עמ' 2 והלאה 45, 131).] וראה בא"ר (סימן שלח ס"ק ו) דהביא תשובת מהר"ם ששון שאוסר, וכתב עליו, דבמקום שנהגו להקל אין למחות. וגם בא"ז (ס"ק ד) הביא למהר"ם ששון, וזה לענ"ד מורה דדעתו נוטה לאסור, אך המקלים יש להם על מה שיסמכו. וכן המ"א (סימן שלח ס"ק ח) הביא למהר"ם ששון וסיים דבמקום שנהגו אין למחות. ופסק המ"ב (סי' שלח ס"ק כא) ובשם הפמ"ג (שם) כמהר"ם ששון הנ"ל שאף בחול יזהר משום מושב לצים, וכמש"כ בשו"ע (סי' שז סט"ז). וכ"כ כף החיים (ס"ק לט) ע"ש. וכ"כ בשו"ת מנח"י (ח"ג סימן לג אות א) לאסור שחמט.

ונלע"ד כי מכל המתירים אין ראיה להתיר בכל אופן, כי רובם דיברו משום איסורי שבת, והרי משום מושב לצים לכו"ע יש אופנים המותרים וכדלעיל (סימן זה סעיפים ד-ז). ובפרט דעסקו במשחק השחמט בשבת וכתבנו לעיל (סימן זה סעיף ז) דלכו"ע בשבת שרי משום עונג שבת. ומישום מוקצה לית לן בה וכמבואר בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' כה). וא"כ זה שלא אסרו אינו מוכיח דס"ל שאין בזה איסור מושב לצים, דדיברו בשבת.

(((משחקים)))

ג. ולכאורה יש להוכיח דדעת מרן להקל מדברי הב"י (סי' שלח ס"ה) דהביא את רבינו ירוחם (דף עו ע"א) לגבי משחק בתפוחים דלדברי הפוסקים [שאיסור משחק בתפוחים משום אשווי גומות] מותר ע"ג מחצלת, דליכא אשווי גומות וכו'. ועע"ש בהמשך הב"י (ד"ה כתב) לגבי משחק בתפוחים, דאחר שביאר את האגור (סי' תקנא) שאסר לשחק זוג או פרט משום קוביא, כתב דאיסור משחק בתפוחים שבגמ', צריך לומר דבמשחק שלא להרויח, אלא דרך שחוק בעלמא אמרו כן. דאילו משחקים להרויח בלאו הנך טעמים [דאשווי גומות והשמעת קול] אסור משום דמיחזי כמקח וממכר. ע"כ. ומשמע שבלא איסורים אלו שרי. דאל"כ לשם מה הוצרך לחדש דבמשחקים להרויח אסורים משום דהוי כמקח וממכר, ותיפוק ליה לאיסורא הן בלהרויח והן בלא להרויח משום מושב לצים. אך אינו מוכרח, תחילה דאי נימא הכי יסתר פסקו (סי' שז סעיף טז) דאסור לקרא ספרי מלחמות משום מושב לצים. וכמו שאסרו כמה פוסקים שח מט מהאי טעמא וכנ"ל. ועוד בה י"ל, דלא דיבר כאן הב"י כלל משום מושב לצים, וכל דבריו באופן שאין איסור מושב לצים, וכגון ביומי דפגרא או חולי וכדלעיל (סימן זה סעיף ו). או שבשבת שרי עונג שבת שאז השמחה היא לשם שמחה של עונג שבת, והרי ששוב יש לה תכלית ושרי. וכמש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ה) דמשום עונג שבת אין איסור ביטול תורה ע"ש, וכ"כ בספר באתי לגני (סי' שז סט"ז), וכדלעיל (סימן זה סעיף ז).}

(((בית קפה ומסעדה)))

יז. בית קפה ומסעדה, אם כוונתו לצורך מטרה ענינית, כגון לצורך ביצוע עסקה וכדומה, או לשם אכילה, מותר. ואם כוונתו לשם הנאה, הרי שבמחלוקת הרמב"ם עם רבנו יונה (המובאים לעיל סימן זה סעיף ב) שנוי דין זה. ובכוונתו לשם שמחה, הרי שאסור לכל הדעות. אולם אם יש לו כוונה גם כדי לחזק את הקשר בין בני הזוג, או להחליף כח וכדומה, מותר.

{(((בית קפה)))

יז. אם יושב בבית קפה למטרה ענינית, כגון עסק וכדו' שרי. ואם לשם כיף והנאה, הרי שתלוי זה במח' הרמב"ם ור' יונה, כיון שאין בישיבה זו שחוק ושמחה. אא"כ יושבים שם בדרך שחוק ושמחה, שהרי זה נהפך למושב לצים לכו"ע ואסור, וכאשר הפוסקים אסרו ישיבה בבית קפה משום מושב לצים, שכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (סימן ט) וז"ל, אבל משום מושב לצים איכא [בישיבה בבית קפה] ושומר נפשו ירחק מזה. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (אסאד ח"א סימן לד) ובשו"ת שבות יעקב (ח"א ס"ס יב) וכ"כ בשו"ת הלל אומר (סי' קנז או קכז וכעת את"י). וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (סי מג) ושבעל חיוב שאין לו מנין רק בבית קפה, לא יתפלל שם, שאסור להכנס למקום זה וכדאיתא בע"ז (יח ע"ב) אין הולכין לטרטיאות וכו'. ועע"ש. אך יראה הרואה כי שם היה בית הקפה משמש כמועדון שכל הרקים והפוחזים מתאספים לשם, ובסגנון כזה של בית קפה פשיטא וא"צ לפנים דאסור משום מושב לצים, וכבר מילתנו אמורה שגם אם אין שם רקים ופוחזים רק הוא הולך עם חברו לשבת שם למטרת שחוק ושמחה אסור, והיתרנו הוא בכה"ג שאינו כן.

(((מסעדות)))

לשם אכילה שרי, אך לשם הנאה הרי שתלוי לשם במח' הרמב"ם ור' יונה דלעיל (סימן זה סעיף ב). אך באופן שכוונתו גם למטרה אחרת וכגון לחזק את הקשר בין בני הזוג אף שהקשר הוא משום שהולכים להנות יחדיו, ומטרתם הוא חיזוק הקשר, לכו"ע שרי, אחר שאין זה בשביל שחוק ושמחה לבד, אלא אף בשביל לחזק את התא המשפחתי. וכמו שכתבנו לעיל (סימן זה סעיף ד). אך בתנאי שכוונתו באמת לכך, אך אם כוונתו רק להנאה, אלא שקשר בין בני הזוג ממילא קא אתי, אין בזה כדי להתיר, אחר שמעשיו שלו כולם לשם שחוק ושמחה.}

(((עתון)))

יח. קריאת עתון כדי לדעת חדשות מותר. ולשם הנאה, תלוי במחלוקת הרמב"ם ורבנו יונה המובאים לעיל (סימן זה סעיף ב).

{(((עתון)))

יח. קריאת עתון לדעת חדשות וכדו' שרי, לך ראה בכל הפוסקים שבנחלת לוי (ח"ב סי' טו) גבי קריאת עתון שלא אסרו משום מושב לצים, לא מבעי למאן דמתיר, אלא אף האוסרים באו משום איסורים אחרים, וכגון שטרי הדיוטות או מקח וממכר, אך משום מושב לצים לא נגעו בה. ובספר בנין עולם (פרק ג) בשם ספר זכור למרים (פרק כג) כתב שקריאת עתון הוי ביטול תורה, וע"ע בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות יא ד"ה שוב) ואינו נלע"ד וכדלקמן (סימן זה סעיף כד). וע' בספר שבילי דוד (חו"מ סימן לד אות ה) דאף דס"ל דת"ת היא מצוה תמידית, מ"מ בקריאת עתון אין איסור, כיון שהוא מצרכי אדם, ודמי לצורך פרנסה דשרי וליכא משום ביטול תורה, דהוא קיום העולם כדכתיב ואספת דגנך. עכת"ד. וכן מבואר בספר מור וקציעה (סימן שז ד"ה וכתבו תוס'). ע"ש.

(((אך חלקי העתון האחרים שאינם חדשות)))

תלוים בגדרים הנזכרים לעיל, שאם הם לשם תכלית איזו שתהיה, אפילו אם לשם הרחבת האופקים וידיעות חדשות, הרי שמותר הדבר. אך אם לשם הנאה גרידא, תלוי במחלוקת הרמב"ם ור' יונה. ואם מיירי בדברים שקריאתם הם לשם שמחה, דברים המבדחים וכדו', הרי דלכו"ע אסורים. וד"ת מוסר וכדו' א"צ לפנים ופשיטא דשרו.}

(((ציד)))

יט. לצוד ציד לשם הנאה אסור, ולשם פרנסה מותר.

{(((לצוד ציד)))

יט. ע' לעיל (סימן זה סעיף א אות ה) מפי ספרים וסופרים דלצוד לשם כיף אסור. ובנוסף לרש"י והאו"ז והמהר"ם דלעיל (סימן זה סעיף ב אות ג) כ"כ כדבריהם גם בשו"ת מהר"י ברונא (סימן עא) ובשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן כ אות ה). ואסור אף שאין בזה איסור משום בל תשחית [וכמש"כ בשו"ת נוב"י (יו"ד תנינא סימן י באורך). ברם בתשובה שבספר פחד יצחק (ערך צידה) סבירא ליה דיש בזה משום בל תשחית.] אך כשיש לו צורך פרנסה, הרי ששוב יש תכלית בצידה, וממילא שרי וכדלעיל (סימן זה סעיף ד).}

(((דין נשים)))

כ. נשים בכל הפרטים הנזכרים לעיל שנאסרו משום קביעות לשם שמחה ושחוק, גם הן אסורות. וקל וחומר שאסורות בהוללות. וכן גם להן אסור למלאת פיהן שחוק, דהיינו לצחוק בפה מלא.

{(((נשים)))

כ. גם נשים אסורות במושב לצים וכמבואר בתוס' ע"ז (דף יט רע"א ד"ה אשה) דגם נשים אסורות. וביאר את הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך וגו' דאיש משמע לאפוקי איש אחר, ולא לאפוקי אשה, שגם היא בכלל. ע"ש.

(((טעם איסור מושב לצים של שמחה)))

והרי ברור שכן הוא, דניזיל בתר טעמא דאיסורא דמושב לצים, וכמש"כ בשערי תשובה (ש"ג סימן קעז השני) כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב כלל א פרק ב), והרי שטעם האיסור משום פריקת עול מלכות שמים, וא"כ מה לי איש ומה לי אשה, שניהם אסורים בכך. ולך נא ראה עוד לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ב אות ד) בביאור טעם איסור מלוי פיו שחוק שכן קלות ראש גורמת לעבירה, ושכ"כ הראשונים והכל דבר אחד, וממילא שפיר שייך איסור זה נמי בנשים.

וזה פשוט ככל איסורים דרבנן שגם נשים בכלל.

(((ברם לגבי קביעות של הנאה שאסורה לדעת)))

רבנו יונה ודעימיה משום מושב לצים, אחר שטעמו הוא משום ביטול תורה, הרי שאיסור זה לא שייך בנשים, אחר שנשים אינן מצוות בתלמוד תורה. אולם עדיין יש לדון אחר שבשע"ת (שער ג סימן קעו) בחלק הד' של מושב לצים משום ביטול תורה, כתב ב' טעמי איסור לקביעות לשחוק, הראשון משום שבטל מד"ת, והשני שריבוי דברים מביא חטא. וטעם זה שפיר שייך בנשים, אך מלבד שיש לדון בכך, הלא להרמב"ם אין איסור זה וכדלעיל (סימן זה סעיף ב באורך).}

(((ילדים)))

כא. ילדים מותרים בכל הדברים שנאסרו משום קביעות לשם שמחה. ועל כן מותר לשולחם לחוגי מחול, דרמה, זמרה, ציור, וכדומה. וכן מותרים בכל הדברים הנזכרים לעיל. [ולענין חוג נגינה ראה להלן (סימן זה סעיף כג)] שכל אלו נחשבים קביעות לשם שמחה. אך בדברים של הוללות, מצווה אביהם להפרישם. [ועל כן במידה ובחוגים אלו ישנה הוללות אסור לשולחם.] ובהגיעם לגיל מצוות, אחר שעדיין צריכים הם לשחק מידי פעם כדי להשתחרר, מותרים הם כדי צורכם.

{(((ילדים)))

(((חוגי מחול דרמה זמרה נגינה וכדו')))

כא. נראה דלילדים שרי, דלא מבעי אם שולחים אותם לחוג על מנת לקדם אצלם את הבטחון העצמי וכדו', דכל כה"ג שרי, שהרי אינו לשם שחוק ושמחה אלא לשם תכלית וכדלעיל (סימן זה סעיף ד). אלא אף אם שולחים אותם לשם הנאה בלבד נראה להתיר, אחר שנראה שילדים לא שייכים באיסור מושב לצים בכלליותו, אחר שאינם בשלים לכך, ואינו נכנס בגדר חינוך שגדרו שהילד ידע, וכגון חייב בציצית כשיודע להתעטף לבד, ובסוכה כשאינו צריך לאימו, וכדאיתא בסוכה (כח ע"א). ולך ראה בגדרי גיל חינוך בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן מו אות כא). ונראה שקטן כלל לא שייך בזה, דוכי יעלה על דעתך שאסור לילדים לשחק בכדור או שאר משחקים, והרי להאמור הכא אסור משום מושב לצים, אחר שכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ונראה שפשוט שלא, והוא מהטעם הנ"ל. או דנימא שהם מותרים בכך כדי להשתחרר לפי בשלות נפשם וכדלעיל (סימן זה סעיף ו) וה"ה והוא הטעם אצל ילדים, אך אצלם הרי שאין זה רק לפעמים, אלא כן הדרך צריכה להיות אצלם תמיד לפי בשלות נפשם. אך מ"מ במקום שיש הוללות וכדו' פשוט שאסור לשולחם, ויש בכך משום חיוב חינוך.

(((בר מצוה)))

(((ובהגיענו הלום הרי שה"ה אף בילדים)))

שהגיעו לגיל מצוות אחר שצריכים להשתחרר ולשחק מידי פעם וכגון פעם ביום וכדו', והכל תלוי לפי ההתפתחות, וכל מחנך יראה כל תלמיד לפי מה שהוא, שכל כה"ג אין בזה איסור, כיון שהוא שחוק לשם השתחררות, ואם ילמד כל היום הרי שלבסוף לא ילמד כלל.

(((מוזיקה-שירים )))

כב. מותר לשמוע ולשיר שירי שירות ותישבחות להשם יתברך הן דרך הטייפ והרדיו, והן בשאר כלי השמע, ומותר אף עם כלי נגינה ממש, ואף ברגיל תדיר בהם, ואף בשוכבו ובקומו, ואף במתענג ביותר. ומה שנאסר אם הוא מתענג ביותר הוא כשאינו שיר של תישבחות, אך בשירה להשם מותר.

מנגינות אולם היתר זה של מתענג ביותר לא יועיל למנגינות בכלי השמע למיניהם, ואפילו מנגינות של שירים חרדים, וקל וחומר ניגונים קלאסים, וקל וחומר מנגינות של שירי עגבים שאין להתירם, וקל וחומר בכלי שיר ממש שאסורים. ובכל אלו המקרים [של מנגינות] יהיה מותר בתנאי שלא יהיה מתענג ביותר.

ומתענג ביותר היינו כגון כששומע את הניגונים בקול רם, או כששומע ונהנה ממנו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בלא שימת לב לדברים אחרים.

כל היתר שמיעת מנגינות הוא בתנאי שלא יהיה בכלי נגינה ממש רק דרך הקלטה, או דרך הרדיו וכדומה. אולם לצורך מצוה מותרים מנגינות אלו, אף בכלי נגינה ממש.

(((שמיעת כלי נגינה)))

כב. א. ובבואנו הלום הוכרחנו להכנס ולחקור על היכן שידנו יד כהה מגעת במה שנפוץ היום ששומעים כלי שיר, הן ברדיו או בטייפ ושאר כלי השמע, דיסק, נגן, מחשבים, וכדו'. וכן שמיעת כלי שיר ממש. ורבים הבתים שלומדים בהן לנגן בכלי נגן, והולכים הילדים לחוגי ניגון וכדו'.

(((טייפ רדיו וכדו')))

ותחילה נבוא לדון אם מותר לשמוע מוזיקה דרך כלי ההשמעה למינהם רדיו טייפ וכדו'. והנה בשו"ת יחו"ד ח"א (סימן מה) ובח"ו (סימן לד) התיר. ועיקר משענת ההיתר שם (ח"א בסוף התשובה בהערה) היא, על תוס' גיטין (ז ע"א ד"ה זמרא) ודעימיה דנאסרו כלי ניגון רק על היין, ושכ"כ רוב הראשונים. ולדידהו שרי בימינו כשאינו על היין. ברם הרמב"ם ס"ל לאסור, ונקט מרן (סי' תקס ס"ג) כוותיה. מ"מ בצירוף סברת החלקת יעקב (או"ח סימן סד אות ב) דהגזירה לא היתה על רדיו שאין רואים את המנגן, ובא ממרחק ע"י גלי רדיו. ואף שסיים שם הרב חלקת יעקב שזהו לסניף, מ"מ בצירוף גם שיש שחולקים על הבנת מרן ברמב"ם, יש להקל. עכת"ד. ויש לחזק היתר זה מכך שפשט המנהג להקל בזה מכל וכל בכל בית בישראל. והרי דקי"ל כמנהג נגד מרן ע' בשו"ת נחלת לוי ח"ב (סימן יד הע' ב) ובח"א (או"ח סי' יג אות טו) בזה. וטעם תוקף וכח המנהג ביאר בשו"ת הלכות קטנות (סי' ט) דהסיבה שהלכה כמנהג, כיון שבודאי ה' לא יביא תקלה לעמו להמשך ולנהוג כן, ואם נמשך כן המנהג הרי שזה מורה שכן הלכה. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן לג) בכח המנהג. והרי כאן שפשט המנהג בכל בית לשמוע שירים בכלי ההשמעה למינהם, בודאי שכן האמת, ויש לתלותו בכך שרוב הראשונים מקלים ועומדים הם בשיטת תוס' וכדלקמן בע"ה. ובפרט שהרמב"ם בתשובה (פריימן סי' שע) כתב כתוס' שנאסר רק על היין, והביאו הטור (סי' תקס). ואף שמרן ראהו ולא חש לו [משום שהעיקר כדבריו ביד החזקה.] מ"מ עתה שרבים הראשונים המקלים, וגם הרמב"ם בתשובה כתב להיפך, יותר יש לומר דבהגלות כל הני מרן יחזור בו. ובפרט שגם ברמב"ם מיישבים שמודה לתוס' וכמש"כ ביחו"ד שם.

(((במתענג ביותר)))

ב. איברא דיש לסייג היתר זה אחר שמשענתו היא דעת תוס' ודעימיה והנה כתבו התוס' גיטין (דף ז ע"א ד"ה זמרא) וז"ל, וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר. עכ"ל. והרי כל שהוא מתענג ביותר אסור, אף שלא על היין. ומינה דלשמוע שיר אף דרך הקלטה וכדו' שאינם כלי נגן ממש, מ"מ לשמוע בעוצמה חזקה, או להנות מהשיר ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, דהיינו שכל כולו קשוב לשיר, ואינו משית ליבו לדבר אחר, כל כה"ג אסור.

(((הרגיל לשמוע מכלי שיר)))

ולאמור לכאורה יש לאסור עוד למי שרגיל לשמוע שירים דרך הרדיו וכדו' [ולזה יפול כמעט כל ההיתר בימינו, אחר שרגילים לשמוע בכל עת ובכל זמן.] אחר שהטור (ס"ס תקס) הביא את דברי תוס' הנ"ל בתור שיטה מחמירה יותר וז"ל, אסור אף בלא משתה בין בפה בין בכלי למי שרגיל בכך, כההוא דאיתא בירושלמי, ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא. פירוש בשוכבו ובקומו היו מזמרין לפניו. ע"כ. והרי שהטור מפרש את התוס' שאף מי שרגיל לשמוע תמיד אסור. והוציא כן מתוס' משום שמבין שהרגיל הוא מתענג ביותר. וכן הוא לשון הרמ"א בהגה שו"ע (סי' תקס ס"ג) וז"ל, וי"א דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה. ע"כ. וכן למד בשו"ת אג"מ (ח"א או"ח ר"ס קסו) דבקבוע בכך אסור, וכדכתבו התוס' והטור, וכך ביאר את המ"א (ס"ק ח שם). וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן סט) דהיום נחשב רגיל כיון ששומעים כל היום ואסור הכל. ועוד עיין אליו (ח"ב סי' נז) דכתב ג"כ שהרדיו הוי כלי ניגון. וגם בח"י כ"כ. [ומש"כ הרמ"א ורש"י "בית המשתה", לאו דוקא בעינן בית המשתה, שלא השם גורם אלא היין. וכדמוכח מתוס' (שם) דעל דברי רש"י דיליף דהוא בית המשתה, הקשו מדוע לא למדו איסור זה מדכתיב בשיר לא ישתו יין. והרי שמקור האיסור הוא על יין, ולאו דוקא בבית המשתה, והכל דבר אחד.]

(((בימינו הרגיל ביותר)))

ונראה שיש לחלק שבזמנם הרגיל בשמיעת שירים הוא מדד למתענג ביותר, וכל' תוס' שכתבו "שמתענג ביותר". וכ"כ תוס' רא"ש (גיטין ז ע"א ד"ה זמרא) שהרי מרבה להתענג ביותר. עכ"ל. וכן בחידושי הר"ן (שם) על דברי רש"י שבבית משתה נאסר, כתב, ומ"מ ראוי להחמיר שלא להתענג בשיר ביותר אפי' שלא בבית המשתה, כדאמרינן בירושלמי מר עוקבא וכו'. וע"ע במאירי (שם ד"ה כל מיני). ויתר על כן ראה את דברי ההגהות מרדכי (שם) דכתב, מצאתי בתוס' דהיינו במשתה בלא אכילה הוא דאסור שזה דרך העכו"ם, אבל במשתה של אכילה שרי. עכ"ל. הרי דנאסר דוקא בסוג מסוים של עונג [אולי של קלות ראש, ויליף לה מדכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.] הרי שיותר מתחזקים דברינו, שהכל תלוי בעונג. ובזמנם מי שהיה רגיל הרי שהוא המעונג, אחר שכל כך טרח שיהיה לו שירה כל היום, הרי שהוא מעונג בזה ביותר. משא"כ היום שבהפעלת כפתור גרידא שומע שירים, והם נשמעים בכל עת ובכל שעה, ערב ובוקר וצהרים, שוב משום שרגיל בהם אינו נחשב מעונג ביותר. ותדע האם בימנו מי שיש לו במים דרך הברז יקרא מעונג ביותר, בודאי שלא, משא"כ בעבר, ועל כן הרגילות היום בשמיעת שירים לא יחשבו מעונג ביותר, כי אומנם שומעים ונהנים, אך אין בזה מעונג ביותר. ואה"נ השומע בקולי קולות, או המאזין לניגון ברמ"ח אבריו, הרי זה אסור משום מתענג ביותר.

(((שמיעת כלי נגן ממש)))

ג. ומ"מ כל זה יהני רק כשאין כלי נגינה ממש, אך בכלי נגינה לדעת מרן (סי' תקס ס"ג) הרי שאסור אף שלא על היין. וא"א לקרא לכך ג"כ מנהג נגד מרן, ונבוא להשען על תוס' ודעימיה דדוקא על יין אסור. אחר שהופעות עם כלי נגינה אינו דבר מצוי כ"כ בלא מצוה. [ובמצוה שרי, וכדכתבו תוס' (שם ד"ה זמרא) והסמ"ג (עשין דרבנן ג רמט ע"ג) והובאו בב"י בלא חולק (ס"ס תקס) ופסקם הרמ"א (שם סעיף ג) ובספר כף החיים (ס"ק לד) בשם היעב"ץ. ועוד יש לצרף דכיוצ"ב כתבו תוס' רא"ש גיטין (ז ע"ב ד"ה זמרא) ובשם הרי"ף ברכות (פרק אין עומדין דף כא ע"א) בשם גאון, דהני מילי כגון שירי אהבת אדם וכו' אבל שירות ותישבחות וכו' שרי. ע"כ. ובדרך זו דרכו ראשונים רבים שכל שירות ותישבחות שרו. שכ"כ בחידושי הר"ן (שם) ובשם תשובת גאון הנ"ל. וכ"כ המאירי (שם ד"ה כל מיני) דלמצוה שרי. ועוד ראשונים רבים לך ראה בסמוך (אות הבאה). וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א ס"ס קסו) דלצורך מצוה שרי, וכ"כ בשו"ת צי"א (חט"ו סימן לג סוף אות א) וכ"כ בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' מה ד"ה ונראה) וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' סט) ובשם שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קנה).]

ואין לבא ולהתיר כיון שבין כה אנו נשענים מכח המנהג על דברי תוס' כדי ליישב את מנהג שמיעת שירים דרך הרדיו וכדלעיל (סעיף זה אות א), והלא לתוס' שרי גם בכלי נגינה ממש [ולא רק דרך הקלטה] שלא על היין. וא"כ אף כאן נשען על תוס' להתיר בשמיעת כלי נגן ממש. כי כלל הוא בידינו שאין לדמות היתר במנהגים, ומנהג שנתנו לו סמך הפוסקים א"א לבא על פי סמך זה להקל בדבר נוסף, לפי שמי אומר שהסמך שנתנו הפוסקים למנהג היא הסיבה האמיתית למנהג, ושמא הסמך הוא אחר, וכמו שכתב בשו"ת לב חיים (ח"ב סס"ט), ועוד לעיל מינה התם (בד"ה ומאחר), וכן הוא בשו"ת שער אשר קובו (ח"א דף כ ע"ג) דכל שנתחלף הנדון אין להוסיף על המנהג ולהקל על פיו, וכן כתב בחזון עובדיה פסח (ח"א סימן ט עמ' קכח) ושכ"כ השד"ח (ח"ה מע' מ כלל קצח) ושכ"כ בספר נחלת ישראל (י,טז) וכ"כ בספר בכורי יעקב (בנג'ו ח"ב סימן כ עמ' קנב) ועע"ש מפי ספרים. וא"כ ה"ה הכא, דאחר שיתכן שטעם היתר המנהג הוא בהשען על תוס' בצירוף החלקת יעקב וכדו', ושוב אין היתר זה שייך בכלי נגינה, כיון שבזה אין את היתר החלקת יעקב. ויתרה מכך כתב בשו"ת אז נדברו (ח"ז סימן סד) דהלכה כפסק מרן שאסור אף שלא על היין ודלא כרמ"א, אחר שכן דעת המ"ב (ס"ק יג בסי' תקס) ובשם הב"ח, ואין אחר המ"ב כלום. עכת"ד. וע"ע בשו"ת דברי יציב (או"ח ח"ב סימן רמו) ובשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן מו).

ד. שוב בינותי וגילה ה' את עיני כי למעשה ישנו היתר מחוור וברור בשמיעת שירים חסידים, אף בשמיעתם ממש בכלי נגן, כגון במסיבות חנוכה אף כשאין ד"ת, וכיוצ"ב שאר מסיבות שאין בהם משום מצוה. והוא בהשען על פסק מרן גופיה התם (סי' תקס ס"ג) דכתב, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין. עכ"ל. וכוונתו לא רק לומר דברי תשבחות, אלא אף לנגן, וא"כ לפי"ז שרי כל שירי קודש אף בכלי נגן. שהרי מקורו הראה ביתה יוסף התם מתשובת גאון המובאת ברי"ף (ברכות כא ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש (שם סי' א) ושכן הוא ברמב"ם (הל' תענית פ"ה ה"ד) דכתב כל' הנ"ל. והנה תשובת גאון נמצאת בתשובות הגאונים (הרכבי סימן ס) ושם מבואר להתיר בכה"ג שהם שירות ותשבחות לה' יתברך אף בכלי נגן, מדסיים דכל הנ"ל שרי בשירות ותשבחות לה', וכדכתב, אבל זמרא דאסר מר עוקבא [הנ"ל] הם נגינות אהבת אדם לחבירו וכו' לא מבעיא במנא דאסיר, אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר. עכ"ל. והרי דבזה אסור במנא, ולעיל שרי במנא, ע"כ. וכן מבואר מדכתב ברישא וז"ל, הכין חזינן כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכ"ש בית חתן וכלה שמשמחין בקולות של שמחה וכו'. ע"כ. והרי בבית חתן וכלה בודאי שהוא בכלי נגן, והשוה גם בית משתה סתם לזה, אלמא דגם במשתה היה בכלי נגן. וזהו שכתב להתיר "קולות של שמחה", וכוונתו להאמור גם כלי נגן, והרי התיר שם בבית המשתה. והרי לנו דאף בכלי נגן שירות ותשבחות לה' יתברך שרי.

וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יא אות ה) שמבואר ברמב"ם בפירוש המשניות לאבות (פ"א משנה יז) דשרי לשיר פסוקים כל שאין כוונתו לשיר של הרהור, וכן משמע במאירי גיטין (ז ע"א ד"ה כל מיני), ועל כן כן נראה גם להשוות את תשובת גאון הזו לשיטה זו, ובפרט שפסקה הרמב"ם וכנ"ל ביד החזקה את תשובת הגאונים הנ"ל, ועוד לו בתשובה (בלאו סי' רכד, ופריימן סי' שע שפב, ובהוצא' שילת סוף ח"א) ועל כן שרי כל שאינו לצד עבירה, אף בכלי נגן. וכתשובת גאון הנ"ל תפסו ראשונים רבים רבים, ומלבד ג' עמודי הוראה הנ"ל ומרן בשו"ע, כן תפסוה האשכול (אלבק הל' תפילה דף יד ע"א) וראבי"ה (ברכות סימן צא) ובמאורות (ברכות דף ל ע"ב) ובחידושי הרא"ה (ברכות לא ע"ב) וכ"כ המאירי (ברכות ריש פרק חמישי ד"ה שמחה) ובגיטין (דף ז ע"א ד"ה כל מיני) וע"ע לו בסוטה (פ"ט דף מח ע"א) והרמב"ן בתורת האדם (קודם שער הגמול הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רסד) ובריטב"א (גטין ז ע"א) ובחידושי הר"ן (שם) וברב המגיד (הל' תענית פרק ה הלכה יד) וכ"כ הסמ"ק מצוריך (סימן צה) ובהגהות מימוניות (הל' תענית פ"ה אות ו). ושוב בינותי שכבר קדמני והתיר מהאי טעמא בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן מה ד"ה הנה) והוא בהשען על המאירי הנ"ל כל שאינו דרך פריצות, ועל כן כתב שאף כלי נגינה כל שנעשה לשבח ותהלה להשי"ת שלא בדרך פריצות וקלות ראש מותר. ע"כ. ועתה רואים אנו שכן למעשה כתוב גם בשו"ע. [ומה שלא נשען על היתר זה ביחו"ד, ועליו ביסס את היתרו שהוא מחוור יותר. מפני שבזמן כתיבת התשובה ביחו"ד כלל לא היה רדיו חרדי, ועל רדיו אמורה תשובתו, וא"כ דיבר על ניגונים ושירים שאינם חרדים [ופשוט דלא דיבר בשירי עגבים] ועל כן לא יכל להתיר מטעם שירי תשבחות לה', ולכן נטפל בכמה דוכתי לדון לגבי שמיעת קול אשה ברדיו. והכל משורש אחד.]

(((לשיר פסוקים)))

ה. והרי שמדברינו הנזכרים היתר גם לשיר פסוקים, דהלא שנינו בסנהדרין (קא ע"א) ת"ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים. ע"כ. ופירש"י התם, דאף בקורא את הפסוק בטעמים אחרים מטעמי הפסוק הוא בכלל האיסור. ושדין זה לאו דוקא לענין שיר השירים. וכן כתב לפרש הנימוק"י (סנהדרין דף יט סוע"ב מדפי הרי"ף) וכ"כ המחזור ויטרי (סי' תקכח) ורבינו יונה (בסוף ספר היראה). ולהאמור מכל הני ראשונים הנזכרים לעיל (אות קודמת), הרי שכל האיסור הוא רק בנוטל את הפסוקים ושר לשם תאוה, וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א משנה יז) ועוד בתשובה (בלאו סי' רכד, ור"ס רסט. ומהדו' פריימן סימן שע,שפב ובאגרות הרמב"ם שילת סוף ח"א) לבאר כן בשיטת תשובת גאון הנזכרת, שאיסור של עשאוני בניך כששר הוא לשם תאוה. והלא הראנו לעיל שתפסו כתשובת גאון זו ראשונים רבים רבים, וא"כ כולם סוברים כן. וכן נקט כיסוד זה המאירי (גיטין דף ו ע"ב ד"ה כל מיני זמר) וכן למד הטור (ס"ס תקס) בדברי הרמב"ם. ע"ש. והרי כל שאינו שר לשם עבירה שרי. וכאשר הארכנו בהאי מילתא בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יא) קחנו משם. והבאנו שכן מבואר במסכת כלה רבתי (פי"א) דעל הברייתא הנ"ל דהקורא פסוק של שיר השירים וכו' כתבה, היכא דאמי' כמין זמר, כגון דזמיר ביה, ודעתיה על הרהור. ע"כ. והרי להדיא כהנ"ל, ותמהנו ששום חד לא הזכיר ברייתא מפורשת זו. ובמכתב ששלח אלינו הרה"ג אדיר כהן שליט"א כתב, שכבר קדמנו בראיה זו הגאון הנאמ"ן בירחון אור תורה (סימן התשל"ו סימן ד בהערה ואת"י) ושנראה כי מטעם זה השמיטו הטוש"ע והרמב"ם להאי ברייתא דהקורא פסוק של שיר השירים, דלאסור דברי חשק, לא צריכא למימר. עכ"ד. ועתה ראיתי ספר פדה את אברהם פלאג'י (ערך ס אות א) ובהגהות לב אבירים לידידי הרה"ג רבי יקותיאל אוהב ציון שליט"א אסר לשיר שירי פסוקים וכדאיתא בסנהדרין, והביא שכן מבואר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סימן יז בתשובה השניה אות ח) וכ"כ לאסור בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יד הלכה לה) ושכ"כ בליקוטים (ניסן תשס"א) בשם הגרי"ש אלישיב, ושרק לחיזוק והתעוררות שרי. ועוד הביא תשובה מכת"י מהגר"ח קנייבסקי שליט"א דכתב, דאם יש בהם תועלת ליראת שמים מותר, ובלא זה ברור שאסור. ומאידך הביא פירוש היעב"ץ בחידושיו על סנהדרין, דהקורא פסוק משיר השירים וכו' היינו במכוין לחשוקתו וכיוצ"ב. ע"כ. ותמה על כך, ושזה נגד כל הפוסקים והמפרשים. עכ"ד. ואולם זה אינו, כי היעב"ץ זכה לכוין לרוב הראשונים, וכמבואר בתשובת גאון הנ"ל. וכפי שהבינו הרמב"ם, ופסקו תשובה זו ראשונים רבים, וכנזכר לעיל (סעיף זה אות ד). ושוב אחר מופלג יצא לאור עולם שו"ת מציון אורה (או"ח סימן ל) להרה"ג אליעזר רז שליט"א וגם הוא העלה להקל לשיר פסוקים כל שאינו על דרך ליצנות.

(((כל פסוק דלא פסקיה משה)))

ו. ולענין שירת פסוקים משום האיסור כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. לך ראה בשו"ת הרי יהודה (חאו"ח סימנים יד-יט) ושם (סימן טו אות ד) דליכא איסור אף בשר חצי פסוק, אחר ששר דרך שבח, ולא כקורא בתורה. וע"ע בשו"ת ברכת יהודה (סימן מח).

(((דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה)))

ולענין איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, בשירת פסוקים שהרי שרים בעל פה, וכדאיתא בגיטין (ס ע"ב) ונפסק בשו"ע (או"ח סי' מט). מקום יש להקל מצד המנהג, כי עינינו הרואות שהעולם נוהג להקל בזה, וחזינן כי שרים שירי קודש של פסוקים, אפי' פסוקים שאינם שגורים בפי כל, וכאשר העידו הפוסקים בגודלם שכן הוא המנהג, שכן כתב בשו"ת שרידי אש (ח"א עמ' לה) בדיון גבי עשיית כינוסים בביהכ"נ, ושם (אות כא) כתב שנהגו להקל לשורר פסוקים, ונתן סמך למנהג. וכן הוא בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ב סי' קמו) שכן מנהג חסידים ואנשי מעשה. וכ"כ להעיד שכן המנהג כאן, ובמצרים, בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סי' טו אות ה), ובשו"ת דברי דוד טהרני (ח"ב חאו"ח סימן לז). וכן הוא באמת כאשר עינינו רואות, ואין פוצה פה ומצפצף. וגם חזינן כי כל אב הלומד עם בנו חומש, חלק מהפסוקים קורא בעל פה, וא"כ המנהג להקל לומר דברים שבכתב בע"פ על מנת לעקוב אחר בנו, ולראות האם קורא עימו או לאו וכדו', וכן הוא אצל כל רב ומלמד. וכן חזינן בכל רב הדורש דרשה ואומר פסוקים בעל פה. ואע"פ שבזה יש ליישב, דשאני התם דהתירו דברים שבכתב לאומרם בעל פה משום טורח ציבור, ועל כן הכהן הגדול אומר הפרשה בעל פה, וכדאיתא ביומא (דף ע ע"א), וה"ה דשרי לרב הדורש על פסוקי התנ"ך, שלא יצטרך בכל עת לקרוא מתוך התנ"ך, מתוך טורח ציבור, וכמש"כ המ"ב (סי' מט ס"ק ד) להקל לרב הדורש לומר פסוקים, ונמשך אחריו בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד ס"ס עט). וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' קצז) דגם איהו פשיטא ליה להקל בהא. אך מה נענה בכל בתי ישראל אשר אומרים חידושי תורה ופרפראות על שלחן שבת, ואז אומרים פסוקים בעל פה, וחזינן שהמנהג להקל, ומעולם לא ראינו מי שפקפק בכך. וכן הוא בעת קריאת שנים מקרא, כי בעת שהופכים דף קוראים מילה שנים בעל פה (וע' בשו"ת תורה לשמה סי' קצז בזה). וכן בעת שלומדים גמ', מנהג העולם להשלים את הפסוקים בעל פה.

ואף שהיה מקום ללמד זכות על המנהג לשיר שירים של פסוקים, אף בפסוקים שאינם שגורים בפי כל, על פי חידושו של החת"ס (חיו"ד ח"א סימן קצא ד"ה איברא), דכתב דכל שירי תהלות (כגון מזמורי תהלה שבתהילים) מותר לאומרם על פה, דמעיקרא הכי נתקנו, דלא נראה שהיו הלוים משוררים בביהמ"ק מתוך ספר, או שהיו עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר. [וע' ברמב"ם (הל' קורבן פסח פ"א הי"א) כי הלוים אומרים הלל בעת עשיית הפסח ולא כל עושי הפסח. וכ"כ תוס' פסחים (דף סד ע"א ד"ה קראו), וכדאיתא בתוספתא. ולא עושי הפסח אומרים. וכ"כ תוס' (סוכה דף נד ע"א סוד"ה שיר) ותוס' רא"ש (שם) ותוס' רבנו פרץ (שם). ברם תוס' למדו שם בדעת רש"י (דף נד ריש ע"ב ד"ה ערב הפסח) דס"ל שהישראלים גם היו קוראים. וכן הראני הרה"ג עזריה אריאל שליט"א עורך מסכת יומא בהוצאת מכון המקדש שכ"כ להדיא בשו"ת הר"י מיגאש (סי' מד) וז"ל, כמו שהיו עושים במקדש, שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותהין. עכ"ל. ואכמ"ל.] א"כ מעיקרא הכי אתקון וכו'. ובתשובת חות יאיר (סי' קעה) לא עמד בזה. ע"כ. והביאו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' סג אות ב). אך מלבד שאין זה מבאר את כל מנהג השירים בימינו, כי משוררים פסוקים בין השגורים ובין שאינם שגורים בפי כל, בין פרקי תהלה, ובין לאו. עוד בה והוא עיקר, כי יש להשיב על חידושו של החת"ס ע"פ כמה מטעמי הראשונים באיסור זה של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, וכגון דמה ששרו הלוים בעל פה היה משום שהם דברים השגורים בפי כל, או בפיהם, או משום עת לעשות לה', ועוד, ופשוט. ולכאורה זה פלא שכתב החת"ס חידוש כה גדול מכח קושיא זו, ואפשר ליישבה בקל. ומה גם שלא הוכיח באות חותך שכדבריו כן הוא שלא היו קוראים מתוך ספר, ולכאורה כדי לחדש חידוש גדול שכזה היה צורך בדבר. וגם כלל הוא בידינו שאין להוציא דין מכח קושיא. ראה בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"א חאו"ח סי' כט סוף אות ד), ובספר קובץ מאור ישראל, בדברינו שם בתשובת הקבלת פני רבו (אות ז).

(((מנהג)))

ז. ועל כן נראה לבאר דמנהג העולם להקל נשען על רוב הראשונים דביארו דכל שאינו אומר את הפסוק כדי להוציא אחרים יד"ח שרי, ואתי שפיר. דהנה עמדו הראשונים על האי דאיתא בגיטין (ס ע"ב) דרש רבי יהודה בר נחמני מתוגרמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. וכן איתא בתמורה (דף יד ע"ב), ובילקוט שמעוני (כי תשא סי' תד). והקשו הראשונים כיון דמבואר כאן דאסור לומר פסוקים בעל פה, א"כ כיצד אומרים אנו קריאת שמע, ופסוקי דזמרה, ועוד כיוצא באלו בעל פה. והתוס' תמורה (דף יד ע"ב ד"ה דברים, בתירוצם השני) כתבו לתרץ, דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתם. וכן תפסו לדינא בפיסקי תוס' שם כתירוץ זה, וכ"כ תוס' יומא (דף ע ע"א ד"ה ובעשור). וכן תירץ הרא"ש, וכדכתב כן משמו בנו רבינו יעקב בטור (סי' מט). וכ"כ התשב"ץ (סי' קפה), וכן דעת רבינו פרץ והביאוהו הכל בו (סי' יג ד"ה למנצח), ורבינו ירוחם (נתיב ב ח"ג דף כ ע"א), והכי ס"ל נמי לרבינו ירוחם. וכ"כ היראים (סי' רסח ד"ה ולפנים), ועוד עיין בשו"ת קול אליהו ישראל (ח"א חאו"ח ס"ב) דהביא דהכי ס"ל לסמ"ג (הלכות מגילה). ע"כ. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רמה ריש ד"ה והיינו), ועוד הוסיף שכן דעת האגודה (בב"ק ר"פ החובל סי' יד), ושכן דעת הטור הנ"ל (סי' מט) וכמבואר עוד (בסי' ס). ע"כ. וע"ע בחכמת שלמה שעל דף השו"ע (סי' מט), ובספר כסא אליהו (סי' מט), וע"ע בשו"ת קול אריה (חאו"ח סימן יב) בדרך פלפול לבאר שיטה זו. וע"ע בספר שפתי שושנים להרה"ג רבי אליהו בחבוט שליט"א, שהאריך למעניתו ספר שלם בהאי מילתא, בדין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ושם (פ"ב ס"ק ד) הוסיף על הנ"ל, כי דברי הרא"ש הם לו הודפסו בתוס' הרא"ש יומא (דף ע ע"א), ושכן כתב כתירוץ זה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב סי' תלז) בשם רבו, וליה לא ס"ל. עכ"ד. ואומנם נאמרו בראשונים ביאורים אחרים לדין זה, כיצד אומרים ק"ש ולא חיישינן לאיסור דברים שבכתב וכו', אך כלפי המנהג, שפיר ליישבו על פי שיטת הראשונים הנזכרת, וכמו שגם הרבה אחרונים פסקו הכי לדינא וכגון הפר"ח (סי' מט), והגר"א (בביאורו שם), ועוד רבים. וכ"כ בשו"ת צי"א (חי"ג סי"א) דהמנהג להקל נשען על הני ראשונים, וכ"כ שם הרב השואל.

(((מנהג מאוחר למרן)))

ואע"פ דמתוך דלא לישתמיט שום חד מכל הפוסקים שדיברו בדין דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ [ואין כאן המקום לקבצם], למעט את הפוסקים דלעיל, שום חד לא כתב דהמנהג להקל, וזה מורה שלא היה כן המנהג. ובפרט שכל אחד אסר (מלבד האופן שבו התיר), ומבואר דהמנהג היה לאסור. מ"מ גם מנהג שנשתנה אחר זמנו של מרן אפי' נגד מרן, שפיר הוי מנהג, וכמש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ב חאו"ח סימן ה אות יא, וע"ע סי' כט אות ז), ועוד בח"ד (חיו"ד סימן כה אות ד), וע"ע לו (שם חאו"ח סימן ט אות ז) דתפס מנהג חדש שנשתנה אחר זמנו של מרן לברך ברכת מעין שבע בבית חתנים בירושלים, ולא חש אפי' לסב"ל. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ב סי' עה) דבזמן מרן נהגו לומר הושענות בשבת, והיום נשתנה המנהג, ושכן עיקר, ושכ"כ החיד"א, כי מצאנו מנהגים רבים שנהגו בהם בזמן מרן ונשתנו בדורות שלאחריו, כמו לענין תקיעות במוסף של ר"ה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון (במבוא לח"ב ענף ג) באורך, וכ"כ בספר ברכי נפשי (ח"ב עמ' מה) ובספרו ברכת יעקב (סימן ז אות ז) ובעוד דוכתי, וע"ע בהקדמה לסידור תהלות יצחק ובשו"ת עטרת שלמה (בקונ' עטרת זקנים שבראש הספר סימנים יט-כא) באורך. ושורשו הוא תוקף המנהג וכוחו, וכדחזינן דשפיר הוי מנהג אף כדעה יחידאה, ואף שלפי כללי ההלכה היה צריך לפסוק כרבים, מ"מ הלכה כמנהג, שכן הוא כח המנהג, וה"ה והוא הטעם הכא.

ואולם בשו"ת ברכת יהודה להרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א (חיו"ד סימן ו) עמד באורך בהא, וס"ל דמנהג מאוחר למרן אינו מנהג ע"ש. ברם ראיותיו מן הפוסקים שנתנו טעמי היתר למנהגים במקומם ובענינם, היות והמנהג הוא קדמון למרן. ומינה יליף דהרי זה מורה דדייקו לכתוב שהוא קדמון למרן, הא לאו הכי אינו מנהג. לענ"ד אין מזה הכרח גמור, אחר שלא רצו להכניס ראשם במח', או בטעם שהיתרו דחוק יותר, ואמרו מילתא ברורה ונהירא יותר, שאם הוא קדמון למרן הוי מנהג, וקי"ל כמנהג אף נגד מרן, וכך היא דרכם של הפוסקים שכן ראוי להיות ולבחור טעם מבורר יותר להקל. וכמו שהרב חיד"א כתב בכמה דוכתין לתת סמך למנהג מפני שהוא קדמון למרן, בזמן דאיהו גופיה ס"ל דמנהג מאוחר הוי מנהג, והיינו שכתב את הטעם המבורר יותר, שכן ראוי לכתוב. וק"ו שמהפוסקים שכתבו טעם וסמך למנהג מפני שהוא ע"פ האר"י, או על פי חד מן קמאי שאילו מרן היה רואהו גם הוא היה מודה, שאין מכאן ראיה דסבירא להו דמנהג מאוחר למרן אינו מנהג, רק כתבו טעם מובחר וחזק יותר למנהג. ובלאו הכי הרי גם מנהג נגד מרן חייב שיהיה לו סמך בהלכה, ואי לאו הכי אין הוא מנהג, אלא מנהג ההמון שיש לבטלו, וכמש"כ הפוסקים ואכ"מ, ופשוט, וא"כ חייבים הם לתת טעם למנהג, וכשיש כמה טעמים בוחרים את המובחר שביניהם. ומש"כ שם הרב ברכת יהודה (הערה ב) לחלק בין מקומות שהדברים אינם מעכבים כ"כ להלכה, שבהם שפיר הוי מנהג אף אי הוא מאוחר למרן, אך בדברים המעכבים בהלכה לעולם אינו מנהג אחר שהוא מאוחר למרן, ועע"ש. לענ"ד הוא חילוק קשה, דאי מנהג חדש אחר זמן מרן הוא מנהג בטעות, שכן מי הוא זה שיבוא להורות נגד מרן, א"כ מאי נ"מ אי דבר המעכב כ"כ בהלכה הוא או לאו, הרי מנהג טעות הוא, ויש לבטלו ולא לקיימו ולסומכו. וה"ה במה שחילק שם בין מנהג להקל דלא הוי מנהג, לבין מנהג להחמיר דהוי מנהג. דלטעמיה הוי ליה לאסור אף במנהג להחמיר, דמי הוא זה שיערב ליבו לקבוע מנהג נגד מרן אף לחומרא, ולהורות ולהנהיג כן לרבים, והרי על כגון דא היה צריך לומר שהוא מנהג בטעות, שאינו מנהג. ולדרכנו אתי שפיר, דאף שלפי כללי ההלכה לא היה להורות כן, אחר שהתפשט ונעשה מנהג, כל שיש לו סמך שפיר הוי מנהג, וזהו כחו של מנהג. זה הנלע"ד, ועוד חזון למועד נקי נדר.

ט. שוב בדברי על כך עם ידי"נ הרה"ג רבי שאלתיאל עמר שליט"א, הודיעני כי גם הגר"י יוסף שליט"א מחבר סדרת הספרים ילקו"י ועוד, אמר לו שהמנהג לענין דברים שבכתב להקל כהגר"א. וע' בספר שפתי שושנים (פ"ח סעיף יג עמ' רנ) דכתב כי מנהג העולם להקל, ונתן שם כמה וכמה סימוכים למנהג, ע"ש, אך סיים שהוא סמך בעלמא, ושאין בזה ממש לסמוך עליו. ומ"מ חפצנו להוכיח גם ממנו שכן המנהג. ועוד עיין לו (פרק ב הע' ז עמ' מב) שכן שמע מהגר"ח קנייבסקי שליט"א שאפשר להקל כשיטת התוס' והרא"ש כל שאינו מוציא יד"ח, וכתב הרב שפתי שושנים כי כנראה טעמו משום שנהגו להקל. ועוד הביא שכן אמר הגר"י זילברשטיין שליט"א שבביה"ס בית יעקב מקלים בזה, מפני שסומכים על שיטת תוס' והרא"ש. ועוד כתב השפתי שושנים (פרק ח ס"ק ה) שכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שמותר בביה"ס בית יעקב לעשות כן, והובאו דבריו בספר תפילה כהלכתה (פ"ד סעיף כו) דשרי כיון שאין בכוונתו להוציא יד"ח. ע"כ. ומה שהעיר הרב שפתי שושנים (בפרק ב סוף ס"ק ז) מאמירת ויכולו דחזינן כי המנהג להקל אף להוציא יד"ח. לא קשיא מידי, כי ויכולו שגור בפי כל, ובזה כבר התיר מרן בשו"ע (סי' מט). ועוד העיר דמנהג נגד מרן לא הוי מנהג, אא"כ הוא קדמון למרן. אך זה אינו, וכנ"ל. ומ"מ לא מלאני ליבי להשען על מנהג זה שלא נמצא בספרים בדורות קודמים, כי ממש עתה נתפשט, אא"כ יסכימו עימי בעלי תריסים.}

(((לימוד נגינה)))

כג. אסור ללמוד נגינה, וכדין מנגינות שאסור לשומעם בכלי נגן ממש. ולאחינו האשכנזים, וכן לילדים, ראה בפנים.

(((לימוד ניגון בכלי נגינה)))

כג. א. לאור האמור לעיל בסעיף הקודם הרי שללמוד לנגן על כלי נגן לספרדים אסור, היות ופסק מרן כרמב"ם דכלי נגן אף שלא על יין אסור, ושאף ניגונים של שירות ותישבחות אסורים, אא"כ לומד לצורך פרנסה שבזה שרי וכדלעיל (סימן זה סעיף ד). ולאשכנזים יש מקום להקל [אך איני מכריע לדידהו אא"כ יסכימו עמי גדולי הדור] כיון דהרמ"א פסק כתוס' דדוקא על יין אסור. ואף שהלומד נגינה נחשב "רגיל" בהם, ובזה אף לתוס' אסור. מ"מ בימינו י"ל דאינו נחשב מתענג ביותר וכדלעיל (סימן זה סעיף כב אות ב). וכ"כ בשו"ת צי"א (חט"ו סימן לג אות א) מדברי הרמ"א להתיר ללמוד לנגן אחר שאינו על היין. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' שלג) ע"פ הרמ"א [ברם לענ"ד משום הרמ"א יש לאסור דהוי רגיל, אא"כ נגיע לחידוש הנ"ל]. ואולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס"ס סט) כתב, שחלילה להחזיק בבית הכלי שיר שקוראים כהיום אורגאן שכולל כמה כלי שיר, ורבותינו הקפידו מאד על זה. ע"כ.

(((לימוד נגינה לילדים)))

ב. ומעתה ה"ה שאסור אף לקטן וככל איסורי דרבנן שמצווה האב להפריש את בנו מדין חינוך וכדפסק מרן (סי' שמג). ולכאורה יש לדון משום מח' הפוסקים אי איכא אבילות לקטן דלמאן דליכא, ממילא אין דיני חורבן וצער חלים בקטן, ונימא דשרי לקטן ללמוד בכלי נגן נגינה. וע' במח' זו אי יש אבילות לקטן או לאו בטוש"ע (יו"ד סימן שמ סעיף כז) ובב"י (ס"ס שפד) ובשו"ע (שם סעיף ה) ובשו"ע (סי' שפט ס"ב) ובטוש"ע (סי' שצו ס"ג) ובשו"ת יבי"א (ח"ז יו"ד סימן כט) באורך וברוחב. והרי שלפוסקים דשפיר איכא אבילות בקטן, וככל המצוות שקטן חייב בהם מדין חינוך, ה"ה י"ל הכא שאסור אף לקטנים. אך לסוברים דליכא אבילות בקטן, מטעם דלא תיקנו חינוך בדבר שספק אם יוזקק לו כשיגדל, וכמש"כ השערי דעה (סי' שפא ס"ק ב) ממילא לכאורה ה"ה הכא שקטן לא שייך בצער החורבן. ובפרט שנמצאו סיעת ראשונים הסוברים שאין חיוב גם קריעה בקטן רק משום עוגמת נפש דגדולים, ולדבריהם ליכא כלל אבילות בקטן. ברם לטעמו של הדגול מרבבה שקטן פטור מאבילות כיון שמבטלו מת"ת, משא"כ קריעה שאין ביטול תורה חייב, לפי"ז ה"ה בנידו"ד דאינו גורם ביטול תורה חוזר חיובו מדרבנן. ואמנם דעת היבי"א (שם אות ב שם) דלמרן גם בקריעה פטור קטן רק משום עוגמת נפש, ושלכן השמיט בשו"ע את הרי"ץ גיאת, אך גם הוא סיים שם בצ"ע, דא"כ יסתרו דברי הטוש"ע שפסקו כרי"ץ גיאת שקריעה חייב גם במדין חינוך, ובאבילות פטרו קטן, ועל כרחך לחלק בין קריעה לאבילות. וא"כ באנו לחילוק הנ"ל משום ביטול תורה, ולפי"ז חייבים כאן.

ברם באמת נראה דלא דמי כעוכלא לדנא, אחר דלא לישתמיט שום חד מן הפוסקים לפטור קטנים בכל דיני עוגמת נפש דחורבן, הרי שפשוט דלכו"ע יש בו חינוך, וככל מצוות דרבנן. ומה שקטנים פטורים מתענית תשעה באב, וכן שאר תעניות חוץ מיו"כ. שאני התם שח"זל בתענית שהיא עינוי לא חייבו לחנך קטנים, וכמש"כ הפוסקים הביאם בספר תורת המועדים (הל' ד' תעניות ריש פרק ב). וכ"ז כמפורש בשו"ע (או"ח סי' תקנא סעיף יד) דאסור לגדולים לספר קטנים ולכבס להם. ונתן טעם המ"א (ס"ק לח) בשם תרומת הדשן (סי' קנב) או משום אבילות, או משום עוגמת נפש. והקשה מיו"ד הנ"ל דאין אבילות לקטן, ומשני שאני אבילות דרבים. ע"כ. והרי שבעניני חורבן דאבילות דרבים, לכו"ע יש בו חינוך. ומינה לנידו"ד דקטנים חייבים באיסורי השו"ע (סי' תקס) משום חורבן הבית. וע"ע בשו"ע (ס' תקנד ס"א) דתינוקות של בית רבן בטלים בת"ב ולא לומדים תורה, וע"ש בביה"ל, ויוצא מבואר מדבריו דלכו"ע שייך חינוך בהם, רק דפליגי אם שייך טעם ותקנת ח"זל בהם, דלכו"ע אי היו שמחים בלימוד היו נאסרים מדין חינוך, ודו"ק.

איברא יש מקום לדון ולהקל בקטנים מכח ס"ס, שמא כתוס' ודעימיה דשרי לנגן שלא על היין. ואת"ל דאסור, שמא הלכה כהרשב"א (שבת קכא ע"א) דשרי לאוזפיה לקטן איסור דרבנן. וכן דעת הר"ן (בהלכות ריש יומא) ובפסקי הרי"ד (יבמות קיד ע"ב סוד"ה ת"ש). ברם לכאורה זה אינו, אחר שהרשב"א גופיה בתשובה (ח"א סי' צב) ביאר את הדין שתינוק אשר פירש מחלב אמו ג' ימים, והוא בן כ"ד חודש, שאסור להחזירו לינק, והלא הוי איסור דרבנן. וביאר שהוא מפני שלא יעלה על לב שנתיר איסור דרבנן בכדי, ושלא לצורכו של התינוק. ע"כ. ובחידושיו לר"ה (דף לג ע"א ד"ה ה"ג) הסתפק האם מותר לומר לתינוק לתקוע בשופר ללמוד. ע"כ. והרי שצריך צורך ממש ולא סגי בצורך כל שהוא. והלא לימוד נגינה לעולם הצורך שלו פחות מאשר צורך תינוק ללמוד לתקוע בשופר (דדמי לניגון, והוא עדיף מינה, דהוי לצורך מצוה.) והעיקר שלימוד נגינה לא עדיף מחלב אם לתינוק. ברם ע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן מו אות יט) מש"כ בזה הפוסקים, וצריך עיון לענין הלכה.

(((ביטול תורה)))

כד. נחלקו הראשונים בגדר ביטול תורה, האם מי שמדבר סתם שיחה לשם הנאה ללא תכלית אחרת אסור משום ביטול תורה, או לא, והעיקר להקל.

{(((ביטול תורה)))

(((שיחה בטלה)))

כד. א. דין שיחת חולין שנוי במח' הראשונים, ורוב הראשונים סוברים כי אין איסור בשיחת חולין והוא מותר, שכן דעת הרמב"ם בפירוש המשניות אבות (פ"א מי"ז ד"ה החלק הג') וכ"כ המאירי במאמר התשובה (עמ' 98) דשיחה בטלה ויושבי קרנות הם מהחלק השלישי של הדיבור שאין בהם תקות תועלת ולא עבירה, אך הם פתח לעבירות. ע"ש. והרי שאין בו עבירה. וכן שיטת רש"י וכמבואר לו בכמה דוכתי בש"ס, דהנה ביומא (יט ע"ב) אמר רב השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם. פירש"י, בם בד"ת. ולא בדברים אחרים, שיחת ילדים וקלות ראש. עכ"ל. והרי שדוקא קלות ראש וכה"ג דברי שטות אסורים, אך שיחה ללא צורך אינה בכלל איסור זה, ועל כן טרח רש"י ושינה את פשטות הגמ'. וכן הוא לו בסוכה (כח ע"ב) אמרו עליו על ריב"ז שלא שח שיחת חולין מימיו. ופירש רש"י, שיחת חולין, דברי הבאי ושחוק. עכ"ל. ועוד לו בשבת (קנ סוע"א) חשבונות של מלך ושל מה בכך מותרים. ופירש"י, הרי אין צורך בהן, לא לו ולא לאחר. וכן דעת ההגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (סימן טו) שכתב הסמ"ק על ל' הגמ' הנ"ל יומא וז"ל, השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם ולא בדברים אחרים, וגם בלאו דפן יסור מלבבך כל ימי חייך. עכ"ל. [וממנו אין ראיה, כיון שהעתיק את ל' הגמ', ומה שנפרש בגמ' נפרש בו, וכדעביד ההגהות רבינו פרץ הכא וכבסמוך. וממילא מש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סי' יח) דשיטת ריב"ב ברכות (ט ע"ב מדפי הרי"ף) להחמיר, אינה ראיה.] ופירש רבינו פרץ את דבריו של הסמ"ק וז"ל, שיחת חולין, פי' דברי גנאי וקלות ראש. ע"כ. ואת דברי הגמ' ברכות (ה ע"א) אם ראה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו וכו', לא מצא יתלה בביטול תורה. ע"כ. אלמא דהוא חיוב תמידי. נראה שיבארו על פי המשך הגמ' (שם) שנא' אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ע"כ. דהיינו יסורים כדי שילמד וירויח מצוות, ואין הכונה כאן ליסורים על עון ביטול תורה. וכ"כ שם רש"י, שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי ת"ת. ע"כ. וכן מבואר ברבינו אברהם מן ההר (סוכה כח ע"ב) שפירש גבי ריב"ז שלא שח שיחת חולין מימיו וז"ל, שיחת חולין, דברי הבאי ושחוק. [ואולם צריך ביאור בדבריו ביומא (יט ע"ב) גבי השח שיחת חולין עובר בעשה שנ' ודברת בם ולא בדברים אחרים וז"ל, כלומר בד"ת ניתנה לך רשות לדבר, אבל לא תהיה לך רשות לדבר בדברים בטלים, כלומר בדיבור שאין בו צורך. כל שכן דבר הנמאס. ובד"ה שיחת חולין כתב, ללא צורך עובר בעשה ובלאו, אזהרות דרבנן נינהו, כדי שלא יהא אדם רגיל בשיחה בטלה. והני קראי אסמכתא נינהו. עכ"ל. והרי כאן מבואר דס"ל שיש איסור בדבר. ודבריו לכאורה סתראי נינהו. ושמא י"ל דמש"כ אזהרות דרבנן, ושלא ניתנה לך רשות לדבר, כוונתו כדפירש הרשב"ץ במגן אבות (פ"א מי"ז) את האי מימרא דהשח שיחת חולין עובר בעשה, שהכוונה לשיחה בטלה שאין בה צורך, ואף שאין בזה עבירה, ראוי להרחיקה, מאחר שהוא נוטה אל חלק הדיבור האסור. ע"ש.]

(((גם למתירים שיחה בטלה מ"מ בשבת אסור להרבות)))

ב. וכן מבואר להקל מכמה ראשונים שביארו את הגמ' שבת (קיג סוע"א) ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול. שהאיסור הוא להרבות שיחה בטלה, [ולא ביארו שהאיסור הוא להרבות שיחה שיש בה צורך.] והרי להדיא דס"ל דבשבת נאסר להרבות בשיחה בטלה, הא בחול שרי. שכ"כ הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד ה"ד) וז"ל, ואסור להרבות בשיחה בטלה. ע"כ. וכ"כ הסמ"ג (ל"ת סה דף כב ע"ג) כל' הרמב"ם. וכ"כ הכל בו (הל' שבת סי' לא) וז"ל, אבל אסור להרבות שיחה בטלה בשבת, שלא יהיה דיבור של שבת כדיבור של חול. עכ"ל. וכ"כ הר"ן (שבת בהלכות דף מב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ודבר) וז"ל, ואפילו בדיבור בעלמא אסור להרבות כדרך שהוא מרבה בחול. עכ"ל. והרי שריבוי דיבור בעלמא שרי בחול. וכן כתב הטור (ר"ס שז) ואיתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) דאפילו בשיחת דברים בטלים צריך שלא להרבות. עכ"ל. והרי שכן מבואר בירושלמי. ועוד הביא הב"י במקום שכ"כ תוס' (קיג ע"ב ד"ה שלא) דרש"י ביאר שם את הגמ' שלא יהא דבורך בשבת כדבורך של חול כגון מקח וממכר. ואילו ר"ח חלק וביאר על פי מדרש ויקרא רבא (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא. אמר לה אימא, שבתא הוא, שתקה. וכתבו תוס', משמע שאין לדבר כ"כ בשבת כמו בחול. ובירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) אמרינן בטורח התירו בשאלת שלום בשבת. ע"כ. והרי שהטור יליף מהירושלמי הנ"ל שהכוונה לדברים בטלים וכנ"ל. וכן הב"י מדהשוה את הטור עם התוס'. וכ"כ להדיא האגודה (שבת פט"ו) בדברי תוס' וז"ל, כדיבורך של חול, מכאן משמע לפירוש התוס' שאין להרבות דברי הבאי בשבת. וכן משמע בירושלמי מאימיה דרבי טרפון. עכ"ל. ואילולי דבריהם לכאורה לא היה הכרח מתוס', והיה אפשר לבאר שהכוונה דיבור דברי צורך בארוכה אין לדבר. וכמש"כ הרשב"ץ במגן אבות (פ"א מי"ז) וז"ל, ואם היא שיחה מצרכי מזונותיו, היא נוטה לדבר שיש בו חובה [לדבר], ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה, ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד. עכ"ל. והרי שגם במחוייב לדבר ראוי למעט. וכ"כ רבינו יונה באבות (פ"א מ"ז) ע"ש. וכן באמת פירש הכי המור וקציעה (סי' שז ס"ק א). וכ"כ בספר חסידים (סי' לד) וז"ל, ואפי' בצרכי גופו לא ירבה דברים, כי אם מעט מה שצריך לו בהכרח גופו. וע' ברא"ש (שבת פט"ו ס"ב) שלשונו עוד היתה מחזקת פירוש זה בתוס', דכתב שלא יוסיף לדבר דברים יתרים. ע"כ. אך אחר שמפורש בטור ובאגודה וכן מהב"י שהשוה את כל הני, א"כ ברור שזו כוונת ר"ת. והרי שגם ר"ת סובר דביום חול שרי להרבות בדברים בטלים. וכ"כ עוד ראשונים כדברי תוס' הנ"ל, שכ"כ ההגהות מיימוניות (פכ"ד מהל' שבת) והראבי"ה (שבת סי' קצז) הארחות חיים (הל' שבת סי' קפח) וכן כתב מרן בשו"ע (ר"ס שז) וז"ל, ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. עכ"ל. והרי שכן דעת מרן. וע"ע לעיל (סימן זה סעיף ב אות ט). וכן הוכיח מהני ראשונים בספר ארח מישרים (פרק יא הע' ב) ששיחה ללא צורך מותרת בחול אף להרבות בה ע"ש. וכדפירשו תוס', רא"ש, ר"ן, הגהות מיימוניות, הרמב"ם והטור הנ"ל. וזאת יוצא שגם למתירים להרבות בשיחה בטלה, מ"מ בשבת אסור להרבות, אא"כ הוא עונג לו, וכדכתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סא) ופסקו הרמ"א (ר"ס שז). ועתה ראיתי בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' עה בהערה) שהביא שכן דעת תוס' רבי יהודה החסיד (ברכות לה ע"ב) דאינו חיוב תמידי, ואולם בר"ן (דרים ח ע"א) מבואר להיפך. והוכיח הרב יחו"ד מן הירושלמי (פ"ק דפאה ה"א) דשרי, וגם ר' ישמעאל שענהו ומדכתיב הגית בו וכו' צא ובדוק שעה וכו', ס"ל שאין איסור, כי הירושלמי מביא להנ"ל, ומותיב, והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, מעתה יהא אסור ללמד בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. אלא אר"י, מפני המסורות. ע"כ. ופירש הר"א פולדא, שיבוא למלשינות. ע"כ. והרי לפנינו דהירושלמי סובר שהמקרא ולא ימוש וגו' הוא לסמך בעלמא. וע"ע בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן טו אות ד ד"ה וע"ע).

(((דעות המחמירים)))

ג. כן מבואר באוהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ו) וז"ל, שיחת חולין עובר בעשה, שנא' ודברת בם ולא בדברים בטלים. עכ"ל. והרי שביאר את איסור שיחת חולין שהיא דיבור בדברים בטלים, ומבואר דס"ל דאסורה שיחה ללא צורך. וכ"כ רבינו יונה (ברכות דף ט מדפי הרי"ף) ועוד לו בשע"ת (שער ג סי' קעו) ובאגרת התשובה (סימן ח) דבכל עת חייב ללמוד, ובמרדכי (ברכות סי' כז). וכן מצאתי להרא"ש במכתבו הנמצא בספר מנחת קנאות (מכתב ק, ונדפס בשו"ת הרשב"א ח"י בהוצאת מכון מסורת ישראל) והוא ספר שלם אודות הפולמוס והמחלוקת שהיתה בזמנם אודות לימוד הפילוסופיא, והרא"ש שם מחזק את ידי הרהמ"ח רבי אבא מרי בר יוסף שהחרם שהטילו הרשב"א ודעימיה שלא ללומדה למטה מגיל כ"ה שנים תקף, ושהמחרימים כנגדם באדרבה אין לחרם תוקף. וכתב בסיבת תוקפו של החרם וז"ל, ועוד כי החרימו על דת משה דכתיב (יהושע א,ח) והגית בו יומם ולילה, ולאותה חכמה צריך שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט ע"ב). ויודע לכבודך כי על אפי ועל חמתי היתה לי חתימתי על הכתבים, כי איך אחתום שלא יהגו בה עד שיהיה בן כ"ה שנה, נמצא שאני נותן רשות לאחר כ"ה שנה, ובעיני הוא אסור כל ימיו בדור הזה, אלא שלא אמנע אחרים חתמתי. עכ"ל. והרי דס"ל דאסור משום ביטול תורה, כי והגית בו היינו בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה. וכן מבואר הכי בספר החינוך (סי' תפא בריש עניין שרשי המצוה) וכ"כ בספר חסידים (סי' לד) דודברת בם הוא לאו הבא מכלל עשה, ומבואר לו דלומד על שיחה בעלמא ע"ש. וציין המהדיר (אות ג) לרמב"ן (ריש פרשת קדושים יט,ב) דס"ל דשיחה בטלה אסורה משום קדושים תהיו ע"ש. ויבואו דברי הרמב"ן יותר יפה עם דברינו שבסמוך, דס"ל לאסור אריכות ולא מילה שנים ודו"ק. ולעצם איסור דקדושים תהיו, החולקים יבארו בדרך אחרת, ע"ש ברש"י במקום. וכן ס"ל לאסור בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פי"א דף רנח) וכ"כ הגר"א באגרתו וז"ל, וכל כף הקלע, הכל בהבל פיו של דברים בטלים. ועל כל דבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים, אבל בדברים אסורים וכו'. שלא ידברו דברים בטלים חס ושלום, וכל שכן וחס ושלום בלשון הרע וכיוצ"ב. עכ"ל. וכ"כ לאסור בשו"ת משנה הלכות (חי"ג רס"ט) ע"פ רבינו יונה. ועוד לו (בסי' קע) ושהחזו"א (ח"ב סי' קעג אות כד) כתב, כל רגע שמבטל מלימוד תורה בלי סיבה מוכרחת, גדול עונו מנשא. ועע"ש.

(((גם למחמירים האיסור רק בריבוי דברים בטלים)))

ד. ועוד לכאורה נראה להוכיח מראשונים רבים דס"ל שאין איסור שיחה בטלה, וכדשנינו בשבת (קנ סוע"א) חשבונות של מה בכך מותר לחשבן בשבת וכו'. כיצד, אומר לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי, וכדפירש"י התם (ד"ה של מלך והובא גם לעיל) וז"ל, הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר. וכן פר"ח וז"ל, אומר לו מה בכך, כלומר מה הנאה יש לך, ומה צורך לך בזה כאן, כגון אלו, מותר לדבר בשבת. עכ"ל. וכיוצ"ב ביאר הר"ן (בהלכות דף סד ע"א מדפי הרי"ף) וכ"כ בספר צרור החיים (בדרך השלישי סימן יח) וחשבונות שעברו ואינן צריכין, ליכא איסורא. ובפסקי ריא"ז (שם) לפי שכולן חשבונות שאין צריכין הן. ובנימוק"י (שם) של מה בכך, של עצה שאינה שלו ואין צורך בה. עכ"ל. והרי שכל הני פירשו להדיא דעסקינן בשיחה בטלה שאין צורך בה, ומותרת אף בשבת. אך באמת תקשי מגוף הגמ' על הסוברים ששיחה בטלה אסורה, כיצד יבארוה, שהרי אמרה שם הגמ' (דף קנ רע"ב) חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות שצריכין בשבת. כיצד, אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו וכו'. ע"ש. וכן פסקו גמ' זו להלכה כל הראשונים, ולא ראיתי בשום חד דמן קמאי שביארה על דרך אחרת. שכן בנוסף לראשונים הנ"ל פסקוה גם האהל מועד (שער השבת דרך יא) וברוקח (סי' קלג) ערוך (ערך חשב ב) ארחות חיים (הל' שבת סי' קפז) הר"י מלוניל (שם) פסקי ריא"ז (שם) ריבב"ן (שם) ובספר המאורות (שם).

ועל כן לכאורה נראה דאף המחמירים לאסור שיחה בטלה, היינו באריכות לשיחה בטלה. אך יקשה מהאי סבתא שהביאו תוס' ודעימיה, ושם הלא דיברה הרבה, והרי שרק בשבת אסור ולא בחול. וי"ל כי פרט זה יבארו דשאני אשה דמשום ביטול תורה ליכא, או שיבארו דדיברה באריכות בדברים הנצרכים, וכמו שכתבנו לעיל (סעיף זה אות ב). ולמעשה כן מפורש ברבינו יונה שע"ת (שער ג סי' קעז) וז"ל, הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה. עכ"ל. והרי דכל האיסור בקובע עצמו. וכ"כ גם בפירושו לאבות (פ"ג מ"ב) שקובע עצמו לביטול תורה. וכ"כ עוד פוסקים וכפי שהבאנו להם לעיל (סימן זה סעיף ב אות א).

(((גמרא)))

ה. ולמעשה לכאורה דין זה שנוי במחלוקת התנאים במסכת מנחות (דף צט ע"ב) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמאעל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית. קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה וכו'. עכ"ל הגמ'. וכדפירשו תוס' (לעיל דף ס"ד ע"ב ד"ה ארור) דלמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש, משמע דשרי ללמוד חכמה יונית. והרי דלפירוש תוס' המח' הנ"ל היא האם חיוב ת"ת הוא חיוב בכל עת. ועוד מבואר בתוס', כי למ"ד דנפיק ידי חיוב לא ימוש בק"ש שחרית וערבית, אינו חיוב תמידי, והרי נפסק הכי בשו"ע יו"ד (יו"ד סימן רמו ס"א) והרי שכן עיקר להלכה לדעת תוס' הנ"ל, בנוסף לכל הראשונים דלעיל, שחיוב ת"ת אינו חיוב תמידי. ברם שאר הראשונים יבארו אחרת את הסוגיא, או שיפסקו כר' ישמעאל.

(((אחרונים)))

ו. אתה הראת לדעת כי רוב רובם של הראשונים סוברים דאין איסור להרבות בשיחה בטלה שאין בה צורך. וע"ע לקמן (סימן זה סעיף כה). וכן מבואר להקל בשו"ת חת"ס (ח"ח סימן לב) דאין איסור ביטול תורה במשחקי הקלפים, רק גדר וסייג. וע"ע בזה בספר יפה ללב (ח"ג חיו"ד סי' רמו אות מא) באורך, והובא שם סיפור נפלא על רבינו זלמן והנני להעתיקו כאן בהערה (*). וע"ע בספר הליקוטים (שבסו"ס רמב"ם פרנקל הלכות דעות פ"ב ה"ד). וכן נקט בדרך זו בספר ארח מישרים (פרק יא ריש הערה ב) כדברנו, ודרך בראיותינו ע"ש. [ברם מה שאסר קביעות להתבטלות ע"ש, מתוך שהוקשה לו מדברי רש"י (יומא יט ע"ב) דפירש שודברת בם ולא בדברים בטלים, היינו שיחת ילדים וקלות ראש, והרי ששיחה בטלה אסורה, וסותר רש"י את דבריו דשרי שיחה בטלה. וכתב הרב אורח מישרים לחלק בין קביעות לבטלה דאסורה, לשיחה בטלה בלא קביעות, ולכך כיוון רש"י, שהרי חיוב ודברת בם הוא קביעות ללימוד תורה וכדאמר רבי אחא התם ודברת בם עשה אותן קבע, ומינה דילפי בם ולא בדברים בטלים, והיינו על דרך שמצווה אותו פסוק על ד"ת, מזהיר על שיחת חולין, דהיינו על קבע. עכת"ד. ולכאורה קושיא מעיקרא ליתא, כי מה שפירש"י שיחה בטלה, שיחת ילדים וקלות ראש. דהיינו שטויות של קלות ראש נאסרו, ולא שיחה בטלה שהיא מותרת, וכמו שכתב רש"י באבות, שיחת ילדים, היינו ליצנות, ובספר גדולות אלישע (סי' שז ס"ק א) הוכיח מאלו דברי רש"י דס"ל להקל. וע' בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ז). וכשם דאיהו גופיה הרב אורח מישרים הביא למ"א (סי' קנו) דביאר שיחת חולין של גנאי וקלות ראש. ע"כ. והרי דנקט המ"א כלשון רש"י בשינוי מעט, והיינו שמבין כדברינו, שמש"כ רש"י שיחת ילדים, היינו שיחת גנאי. וגם הרב אורח מישרים סיים הכי שם. ועוד ראה בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (סי' טו) דכתב שיחת חולין, פי' דברי גנאי וקלות ראש. עכ"ל. וניכר שנמשך אחר רש"י, ושינה את לשונו לצורך ביאור ששיחת ילדים היינו דברי גנאי.] וכן יוצא מבואר להקל בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן נט) דע"פ אלו דברי הרמב"ם מפרש את השו"ע בהלכות ביהכ"נ וכדלקמן (סימן זה סעיף כה אות ב). וכן פסק ידידי ורעי הרה"ג רבי יקותיאל אוהב ציון שליט"א בספרו הנדפ"מ זה שמו יקובנו זכר עשה (פ"ד הע' סד) והוא ספר שלם הסובב הולך סביב דברים המשכחים. ע"ש. וכן נקיט בספר גם אני אודך (ח"ב סימן יג) לרה"ג גמליאל רבינוביץ שליט"א ששיחה בעלמא אינה ביטול תורה, עיין שם באורך מפי סופרים. ועוד עיין בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יח אות ד) עוד ראשונים בזה.

(*) והנה היפה ללב העתיק מספר תולדות אדם משבחי רבנו זלמן מוואלזין "זל (דמ"ד ע"א) שכ' כי סיפר לי אחיו ר' חיים בהיות הצדיק רך בשנים, נפל ספק בלבו על מה שאמרו ביומא (די"ט ע"ב) ת"ר ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה, שנא' ודברת בם, בם ולא בדברים אחרים. והסתפק האם הוא איסור בעצם, או משום ביטול תורה. ונ"מ למקומות שאסור לדבר ד"ת, כבבית המרחץ, האם שרי. ומהמשך הגמ' בסמוך רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנ' (קהלת א) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר (ופירש"י אין לו רשות). ע"כ. מזה משמע שאיסור לאו הוא בכל מקום. והוסיף הרב תולדות אדם וז"ל, והנה החכמים החשובים אשר בקהל ווילנא האידנא העידו והגידו שהדבר יצא לפניו בהיתר, והיה דבר נפלא לראות כאשר בא אל בית המרחץ במקום שאסור להרהר בד"ת, היה שואל על קורות העתים וחילוף הזמנים שנתהוו בעולם מענייני מלכים ומלחמותיהם, ומענייני הסחורות עלייתן וירידתן, ועוד רבות כמו אלה. והיה נושא ונותן בעניינים האלה בהשכלה יתירה ונפלאה. וגם הוא היה מספר לפניהם ספורים יפים בעניינים כאלה ערבים ונעימים לאזני השומעים, עד שהיו מתפלאים ומשתוממים מאין באו ואנה הלכו אצלו הסיפורים האלה. וכאשר יצא מבית המרחץ ושב אל מקום שמותר להרהר בד"ת, נתאלמנה שפתותיו ויהי כאלם לא יפתח פיו. עכ"ל. וע"ש ביפה ללב. וכתב לדחות, כי גברא רבה כמוהו מלא רוח חכמה אם היה שותק, מידי הרהור לא נפיק מלהרהר בד"ת, אי לזאת עשה כן, את שאו'ל לשאול על קורות וכו', ולפי רוב הענוה של ר"ז לא גילה להם ר"ז כי שיח וכי שיג לו כמוהם ועע"ש. ולכאורה אי כדברי היפה ללב איך הכשיל את האחרים בבית המרחץ. וע"ע בשו"ת שיח יצחק (סוף סימן מ) ובספר זכר עשה (פרק רביעי הערה סג).}

(((דיבור בביהכ"נ ובשעת הלימוד)))

כה. מותר מן הדין לשוחח בבית הכנסת שיחה שיש בה צורך. וקל וחומר שמותר לדרוש בשלום חבירו או בשלום אורח, כיצד מסתדר וכדומה.

ואולם שיחה בבית המדרש אסורה אף שיחה שיש בה צורך, משום ביטול בית המדרש.

וכן יש איסור נוסף להפסיק מלימודו לצורך שיחת חולין, והיינו אף אם לומד בבית, אולם בשיחה לצורך אין איסור זה. וגם איסור זה הוא במפסיק באמצע הענין, אך כשסיימו, אף שלא סיים את סדר לימודו שוב אין איסור זה.

{(((שיחה בטלה בביהכ"נ)))

כה. א. נודע בשערים המצויינים בהלכה פסק השו"ע (או"ח ר"ס קנא) וז"ל, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה. עכ"ל. ומקורו טהור מהרמב"ם (הל' תפילה פי"א ה"ו) שעל הדין הנ"ל שבגמ' מגילה (כח ע"א) הוסיף את המילים "שיחה בטלה" וכן מצאנו עוד ראשונים שדרכו בדרכו, שכן הוא בנימוק"י (שם) וכ"כ בספר הבתים (שערי בית המקדש שער י) וכ"כ הכל בו (סימן יז ד"ה כל מקום) וכ"כ הרא"ש בספר ארחות חיים (יום שלישי אות מב) וז"ל, ואל תדבר שיחה בטלה בביהכ"נ. וכ"כ האו"ז (הל' ביהכ"נ סי' שפח) ובספר ארחות חיים (הל' ביהכ"נ סימן ד והלאה) כל' הרמב"ם, וע"ע לו (הל' ת"ת סימן ט) ויובא לקמן בעז"ה, וכ"כ הטור (סי' קנא). [ועוד הראוני שכ"כ גם בספר חסידים (סימן יח) ובספר היראה לר' יונה, אך יש מקום ללמוד בשניהם שאסרו רק בשעת התפילה.]

(((שיחה שיש בה צורך)))

וכתב הפמ"ג (סי' קנא א"א ס"ק א) דמאחר ששיחת חולין איסורה מצד עצמה, וכדאיתא ביומא (יט ע"ב) השח שיחת חולין עובר בעשה, א"כ על כרחך דכאן נאסרה אף שיחה שיש בה צורך, כגון לצורך פרנסתו וכיוצ"ב. ושכ"כ הסולת בלולה (ס"ק ב) בשם הרב ראשית חכמה (שער היראה פרק ה). עכ"ד. וכ"כ המ"ב (ס"ק ב) והכף החיים (ס"ק ח). ונראה לסייע זאת מהמשך פסק מרן (שם ס"א) וז"ל, ואין מחשבין בהם חשבונות אא"כ הם של מצוה. ע"כ. והרי שחשבונות יחיד אסורים אף שיש בהם צורך.

ברם מאחר ויסוד דברי הפמ"ג ודעימיה הם על המושכל שכל שיחה שאין בה צורך יש בה איסור של ביטול תורה, והוכחנו לעיל (סעיף קודם) להיפך. ממילא בנפול היסוד יפול הבנין, וי"ל דנאסרה כאן שיחת חולין בעלמא, אך שיחה שיש בה צורך לא שמענו. ובפרט שהרמב"ם שהוא מקור האיסור כאן בשיחה בטלה בבית הכנסת, איהו גופיה סבירא ליה דשיחה בטלה בעלמא אין בה איסור, וכמבואר בפירוש המשניות אבות (פ"א מי"ז ד"ה החלק הג') [ועוד כן מבואר לו בפירושו לאבות (פ"א משנה ה) גבי אל תרבה שיחה עם האשה ע"ש ודו"ק, כי המרי קאי על התאוה ולא אביטול תורה. וכן משמע עוד ביד החזקה (הל' גזילה פ"ו הי"א) ודו"ק כי דברים בטלים היינו להיפך מישוב העולם היינו דרכי פרנסה. וק"ו לדעת הרמ"א (יו"ד סימן שע ס"ג) ברם יש לדחות שכן מיירי בעוסק בפרנסה (אף שהיא קוביא, זו פרנסתו) ובזה לכו"ע אינו ביטול תורה.] ויתר על כן כי הפמ"ג גופיה איהו תנא דמסייע לן, דדין גרמא ליה להבין ברמב"ם באומרו שיחה בטלה שכוונתו שיחה שיש בה צורך, והוציא את הדברים מידי פשוטם, שאוסר הרמב"ם שיחה בטלה. [כי מנין ישאב הרמב"ם ויחדש חידוש כה גדול, ודיינו לתפוס את החידוש הקטן יותר.] מפני שהוכרח לכך אחר ששיחה בעלמא בין כה אסורה, ומאי קמ"ל. ומכח ההכרח נקט שנאסרה כאן שיחה אף שיש בה צורך. ועתה בראותינו שלדעת הרמב"ם באמת אין איסור בשיחה בעלמא, הרי שפשט הרמב"ם באוסרו בביהכ"נ ובביהמ"ד "שיחה בטלה" היינו שיחה שאין בה צורך. וגם ניתן לבסם זאת מתוך עיקר הדין, שהרי נאסרה כאן קלות ראש כל' הגמ' והפוסקים הנ"ל, וביארו כגון שיחה בטלה, ומה קלות ראש יש בשיחה שיש בה צורך. והן אמת דאף לדברינו דשיחת חולין שרי מדינא ורק בביהכ"נ אסורה, א"כ מה קלות ראש יש בזה. ועל כרחך שהכוונה שבביהכ"נ התנהגות אף המותרת יכולה להחשב קלות ראש. והגע בעצמך הנמצא לפני מלך בשר ודם האם התנהגותו כבביתו. וכן משמע בל' הרמב"ם (שם בסוד"ה והא) גבי חשבונות דכתב שאסורים וז"ל, מפני שהוא קלות ראש בכבוד ביהכ"נ. עכ"ל. לאמור שאינו קלות ראש בעצם, אלא מכבוד ביהכ"נ הוא קלות ראש וכנ"ל. אך מ"מ עדיין יותר קשות המלים קלות ראש, על שיחה שאין בה צורך, מאשר לגבי שיחה שיש בה צורך.

ב. וחזי הוית בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן נט) דגם הוא נקיט ואזיל ששיחה בטלה היינו שיחה שאין בה צורך כלל, והראה כן יפה מאוד מתוך הלשון שכתב הרמב"ם "שיחה בטלה" ולא כתב שיחת חולין. והנה הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א מט"ו) בחלקי הדיבור קרא "שיחה בטלה" את שיחת ההמון על הא ועל דא [וס"ל שהיא מותרת מדינא, וכנ"ל.] והרי זה מבואר שהלשון שיחה בטלה שנוקט הרמב"ם היינו שיחה שאין בה צורך כלל, ואחר שכתב כאן לאסור בביהכ"נ ובביהמ"ד "שיחה בטלה" היינו שיחה שאין בה צורך. עכת"ד. ואחר מופלג הינה ה' לידי ספר כבוד התורה (ובסוף הערה 7) וגם הוא יליף את גדר שיחה בטלה שבשו"ע, מדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות. ואומנם אי משום הא יש מקום להשיב, דמאחר ופירוש המשניות כתבו הרמב"ם בל' ערבית, א"כ הרי שהמילים "שיחה בטלה" בפירושו לאבות לא נגזרו ממנו, כי אם מהמתרגם. אך יש להוסיף שכן רואים ברמב"ם (הל' שבת פכ"ג הי"ח) גבי איסור ודבר דבר דכתב וז"ל, חשבונות שאין בה צורך מותר לחשבן. כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתונת בנו, שהן שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל. עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם לגבי איסור זה שם (פכ"ד סוה"ד) וז"ל, ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנא' ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. עכ"ל. והרי שהאיסור להרבות שיחה בטלה בשבת משום ודבר דבר, היא השיחה בטלה דלעיל. וראה בכס"מ (פכ"ג הי"ח) שקשר שתי הלכות אלו. ויוצא דשיחה בטלה להרמב"ם היא שיחה בעלמא ללא צורך כלל. וכ"כ הרמב"ם (הל' דעות פרק ב הל' ד) וז"ל, אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם. עכ"ל. [וע"ע ביד החזקה הל' תפילין (פכ"ד הכ"ה) ובהלכות סנהדרין (פרק ג הל' ז) שבשניהם כתב "שיחה בטלה", ויש מקום ללמוד בו לשני הצדדים, ולא מוכרח, אחר שעירב בשני המקומות דין עם חסידות, ע"ש ודו"ק. וע"ע בפירוש המשניות סנהדרין (פרק י הוצאת קאפח ריש עמ' קמא) שתירגם שם ג"כ שיחה בטלה, ומיירי התם נמי לגבי שיחה שאין צורך. ברם בנדפס לא תירגמו כן. ואגב כן כתב רח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב ביסוד הרוח) "ששיחה בטלה" היא ללא צורך כלל, לא צורך נפשי ולא גופני.] ואחר שבגמ' לא כתובות המילים שיחה בטלה, רק נכתב בגמ' קלות ראש של שחוק והיתול, והרמב"ם הוסיף מדיליה את המילים שיחה בטלה, ונמשכו אחריו הראשונים. ואצלו מבואר בכמה דוכתי שהמילים "שיחה בטלה" הם שיחה שאין בה צורך, א"כ ברור שכוונתו גם כאן באומרו שיחה בטלה, שיחה שאין בה צורך.

ג. ועתה לכאורה ראיתי פירכא לדרכנו מדברי ספר המנהיג (הל' שבת עמ' קסה מוסד הרב קוק) דכתב לאסור הכל מכל כל, וז"ל, כתב רבי יעקב מ"כ (דבשבת שקורא המפטי') לכך מנהג לקרות הקריא' בנביא' הפטר' לפי מה דאמרי' בסוטה פ' אלו נאמר' א"ר חלבו כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר ואפי' בדבר הלכה, שנ' ובפתחו עמדו העם. אך לאחר קריא' התורה הותרו לפתו' ולדבר בדבר הלכה וכו' אבל שלא לדבר הלכה אסור לדבר בבית הכנסת, זולת לצרכי צבור כדאמ' לעיל לפני תפילת החול [עמ' נה, ושם הוכיח מכמה מקומות בש"ס שצרכי רבים חשיבי מצוה.] ואמרינן בפ' בני העיר, בתי כנסיות אין אוכלין וכו' ואין מחשבין בהן חשבונו', לסוף מלינין בה מת מצוה ואין קובר. אבל חשבונות של מצוה מותרי'. עכ"ל. והרי שאוסר את כל חלקי הדיבור, הן שיחה בטלה והן שיחת חולין, למעט דברי תורה [ופשוט דדבר הלכה לאו דוקא, אלא ה"ה כל דברי תורה]. והרי להדיא דס"ל דאסור לדבר בביהכ"נ כל שיחת חולין, אף שיחה לצורך.

ואף שדרך הפסיקה להשוות בין הפוסקים וכלל כללו לן רבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן ע' שד"ח (ח"ד עמ' 225 ד"ה לאו) ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יא אות ב). וא"כ נימא דאחר שמפורש במנהיג לאיסור, נקרב את הרמב"ם אליו ונאמר שמש"כ שיחה בטלה, כוונתו לשיחה חולין. מ"מ נלע"ד דאחר דחזינן בכמה מקומות דהמילים ברמב"ם שיחה בטלה תמיד הם שיחה בעלמא, הרי שמוכרח שהרמב"ם חולק. [ואולם זאת אודה שאין לטעון שאחר שמרן (ר"ס קנא) העתיק את לשון הרמב"ם הרי שעומד הוא בשיטתו, וס"ל דשרי שיחה שיש בה צורך. מאחר ומרן לא נחית לבאר בב"י את המילים שיחה בטלה, וכל כה"ג הוה ליה לפירושי, ומי אמר לנו דנחית כולי האי בלשון הרמב"ם והשווה את לשונו של הרמב"ם בעוד דוכתי.] מ"מ לענין הלכה נלע"ד להקל ככל פלוגתא בדרבנן, ובפרט שהרמב"ם מיקל, וע' שו"ת נחלת לוי (ח"ב בפתיחה סימן ב) דהרמב"ם הוא מרא דאתרא וקי"ל כוותיה.

(((סתירה מדין חשבונות של מצוה)))

ד. ברם עדיין צריך עיון וסתירה לנו ממה שנאסר בהמשך השו"ע שם לעשות חשבונות בביהכ"נ. וראה בגמ' מגילה (כח ע"ב) שנאסרים משום שנחשבים קלות ראש, וא"כ יש לבא בתורת ק"ו ששיחה אף שיש בה צורך אסורה. וע' בביה"ל (ד"ה ואין) דדייק מהרמב"ן (מגילה כח) דכתב, חשבונות אלו הן אף כשבני העיר צריכין לאותם חשבונות, ואין להם מקום אחר להתאסף, אסור. והרי צורכי רבים הם צורך מצוה [וכמבואר בשו"ע (סי' לח ס"ח) ובהל' ק"ש (סי' ע סעיף ד) ובסי' שו (ס"ו) לפקח על עסקי רבים הם חפצי שמים ע"ש. וע"ע (סי' תקמד ס"א), וביו"ד (סי' רכח ס"א). וע"ע בספר המנהיג (עמ' נד הוצאת מוסד הרב קוק) שכתב כן ובראיות מן הש"ס. ועוד ראה ברבינו ירוחם (נ"ג ח"ג) והעוסק בצרכי ציבור כעוסק בד"ת, כן פשוט בברכות (בירושלמי פ"ה ה"א). וכ"כ הנימוק"י (ברכות שם) והאגור (סי' קמא) כנ"ל, ושיש מפרשים אותו לענין שאינו צריך לפסוק להתפלל כמו שאין צריך לפסוק מת"ת להתפלל מי שתורתו אומנותו. עכ"ל.] ואפילו הכי אסור, ק"ו חשבונות חול דאסירי. ומעתה התעצמה הקושיא עלינו, שאפי' צורכי מצוה נאסרו, ק"ו שיחה אף שיש בה צורך. [ולהאמור על כרחך לחלק בין צרכי רבים דאף דהוי מצוה מ"מ אינם בדרגת מצוה כ"כ כמו קופה של צדקה ופדיון שבויים, שחשבונות כאלו התיר מרן, ואילו צורכי רבים נאסרו.]

(((האם חשבונות הם ארוכים או קצרים)))

ה. והנה בשו"ת עולת יצחק (שם ד"ה נראה) כתב ליישב דחשבונות של מצוה היינו חשבונות ארוכים ומסועפים, ולא דבר מה בעלמא, ועל כן הוי קלות ראש [משא"כ שיחה לצורך שרי]. שכן מורה ל' הרמב"ן (הנ"ל) שכתב, שאין להם מקום להתאסף. משמע דהוא דבר הצריך קביעות וישיבה ובירור, ולא חשבון בעלמא. וכמו הדוגמאות של השו"ע בחשבונות של מצוה שכתב כגון, קופה של צדקה, ופדיון שבוים. עכת"ד. ובאמת שלא ראיתי מי בראשונים ששינה מדוגמאות אלו, שכ"כ רבינו אברהם מן ההר (שם) והכל בו (הל' ביהכ"נ סימן יז) והארחות חיים (הל' ביהכ"נ סי' ד). למעט את ספר הבתים (שערי ביהמ"ק שער י) שהוסיף דוגמא חדשה, אך גם היא דוגמא של חשבון ארוך, דכתב, ויש מי שכתב שכן הדין בחשבונות קופות המסים, שכל זה בכלל צדקה, וכן נהגו העם. עכ"ל.

איברא דסתירה לכך ניתן להביא מדברי הראבי"ה (ח"ב מגילה ס"ס תקצא) דכתב, ואמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עומדים, ואע"פ שעל תנאי עומדין, אין נוהגין בהן קלות ראש, ומאי ניהו חשבונות. ונראה דכ"ש אכילה ושתיה ושינת קבע. עכ"ל. ואי חשבונות הם חשבונות ארוכים, מאי ק"ו איכא, והרי חמירי טפי מלאכול איזו עוגיה. אך מאידך גיסא מדברי האו"ז (הל' ביהכ"נ סי' שפח) ראיה להיפך שהם חשבונות ארוכים בדוקא דכתב, דבבבל אף בחורבנן אסור חשבונות, אך כל הנזכ"ל התם שרו בחורבנן, דהיינו אכילה ושתיה. עכת"ד. והרי שחשבונות חמורים טפי מאכילה ושתיה, וזה מורה שלמד שחשבונות הם חשבונות ארוכים. וכן בהמשך כתב, דאסור לזרוע בביהכ"נ אף בבבל שעל תנאי עשויות, כיון שזריעה היא חול גדול ובזיון גדול, מידי דהוה אחשבונות דאסר רב אסי אפי' בבל. ע"כ.

ו. שוב בינותי דהאי מילתא האם חשבונות שנאסרו הם ארוכים או קצרים, תלוי במח' הראשונים, דשנינו במגילה (כח סוע"א) א"ר אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות, ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש, ומאי ניהו חשבונות. והתוס' (שם) ביארו שתנאי מהני ללאחר חורבנן בלבד. והסיפא קלות ראש קאי על מקרה אחר, לגבי בנינם. דלא רק נאסרה קלות ראש דלעיל של אכילה, אלא אף של חשבונות. עכת"ד. והרי דס"ל דחשבונות הוא דבר קל מאוד, ובודאי כוונתם אפי' לסתם חשבון, ושל יחיד נמי, אחר שמבינים שחשבון קל מאכילה. ברם הטור (ס"ס קנא) והרא"ש (מגילה פ"ד סימן ז) והר"ן בהלכות (דף ט ע"א ד"ה בתי כנסיות) ובשם הרמב"ן (דף כו ע"ב ד"ה והא דאמרינן) כולהו פליגי וס"ל דדין קלות ראש אינו לגבי בנינם, אלא לחורבנן, ושבזיון גדול כזה של חשבונות רבים אסור אפי' בחורבנן. וכן נקיט מרן בשו"ע (סי' קנא סעיף יא). והרי דכל הני ס"ל דחשבונות חמורים מאוד, ודוקא של רבים, ושל אסיפה. ויתר על כן האו"ז (ח"ב סי' שפח הנל) פליג וס"ל דשרי קלות ראש בבנינם בבבל שעל תנאי הן עשויות. והביאו ההגהות אשרי (סי' ז שם) דבבנינם מותר לאכול בבבל כיון שעל תנאי, מ"מ בזיון גדול של זריעה אסור אף בבנין. ע"כ. הרי דס"ל דאף חשבון הוא בזיון גדול מאוד ויעלה כנ"ל. וכן עומד בשיטת האו"ז ר' יהונתן מלוניל (שם) וכן בחידושי הר"ן (שם בפירוש קמא) ועע"ש.

והעיקר א"כ דלמרן כשכתב חשבונות בשו"ע (קנא סעיף א) התכוון לבזיון גדול, שהרי מקור דין חשבונות הוא הנ"ל, וכלל לא הביא בב"י את דברי תוס', רק את החולקין, ולהם מבואר שהוא דבר ארוך. ומעתה אין להקשות מכאן על דיבור חול לצורך דשרי, לפי שחשבונות חמירי עשרת מונים, אחר שהוא ארוך, וזה קלות ראש יותר. וכן מבואר בביה"ל (סי"א סוד"ה אבל) דחשבונות הוא בכלל קלות ראש הגדול והחמור ביותר, ויליף כאמור. ואין לדחות את דברינו מדברי הביה"ל (סעיף א ד"ה אין מחשבין) שדייק את הרמב"ן הנ"ל דקמ"ל דאף חשבונות של רבים אסורים, ק"ו של יחיד שאסורים, דכוונתו חשבונות ארוכים אסורים אף של יחיד, ואתי בק"ו, אך קצרים שרי, וכנ"ל.

(((שאילת שלום בביהכ"נ)))

ז. ונראה לכאורה עוד להוכיח דשרי שיחה לצורך, ממה שהתירו בין הפרקים שאילת שלום מפני הכבוד, וכדנפסק בשו"ע (או"ח ר"ס סו). ולכאורה שאילת שלום אינה רק אמירת המילה שלום, אלא שאילת צרכיו של האדם שבא, וכגון איך אתה מסתדר, היכן אתה לן וכדו'. וראיה לכך ניתן להביא מאיסור שאילת שלום באשה שבשו"ע (אה"ע סי' כא ס"ו) והוא דרישת שלומה ועיניניה, ולא אמירת המילה שלום גרידא, ולכן הפוסקים שם התירו לומר את המילה שלום כשאינה על דרך חיבה, וכמש"כ בספר ערוה"ש (שם ס"ח) ובשו"ת באר משה (ח"ד סימן קו) וכ"כ עוד פוסקים ע"ש באוצה"פ. וכן מבואר בספר יוסף אומץ (יוזפא סוף עמ' 268) דלהפסיק מפני הכבוד היינו לדבר עמו ממש, ולא רק המילה שלום ע"ש. ורגלים לדבר שבק"ש מדובר בדרישה בשלומו, ניתן להראות מתוס' (ברכות יג ע"ב ד"ה שואל) דילפי מהאי דינא בתורת ק"ו שמותר לענות לקדיש וקדושה בק"ש, שאין לך מפני הכבוד גדול מזה. והרי דלא רק מילה אחת שרי, אלא כל צורכו של הכבוד. וכן נמשכו אחר תוס' ראשונים רבים שם. ויתרה מכך כתב בספר צרור החיים (דרך ראשון סימן ח) בשם תוס', דאף פיוטין וקרובות ביו"ט שרי לומר. וגם האגור (סימן קטו) בשם המנהיג כתב דשרי לקורא ק"ש לעלות לס"ת אם קראוהו, ק"ו מכבוד הבריות. ושם (סימן קיז) הביא גאונים וראשונים רבים דשרי לומר פיוטים, ושמאידך רבים חולקים. ועע"ש. וכן משמע קצת מדהתירו לשאול בק"ש אף בלשון לע"ז, שכ"כ המאורות (שם) בשם רבינו שלמה, ובספר הלכה ברורה (סי' סו שער הציון ס"ק יא) הביא עוד ראשונים הסוברים כן, קחנו משם.

(((מהי שאילת שלום)))

ח. שוב בינותי שהמילים שאילת שלום פעמים מתפרשים דרישה בשלום, ופעמים אמירת המילה שלום. דהנה בשו"ע (או"ח סימן פד סי"א) נאסר בבית המרחץ "שאילת שלום", ושם היינו אמירת המילה שלום שהיא שמו של ה' יתברך ואסורה בבית המרחץ, אך לדרוש בשלום חבירו שרי. ובהל' שמחות (יו"ד סי' שפה ס"א) שאילת שלום האבל, ג"כ היינו אמירת המילה שלום, וכמש"כ בשו"ת באר משה (ח"ד סי' קו) בשם חידושי אחד מן הראשונים למועד קטן. וכן הוא גם בהלכות תשעה באב שנאסרה שם אמירת שלום והיינו המילה שלום וכמש"כ הלקט יושר (ח"א עמ' קי). ובהל' תפילה (ר"ס פט) יש שם את שני הענינים יחדיו, גם לשאול בשלומו, וגם לברכו ע"י המילה שלום. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן לג אות ג) ובספר תורת המועדים (הל' בין המצרים עמ' רעא) ובספר זכרון יצחק (הל' אבילות פרק כד הע' 3).

(((שאילת שלום בק"ש)))

ברם דין זה האם נאסרה בק"ש אמירת המילה שלום בדוקא, שנוי במח' הפוסקים. דהביה"ל (סי' סו ד"ה ומשיב) הביא מח', דהבאר היטב (ס"ק ד) כתב בשם ר"י החסיד והעולת תמיד (ס"ק א) דדוקא מילה אחת שרי, דהיינו לומר שלום ותו לו, ואף שלום עליכם אסור. וכן מסיק בספר הלכה ברורה (ס"ק יד) [ולא ידעתי למה.] ומאידך המגן גיבורים (אלף המגן ס"ק ג) אחר שהביא את הנ"ל כתב דמשמע מלשון תר"י דשרי כדי שאילת שלום ממש. ע"כ. והנה רבינו יונה (דף ז ע"ב מדפי הרי"ף סוד"ה ר' יהודה) אחר שהביא מח' אי מפסיק בק"ש לקדושה וקדיש דלא גרע ממפני הכבוד, או כיון שעסוק בשבח לא יפסיק לשבח אחר, וכתב להוכיח דשפיר מפסיק. ועוד הוסיף וז"ל, שמפסיק אף לברכו כיון שהיא הפסקה מועטה לענות ברוך ה' המבורך מותר, דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב, דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. ואפילו למודים נמי מפסיק. אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבד, שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית וכו' הוי ליה הפסקה גדולה. עכ"ל. והרי מבואר שלומד ששאילת שלום היא שלום עליך אדוני מורי ורבי, ולא רק אמירת המילה שלום גרידא. ונראה דס"ל דאף יותר מכך שרי, ועל כן סבר להתיר מודים, אלא שסיים שלא יעשה כן, כיון שאפשר לצאת ידי המודים ע"י השתחויה, וגם היא ארוכה, וגם בין כה עסוק הוא בשבח, וכמש"כ לעיל. דאי תימה דמדאסר לומר מודים אלמא דדוקא כדי דיבור שרי ותו לא, תקשי משום מה כתב בתחילה להתיר מודים. כנלע"ד בדבריו, ואתי שפיר עם ראיותינו דלעיל. והרי דהמג"ג והביה"ל נקטי הכי. וחזי הוית בספר הבתים (הל' ק"ש שער ג ס"ח) דכתב בשם תוס' שכ"מ שאמרו פוסק מפני היראה ומפני הכבוד, אינו פוסק אלא תוך כדי דיבור, והוא כדי שאילת שלום התלמיד לרב. ונראה לי שאפי' יותר מכדי דיבור מותר. עכ"ל. והרי דלתוס' דוקא כדי דיבור, וספר הבתים ס"ל דאף יותר.

ואף שיש לדון אי שרי דוקא הני, אך דרישת שלומו ממש מה מעשיך וכדו' אסור. ולא כאשר סברנו בתחילה, דכולי האי לא שמענו. מ"מ לענין שאילת שלום ממש [איך אתה מסתדר וכדו'] בביהכ"נ שלא בעת התפילה, נראה דכל המח' הנ"ל היא מפני שעסוק בק"ש ומפסיק, הא לאו הכי לכו"ע מותר לשאול בשלום אדם בביהכ"נ, ועדיף טפי משיחה שיש בה צורך כגון חשבונות. שכאן היא מצוה שבין אדם לחבירו לדרוש שלומו וטובתו כל הימים, וע' במ"א (סי' סו על סעיף ו) שאם לא ישיב בא לידי שנאה. אך מעתה גם לאידך גיסא לענין שיחה בביהכ"נ אין ראיה, דאף דשרי אמירת שלום, י"ל דגדול השלום שהתירו, אך אין ראיה לשיחה אף שיש בה צורך.

(((שיחה לצורך בביהמ"ד)))

ט. איברא דחזי הוית בטוש"ע (יו"ד סימן רמו סעיף יז) דכתבו "זל, אין משיחין בביהמ"ד אלא בד"ת. אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. ומקורם מדברי הרמב"ם (הל' ת"ת פרק ד ה"ט) שאסור לישן בביהמ"ד ואפי' להתנמנם, ולהשיח כלל אסור אלא בד"ת בלבד. ואפי' למתעטש אין אומרים לו רפואה. עכ"ל. וכ"כ הנימוק"י (ברכות נב ע"ב) וכ"כ בספר ארחות חיים (הל' ת"ת סימן יט) וז"ל, ואין משיחין בביהמ"ד אלא בד"ת בלבד. אפי' מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בביהמ"ד, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת ביהמ"ד חמורה מביהכ"נ. ואפילו מי שנתעטש אין אומרים אסותא בביהמ"ד. ע"כ. וא"כ שפתיהם ברור מללו שאסור להשיח כלל רק בד"ת, ואף שיחת חולין שיש בה צורך אסורה, ואפי' לומר אסותא אסור. ברם אי משום הא לא איריא, לפי שהאיסור כאן אינו מצד בזיון וקדושת בית המדרש, אלא משום ביטול ביהמ"ד. והרי מקור הדין הראה הב"י שם והכס"מ שם מברייתא דברכות (נג ע"א) שאמרו ב"ש שכ"א יברך בפנ"ע על האור משום ביטול ביהמ"ד. תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול ביהמ"ד. ע"כ. ופירש"י, מפני ביטול ביהמ"ד, שבזמן שא' מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן. מרפא, לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא. עכ"ל. ועל כן מכח הא כתב הפרישה (יו"ד סי' רמו אות לו) לענין אמירת אסותא, דאפשר שזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ, כ"ש שלא היו משיחין, אבל עכשיו דבלאו הכי לא נזהרים, אומרים רפואה. עכ"ל. וא"כ הראת לדעת דיליף דאיסור זה הוא ביטול ביהמ"ד ולא קדושת ביהמ"ד. ופסק כוותיה הש"ך (ס"ק טז). ואף דהט"ז (ס"ק ו) פליג עליה, שלא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו שימשך מזה דבר מגונה ותותר הרצועה להשיח. ונקיט הבאר היטב (שם) בשפוליה גלימיה דהט"ז. מ"מ אינם חולקים בעצם הדבר, ומודים שכאן הוא איסור משום ביטול ביהמ"ד, ולא איסור קדושה. ויתרה מכך השו"ע והרמב"ם ושאר ראשונים דלעיל דייקו להשמיענו שדין זה הוא בביהמ"ד דוקא, וז"ל, אין משיחין בביהמ"ד אלא בד"ת, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. ע"כ. והרי דדוקא בביהמ"ד. ואילו בדיננו באו"ח (סימן קנא) כתבו בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה. עכ"ל. ולהדיא דדין שיחה בטלה הוא בין בביהמ"ד ובין בביהכ"נ, כיון ששני דינים הם. וכ"כ להדיא הא"ר (או"ח סי' קנא ס"ק א) דבביהכ"נ שרי לומר רפואה. ע"כ. והרי מבואר דיליף כנ"ל לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד באיסור זה. וכן נקיט בספר הלכה ברורה (סי' קנא אות ג) שאיסור אמירת אסותא נאסר בביהמ"ד בדוקא, ודחה את החולקים. ע"ש. ושכן כתב בספר הליכות עולם (ח"א ויקרא סעיף ח). עכת"ד. ועע"ש. וי"ל דהפמ"ג (משב"ז ד) דאסר בביהכ"נ לומר אסותא ק"ו מביהמ"ד שהוא בית רבנן. לשיטתיה אזיל, שכל שיחה אסורה בביהכ"נ. ונראה עוד להוכיח את היתר אמירת אסותא בביהכ"נ, מדין משיבין שלום בביה"כ לכל אדם וכדלעיל, והרי שדרך ארץ שרי ואין בזה איסור, וה"ה הכא.

(((שיחת חולין לת"ח בביהכ"נ ובביהמ"ד)))

י. ואין לבא ולהתיר דיבור לת"ח מכח שהתירו להם מדוחק לאכול ולשתות, וכדפסק מרן (סי' קנא סס"א) וז"ל, ת"ח מותרים מדוחק לאכול ולשתות. ע"כ. והרי איסור אכילה ושתיה ושיחה בטלה נובע מאותו שורש, משום איסור קלות ראש בביהכ"נ, וכדפתח מרן (שם בריש הסימן) וז"ל, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין ושותין בהם. עכ"ל. דמלבד דלדעת מרן אכילה ושתיה לא נאסרו משום קלות ראש, ועל כן דייק מרן לכתוב ואין אוכלים וכו' ע"י וו החיבור, דלך נא ראה ברש"י (מגילה כח ע"א ד"ה אין אוכלין) דכתב, גרסינן אין אוכלין בהן, ולא גרסינן ולא אוכלין בהן, דכולהו פירושא דקלות ראש הן. ע"כ. וא"כ מרן בדוקא כתב ואין אוכלים לאפוקי מדעת רש"י, וס"ל שהם שני איסורים, ואכילה ושתיה לא נאסרו משום קלות ראש. וכ"כ בספר הלכה ברורה (בבירור הלכה אות ב) ע"ש. וממילא אין מקום ללמוד מהיתר אכילה לשיחה, שדוקא אכילה שאינה קלות ראש שרי לת"ח בשעה"ד, אך קלות ראש גם בשעה"ד אסורה.

(((גדר היתר אכילה מדוחק)))

ובר מין דין גדר ההיתר לאכול מדוחק אינו כל דוחק, אלא צריך דרגת דוחק כזו שהיא יותר דוחק מאשר מי שיורד עליו גשם, וממילא גם אם היה מקום ללמוד מהיתר אכילה, לשיחת חולין, היינו לומדים להתיר דוקא שיחת חולין של שעה"ד גדול מאוד, שיהיה שעה"ד יותר משעה"ד מפני הגשמים. שהרי מקור הדין דשרי מדוחק הוא ממגילה (כח ע"ב) שנכנסו לבית הכנסת מפני הגשמים. וביארה הגמ' שלא מפני הגשמים נכנסו, כי מפניהם באמת אסור, אלא נכנסו משום דשמעתא בעיא צילותא. וביאר הב"י (ר"ס קנא) דאילולא דשמעתא בעי צילותא לא היו נכנסים מפני הגשם, כיון שגשם לא חשיב דוחק, שהרי כמה אנשים הולכים בשוק בשעת הגשמים ואינם נמנעים. עכ"ד. הרי שגשמים לא חשיב דוחק. וגדר דוחק הוא כל שכל אנשי השוק נמנעים מלילך לשוק מחמת סוג דוחק שכזה. ומעתה אין להתיר שיחה בעלמא משום דוחק, דכל כה"ג אינו דוחק כלל וכלל. כי דוחק הוא כשהצער חמור יותר מצער גשמים. ואי עסקינן בדיבור שיש בו צורך, הלא מילתנו אמורה לעיל שבזה שרי מדינא בביהכ"נ. [ולא בביהמ"ד מפני ביטולו]. ולענין שיחה שאם נאסור עליו לדבר יוצרך להתבטל מלימודו, וכגון לצאת חוץ לביהמ"ד ולדבר, ונימא דכה"ג חשיב מדוחק ואתי בק"ו משמעתא בעי צילותא דשרי אף שבין כה ילמד רק בצילותא טפי, ק"ו הכא שיתבטל מלימודו. מלבד שיש לאסור בכך בין כה משום טעמנו הראשון בבית המדרש, אחר דעסקינן בשיחה שאין בה צורך, וכפי שנאסר לומר אסותא בביהמ"ד מפני ביטולו. ובביהכ"נ בין כה שרי, כיון שאינה שיחה בטלה.

(((גדר אכילה מדוחק)))

ואגב הגיענו הלום, הרי שיוצא שהיתר אכילה ושתיה לת"ח מדוחק גדרו, דוחק כה גדול יותר מדוחק ירידת גשמים, ושמכח דוחק שכזה כל האנשים לא הולכים בשוק. ולא כאשר מקלים בזה מכל דוחק כל שהוא. וזה שלא כדברי שו"ת שיח יצחק (ס"ס פח). ברם משום ביטול תורה שרי לאכול ולשתות אף שאין דוחק, דהיינו שאם נאסור עליו לאכול יוצרך להתבטל מלימודו, ואתי בק"ו מההיתר דשמעתתא בעי צילותא אף שבין אם היו נכנסים מפני הגשמים או לאו היו לומדים, ורק שבביהכ"נ ילמדו טוב יותר, ועל כן הותר להם להכנס לביהמ"ד, וק"ו שיותר אם בלאו הכי לא ילמד כלל באותו הזמן.

(((הפוסק באמצע לימודו ומשוחח)))

יא. ואגב בואנו הלום חזינן כיוצא באיסור דיבור בבית המדרש משום ביטול תורה, איסור נוסף והוא הפוסק ממשנתו, וכדביארו הערוך (ערך ב) והר"ח (יומא יט ע"ב) ותוס' ורבינו פרץ (שם) גבי האי מימרא דרבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם ולא בדברים אחרים, ופירשו דהיינו המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין, עובר בעשה שנא' ודברת בם. ע"כ. וחזינן גודל האיסור להפסיק ממשנתו ולשוחח שיחה בעלמא. וכן שנינו באבות (פ"ג מ"ז) המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ע"כ. ועוד איתא בע"ז (דף ג) אמר רבי לוי כל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים. ע"כ. ובזהר (שלח רסב) מאן דפסיק מאוריתא על מילי דעלמא, יתפסקון חיוהי מהאי עלמא. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרד"ך (סימן יח אות יב) שמי שמפסיק רב מדברי תורה חייב נדוי, והלא צא וראה כמה עונש גדול לפוסק ד"ת ללא סיבה ועוסק בשיחה בטלה, שהרי אמרו באבות וכו' וכדאמרינן בפ"ק דע"ז וכו'. עכ"ל. ובספר מחזור ויטרי (סימן תכו) על אבות (פ"ג מ"ז) הובא בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' קסט) גבי הפוסק ממשנתו ואומר מה נאה וכו', ביאר הואיל ופסק מד"ת לעסוק בשיחת חולין שנא' הקוטפים מלוח וכו'. ע"כ. והרי שקשר את שתי המימרות, ובהמשך המחזור ויטרי מבואר דס"ל לאסור בשתיהן, שכתב כלומר, שאף בעון מועט כזה קרוב הוא להתפס ולהתחייב בו, הואיל ופסק מד"ת שנתנו בלוחות. וגם רבינו יונה אבות (שם) ביאר דברים כפשוטם, [ברם איהו לשיטתיה, דכל שיחה בטלה היא איסור תורה. וכדלעיל (סימן זה סעיף כד אות א).] וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פ"ג מ"ט) דיש בכך שנים רעות, הראשונה מדלעיל במשנה. והשניה חילוף כבוד תורה, שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו. וכן בספר מנורת המאור (נר ב כלל א ח"א פ"א) העתיק להאי מימרא. וכ"כ בספר חסידים (סי' תתקמד, ובסי' קמז). וכן מבואר לעיל (סעיף זה אות ט) ברמב"ם ובשו"ע ע"ש.

יב. ואומנם רש"י (יומא שם) ודעימיה הנזכ"ל (סעיף כד אות א), הלא הם ההגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (סי' טו) ורבינו אברהם מן ההר (סוכה כח ע"ב) [ואולם ע"ש (אות א בשני חצאי לבנה) מש"כ בדעתו] ביארו ששיחת חולין דכאן היינו שיחת ילדים וקלות ראש, והרי שאין כאן איסור בשיחה בעלמא. ואזיל רש"י לשיטתיה נמי במתני' דאבות (פ"ג מ"ז) המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ופירש"י התם וז"ל, הרי זה מתחייב בנפשו, כלומר מסתכן בנפשו, כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו, וכיון שפוסק על דברים בטלים, ניתנה לו רשות. עכ"ל. והרי שאין כאן איסור משום ביטול תורה, אלא עצה טובה, כדי שתמשיך השמירה עליו, אחר שהוא בשעת סכנה, שהרי הולך הוא בדרך. וכדחזינן ביעקב אבינו שהקפיד לא לשלוח את בנימין למצרים, משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, דהיינו בדרך, וכדפירש"י בראשית (מקץ מב,ד) פן יקראנו אסון וז"ל, ובבית לא יקראנו אסור, אר"א בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (בראשית רבה). עכ"ל. וכן בספר המכריע (ערך סו) לענין איסור שיחה בעת הברכה, כתב לחלק בין אם שח בצורך המצוה שא"צ לחזור לברך, לבין קודם קיומה וז"ל, אבל אם סח בתוך המצוה, אין בכך כלום, שהרי חלה הברכה הראשונה, וכל מה שעושה על סמך ברכה הראשונה הוא עושה. אבל מיהו לכתחילה אסור להפסיק מצותו ולשוח דברים בטלים, כדתנן, המפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'. עכ"ל. והרי שלומד שדין המפסיק ממשנתו אינו דוקא ללימוד תורה, אלא לכל המצוות. וגם שאינו איסור גמור, כי אם לכתחילה.

יג. ועוד נמצאו ראשונים שלמדו דהאי מימרא דודברת בם אסמכתא בעלמא היא, שכ"כ המאירי (יומא יט ע"ב ד"ה לעולם) וס"ל דהוי זהירות ולא דין. [ולא כמש"כ בנחלת לוי (ח"ב סי' יח אות ז סוד"ה ואולם) בדעתו, ואתי שפיר עם דבריו שבאו בחיבור התשובה (עמ' 98).] וכן ברשב"ץ במגן אבות (פ"א מי"ז) מבואר דס"ל דהוי אסמכתא, ושזהוא חסידות. אך אין זה אומר שיחלקו על עצם האיסור להפסיק באמצע הלימוד ולשוח שיחה בטלה. שהרי המאירי חגיגה (יב סוע"ב) העתיק את הגמ' בלא הערה, וגם בע"ז (דף ג) העתיק את הגמ' אמר רבי לוי כל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים. ע"כ. ולא העיר דבר. וא"כ י"ל דאת הסוגיא דיומא לומד לביטול תורה, וזהו חסידות, אך איסור להפסיק בלימודו איכא, וכדאיתא באבות, ובע"ז. ויתר על כן גם רש"י גופיה חזינן בע"ז (דף ג ע"ב) על הגמ' אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים שנא' (איוב ל) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. ע"כ. ופירש"י (ד"ה פוסק מדברי תורה) וז"ל, מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה. ע"כ. והרי שכאן מפרש דיש איסור גמור להפסיק מהלימוד, ולשוחח שיחה בטלה, וצ"ע בדעתו.

ומאחר ורוב הראשונים אוסרים, וכן יוצא מבואר מהאיסור לומר אסותא המבואר לעיל (סעיף זה אות ט) שנפסק ברמב"ם ובשו"ע, וכן דעת האחרונים שאסור להפסיק באמצע הלימוד, על כן כן עיקר. וכ"כ בספר פתח הדביר (ס"ס רס אות ט) וז"ל, הדבר פשוט שיש ליזהר שלא להפסיק בדיבור בקריאת שיר השירים בשום אופן, ואפי' בל' הקודש. שלא יגרום ח"ו שום קיצוץ ופירוד במילין קדישין דרזי דרזין חלילה. ואפי' בשאר לימודים כתיב הקוטפים מלוח וכו' כל שכן וקל וחומר בשיר השירים קודש קודשים. ע"כל. והביאו בספר כף החיים (ס"ס רס אות ו). ועתה נדפ"מ ספר זכר עשה וגם הוא (פ"ד הע' סא) נקיט הכי, דאיסור גמור להפסיק בעת הלימוד. ובזה (בסעיף מט) ביאר את הגמ' סנהדרין (דף עא רע"א) א"ר זירא כל הישן בביהמ"ד תורתו נעשית לו קרעים קרעים. ונפסק ברמב"ם (ת"ת פ"ד ה"ט) ובשו"ע (יו"ד סי' רמו סט"ז). וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים וכו'. והיינו באמצע הלימוד. ואתי שפיר עם פסק השו"ע (או"ח סי' קנא) דשרי לת"ח לישון בביהכ"נ ובביהמ"ד. ושכ"כ ליישב סתירה זו בשו"ת רבי יהודה מילר (סי' צב). עכת"ד. וע"ע לו (עמ' שטו בזה) ועוד (בפרק רביעי סעיף מז).

(((אופני היתר, כשסיים הענין )))

יד. וראה בספר משנה ברורה (סי' רפה שעה"צ ס"ק יא) על דברי שיירי כנה"ג בשם סדר היום בדין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום שכתבו, אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר, הוא טוב ויפה מאוד, וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן, וכן ראוי לבעל נפש לעשות. וכתב בשעה"צ, נראה לי דזה הוא אף בין פרשה לפרשה, אבל באמצע ענינא, מן הדין אסור להפסיק, וכמו שאח"זל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים. ואפשר שלזה כוון הבה"ט שכתב שאיסור גדול להפסיק בקריאת שמו"ת בדיבור. עכ"ל. והרי לפנינו שכל האיסור להפסיק באמצע הלימוד באמצע הענין, אך כשסיים את הענין אין איסור זה. וכנראה הבין כן מסברא, דאי לא תימא הכי, כיצד מותר להפסיק מהלימוד כשהגיעה השעה הקבועה לו ללכת לפרנסתו, וכדו'. ובספר זכר עשה (פרק ד סוף הע' מט) הביא שכ"כ בספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 268) שאחר שכתב בחומרת איסור זה כתב וז"ל, ומיום עמדי על דעתי נצטערתי מאד להשמר מעונש זה, כי מילתא דשכיחא היא מאד למי שלומד בחדר אשר בני ביתו הם תמיד בו, וגם הנכנסים והיוצאים תדיר למיעל ולמיפק ולדבר עם בעל הבית מהצריך להם, שבעל הבית יפסיק מלימודו פעמים רבות. ואמרתי אל לבבי אולי אין עונש הנ"ל רק דווקא באמצע הענין, אבל אם גומר הענין שעוסק בו קודם דבורו, אע"פ שעדיין לא גמר תלמודו בשעה זו, ועדיין הספר פתוח לפניו ללמוד בו יותר, אפשר דלא מיקרי הפסקה. והיינו אם ע"י דבורו לא יצטרך לחזור ולכפול ללמוד מקצת הענין אשר למד לפני דבורו, כדי להבין הענין ההוא על בוריו, לכן לא הוי הפסקה. וסיים כולי האי ואולי, כי צדדי היתרא אלו לא מצאתי בשום מקום, רק שאני בדיתים מליבי כדי למצוא סעד וסמך למה שמקלין בזה הדבר שעונשו רב, ורבים מאנשי מעשה, וגם רבנן קשישי לא ראיתי נזהרין מזה. עכ"ד. והרי דמספקא ליה האי מילתא. ואולם לדרכנו כהאי דנידו"ד שסיים הענין יש להתיר. וע' בספר פלא יועץ (ערך דיבור ד"ה המפסיק) שכתב, אם יצטרך לדבר יסגור הספר כאילו סיים לימודו, ואח"כ חוזר ללמוד מחדש, אולי בזה תהוי ארכא וניקה. עכ"ל. ועתה ראיתי ספר כבוד התורה (והוא קונ' בהלכה באיסור זה) שגם הוא כתב דאיסור להפסיק ממשנתו הוא דווקא שפוסק באמצע הענין, אבל כשגומר הענין רשאי להפסיק לצורך. והראה כן מהמ"ב והיוסף אומץ הנ"ל. ועוד הביא שכ"כ היעב"ץ בהגהותיו למס' מו"ק (דף ט ע"א). ועוד (בהע' 15) הביא שכ"כ בספר כת"ר ראש (סי' ע) הכל בכלל [איסור הפסקה באמצע הלימוד] זולת שיצטרך למו"מ, יש להשיב מפני הכבוד, וטוב שיתרחק גם מזה. וגדולה מכך כתב הגר"ח פלאג'י בצואה מחיים (סימן ב) הביאו הגרי"ח סופר שליט"א (במכתב ברכה שבריש ספר כבוד התורה) דאחר שהזהיר באיסור זה, ושהוא גם בקריאת תהלים וזהר. כתב, ואין להקל כי אם כשהוא עסוק בתורה בלימוד התלמוד והפוסקים מה שהוא תורתו ואמנותו בכל יום ויום תדיר ולא פסיק, דאז אי אפשר בלי הפסק דיבור. וגם בזה יזהר בכל מה שאפשר. ע"כ. ועוד הביא מספרו כף החיים (פלאגי' סימן כ אות ח) שאסור לפסוק אף בעת הכרח וז"ל, ושלא לדבר כלל באמצע הלימוד, ואפי' על צד ההכרח. וכשגומרים הלימוד, אז ידבר, או קודם שיתחילו ללמוד, ובזה תורתו נעשית לו סם חיים. עכ"ל. ועוד דיבר בכך בספרו תורת וחיים (מע' ח אות פה) ובשו"ת לב חיים (ח"ג ס"ס כד כ"ט ע"א). וע"ע שם בדברי הגרי"ח סופר שליט"א (אות ח) דכתב לחדש כי הרמב"ם לא ס"ל איסור זה, מדלא הביאו. ומש"כ (הל' ת"ת פ"ד הי"ד) ואין משיחין בביהמ"ד אלא בד"ת בלבד וכו'. היינו מקדושת ביהמ"ד, ולא הפסק בלימוד. וכדמסיים, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות. עכת"ד. והרי לדרכו כן יצא בדעת מרן שדרך בשו"ע בדרכו זו של הרמב"ם. ואינו נלע"ד, וכמו דאיהו גופיה נשאר בצ"ע, שהרי מקור דין זה מדברי הגמ' ברכות (נג ע"א) אין אומרים רפואה בביהמ"ד משום ביטול ביהמ"ד. וכמו שהראה הכס"מ, וגם הב"י, וכדלעיל (סעיף זה אות ט), ולהדיא דהוא דין משום ביטול תורה. ועל כן י"ל שהרמב"ם לא הוצרך להביא דינא דאבות המהלך בדרך וכו', והשח שיחת חולין עובר בעשה דיומא, אחר שזה כלול בדבריו שבהל' ת"ת. ומה שסיים (שם) שקדושת ביהמ"ד חמורה, אינו אדין רפואה, אלא אדלעיל מינה, ודו"ק.

(((כדי להנפש)))

וכן נקיט בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' קסט) דאיסור חמור הוא. ע"כ. ואולם כתב דהמפסיק לתת רווח ולפוש מי שכבר יגע ואין בו כח, אדרבה זו הדרך, וצריך לתת רווח בין הדבקים, ע"ש בדבריו. וכ"כ בספר כבוד התורה (הלכה יא) דלהפסיק להנפש, כדי שיוכל להמשיך ללמוד רשאי. מטעם דזהו צורך הלימוד. ושכן פסק הגר"מ גרוס שליט"א.

(((לצורך אך)))

איסור זה הוא בפוסק מלימוד לשיחת חולין בעלמא, ולא לשיחה שיש בה צורך. וכמש"כ להדיא הערוך, והר"ח, ורבינו פרץ, ושו"ת הרד"ך, והמחזור ויטרי, ור' יונה, ורש"י ע"ז המובאים לעיל. ואף שמשמעות המשנה ברורה בשעה"צ (סי' רפה ס"ק יא) הנ"ל דאיסור זה הוא אף בשיחה שיש בה צורך, דהלא דבריו אמורים על הכנה"ג שכתב שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר. וכן ביוסף אומץ (עמ' 269) לא התיר אלא בעת צורך, ובתנאי שיגמור הענין, ואז ישיב להם כפי הצורך. אך להאמור מבואר בראשונים דלא כן, והמ"ב נכנס לזה אגב גררא גרידא. והיוסף אומץ היה שש על היתר זה אילו היה משית ליבו אליו, כאשר יראה הרואה שטרח וחיפש כל טצדקי להתיר ולהקל איסור זה.

(((מפני הכבוד)))

עוד נראה דשרי לשאול בשלום אדם נכבד ולהשיב לכל אדם, ואתי בק"ו מדין הקורא קריאת שמע ונפסק בשו"ע (ר"ס סו) וז"ל, בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם. עכ"ל. וכן כתב בספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 268) וז"ל, וגם אפשר לומר דלא חמירא האי הפסקה מהפסקה דקריאת שמע וברכותיה ובין הפרקים, שמותר לשאול בשלום אדם נכבד ולהשיב לכל אדם. לכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עמו מה שאלתו ובקשתו, הוי כמי שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בבית הכנסת, ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו. עכ"ל. ברם כתב כן בדרך אפשר. וגם הבאנו לעיל את סיום דבריו, שכתב כי בדה כן מליבו לתת סמך. וע' לעיל (סעיף זה אותיות ז,ח) מה הותר להפסיק לשאול מפני הכבוד, ומינה להכא.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5