——–
(((חיוב שמחה בשלשת רגלים)))
א. חיוב שמחה בשלשת הרגלים פסח שבועות וסוכות, וכן בימי חול המועד הוא חיוב מן התורה, וחיוב זה הוא להוסיף בשמחה יותר מחיוב השמחה התמידית שבכל השנה. וישמח עצמו בדברים חיצונים כדי לעורר את הנפש לשמחה יתירה, אנשים בראוי להם על ידי אכילת בשר ושתיית יין, ונשים בראוי להם בבגדים ותכשיטים, וילדים בראוי להם בממתקים.
ובכל דבר שיודע שמשמחו חייב אדם לעשותו. [ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך (סימן תקכט ס"ב).]
וכוונת השמחה היא שיהיה אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה עמדו, ועל שזוכה לעבוד את בוראו, ועל שהשם משגיח בנו. ויהיה לבו בעת השמחה זוכר שם שמים ויראתו, ואסור למשוך בשחוק ובקלות ראש.
{(((סוכות ופסח חיוב שמחה בהם ד"ת)))
א. א. איתא בפסחים (קט ע"א) ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' (דברים טז) ושמחת בחגך. אולם תוס' (מועד קטן דף יד ע"ב ד"ה עשה) ס"ל שהוא חיוב דרבנן. שעל דברי הגמ' שאבל אינו נוהג אבילות ברגל, שנא' ושמחת בחגך, ואבילות היא עשה דיחיד ושמחת בחגך עשה דרבים, ועשה דרבים דוחה עשה דיחיד. הוקשה לתוס', דהלא אבילות היא מדרבנן, ומהו שאמרה הגמ' עשה. וביארו דגם ושמחת בחגך הוא דרבנן, כי מצות עשה דושמחת בחגך נאמרה לגבי שמחה בקורבן שלמים, וכדאיתא בחגיגה (דף ח ע"א). עכת"ד. כלומר שגם חיוב אבלות הוא מדרבנן, וגם ושמחת בחגך הוא מדרבנן. ומה שאמרו בגמ' עשה, היינו עשה דרבנן. והרי לנו שסוברים תוס' כי מצות ושמחת בחגך הוא חיוב דרבנן ולא דבר תורה.
ואולם תוס' הם שיטה יחידאה ממש, וכל הראשונים כתבו דמצות ושמחת בחגך היא מצות עשה דבר תורה אף בימינו אנו, ואף על עצם שמחת החג. דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה (פ"א ה"א), יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. [הלכה יח] כיצד הקטנים נותן הם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. עכ"ל. והרי דיבר להדיא שמצות עשה זו היא בין לגבי שלמים ובין לגבי עצם שמחת החג. וכ"כ עוד הכי בספר המצוות (מצות עשה נד). ועוד ראה אליו בהלכות יו"ט (פ"א הלכה כא) ובהלכות לולב (פ"ח הל' יב והל' טו). וכ"כ תוס' כת"י הובאו בשיטמ"ק (פסחים קט ע"א) דאע"ג דהאי קרא דושמחת בחגך כתוב בכי תבא, וברגל כתוב ושמחת אתה וביתך, משני הר"ר אלחנן דילפינן ושמחת מושמחת. ע"כ. וכ"כ תוס' (חגיגה דף ח ע"א) דפסח ילפינן מסוכות מהיקש דשבועות (דף י ע"א). וכ"כ היראים (סי' רכז) ועוד לו (סי' תכז). וכ"כ בפסקי ריא"ז (פסחים שם) והסמ"ג (עשה רכט, ול"ת שסא) ובספר תניא רבתי (סי' נח) וכ"כ הסמ"ק (סי' צה) והחינוך (סי' תפח) ובספר הבתים (ספר המצוה נב) ספר נייר (הל' יו"ט) כל בו (הל' חול המועד סי' ס) אגודה (פסחים פרק י) ריטב"א (מגילה ה ע"ב ד"ה והא) וכ"כ המהר"ח או"ז (בריש דרשותיו) והטור (סי' תקכט) וכ"כ שבלי הלקט (סימן שעב). ועוד כן מבואר בראשונים שיבואו בסמוך (אות ג) לענין חיוב שמחה בחג השבועות שלמדו שם מגזרה שוה ומהיקש.
ב. ועוד כן מבואר מראשונים רבים שלמדו את הסוגיא הנ"ל דמועד קטן, שושמחת בחגך היא מצות עשה גמורה, דכ"כ הבה"ג (הל' אבל סי' כא ד"ה והכין אמרו דף מב סוע"ג) ועל כן חידש שמי שמת לו מת ביו"ט שני של גלויות, מאחר שחיוב שמחה ביו"ט שני של גלויות הוא מכח ספק תורה, על כן ינהג אבילות, כיון שהאבילות היא ודאי עשה דיחיד, ודוחה ספק עשה דרבים דושמחת בחגך. וכן הביא הטור (יו"ד ס"ס שצט) את הבה"ג דכתב כן להדיא דהוי מצות עשה [בנוסח אחר מהנמצא לפנינו] ושכ"כ כל הגאונים. וכ"כ הרי"ף (מו"ק דף יא ע"א) וגם הוא התקשה בקושית תוס' דאף דקי"ל דאבילות יום ראשון ד"ת, מ"מ לילה ראשונה דרבנן, ומה כוונת הגמ' באומרה דאבילות היא מצות עשה. וביאר דהגמ' דיברה לכו"ע, דהיינו לא מבעי למ"ד דאבילות דרבנן דהשמחה שהיא ד"ת דוחה אבילות, אלא אף למ"ד דאבילות ד"ת אף לילה ראשונה, מ"מ עשה דרבים עדיף ע"ש. והרי להדיא דלמד דושמחת בחגך היא מצות עשה גמורה ולא רק לענין שלמים. וכ"כ הרי"ץ גיאת (שערי שמחה ח"ב עמ' נו) כדברי הבה"ג הנ"ל, וכן פסק הרמב"ם (הל' אבל פ"י ה"ט,י) וכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם (שער שבתות ויו"ט מהדו' שעוועל עמ' רכב) וכ"כ ההגהות מימוניות (הל' אבל פרק י אות י) וכ"כ כרמב"ם החינוך (מצוה רסד) וכן דעת בעל ההשלמה (מו"ק שם) ובעל המאורות (שם) וכ"כ רבינו ירוחם (דף רלו ע"ג) וכן פסק הב"י (או"ח סי' תקמח) שכן בדין כיון שהרי"ף והרמב"ם סוברים כן.
ואף החולקים אבה"ג וס"ל שמי שמת לו מת ביו"ט שני של גלויות לא ינהג אבילות. אינו מפני שהם עומדים בשיטת תוס' וסוברים שושמחת בחגך אינה מצות עשה אשמחה אלא השלמים. אלא משום דס"ל דאבילות היא מדרבנן ואילו ושמחת בחגך היא מצות עשה דאורייתא. שכן דעת המהר"ם מרוטנבורג (הלכות שמחות סימן ד) ופליג אבה"ג, ועוד הביא שם דכן ס"ל לר' אברהם ב"ר דוד ורבינו שמחה. ע"ש. וע"ע במח' זו באשכול (ריצב"א הל' מו"ק) וכן כתב הרא"ש (מועד קטן פ"ג סימן ג). ע"ש. ועוד הביא לראב"ד דס"ל דושמחת בחגך הוא ד"ת, ושגם הוא התקשה בקושית תוס', וביאר את הגמ' אתי עשה דרבים דושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד של תספורת וגיהוץ, דהם אסורים שלושים יום מדין תורה. והרי שסובר דעסקינן במצות עשה גמורה דושמחת בחגך. ועוד הביא הרא"ש דר"י פירש דאבילות גם יום ראשון דרבנן, ומש"כ בגמ' ודחי עשה דיחיד, דאע"פ שהוא אינו עשה אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וכדמצינו כיוצ"ב בפסחים (צב ע"א). ע"כ. והרי דס"ל דושמחת הוא ד"ת, דאי דרבנן קושיא מעיקרא ליתא, וכדברי תוס'. וכ"כ גם רבינו יהונתן מלוניל (מו"ק שם) אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא מצות עשה על כל ישראל, ודחי עשה דיחיד. וביאר דעשה דיחיד היינו גיהוץ ותספורת מדאורייתא. וכן בספר המכתם (שם) הביא שני התירוצים של הרי"ף ומשום גיהוץ. וכ"כ בחידושי הר"ן (שם) אתי עשה דרבים דכתוב ושמחת בחגך שהיא מצות עשה לכל ישראל. ע"כ. ועע"ש בדברי הגאונים. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' לג) וכן דחה את תוס' בספר חזון עובדיה (הל' יו"ט עמ' צו) וע"ע (שם עמ' שיט) ועוד (שם עמ' צו) דהעלה כי בליל יו"ט ראשון אין מצות שמחה ד"ת, אלא רק דרבנן.
(((שבועות חיוב שמחה בו)))
ג. חיוב שמחה בחג השבועות מבואר מל' הגמ' פסחים (קט ע"א הנ"ל) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. ע"כ. והרי כל הרגלים בכלל. וכן מפורש ביראים (סי' רכז) דילפינן בשבועות (פ"א דף י ע"א) מהיקש דר' יונה, הוקשו כל המועדות זה לזה, לחייב שמחה גם בפסח, ובר"ה, וגם בר"ח. ע"כ. ועוד כתב (סי' תכז) ציוה שישמחו ישראל בג' רגלים, וכמפורש בפסוקים על חג סוכות ושבועות. ופסח בפ' ר"א (שבת דף קלא ע"ב) ילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות לחיוב חגיגה בפסח ג"כ. ומדכתיב ושמחת בחגך, י"ל שכ"מ שיש חגיגה יש שמחה. עכ"ד. וכן תפס כדברי היראים בספר שבלי הלקט (סי' רסב) דה"ה פסח גזירה שוה חמשה עשה חמשה עשר. או י"ל מדכתיב שלשה רגלים תחוג לי בשנה, למדנו מצות חגיגה בחג. ומדכתיב ושמחת בחגך, למדנו שכל שיש חגיגה יש שמחה. וכ"כ הרוקח (סי' שא) בכל ג' רגלים חייב אדם לשמוח. ופסח יליף גזירה שוה חמשה עשר. ע"כ. וכ"כ הסמ"ק (סי' צה) לשמוח ברגלים. ובספר החינוך (תפח) לשמוח ברגלים שנא' ושמחת בחגך. וכן מבואר בספר המצוות (עשה נד) שצונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך. עכ"ל. והרי מש"כ הרמב"ם במשנה תורה (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. כוונתו באומרו עם שאר ימים טובים, לכלול את חג שבועות, וכמפורש לו בספר המצוות הנ"ל, וכמו שהסברא גם מורה שלכך כיון. וכ"כ כל' הרמב"ם בספר נייר (הל' יו"ט) וז"ל, שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם כל שאר ימים טובים אסור בהספד ותענית, וחייב להיות שמח וטוב לב וכו'.
(((חול המועד)))
ד. בחול המועד ג"כ חייבים בשמחה ד"ת. דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ובתענית, וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכו'. וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה נב) וכ"כ בספר ארחות חיים (הל' חול המועד סי' לד) דחול המועד חיוב תורה לשמוח בו. וכ"כ בספר נייר (הל' יו"ט) שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם שאר כל ימים טובים וכו'. וכ"כ בספר שבלי הלקט (סי' רסב) וביראים (סי' תכז) ותפס כוותיה הסמ"ג (עשין כז) וכ"כ הכל בו (חול המועד סי' ס).
(((חיוב שמחה זו יותר משאר השנה)))
וחיוב שמחה זו הוא יותר מחיוב השמחה של כל השנה, והוא מתוך שחייבו ח"זל בפעולות חיצוניות לשמח את עצמו, וכדאיתא בפסחים (קט ע"א) במה משמחם רבי יהודה אומר, אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם ביין, ונשים במאי, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. ופסקו הכי הראשונים דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ח) ובספר המצוות (עשה נד) והשיטמ"ק (פסחים קט ע"א) בשם תוס' כת"י. וברוקח (סי' שא) פסקי ריא"ז (פסחים שם) סמ"ג (עשין רכט ול"ת שסא) שבלי הלקט (סי' רסב) תניא רבתי (סי' נח) סמ"ק (סי' צה) חינוך (מצוה תפח) ספר הבתים (ספר המצוה נב) ספר נייר (הל' יו"ט) ומרן בשו"ע (סי' תקכט ס"ג).
(((כל דבר המשמחו מחוייב לעשותו)))
ה. ויתרה מכך כתבו הראשונים דלאו דוקא בהני, אלא בכל דבר המשמחו מחוייב לעשותו, וכמו שכתב היראים (סי' רכז) וז"ל, ולא יין בלבד, אלא כל דבר שמשמח את האדם, וכל דבר שנודע ששמחה היא לו, חייב אדם לעשות. והוכיח כן מפסחים (קט) נשים במה משמחם וכו' כ"א בראוי להם. וכ"כ עוד היראים (סי' תכז) שחיוב לעשות כל דבר שמשמחו. וכ"כ הריבב"ן (פסחים שם ד"ה בבבל בבגדי צבעונין) וז"ל, במה שהיא שמחה, ובמה שנהגו לשמח. עכ"ל. וכ"כ שבלי הלקט (סי' רסב) ובשם היראים הנ"ל, בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה, וכל דבר ששמחה היא לו, חייב לעשות. וכן העתיק את היראים להלכה בספר תניא רבתי (סי' נח) שכל דבר המשמחו חייב לעשות. ובספר המצוות (עשה נד) כתב בכל מין שמחה, לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים. וכ"כ החינוך (מצוה תפח) ועוד אמרו זכרונם לברכה שמח בכל מיני שמחה. וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה נב) ובארחות חיים (הל' חולו של מועד סי' לד) וחייב לשמחם בכל מיני שמחה. ובאגודה (פסחים פרק י) כתב, וכן נכון לשמח לפי השגת יד האדם, בבגדים או במנעלים לכל הפחות. ע"כ.
ואף חיוב שמחה זו הוא יותר מהשמחה בשבת (וכדלקמן סימן זה סעיף ד) מדכתב מרן (ר"ס תקכט) דבגדי יו"ט יהיו יותר משל שבת, וע' במ"א (ס"ק ד) מ"ב (ס"ק יב) כף החיים (ס"ק כג) ובחזון עובדיה (יו"ט עמ' צ).
(((כוונת השמחה ואיסור קלות ראש)))
ו. ואולם הקלות ראש אסורה וכדכתב מרן בשו"ע (סי' תקכט ס"ב) חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד וכו'. (ובסעיף ג) ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הל' יז-כ) וכן בספר הבתים (בספר המצוה נב) כתב, ובאה לו מצות שלמי שמחה, לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות לענין המכוון בהם, שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה, שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל. וכן באה תקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות, והרחקה מן העברות. עכ"ל. ובהמשך העתיק לרמב"ם שלא ימשך בשחוק וכו'. וסיים, הנה נתבאר מלשון הר"מ ענין השמחה וכוונתה. וכן העתיק את הרמב"ם הכל בו (הל' חול המועד סימן ס) וכן בספר נייר (הל' יו"ט) כתב, לשמח קטנים באגוזים נשים וכו' אנשים במיני יין ובשר ומעדנים. אך יזהר מקלות ראש המשכיחו בוראו, אלא יעשה לשם שמים. ע"כ. וכ"כ החינוך (מצוה תפח בשרשי המצוה) וציונו לעשות השמחה לשמו. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך שמחה ד"ה ועל כן) ע"ש. ובספר מנורת המאור (נר ב כלל ח ח"א ס"ב) ישמח לשם שמים. וכן בספר ארחות חיים (הל' חול המועד סימן לד) אחר שביאר במה משמחם כתב, השמחה הוא שיהא אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה לו, ושיהא לבו זוכר שם שמים ויראתו. ע"כ.
ויתרה מכך כתבו הראשונים כי שחוק וקלות ראש אף בחג שמחוייבים בשמחה, איסורו כה גדול וחמור אף מאיסור עשיית מלאכה דרבנן בחול המועד. ודייקו כן מדברי הירושלמי, א"ר אבא בר ממל אילו היה מי שיתמנה עמי, התרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה. ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. ע"כ. וכתב הכל בו (הל' חו"מ ס"ס ס) נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה. שכוונת השי"ת בנתינת המועד היתה כדי להדבק ביראתו ואהבתו, ולעסוק בתורתו התמימה. ע"כ. וכ"כ הארחות חיים (הל' חו"מ סוף אות לד דף צג) ופסקום האחרונים דכ"כ הא"ר (סי' תקל ס"ק א) והגחיד"א במחזיק ברכה (אות ג) ועוד לו בקונ' שמחת הרגל (לימוד ג) ובבגדי ישע (שם) והביאם כף החיים (ס"ק ה) וכ"כ המ"ב (ס"ק ב). ועוד ראה לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב) באיסור הקלות ראש וההוללות, ועוד שם (סימן א סעיף ט) בכוונת השמחה במצוות, שישמח שזוכה לעבוד את ה' יתברך, וזה שייך אף כאן. וע"ע בספר מועדים וזמנים (ח"ז סי' קיב) דשני מיני שמחה איכא הכא, שמחה פנימית, ולעורר עצמו על ידי דברים חיצוניים.}
(((ראש השנה)))
ב. בראש השנה יש חיוב שמחה מן התורה, ויעורר עצמו לכך על ידי אכילה ושתיה וכדומה. אך לא ישמח שמחה יתירה כחיוב השמחה בחגים, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד. ומצד שני חיוב שמחה זה הוא יותר מאשר חיוב השמחה במשך שאר ימות השנה, שבימות השנה אין חיוב לעשות דברים חיצוניים המעוררים את השמחה. וראה להלן (סימן זה סעיף ג אותיות ב,ג) איך אפשר לשלב את היראה והשמחה יחד.
{(((ר"ה)))
ב. א. כתבו הראשונים דיש מצוה מן התורה לשמוח בראש השנה. דהנה היראים (סי' רכז) ביאר דושמחת בחגך נאמר בסוכות. וחיוב שמחה בשבועות ילפינן בשבועות (פ"א דף י ע"א) מהיקש דר' יונה, הוקשו כל המועדות זה לזה. וגם פסח, ור"ה, ור"ח בכלל ההיקש. עכת"ד. וכ"כ הגאונים שר שלום, ורב שמואל בר רבי חפני, ורב פלטוי גאון, הביאם הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' יד דף מ רע"ב) דכיון שנקרא מועד, י"ל בתפילה מועדים לשמחה. ע"ש. ויליף לה מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חודשכם ואמר מר (סוכה נה ע"א) חדשכם כיצד זה ר"ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים השבים מן הגולה, ואמר להם עזרא, כי קדוש היום לאדוננו, ואמר אכלו משמנים ושתו ממתקים, כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם, ושלחו מנות לאין נכון לו. ודרשו רבותינו (ביצה טו ע"ב) למי שלא הניח עירוב. עכ"ל. והרי שיש חיוב שמחה ואכילה בר"ה. וכ"כ האבודרהם (סדר תפילת ר"ה ד"ה והשיאנו) וז"ל, וגם מצאנו בו שמחה, שנא' וביום שמחתכם ומועדכם ובראשי חדשכם, ואמר מר ובראשי חדשכם כיצד זה ראש השנה. והרי דס"ל דימי שמחה הם. וכ"כ המרדכי (ר"ה סימן תשז) דחיוב תורה לשמוח בר"ה וז"ל, ועוד במ"א [במדרש אגדה] קרי ליה חג, וכתיב ושמחת בחגך, וא"ר יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר יו"ט. עכ"ל. ועוד בהמשך מדכתיב חדות ה' היא מעוזכם. עכת"ד ע"ש. וכ"כ הטור והשו"ע (או"ח סי' תקצז ס"א) וז"ל, אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה, אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם. עכ"ל. והדברים עומדים על פי מדרש שהביא הטור לעיל (ס"ס תקפא) ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. ע"כ. ועוד הביא הטור שרבנו האי גאון יליף מדכתיב (נחמיה ח,י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. והביאו הרא"ש (סוף ר"ה ס"ס יד). ע"כ. וכ"כ הרי"ץ גיאת (הל' תשובה) ובספר המנהיג (הל' ר"ה) ובשבלי הלקט (סי' רפד) ובהגהות מיימון (הל' פ"א אות א). ואומנם בספר מחזור ויטרי (סי' שכב) כתב וז"ל, אין אומ' והשיאנו י"י אלהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו, לפי שלא הוזכר ברכה ושמחה אצל ר"ה ויום הכיפורים כל עיקר, אלא אצל שאר הרגלים במשנה תורה כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי בחובה. עכ"ל.
והרי דס"ל שאין שמחה בר"ה כל עיקר. ומ"מ היא דעה יחידאה, וכאמור. וגם יש ליישבו עם כל הני דבריו שכתב איהו גופיה (בסי' קמב) גבי שמחת שבת, והבאנו דבריו לקמן (סימן זה סעיף ד אות ג). ע"ש.
(((גדר השמחה)))
ב. וכ"כ הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) וז"ל, אבל ר"ה ויו"כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. עכ"ל. והרי שיש חיוב שמחה בהם, אך לא שמחה יתירה. [ועוד מבואר הכי ברמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שכתב, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. עכ"ל. והרי שכלל גם שאר ימים טובים. ומיעוט רבים שנים לפחות, כיון שבנוסף לפסח וסוכות יש לכלול גם שבועות, וכפי שביאר בספר המצוות (עשה נד) הובא לעיל (סימן זה סעיף א אות ג) וסביר להניח שכוונתו גם לר"ה וכמבואר לו בהל' חנוכה הנ"ל בסמוך. וכ"כ בדומה ללשון הרמב"ם הנ"ל בספר נייר (הל' יו"ט) שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם כל שאר ימים טובים אסור בהספד ותענית, וחייב להיות שמח וטוב לב וכו'.] וכ"כ תרוהד"ש בפסקים וכתבים (סימן ב) גבי מי שמתה אשתו, לא ישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים. אך ר"ה ויו"כ אינם כרגל לענין זה, דימים הנוראים הם ולא נתנו לשמחה כמו רגלים. ע"כ. והרי שניתנו לשמחה, אך לא כל כך כמו ברגלים. וכ"כ הרא"ש (מועד קטן אלו מגלחין סי' מח) כדין זה, וביאר אע"פ שאין הרחקת הזמן שוה בהם [בין ג' רגלים], מ"מ שמחת הרגלים מסייעת לשכחה מדעתו. בשונה ממש"כ לעיל שר"ה ויו"כ לא נחשבים רגל, והיינו שבהם השמחה אינה כ"כ שמחה. עכת"ד. וזה כתרוהד"ש, וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' שצב ס"ב).
(((בכי בתפילה)))
ג. ומכח חיוב שמחה בר"ה מסיק בשו"ת יחו"ד (ח"ב סי' סט) שלא לבכות בתפילה. וע"ע ביבי"א (ח"ט סימן נא) וכ"כ בתורת המועדים ימים נוראים (סימן ג סעיף ד) שלא לבכות בתפילה. ע"ש. ועוד לו (סימן ד ס"ז) הביא ראשונים רבים בחיוב שמחה בר"ה מדכתיב אכלו משמנים וגו'. ועוד ראה מש"כ (סי' ג סעיף ז) שאין לומר מועדים לשמחה בר"ה, וכדפסק מרן (סי' תקפב ס"ח). ע"ש. וע"ע בשו"ת ברכת יהודה לרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א (ח"א סי' מז) דאף שיש חיוב שמחה, אין בזה איסור לבכות בתפילה, ששני ענינים הם, אחר שחיוב שמחה בר"ה פחות הוא מחיוב שמחה בחגים, ע"ש באורך.}
(((יום הכיפורים)))
ג. נחלקו הראשונים האם יש ביום הכיפורים חיוב שמחה. והעיקר שיש בו חיוב שמחה, אך לא שמחה יתירה, וכדין ראש השנה הנזכר.
{(((יו"כ)))
ג. א. כתב הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ו) וז"ל, אבל ר"ה ויו"כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. עכ"ל. ומבואר שיש שמחה ביו"כ, אך לא מרובה. ואולם היראים (סי' רכז) למד שכל החגים יש בהם חיוב שמחה דבר תורה, משום שהוקשו כל המועדים זל"ז. אך יו"כ יצא מן הכלל, ואף שהוא נקרא מועד אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה ועניתם את נפשותיכם. עכת"ד. וכן משמע במחזור ויטרי (סי' שכב) דיו"כ אין בו שמחה. דכתב, לפי שלא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ר"ה ויוה"כ כל עיקר וכו', כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה, מפני העולם התלוי בחובה. עכ"ל. וכ"כ לקמן (סימן תכז ס"ק יז) גבי יו"כ וז"ל, ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה. עכ"ל. ברם ע' דבריו (בסימן קמב) ויובאו בע"ה (סעיף הבא אות ג). והנה דעת שר שלום גאון שהביא הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' יד דף מ רע"ב) דיו"כ נקרא מועד וממשיך וכותב שם לענין ר"ה, שכיון שנקרא מועד י"ל בו מועדים לשמחה. וכן כתבו עוד גאונים הלא הם רב שמואל בר רבי חפני ורב פלטוי גאון. ע"ש. וא"כ לכאורה זה מורה שכוונתם שאף ביו"כ יש לומר מועדים לשמחה, דהלא ביארו בתחילה שגם הוא נקרא מועד. איברא דאחר ראותינו את היראים אין זה מוכרח, דיש מקום לבעל דין לדחות דביו"כ יודו דאף שנקרא מועד אינו בכלל שמחה, וכיראים הנ"ל, וכל דבריהם באו לענין ר"ה. ברם באמת זה אינו, וכמפורש בטור (סי' תקפב) שהביאם אף לענין יו"כ דיש לומר בו מועדים לשמחה בתפילה, והרי שסוברים שיש חיוב שמחה ביו"כ. ואף שלהלכה אין לומר מועדים לשמחה ביו"כ, וכדכתבו הרא"ש והטור (שם) בשם רב האי גאון שאין לומר מועדים לשמחה ביו"כ, ושכן פשוט המנהג, וכן פסק מרן בשו"ע (סי' תקפב ס"ח). אין זה מורה דקי"ל שאין חיוב שמחה, וכדחזינן מדפסקו מרן והרא"ש שם שלא לומר גם בר"ה מועדים לשמחה בתפילה, אף שבר"ה כתבו הרא"ש והשו"ע להדיא שיש חיוב שמחה וכפי שהבאנו דבריהם לעיל (סעיף קודם אות א). והרי שיש לבאר דלענין אמירת מועדים לשמחה אין לומר מפני שיש למעט בהם בשמחה, בשונה משאר החגים שיש חיוב רבוי שמחה, ועל כן אומרים מועדים לשמחה. והכל עולה לדבר אחד דיו"כ יש חיוב שמחה, אך שמחה מועטת. [ואין מקום לבאר אחרת את השו"ע ע"פ היראים, אחר שלא הזכירו בב"י. ועוד דמפורש בשו"ע יו"ד שבסמוך שיש חיוב שמחה ביו"כ.] וכן הוא בתרוהד"ש פסקים וכתבים (סימן ב) גבי מי שמתה אשתו, לא ישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים. אך ר"ה ויו"כ אינם כרגל לענין זה, דימים הנוראים הם, ולא נתנו לשמחה כמו רגלים. ע"כ. והרי שניתנו לשמחה, אך לא כל כך כמו ברגלים. וכ"כ הרא"ש (מועד קטן פ' אלו מגלחין סי' מח) כדין זה, וביאר, אע"פ שאין הרחקת הזמן שוה בהם [בין ג' רגלים] מ"מ שמחת הרגלים מסייעת לשכחה מדעתו, בשונה ממש"כ לעיל שר"ה ויו"כ לא נחשב רגל, והיינו שבהם השמחה אינה כ"כ שמחה. עכת"ד. וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' שצב ס"ב). וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ב כלל ח ח"א סוף פ"ב) ועל הכל היתר השמחה ביום שמיני עצרת וביום כפורים, שהיו מראין בימים האלו שמחה לשם שמים. ע"כ. והרי שכמעט כל הראשונים למעט את היראים סוברים שיש חיוב שמחה ביו"כ, אך חיוב שמחה זה אינו שמחה מרובה.
(((שילוב שמחה ויראה יחדיו)))
ב. ובספר עלי שור (ח"א עמ' רו, בשם הגרא"א קפלן במאמרו בעקבות היראה הוצאת מוסד הרב קוק) ביאר נפלא דרך משל כיצד שייך יום שבו יש חיוב שמחה ויראה, והם לכאורה תרתי דסתרי. וכתב כי אב השמח, ומרוב שמחה רוקד עם בנו הקטן על כתפו, הלא חש הוא שמחה עצומה בעת הריקוד, ומאידך גם יש לו יראה ופחד לבל יפול בנו חס ושלום. עכ"ד. תאר לעצמך שגדול הדור קורא לך מפני שחפץ לברכך על מעשה טוב שעשית, כשתבא אליו הלא תשמח ויחד עמה תהיה גם רעדה, הלא היא כיראת הרוממות. וזו כוונת רבינו יונה (ברכות כא ע"א ד"ה גמ') וז"ל, אע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו, שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג. אבל הקב"ה איננו כן, אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגיל באותה יראה, מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצוות, ושש ונעלס בקיומה, שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו. ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו', ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה, ר"ל תעבדו את ה' ביראה, ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו. עכ"ל. ועוד ראה בספר העיקרים (מאמר ג פרק לג) דכתב הירא יראת הרוממות ממילא שמח שמחה גדולה שהגיע לדרגת שלמות זו בעבודת ה'. ע"כ. ובהמשך (פרק לד) ביאר יותר, שזהו כמשל מי שנודע לו מקום מטמון, והרי שחופר בשמחה, אף על הטורח הרב, ואף שנקף אצבעו או רגלו או שוקו, שהשמחה אודות המטמון מחפה על הצער. כן הירא ה' באמת, השמחה שהשיג יראת הרוממות, מחפה על העוגמת נפש של היראה. ע"כ. [כנלע"ד פירוש דבריו ע"ש].
(((אהבה ויראה)))
ג. וכיוצ"ב ראה בסמ"ק (מצוה ד) דכתב וז"ל, ואם תאמר איך יתכן זה, אם ירא, אינו אוהב. ואם אוהב, אינו ירא. אשכילך, האוהב זה הזריז במצות עשה, והירא זה הזהיר במצות לא תעשה. עכ"ל. וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם. וכתב הרמב"ם וז"ל, רצה בזה שיהו עובדין מאהבה, ואם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר, עם היותכם עובדים מאהבה, לא תניחו היראה לגמרי, ויהי מורא שמים עליכם. כי כבר בא בתורה המצוה ביראה, והוא אמרו את ה' אלהיך תירא. ואמרו החכמים, עבוד מאהבה עבוד מיראה. ואמרו, האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו. כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה, וכ"ש במצות השמעיות. עכ"ל. וכן כתב רבינו יונה (שם) שיש לאדם לעבוד את ה' מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, ועל כן סמך זה לענין היראה ואמר, ויהא מורא שמים עליכם, לעבוד את ה' מיראה ומאהבה, כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו, ומעלה על דעתו שיכול לעונשו. ונמצא משמשו מיראה, לא מפני יראתו מן העונש, אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש. ע"כ. ולמעשה זהו כדין המשנה בברכות (דף ל ע"ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמ' מנא הני מילי, ובמסקנת הגמ' מדכתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה.
וע' בפלא יועץ (ערך כפור ד"ה ואף) הודות השמחה ביום זה, שהוא יום כפרת עוונות, ועוד ציונו להקדים ביום התשיעי להרבות באכילה, ואב את בן ירצה ואומר לו אכול הרבה בני ידידי, כדי שיהא בך כח להתענות וכו', היש חיך מתוק מזה, אשרינו מה טוב חלקנו, אי אפשר שלא לשמוח. ומכל מקום אם בכל הימים נאמר וגילו ברעדה, על אחת כמה וכמה כהיום הזה, ועוד עיין שם, ובהמשך. וכן כתב בספר ארח מישרים (סימן א סעיף יט) עיין שם.}
(((שבת)))
ד. בשבת חייב לשמוח, וחיוב זה הוא על ידי דברים חיצוניים המעוררים את השמחה, כגון על ידי אכילה ושתיה וכדומה. ודי במה שבין כה עושה משום חיוב כבוד ועונג שבת, רק שיכוון על ידיהם לעורר השמחה.
{ שמחה בשבת
(((הסוברים שאין חיוב שמחה)))
ד. א. נחלקו הראשונים האם יש חיוב שמחה בשבת. ותחילה נביא את הסוברים שאין חיוב שמחה בשבת, דכן מבואר ברי"ץ גיאת (הל' אבל סי' ס) ובשאילתות דרב אחאי גאון (חיי שרה סימן טו) דכתב ששבת עולה ואינה מפסקת, דכתיב בה עונג באבל. ואילו רגל מפסיק ואינו עולה, דכתיב בה שמחה. ע"ש. וכ"כ בסידור רש"י (ס"ס תקנג) לחלק בין שבת לרגל כהנ"ל. וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שער האבל סי' פח) וכ"כ בבה"ג (הל' אבל סימן כא ד"ה והלכתא, עמ' מב) וע"ע לקמן (ד"ה ושוב ראיתי), וכן הוא בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' ל) וכן מבואר ברמב"ם (אישות פ"י הי"ד) ופסק כוותיה הב"י (אה"ע סימן סד ס"ה) וכן הוא בספר ארחות חיים (סדר תפילות שבת אות ז) דכתב אין לומר וישמחו בך, דלא שייך שמחה אלא ביו"ט. וכ"כ מהרי"ל (סוף הל' יו"ט) לחלק בין שבת ליו"ט לגבי תענית חלום, דשבת הוא משום עונג, ויו"ט משום שמחה. וכ"כ תוס' (מועד קטן דף כג ע"ב סוד"ה מאן דאמר) ובתוס' ר"י החסיד (ברכות דף מט ע"א ד"ה ולא ידענא) ובתוס' רא"ש (שם ד"ה אי אמר) וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' רצח) ובשיטמ"ק (כתובות ז ע"א ד"ה וכתב הרמב"ם) ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכא ד"ה ואחר) וכן בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רסב) ובשם הרב רבי יצחק בן גיאת "זל (הנ"ל) שכתב, אין דוחין עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועים מן התורה מפני תענית נדבה וכו'. ע"כ. ומדוייק דבשבת אין שמחה, ועע"ש.
(((הסוברים חיוב שמחה)))
ב. ומאידך נמצאו הסוברים שיש חיוב שמחה בשבת. דכן מבואר בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) שביארה מדוע לא עושים סעודת פורים בשבת, מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ע"כ. והובא בב"י (סי' תרפח ס"ו) בלא חולק. וכן הוא בספרי (במדבר עז בהעלותך) וז"ל, וביום שמחתכם אלו שבתות. ע"כ. וכ"כ בס' המנהיג (ריש הל' שבת דכ"ג ע"א) ובספר שבלי הלקט (ס"ס פב) ובשם ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו שסמכו על שאומר בו ביום שמחתכם ובמועדכם, ואמר מר וביום שמחתכם זה השבת. וי"ל שעל זה סמכו לומר וישמחו בך כל אוהבי שמך, וי"א וינוחו בך ישראל אוהבי שמך. עכ"ל. וכן הוא בב"י (סי' רפא) גבי אמירת ישמחו במלכותך, בהשען על הספרי הנ"ל ביום שמחתכם זה שבת. והב"י הביאו להלכה בלא חולק. וכן המחזור ויטרי (סי' פג לקראת סופו) העתיק תשובה וז"ל, ומשום הכי תקנו רצה והחליצנו בשבת ולא בימים טובים, כי הוא יום מנוחה ושמחה, וחייב להזכיר ירושלים ונחמתו בשמחתו שכ' (תהילים קלז) תדבק לשוני לחכי אם לא הזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וכן מצינו ששבת נקרא יום שמחה, דאמרי' בספרי וביום שמחתכם זה השבת, ובמועדכם כמשמעם. ומשום הכי חותמים בשבת וישמחו בך כל ישראל וכו', שנקרא השבת יום שמחה. עכ"ל. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (סוף שער השמחה) גם צריך לשמוח בשבתות וימים טובים ופורים, כי כלם לזכר יציאת מצרים, ולזכר הנסים שהפליא עם בחיריו. לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום וגודל טובותיו עם עושי רצונו. ובעבור כן מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים, ושותים יין כדי לשמח הלב. ויזהר שלא ישמח בשמחה ההיא על ההבלים, אלא ישים השמחה על אהבת ה' יתברך, ויתגעגע בשעשוע אהבת הצור, וישמח ויגיל בשמחת אדון כל, אשר צוה ביום ההוא לשמח. עכ"ל. וכ"כ שבלי הלקט (סימן רעח) גבי תענית חלום בשבת, וז"ל, ובענוי יום השבת יכנע לבו ביותר, לפי שהוא עונג ושמחה, והרי הוא צריך להתענות. עכ"ל. וכ"כ האבודרהם (ריש סדר תפילת שבת) וגם השבתות נקראו ימי שמחה, כדאיתא בספרי, וביום שמחתכם אלו השבתות. עכ"ל. ועוד כתב בהמשך (בד"ה ישמחו במלכותך) מספרי הנ"ל, וכן (בד"ה שאחריו ד"ה אלהינו) כתב, וגם בשבת עם יו"ט אומר בשמחה ובששון, על שם וביום שמחתכם ובמועדכם, ואמרינן בספרי שמחתכם אלו השבתות. עכ"ל. וכ"כ בסידור הרוקח (עמ' תקסה) ישמחו במלכותך שומרי שבת, לפי שכתוב וביום שמחתכם זה השבת, וכתוב ושמחתם, על כן אנו אומרים שישמחו לעתיד. עכ"ל. וכ"כ עוד (בעמ' קג, ובעמ' תרפה). וכ"כ הרמ"ע מפאנו (סי' עח) אין לקדש את הלבנה [בשבת] משום שאין מערבין שמחה בשמחה. וכ"כ האבודרהם (סדר תפילות שבת) כשבלי הלקט הנ"ל. וכ"כ בספר המנהיג (ריש הל' שבת) אין נופלים על פניהם בשבת, לפי שגם שבת נקרא יום שמחה, וכספרי. וכן דעת ה"ר משה שבשיטמ"ק (כתובות דף ז ע"א ד"ה כתב, ודחאו שם השיטמ"ק). וכן מבואר בספר חסידים (הנדפס מכת"י פארמא סי' תכו) דכתב וביום שמחתכם זה שבת, כדאיתא בספרי, לכן אסור לאדם להיות עצב בשבת. וכן הוא לו עוד (סי' תרכד בכת"י פארמא) כל' הנ"ל. [ואולם בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' סח) הביא מספר חסידים (סי' רעא,תח,תתשמז) שחיוב שמחה בשבת הוא בפקודי ה' ולא בגשמיות.]
ולכאורה מאחר ודעת מרן לא ברורה, אחר שלכאורה משנתו נסתרת מאה"ע (סי' סד ס"ה) לאו"ח (סי' רפא) ועוד (סי' תרפח ס"ו) וכנ"ל, על כן העיקר כרוב הראשונים שאין חיוב שמחה בשבת, ובפרט שעומדים בשיטה זו ב' עמודי הוראה הרמב"ם והרא"ש, וקי"ל כב' עמודי הוראה כשאין לנו גילוי במרן דכ"כ בשו"ת המהרי"ץ פראג'י (סימן נט) וכ"כ בשו"ת שמחת כהן (או"ח סימן א אות ה) ובשם השואל ונשאל. וכ"כ בשו"ת יבי"א ח"ו (סימן לו אות ב וסוף אות ח) ובח"ד (או"ח סימן ב אות ג) ובשו"ת יחו"ד (ח"ב ס"ס נח) ובספר טה"ב (ח"ב עמ' רמא). ודלא כמש"כ בספר ברכי נפשי (ח"ב סימן ז) ובסוף הספר (עמ' קסט) ובספרו שם בצלאל (עמ' רלג) וע"ע אליו בספר ברכת יעקב (עמ' 111). ובפרט שעמהם עומדים הגאונים והרשב"א.
וע"ע גבי שמחה בשבת בב"ח (או"ח ר"ס תקצז) שד"ח (מערכת א אות פח) ובשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' סח) שו"ת דברי ישראל (וואלץ או"ח סימן פא) ספר משנת אברהם (על ספר חסידים סימנים רפו,תפו, ובהשמטות, ובסי' תרכד) שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כד אות א וסי' כה) בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן כו אות ב) ובח"ח (או"ח סי' מא אות ב) ובשו"ת יחו"ד (ח"א סי' לז אמצע ד"ה ולענין) וע"ע בחזון עובדיה חנוכה (עמ' שלח) ובילקו"י (שבת ח"א עמ' ו) ובספר באתי לגני (סימן רסב אות ג) וכתב ליישב דשמא אין מח', דמאן דס"ל שמחה, היינו שיש שמחה משמים ביום זה, וכמש"כ הזהר. ע"ש עכת"ד. ברם מבואר בשיטמ"ק (כתובות ז ע"א) שזו מח' ע"ש.
(((יש חיוב אך פחות מיו"ט)))
ג. שוב זכוני מן השמים לראות בספר מחזור ויטרי (סימן קמב) ששוב עמד על כך, [וכבר הראנו לעיל שכתב (בסוף סימן פג) דיש חיוב שמחה בשבת] והנה "זל, ואין אומרים צידוק הדין בכל שבת שיש בו הלל, כגון מועדים ור"ח, מפני כבודו של הלל ושמחתו של יום, שנתוספה בו שמחה על תענוג שבת, וחולקין לו כבוד משאר שבתות שלא להזכיר בו אנינות נפש, שכן המועדים נאמרה בהן שמחה, משא"כ בשבת, וגדול שמחה מעונג. ואע"ג דא' בספרי וביום שמחתכם ובמועדכם ביום שמחתכם זה השבת, ובמועדכם כמשמעו. מ"מ לא כתיבא ביה בהדיא כמו שמועדים נא' ושמחת בחגך והיית אך שמח. עכ"ל. והרי שביאר נפלא דיש שני גדרים, הראשון ששבת יש בה שמחה, וכדאיתא בספרי, והשני דמאחר ולא כתוב בהדיא, הרי שאין על זה שם שמחה גמורה, ולכן כן אומרים צדוק הדין, משא"כ בחגים שחלו בשבת. ולפי"ז כל שיטות הראשונים דלעיל עולות בקנה אחד, לפי שכל הני שכתבו שאין שמחה בשבת, כתבו כן ביחס לחגים, לענין עולה למנין שבעה, וצדוק הדין, וחתונה בשבת, שיו"ט יש בו שמחה ולא שבת, והרי שי"ל כמחזור ויטרי הנ"ל, שגם הוא כתב שיש שמחה בשבת ומאידך שכן אומרים צדוק הדין לפי שלא נאמרה שמחה בשבת, וביאר שדרגה גמורה של שמחה ליכא בשבת, וה"ה י"ל בכל הני ראשונים, ושוב ליכא מחלוקת כלל, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, אחר שראינו להדיא בחד דמין קמאי שכתב ופירש כן. וכן ראינו שדרגות דרגות יש בשמחה בהגהות מיימוניות (הל' אבל פרק יא אות ג) וז"ל, דאף דפורים כתיב יום משתה ושמחה, לא לענין שאין אבילות נוהג בהן. ע"כ. ועוד ראה הכי לעיל (סימן זה סעיף ג) דמה שאין אומרים מועדים לשמחה ביו"כ, אינו משום שאין בו חיוב שמחה. ועוד (סימן זה סעיף ה אות ה) לגבי ר"ח ע"ש. ובזה יבואו דברי הב"י יחדיו, ואין סתירות בין הפסקים, ונפלא. למעט דעת הר' משה שבשיטמ"ק.
(((הכרח לנ"ל)))
ד. ושוב ראיתי בבה"ג (מנין מצוותיו ריש מצוות קום עשה מז) דכתב "ושמחת שבת". ולהדיא דהוי מצות עשה. והלא לעיל הבאנו דכתב בהלכות אבל (סי' כא ד"ה והילכתא) וז"ל, והילכתא שבת עולה ואינה מפסקת, מ"ט עונג כתיב ביה. רגלים מפסיקין ואין עולין, מאי טעמא שמחה כתיב בהו. עכ"ל. ולמדנו מכאן דס"ל דאין שמחה בשבת. וכתוכן ל' זו כתבו ראשונים רבים הנזכרים לעיל, וכך למדו כבה"ג פוסקים רבים. ועתה בראותינו בבה"ג להדיא דמנה מצות שמחה, על כרחך לומר כדברינו דלעיל, דיש שמחה, אך לא כ"כ, מאחר ולא נכתב בפירוש בקרא, וכאמור. ועוד ראיתי להטור (או"ח סי' רמב) דכתב גבי שבת דלכו"ע לכם בעינן, וביאר שיעשה כן ע"י אכילה ושתיה ושמחה, והרי דס"ל דישמח בשבת. ולהאמור אתי שפיר שאין כאן מח' ואינו סוטה מדרכו של אביו. ואומנם אין הכרח כדברינו, ויכול בעל דין לטעון שכל הני ראשונים חלוקים, וכמו שבשיטמ"ק הנ"ל, הוא במח'. אך גם בשיטמ"ק, הרי שמקום יש לומר שמודה שיש שמחה בשבת, אך אינה כ"כ שבגללה אפשר לטעון שאין מערבין שמחה בשמחה [והר"מ שבשיטמ"ק פליג] וכמו שהמחזור ויטרי כתב ג"כ שאין שמחה בשבת, ושוב ביאר שאינה כ"כ עד שתבטל צדוק הדין. וגם אל"כ ונימא שבכל הני ראשונים אין הכרח, כי יתכן ללמוד בהם שאין חיוב שמחה, ויתכן שיש חיוב שמחה, א"כ דל מהכא הני, והרי שרוב הראשונים סוברים דיש חיוב שמחה בשבת, ועל כן כן עיקר.
(((גדר השמחה)))
ה. ומ"מ גדר השמחה בשבת פחותה היא מחיוב שמחה של ימים טובים, וכדחזינן דשום חד מכל הני לא הצריך שישמח עצמו ובניו ואשתו כשם שהצריכו ביו"ט. וכן מפסק השו"ע (סי' תקכט ס"א) דבגדי יו"ט יהיו יותר יפים משל שבת. ואף שהמ"א (שם ס"ק ד) ועוד פוסקים תלו זאת בכך שאין חיוב שמחה בשבת. להאמור י"ל דיש חיוב שמחה, אך לא כמו ביו"ט וכנ"ל. וכ"כ בספר חזון עובדיה יו"ט (עמ' צב) אחר שהביא את המח' אם יש חיוב שמחה בשבת כתב, דאף לסוברים שיש חיוב שמחה בשבת, עכ"פ אין בתורת צווי לשמוח [בשבת] כמו שנאמר ביו"ט ושמחת בחגך.
ומאידך נראה מסברא שחיוב שמחה בשבת הוא יותר מחיוב השמחה ביו"כ שביו"כ נאמר ועיניתם את נפשותכם, וכן טפי מחיוב שמחה בר"ה, שהרי כתב הרמב"ם (הל' חנכה פ"ג ה"ו) יו"כ ור"ה, שהן ימי תשובה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. ע"כ. ואילו בשבת אין הוא יום פחד. ועל כן נראה שחיוב שמחה זה הוא יותר מר"ה ויו"כ. והרי שאם בר"ה יש חיוב לשמח עצמו על ידי דברים חיצונים, ק"ו שבשבת כן הוא. אך גם נראה שכבר יוצא ידי חובת דברים המעוררים שמחה מצד חיוב עונג וכבוד שבת הנזכר בסי' רמב, וממילא אין חיוב לעשות עוד דברים המעוררים את השמחה. אך זאת בעינן, שיחשוב לשמוח על ידי דברי העונג וכבוד השבת, כי משום חיוב כבוד ועונג שבת יכול לקיימם בלא שמחה.}
(((ר"ח)))
ה. חובה לשמוח בראש חודש.
{(((שמחה בראש חדש)))
ה. א. איתא בברכות (מט סוע"א) רב גידל אמר משמיה דרב טעה ולא הזכיר של ר"ח [בברכת המזון] אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ולא ידענא אי אמר בה שמחה, אי חתים בה, אי לא חתים בה. ע"כ. כלומר לא זכר אם רב הזכיר בנוסח ברכתו שמחה, ואם חתם בשם ומלכות. ולא פשטה הגמ' ספק זה, ולכאורה ספק זה הוא נידו"ד שאנו דנים בו, האם ר"ח יש בו חיוב שמחה או לאו. והנה הרי"ף (דף לו סוע"א מדפיו) כתב את נוסח הברכה בלא שמחה ובלא חתימה. והרא"ש (פ"ז סי' כג) הביא דר"י פליג ארי"ף, וס"ל דבעינן חתימה, אך לגבי שמחה לכו"ע לא אומר. ובאר בשם ר"י וז"ל, אבל שמחה מסתברא שלא יאמר, דלא שייך שמחה בר"ח. עכ"ל. והרי לנו דלכו"ע הן לרי"ף והן לר"י והרא"ש אין חיוב שמחה בר"ח. וכ"כ ראשונים רבים את נוסח ברכה זו בלא שמחה, והרי לכאורה זה מורה דס"ל שאין שמחה בר"ח, דכ"כ הרמב"ם (הל' ברכות פ"ב הי"ג) והאשכול (ירושלים הל' סעודה ובריצב"א הל' ברהמ"ז) ובפסקי ריא"ז (ברכות שם) ובכל בו (הל' ברהמ"ז סי' כה) ובשם בה"ג (הל' קידוש והבדלה), ובספר צדה לדרך (מאמר ראשון כלל ג פכ"ד) ספר המאורות (ברכות מט ע"א) חידושי הרא"ה (שם) ארחות חיים (הל' ברהמ"ז סימן נ) ובשם בה"ג, ריקאנטי (סי' לג) פסקי הרי"ד (ברכות שם) ראב"ן (סי' קפו) ובספר הפרדס (שער עשירי) אגור (סי' רנד) ואגודה (ברכות שם).
ובנוסף כ"כ להדיא רש"י תענית (דף טו ע"ב בסוף המשנה ד"ה ואם התחילה) שאין חיוב שמחה בר"ח, דאע"ג דאיקרי [ר"ח] מועד, לא כתיב ביה יום משתה ושמחה. ע"כ.
(((הסוברים חיוב)))
ב. ומאידך נמצאו סיעת ראשונים הסוברים דיש חיוב שמחה בר"ח, דכ"כ הרי"ץ גיאת במאה שערים (הל' אבל עמ' נט) גבי אמירת צדוק הדין שלא לומר בר"ח, וכתב ואפילו בראש חדש וחנוכה שחלו להיות בשבת [לא יאמר] דהללו יומי שמחה נינהו, דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. עכ"ל. והביאו הרא"ש (סוף מועד קטן סי' פז) וכן הוא בתשובות הגאונים שערי תשובה (סימן ל) וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף ענין ההוצאה סי' כב) בשם הרי"ץ גיאת, וכ"כ האגור (הל' ר"ח סימן תקעה) בשמו, וכ"כ האבודרהם (הל' ברכת המזון לאבל) וכ"כ בשמו הטור (יו"ד סי' תא ס"ו). [ועוד ראה בטור הלכות ר"ח (ס"ס תיט) וז"ל, ומצוה להרבות סעודה בר"ח מדאיתקש למועד, דכתיב (במדבר י,י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ע"כ.] וכ"כ היראים (סי' רכז) שבסוכות כתוב חיוב שמחה בחג, וילפינן בשבועות (פ"א דף י ע"א) מהיקש דר' יונה הוקשו כל המועדות זה לזה, לחייב שמחה גם בפסח ובר"ה וגם בר"ח. ע"ש. והרי להדיא דחיוב גמור להיות בשמחה בר"ח. וכן תפסו כיראים גם בסמ"ג (עשין כז) ובאו"ז (הל' ר"ח סי' תנג). ועוד ראה בספר אוהל מועד (שער הברכות דרף שמיני) דכתב וז"ל, טעה בר"ח אומר ברוך אשר נתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון, ואין בה חתימה, דהאי דר"ח לא חשיבא כולי האי שמחה. עכ"ל.
(((הטור)))
ג. ברם דע עקא דהטור (סי' קפח ס"ז) גבי שכח יעלה ויבא בברכת המזון כתב וז"ל, ואם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח, אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ונסתפקו בה בגמ' אי מדכירינן בה שמחה או לאו, משום דר"ח לא שייך ביה שמחה, או דילמא כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד, ולא איפשטא, הילכך אין לומר בה שמחה. עכ"ל. וכ"כ כל' הטור בספר האבודרהם (הל' ברכות הלחם שער א). ובפשיטות כוונתם דהספק בגמ' אי ר"ח בכלל שמחה או לאו, ומספק אין לומר שמחה, והרי שנשארה הגמ' בספק אי ר"ח בכלל שמחה או לאו. וזה לכאורה שלא כדברי אביו הרא"ש בשם ר"י, דפשט שר"ח אינו בכלל שמחה. וצריך לומר שהבין הטור שדברי ר"י שברא"ש לא באו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, וכדכתב ר"י "ומסתברא", ומספק אין לומר שמחה. ומעתה כן י"ל גם ברי"ף ודעימיה, דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכנודע, והרי שכל סיעת הראשונים הנ"ל י"ל שמסופקים אי יש חיוב שמחה בר"ח.
(((הב"ח)))
ד. איברא דהב"ח (סי' קפח אות י) למד ברי"ף בדרך חדשה, דרשות לומר שמחה אם ירצה, והספק בגמ' האם חייב לומר שמחה כמו ביו"ט, או שאינו חייב, ונשארה הגמ' בספק, ועל כן מספק אין חייב, אך מי שרוצה בודאי שיכול לומר שמחה, אחר שמקרא מלא דיבר הכתוב וביום שמחתכם ובמועדכם ובר"ח, והרי שר"ח יש בו שמחה. ואת הרא"ש והטור העמיד מאידך גיסא דפליגי ארי"ף, דהספק בגמ' האם רשאי לומר שמחתכם בר"ח או לא לומר, [בשונה מהרי"ף דהספק האם חייב לומר] ומכח ספק אין לומר. עכת"ד. והרי דס"ל דלהרי"ף ודעימיה יש חיוב שמחה בר"ח, ואם רוצה יאמר שמחה, ואם לא רוצה שלא יאמר. ואילו הרא"ש והטור מבינים שהספק האם יש שמחה בר"ח וממילא האם מותר לומר כן בנוסח הברכה, ומספק שלא יאמר. וכנראה מה שהכריח את הב"ח לעשות מח', ועוד בדרך זו, כי מסברא היה פשוט לו שר"ח שייך בו שמחה אחר שמקרא מלא דיבר הכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם, ומפורש שר"ח בכלל שמחה, ועל כן דחק את הרי"ף מכח ההכרח, שאם רוצה יאמר שמחה. אך ברא"ש ובטור שכתוב שלא יאמר שמחה, הרי שא"א לדחוק כן, ועל כרחך דפליגי.
(((דעת מרן)))
ה. וקשיא דאחר שמוכרח ברא"ש ובטור שלא הבינו כב"ח דאיהו פשיטא ליה שיש שמחה בר"ח, והם מסופקים בזה. שוב מנ"ל לדחוק כן ברי"ף ולשנות את פשיטות דבריו, שהרי הרי"ף כתב את הנוסח שצריך לומר, ולא הזכיר בו שמחה, והרי זה מורה שלא לומר שמחה, וי"ל שהרי"ף והרא"ש עומדים בשיטה אחת ואפושי פלוגתא לא מפשינן. שוב ראיתי שכ"כ כדברינו מרן בכס"מ (הלכות ברכות פ"ג אות יב) גבי דברי הרמב"ם שכתב (הל' יג) כדברי הרי"ף את נוסח הברכה בלא שמחה, וכתב הכס"מ וז"ל, וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה [בגמ'] לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה, וזה דעת הרי"ף. עכ"ל. והרי שמרן מבין בדעת הרי"ף וברמב"ם מדהשמיטו את המילה שמחה, שאין לומר שמחה, וכהבנתנו ב"ה. ויוצא שאין מח' בין הטור והרא"ש לרי"ף ולהרמב"ם. ומעתה נפלא שבשו"ע (סי' קפח ס"ז) כתב את נוסח הברכה בלא שמחה, ובב"י לא הראה שום מח' בין הרי"ף לרמב"ם, כי הכל דבר אחד.
ונמצא לכאורה לדעת מרן וכן יצא לדעתו בכל הראשונים הנ"ל שהשמיטו שמחה, שאנו מסופקים האם יש חיוב שמחה בר"ח או לא, וכן יראה הרואה בב"י (סי' תיט) דעל ההיקש שכתב הטור דאיתקש ר"ח למועד מדכתיב וביום שמחתכם וגו', ומינה יליף על מצות רבוי סעודה בר"ח, כתב הב"י דראיה זו סמך בעלמא היא. ע"כ. והרי שלומד שאין הכרח כלל מפסוק זה לגבי ר"ח. ונבין א"כ שכן דעתו שגם א"א מפסוק זה ללמוד על חיוב שמחה בר"ח. [ומש"כ כף החיים (ר"ס תיט) בפסק השו"ע, מצוה להרבות בסעודת ר"ח. שמקורו מדברי הטור שנאמר וביום שמחתכם וגו'. לכאורה לא דק, כי טעם זה דחה הב"י, שיש לומר שהוא סמך בעלמא, וכנ"ל.] וע' בסמוך (אות ז) עוד בזה.
ו. שוב מצאתי תנא דמסייע להבנת הב"ח ברי"ף, שאם רוצה יאמר שמחה, כיון שפשוט שיש חיוב שמחה בר"ח. דכ"כ המהר"ם מרוטנבורג (הל' ברכות הנדפ"מ) וז"ל, ומספקא לתלמודא נמי אם אומר בה לשמחה. ופסק רבינו חננאל מאי דבעי עבידא, אי בעי אמר בה שמחה, אי בעי לא אומר. עכ"ל. והרי שדעת הר"ח ומהר"ם, שמאחר ונשארה הגמ' בספק אם רוצה יאמר שמחה ואם רוצה לא יאמר. ולהבנת הב"ח מובנים הדברים, כי פשיטא שיש חיוב שמחה בר"ח, והספק הוא רק האם מזכירים זאת בנוסח הברכה. [אך הכרח מכאן ליכא, כיון שאפשר לבאר אחרת את הר"ח, שהספק האם יש חיוב שמחה או לאו, וכיון שלא נפשט הספק, דעביד כמר עביד וכמר עביד.] ועוד ראיה לדברי הב"ח יש מדברי האו"ז (הל' סעודה סי' ר) דהביא דבירושלמי הכא (ברכות) לא הזכירו שמחה בנוסח הברכה, וכתב בשם מורי רבינו יהודה בר' יצחק שירליאון וז"ל, ומה"ט נמי [שברכה זו מדרבנן ע"ש לעיל] שמא אם לא חתים בשל ר"ח [בשם ומלכות] ולא אמר בה נמי שמחה שפיר דמי, כיון שאינה אלא מדרבנן. עכ"ל. והרי שיש חיוב שמחה בר"ח, ועל כן לכתחילה היה ראוי לומר שמחה, אך מ"מ בדיעבד אינו מעכב, ויוצא יד"ח אם לא אמר. ואזיל לשיטתיה באו"ז (הל' ר"ח סי' תנג) דתפס כיראים (סי' רכז) דשמחה בר"ח חיובה ד"ת. והיינו שבפועל א"צ לומר וכבירושלמי הנ"ל. וכ"כ בהמשך האו"ז (הל' סעודה שם) את נוסח שכח יעלה ויבא בר"ח שחל בשבת, ולא הזכיר בנוסח שמחה. [ולא הבנתי למה לכתחילה לא לומר].
ז. שוב בינותי שאין ראיה מכל הני ראשונים שהשמיטו שמחה, דהלא בין להבנת הב"ח ובין להבנת הכס"מ לכאורה צ"ע דהטור סותר משנתו מדידיה אדידיה, דכאן מסופק אי יש לומר שמחה או לאו, דהיינו אי יש שמחה בר"ח. ואילו בהלכות ר"ח (סימן תיט) כתב דיש שמחה בר"ח מדאיתקש למועד דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ומינה יליף חיוב להרבות סעודות בר"ח. וכ"כ ביו"ד (סימן תא) בשם הרי"ץ גיאת, דר"ח יום שמחה, שנאמר וביום שמחתכם וגו', ועל כן אין לומר צדוק הדין. וכן הוא באבודרהם הנזכ"ל (אות ב) וכתב כטור בב' הדינים, וי"ל דהספק בגמ' לדעת הטור האם לומר שמחה, אינו האם יש חיוב שמחה בר"ח, כי זה ברור שכן יש חיוב, רק מאחר וחיוב שמחה בר"ח אינו כשמחת ימים טובים, מספקא האם צריך להזכיר זאת בנוסח הברכה או לא. וכמו שאף האו"ז דלעיל הסובר שיש חיוב שמחה בר"ח, כתב שאין לומר שמחה. וכן הסמ"ג (עשין סימן כז) תפס כיראים שר"ח חייב בשמחה, ובנוסח הברכה (שם מ"ע כז) לא כתב שמחה. ומה שכתב הרא"ש (ברכות פ"ז סי' כג) בשם ר"י, אבל שמחה מסתברא שלא יאמר, דלא שייך שמחה בר"ח. עכ"ל. על כרחך לומר, שאין כוונתו שאין שמחה כלל, אלא כלפי אמירת המילה שמחה, ולא כלפי עצם השמחה, וכמבואר. ומעתה שוב אין ראיה מזאת הסוגיא אי יש חיוב שמחה או לאו, כי יד הדוחה נטויה דכל הראשונים שכתבו שלא לומר שמחה אינו משום שאין בר"ח חיוב שמחה, אלא משום שאין צורך לומר. ואף בכס"מ הנ"ל ובב"י יש לומר כן, וכמו שראינו ראשונים הסוברים להדיא שר"ח מחוייב בשמחה, וכאן כתבו שאין להזכיר שמחה בנוסח הברכה. ויתרה מכך חזינן לענין ר"ה דלית מאן דפליג שיש חיוב שמחה בו, וכפי שהבאנו לעיל (סימן זה סעיף ב) וכן הוא בשו"ע (סי' תקצז ס"א), ובכל אופן להלכה לא אומרים בו מועדים לשמחה, וכדפסק מרן (סי' תקפח ס"ח). וכמו שכתבנו גם לעיל (סימן זה סימן ב סעיף ג) בענין יו"כ, דמה שאין אומרים בו מועדים לשמחה, אינו מורה דאין בו חיוב שמחה. ועע"ל (סעיף ד ד"ה שוב). ומעתה מספק הגמ' ופסיקת הני ראשונים שלא לומר שמחה בר"ח, אין ראיה שאין בו חיוב שמחה, דשפיר יתכן שיש בו חיוב שמחה, אך לא שמחה כל כך עד שמצריכים להזכיר נוסח זה בברכה. ומאידך מהני ראשונים שכן הצריכו להזכיר שמחה, או שיכול לומר שמחה, הרי זה הכרח דס"ל דיש חיוב שמחה בר"ח.
(((הנלמד מי"ג מדות אי בכלל תרי"ג מצוות)))
ח. ואין להוכיח ממוני המצוות מתוך שלא מנו מצות עשה של חיוב שמחה בר"ח, אלמא דס"ל שאין מצוה שכזו. דהלא ביאר הרמב"ם (ריש ספר המצוות בשורש השני) שכל מה שנדרש מי"ג מדות ולא אמרו בו בגמ' להדיא שהוא גוף תורה או דאורייתא, אין למנותו והוא מדרבנן. וכמו שהבין בדעתו הרמב"ן במקום, ועל כן חגר כלי מלחמתו על כך. וכן הבינו ברמב"ם גם הראב"ד (סופ"ג מהל' אישות) ובשו"ת הרשב"א (ח"ב סימן רל) ובשו"ת הריב"ש (סי' קפג). ואף להרשב"ץ בזוהר הרקיע דיצא לישע הרמב"ם וכתב ליישב דגם הרמב"ם מודה דהוי מצוה מן התורה, ורק שאינה במנין להחשב כל כך, אא"כ ח"זל הורונו שהוא קבלה בידם, או ד"ת וכדו'. והוכיח כן מלשון הרמב"ם (בשורש ד) שכתב, הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה והנמצא בתלמוד שלמדוהו באחת מן י"ג מדות, אם ביארו בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הוא ראוי למנותו, שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ע"כ. והרי שתלוי במנין [וצ"ע מהסיפא של הרמב"ם שהמשיך, ואם לא יבארו זה, ולא ידברו, הנה הוא דרבנן. עכ"ל. וכן בהמשך, והם כלם בלא ספק דרבנן. עכ"ל.] והרי דס"ל לרשב"ץ שאינו במנין. וא"כ אין ראיה מדבר השמיטה. וע' בזה באורך להגאון ר' ירוחם פעלרא (במבוא לספר הרס"ג השורש השני). ועוד מלבד מה שהראה להנ"ל, הוסיף שכן למד רבי דניאל הבבלי בדבריו הנדפסים בספר מעשה ניסים לרבנו אברהם בן הרמב"ם (סימן ב) וגם רבינו אברהם סובר כן. וכן כתב המגילת אסתר (במקום בשורש ד). וביאר הגאון ר' ירוחם פעלרא נפלא את דעת הרס"ג שמסכים עם כלל זה שאין למנות, אך ס"ל דהוא ד"ת, והטעם שלא מונים, כיון שזה כלול בכלל המצוה לדרוש בי"ג מדות, ואינה מצוה עצמית, ותרי"ג מצוות היינו שבסיני ניתנה עצם המצוה, ולא הורו כלל שעל פיה תצא מצוה זו, שאז הרי לא נאמרה עצם פרטיות המצוה בסיני. עכ"ד ע"ש. והרי שיוצא כאן אי הוי מצות שמחה בר"ח ד"ת או דרבנן, תלוי בפלוגתא הנ"ל, דלדעת הבה"ג [שעליו חלק הרמב"ם] והרמב"ם ודעימיה הוי דאורייתא, וכן ללומדים ברמב"ם דהוי ד"ת רק לא במנין. וכן דעת הרס"ג. ואילו ללומדים ברמב"ם וסוברים דהוי דרבנן, מצוה זו דרבנן. אך מעתה צ"ע למה הבה"ג לא מנה מצוה זו, ובפרט שבמצוות קום עשה (מז, קכד) מנה שמחת שבת, ושלש רגלים. ובהמשך (מצוה קל) לשמח לוי וגר יתום ואלמנה בשלש רגלים, וכבר הבאנו לעיל (סעיף זה אות א) שהבה"ג (הל' קידוש והבדלה) לא הזכיר שמחה בנוסח ברהמ"ז בר"ח. וכנראה דההיקש דכתיב וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חדשכם ס"ל שאינו גמור, וכמו שכתב הב"י לעיל (אות ג) ואת הלימוד של היראים לא ס"ל, וצ"ע אי חיוב שמחה הוא ד"ת או דרבנן.
ונמצא א"כ דרבו גם רבו הראשונים הסוברים כי יש חיוב שמחה בר"ח והוא חיוב תורה. שכן דעת הרי"ץ גיאת (הל' אבל עמ' נט) וכ"כ היראים (סי' רכז) והסמ"ג (עשין כז) והאו"ז (הל' ר"ח סי' תנג) והטור בהלכות ר"ח (ס"ס תיט) ועוד (יו"ד סי' תא ס"ז). ובספר אוהל מועד (שער הברכות דרך שמיני). ומאידך ראשונים שנמצאו סוברים להדיא שאין חיוב שמחה בר"ח, הוא רק רש"י תענית (דף טו ע"ב בסוף המשנה ד"ה ואם התחילה).}
(((חנוכה)))
ו. בחנוכה אין מצות שמחה יותר משאר השנה.
{(((חנוכה)))
(((הסוברים חיוב שמחה)))
ו. נחלקו הראשונים אי יש בחנוכה חיוב שמחה, ותחילה נביא את הסוברים שיש חיוב שמחה. דהנה הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג) כתב, ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל. עכ"ל. וכ"כ תוס' (תענית דף יח ע"ב ד"ה הלכה). ובדרכ"מ (ר"ס תרע) הביא דכ"כ המהר"א מפראג דקבעום ימי משתה ושמחה, ועפ"ז כתב הדרכ"מ, ואפשר שלזה נהגו במשתה ושמחה. וע"ע בב"ח (סס"ק ד) דהביא את המנהגי מהר"ש מאוסטרייך (סי' תקמ) דבחנוכה יש לנהוג משתה ושמחה, ושכ"כ רש"ל בביאור הטור במקום. ועע"ש. וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' ל) גבי צדוק הדין, ואפי' בר"ח ובחנוכה דהללו ימי שמחה נינהו, וכתיב וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חדשכם. עכ"ל. והרי"ץ גיאת הוא לו בספרו מאה שערים (הל' בל עמ' נט) וכ"כ כלשון הנ"ל בשם הרי"ץ גיאת הרא"ש (מו"ק פרק ג סימן פז) וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף ענין ההוצאה סימן כה) בשם ר' יצחק בן גיאת הנ"ל, וכ"כ בשמו האגור (סי' תקעה) והטור (יו"ד סימן תא סעיף ו) ובספר תורת המועדים (חנוכה סימן ט הע' י) הביא עוד שכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרצט) והראבי"ה (ח"ג ס"ס תתמג, ובח"א סי' קלא עמ' קכ).
(((הסוברים שאינו חיוב)))
ברם הטור (סי' תרע) הביא למהר"ם מרוטנבורג בשו"ת (פראג סי' תרה) שריבוי הסעודות שמרבים בהם הן סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה. עכ"ל. וכן דעת הטור. והב"י הביא שכ"כ גם המרדכי (פסחים פרק מקום שנהגו סי' תרה) בשם הר"מ. ולא הביא הב"י שום חולק. וכ"כ בשו"ע (סי' תרע ס"ב) וז"ל, ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה. עכ"ל. וכ"כ כר"מ בספר התשב"ץ (סי' קע) וכן הוא במנהגי טירנא (עמ' קמו אות כט) והביאו הדרכ"מ (ס"ק א) ובספר תורת המועדים (חנוכה סי' ט הע' י) הביא עוד שכן דעת האור זרוע (ח"ב סימן כא ובח"ב סי' שכז) ובשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא כו סוף עמ' קעא) והבה"ג (הל' חנוכה) ורבינו פרחיה (שבת כד ע"א) ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קלז) ובלקט יושר (עמ' קנ) ובספר מנורת המאור (ח"ב עמ' רה). ואחר שכן דעת מרן, ורוב הראשונים, פשוט שכן עיקר.}
(((פורים)))
ז. בפורים חיוב השמחה הוא הרבה מאוד, ויותר מהשמחה בחגים, ואף למלא פיו שחוק מותר בפורים. אך שמחה זו צריכה להיות דוקא שמחה של עבודת השם, לשמוח על ניסיו ונפלאותיו שעשה עמנו, ויבא מתוך כך לידי אהבת השם, ולא חס ושלום שמחת הוללות וקלות ראש.
(((כשמגיע לידי עבירה)))
ואף השמח בפורים לשם השם, אם שמחה זו מביאתו לידי עבירות, כגון שיבוא לידי קלות ראש וקל וחומר לידי הוללות, או להלבין פני חבירו, או לזלזל בתפילה ובברכות וכדומה, הרי שאסור לו לשמוח יותר מדאי.
שתיה ולענין חיוב שתית יין בסעודה, חיובה הוא יותר מכדי לימודו, ואף לספרדים די בכך, וכן המנהג.
{ פורים
(((חיוב שמחה)))
ז. א. בפורים יש חיוב שמחה וכדילפינן במגילה (ה ע"ב) מדכתיב שמחה ומשתה ויו"ט. שמחה מלמד שאסורים בהספד. ע"כ. והרי שיש חיוב שמחה בפורים. ונפסק בשו"ע (סי' תרצו ס"ג). וכ"כ הרי"ף (ד ע"א מדפיו) וכ"כ הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הל' יד) וז"ל, מצוה יום י"ד וכו' להיות יום שמחה ומשתה. עכ"ל. וכן פסק הרמ"א (ר"ס תרצה) ובדרכ"מ (אות ב) הביא כן מתשובת מהר"י ברי"ן, דמשמע דגם בלילה חייב לשמוח. ע"כ. וכ"כ ההגהות מיימוניות (הל' אבל פי"א אות ג) בשם תשובת רבינו גרשום מאור הגולה. וכן שנינו בפסחים (סח ע"ב) אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה. ופירש"י דבעינן נמי לכם, שישמח בו במאכל ומשתה. וכ"כ עוד רש"י בפרדס גדול (סימן רג) אוכלין ושותין ומשמחין ומזמרין על שולחנם ובבית חבריהם. ועוד לו בסידור רש"י (סי' שלא, וסי' שמב). וכ"כ שבלי הלקט (סי' רא) וז"ל, וחייב אדם לשמוח בפורים ולהעדן במיני מאכל ומשתה, כדכתיב לעשות אותם ימי שמחה ומשתה, ואוכלין ושותין ושמחין ומזמרין על שלחנם ובבית חבריהם. עכ"ל. וכ"כ בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל סי' קסב) ולכן לא נופלים על אפיהם. וכ"כ המאירי (מגילה ז ע"ב) חייב אדם להרבות בשמחה באכילה ובשתיה. וכ"כ המחזור ויטרי (סי' רנד) ואין לומר למנצח מזמור לדוד, משום דכתיב יענך י"י ביום צרה, וצרה בפורים לא מדכרינן, לפי שנא' בו יום משתה ושמחה. עכ"ל. וכ"כ בספר תניא רבתי (סי' מ) וכ"כ הראבי"ה (ברכות קלא) בחנוכה ובפורים בברהמ"ז מחזירין אותו אם פתח ברחם ה' וכו', דימי שמחה ומשתה כתיב. עכ"ל. וכ"כ הארחות חיים (הל' פורים סי' לט) האונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות, ודחי עשה דרבים דאורייתא, ולשמוח בפורים דברי קבלה נינהו שהם כד"ת. עכ"ל. והביאו הב"י (ס"ס תרצו) ופסקו בשו"ע (סעיף ז) וכ"כ כארחות חיים גם הכל בו (הל' פורים סי' מה) וכ"כ הלקט יושר (עמ' 155). וכ"כ עוד ראשונים באיסור תענית והספד בפורים משום שמחה, שכ"כ השאילתות (ויקהל סז עמ' תלא) ובבה"ג מגילה (סי' יט) והרא"ש (מגילה פ"א סימן ח) ובמרדכי (מגילה סי' תשפט) והריטב"א (מגילה דף ה ע"ב ד"ה הא דאמרינן) עכ"ל. וכ"כ העיטור עשרת הדברות (הל' מגילה דף קי ע"ב) או"ז (ח"ב מגילה סי' שעא) רבינו ירוחם (דף סב ע"ב).
(((מיחיב איניש לבסומי)))
ויתרה מכך שנינו במגילה (ז ע"ב) מיחיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש"י התם, להשתכר ביין. וכ"כ הר"ח (במקום) והערוך (ערך בסם א) ורבינו ירוחם (נתיב העשירי דף סב). ופסקוה להאי מימרא הראשונים וכבסמוך בע"ה. וכן כתב מרן בשו"ע (סי' תרצה ס"ב) והרי שחיוב השמחה בפורים הוא ללא מעצורים. [וגדרו יבואר לקמן בעז"ה.] וכיוצ"ב הוכיחו בספר מור וקציעה (ס"ס תרצה) והרב יוסף לקח והובא בענף יוסף על העין יעקב (סי' כו) והביאם בחזון עובדיה פורים (עמ' קפב) דבסעודת פורים א"צ להשאיר מקום פנוי בשולחן זכר לחורבן, וכדמוכח מהאי דחייב איניש וכו', ונקיט כוותייהו הרב חזון עובדיה, ושכן משמע במאירי (מגילה ז ע"ב) ויובא בעז"ה לקמן.
ואומנם הר"ן (דף ג ע"ב מדפי הר"ף ד"ה גמ') הביא שדעת ר' אפרים דמההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא, וכדאיתא בגמ' (מגילה ז ע"ב), אידחיה לה מימרא דרבא, דלא שפיר דמי למיעבד הכי. וכן הביאו בעל המאור (דף ג ע"ב מדפי הרי"ף) ובשבלי הלקט (סימן רא). וכן כתב מדנפשיה המאירי (שם) והמאורות (שם). והרי שסוברים שאין לעשות כן. [אך גם לדידהו הרי שבפורים יש חיוב שמחה ושתיה רב מהרגיל, וכדכתב שבלי הלקט גופיה לעיל, ובמאירי. ובב"ח (ר"ס תרצה) ביאר שגם לר' אפרים חיוב השתיה הוא הרבה מלימודו ע"ש.] וע"ע בספר שמחת יהודה להרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א (פרק כה) והביא שבספר שלחן לחם הפנים (סי' תרצה) העמיד עם ר' אפרים את בה"ג, סמ"ג, סמ"ק, ויראים, שהשמיטו להאי דינא.
מ"מ שלושת עמודי הוראה הרי"ף מגילה (ג ע"ב מדפיו) הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הט"ו) והרא"ש (מגילה פ"א ס"ח), ורוב הראשונים (דלקמן), והשו"ע סוברים שיש חיוב, וא"כ כן עיקר.
(((גדר השמחה)))
ב. ונחלקו הראשונים אי מה שאמרו מיחיב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דברים כפשוטם, שכן משמע מהרי"ף והרא"ש, ובשאילתות (שאילתא סז) ובספר האורה (סי' סז) ובספר ראב"ן (סי' תנא) ועוד ראשונים שכתבו את ל' הגמ' בלא הערה. וכן מבוארת דעת הטור (ר"ס תרצה) דכתב בלשונו שלו וז"ל, וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ע"כ. והרי סתימתם מורה דדברים כפשוטם ממש, שיהיה כה שיכור, עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכ"כ להדיא בפסקי הרא"ש (מגילה שם). ואולם הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הט"ו) ביאר שאינו כפשוטו, אלא שישתה עד שישתכר וירדם בשכרותו. ע"כ. דהיינו דא"צ להשתכר כ"כ עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, אלא שישן מכח השכרות, ובעת שינה לא ידע. וכן ביאר הכי את הרמב"ם הדרכ"מ (סי' תרצה ס"ק א) ושכ"כ מהרי"ב. ומ"מ גם להרמב"ם ומהרי"ב בעינן שישתכר, והרי זו שמחה יתירה הרבה יותר מבכל השנה. והב"י הביא דדעת התוס' (מגילה ז ע"ב ד"ה דלא) והר"ן (דף ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ') שאין החיוב כפשוטו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ששיעור שתיה כזה הוא גדול מאד. אלא שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. ע"כ. ואולם הביא הב"י לארחות חיים (הל' פורים אות לח) שכתב לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח, ולשמח אביונים. עכ"ל. והרי דגם לדבריו בעינן שישתה יותר מלימודו. וסיים להדיא שישמח שמחה יתרה. ויוצא דאף לדידיה חיוב השמחה בפורים הוא יותר מחיוב השמחה בחגים הנזכרת לעיל. וכן האגודה (מגילה פ"א סימן ו) ורבינו ירוחם (דף סב ע"ג) כתבו שהחשבון ארור המן וברוך מרדכי שוה, וצריך להשתכר עד שלא ידע. וכ"כ הנימוק"י והמאירי (מגילה ז ע"ב) ובספר תניא רבתי, ורבינו ירוחם (דף סב ע"ג) האבודרהם (סדר פורים) אגודה (מגילה סי' ו) ובאהל מועד (דיני מגילה). ועוד הביא הדרכ"מ (אות א) בשם המנהגים, דהיינו שלא יטעה בפיוט שהיה להם ע"ש. וכ"כ האשכול (ח"ב סימן ח עמ' כז) והאבודרהם (סדר פורים) וכיוצ"ב כתב צרור החיים (הדרך השמיני פורים). ובצדה לדרך (כלל ז פרק ד) כתב עד שירגיש בעצמו שישתה יותר משאר ימים, עד שיטעה לומר ולהפוך ברוך מרדכי, ארור המן. ע"כ. והרי שגם להם שהיא שמחה גדולה ויתרה אפי' משאר חגים. וכן להנימוק"י דהשכרות אסורה, מ"מ כתב ולא תיקנו נביאים הראשונים אלא יום משתה ושמחה, אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אניש דלא ידע בין ברוך. ע"כ. והרי דבעינן שמחה גדולה ויתרה ביום זה.
(((למלא פיו שחוק)))
ג. ויוצא דלכל הני ראשונים הנזכרים לעיל שרי למלא פיו שחוק ביום זה לכבוד ה'. ואף דנמצאו כמה פוסקים האוסרים למלא פיו שחוק בפורים, דכ"כ הט"ז (סי' תקס סס"ק ז) שאסור למלא פיו שחוק בפורים, וכ"כ החיי אדם (כלל קלז סעיף ה) ובבאר היטב (ס"ק ט) והפמ"ג (משב"ז ס"ק ז) משנה ברורה (ס"ק כ) ובכף החיים (ס"ק טז) שכ"כ היפה ללב (ח"ב סי' תקס אות ח) בשם היעב"ץ. אולם מלבד דאיהו הרב יפה ללב פליג, ועוד לו (ח"ג סי' תקס אות ז) וכדמבואר בזוהר שירבה בשמחה. ע"ש. הרי יוצא מכל הראשונים דשרי, ושאני יום זה שבו ח"זל לא אמרו את איסורם למלא פיו שחוק ולהרבות בשמחה (אשר יבואר איסורו ברצות ה' לקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א)), לא מבעי למאן דס"ל דחיוב שמחה בפורים הוא כפשוטו, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אלא אף לרמב"ם דישתכר וישן, הרי דבעינן שישתכר. ואף לסוברים שלא ידע להשוות את החשבון בגימטריה מכח השכרות, ושיטעה בפיוט מכח השכרות, ושיהפוך ארור המן וברוך מרדכי בשיר, כל מר כדאית ליה, והרי לכל הני השמחה הרבה מחוייבת ובכללה מילוי פיו שחוק, כי בכלל מאתים מנה. אלא אף לארחות חיים שכתב שישתה יותר מלימודו בלבד, הלא סיים שירבה לשמוח, וראה לקמן שער השמחה (חלק ההלכה סימן ג סעיף א אות ט) דלדעת מרן להרבות בשמחה, ולמלא פיו שחוק, הם איסור אחד, וממילא יוצא לכל הראשונים שמותר למלא פיו שחוק בפורים, ואף מחוייב בכך. [וע' עוד לקמן (בסמוך אות ה) דיש הסוברים שאינו חיוב אלא מצוה.]
(((חיוב שמחה ולא הוללות, ומהי תכלית השמחה )))
ברם זאת ברור דלא עסקינן בשמחה של הוללות, כי אם בשמחה של מצוה, וכן שימלא פיו שחוק בשמחה של מצוה, והיינו בהודאה לה' על ניסיו ונפלאותיו שעשה בימים ההם ובזמן הזה, ועל הנקמות שעשה בגוים, ומתוכם בא לידי אהבת ה', וכמש"כ המאירי (מגילה ז) שמצוים אנו בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך, והודאה על הנסים שעשה לנו. ע"כ. וכ"כ המאורות (שם) והשמחה היא לשמוח בשם יתברך שגאלנו והצילנו וקרבנו לעבודתו, להיות לו לעם סגולה, ולשמח העניים והיתומים ודווי לב, ולדבר על לבם דברי תנחומין ושמחה ומשלוח מנות ומתנות. [ושמא גם לכך נתכוונו הט"ז ודעימיה, וסברו שלמלא פיו שחוק היינו הוללות וקלות ראש, ועל כן אסרו הכא. ברם להמבואר לקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיפים א,ב) יוצא דאיסור למלא פיו שחוק אסור אף שכוונתו לשם שמים, ושיש אופנים המותרים, ועל כן כאן שהתרנו, היינו בלשם שמים, וכמבואר. ולפי השמא שלנו הרי שגם הט"ז ודעימיה עולים עמנו לדינא לדבר אחד.] וכ"כ השאילתות (סז עמ' תל) מחייבין בית ישראל למיכל ולמשתי בפוריא, ואודויי ושבוחי קמי שמיא, על כל נסיא דעביד להון הקב"ה, דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה. עכ"ל. וכ"כ הבה"ג (מגילה). ועוד ראה בסמוך (אות ו) דכתבו כמה אחרונים שאם יבא לידי קלות ראש מחמת המשתה, אסור לו לשתות. וע"ע לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב).
(((דעת מרן בחיוב השתיה)))
ה. בשו"ע העתיק את לשון הגמ', ולכאורה זה מורה דמאחר ושינה מדרכו ולא העתיק את ל' הטור [כי הטור לא העתיק את לשון הגמ' אלא כתב צריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. עכ"ל.] היינו לאפוקי מדעת הטור, וכדהביא בב"י לארחות חיים דישתה רק מעט יותר מלימודו ולא יותר. וכן נקט בדעת מרן דתפס כארחות חיים בספר רוב דגן (עטיה קונ' אות לטובה אות נב) ובספר שמחת יהודה (פרק כה אותיות ג,י). [וברור שאין כוונת הב"י דהלכה כר' אפרים שבב"י הסובר דמימרא זו נדחית מהלכה, אחר שמרן נקט את לשון המימרא בשו"ע.] או דס"ל למרן להלכה כדהביא בב"י את דעת תוס' (מגילה ז ע"ב ד"ה דלא) והר"ן (ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ' הנזכ"ל) שישתה עד שיטעה בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר וכו'. והרי ששיעור זה הוא יותר משיעורו של הארחות חיים.
(((חובה או צריך)))
ואומנם הדרכ"מ (אות א) הביא להגהות מיימוניות (הל' מגילה פ"ב הט"ו אות ב) דצריך להשתכר היינו למצוה, אבל ידי פורים יצא אפי' לא השתכר. ע"כ. ובדומה משמע גם בטור דכתב וצריך שישתכר וכו'. ול' צריך היינו לכתחילה ולא לעיכובא, ע' שו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן ו אות א). וכ"כ הראבי"ה (ס"ס תקסד) דהיינו למצוה ולא לעיכובא, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' נו) ובמנהגי מהר"ש (סי' קלא). מ"מ מכל הני ראשונים וממרן בשו"ע מבואר שהוא חיוב גמור וכלשונם שכתבו חייב, ומדלא פירשו. וכ"כ בחזון עובדיה (פורים עמ' קעו סוע"א) בדעת מרן דהוא חיוב. [ולא הבנתי למה נקט להלכה כרמב"ם שישתה עד שירדם, והלא בב"י אפי' לא הביאו. ושמא משום דהיא דעה אמצעית, ודעת מרן לא מוכרחת.]
(((מנהג)))
אך אין להקשות מכאן על המנהג שאין שותים כ"כ, אחר שיש לתלות את המנהג בדברי הארחות חיים. ובפרט שגם מרן אפשר שהתכוין לתפוס הלכה כוותיה דהארחות חיים, דהסתפקנו לעיל אי נקט מרן כוותיה או כתוס', וא"כ אין זה מנהג נגד מרן. ואף אם היה נגד מרן, מ"מ קי"ל כמנהג אף נגד מרן.
(((אם יבא לעבירה)))
ו. ונשוב לנידו"ד, דחיוב השמחה בפורים הוא יותר משאר מועדים ורגלים אחרים, לכל הדעות. ברם נראה פשוט דמאחר ובעלמא רבוי השמחה אסור משום גדר לעבירות, וכדלקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ב), כאן שח"זל הסירו איסור רבוי שמחה, היינו שהסירו את הגדר, אך לא את האיסור עצמו, דהיינו את העבירות, שהם נשארו אסורות. על כן מי שיודע שמחמת שתייתו יבא לידי עבירה כל שהיא, וק"ו אם יודע שיבוא לידי הלבנת פנים וכדו', לו אסור לשתות, ועליו לא דיברו רבנן. וכל המח' הנ"ל היא האם בפורים עדיין יש חלק מהגדר שגדרו ח"זל על רבוי השמחה ומילוי פיו שחוק או לאו, דיש ראשונים הסוברים שבכל עת השכרות אסורה ואף בפורים אף אם לא עושה עבירות, ויש שלא וכאמור, אך בעושה בפועל עבירות לכו"ע אסור. ומש"כ הרמ"א (ס"ס תרצו) גבי החוטפים דברים מחבריהם דרך שמחה. ועוד (סי' תרצה סס"ב) שהמזיק פטור. היינו בדיני חו"מ, אך איסורא מיהא עבדי, שהגיעו לידי מדה זו. [ובחוטפים יתכן מתוך שמחה יתירה ולא קלות ראש, וא"כ יש מקום לומר שלא עשו איסור, אך ההפרש ביניהם דק כחוט השערה.] והגדר בפני העבירה של רבוי שמחה שהסירו ח"זל בפורים ולא חשו לקלות ראש, הוא רק למי שלא יבא לידי עבירה, וכן לא לידי קלות ראש, שגם היא עבירה. וניתן להטעים זאת בגוף מאמר ח"זל חייב איניש לבסומי וכו', החיוב הוא רק אם הוא "איניש", אך אם לא הגיע לידי מדה זו, אסור לו. ואתי בק"ו מסיעת הפוסקים האוסרת למלא פיו שחוק בפורים שהבאנו לעיל.
(((כשבא לידי קלות ראש)))
וכ"כ פוסקים רבים שאסור להגיע לקלות ראש בפורים דהנה המ"א (סי' שז ס"ק כב) על דברי מרן שספרי סיפורי מלחמות אף בחול אסורים משום מושב לצים, כתב המ"א, וה"ה ההולך לטריטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים. ואפשר דנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש. ופסק כוותיה המ"ב (סי' שז ס"ק נט) ובכף החיים (ס"ק קטו) ושכ"כ הא"ר (ס"ק לח) ובספר תוספת שבת (ס"ק טל) והפמ"ג (א"א ס"ק כב). וכן ציין ההגהות רע"א (סי' תרצו) למ"א הנ"ל, וגם החת"ס שם, לאמור דהכי ס"ל. וכ"כ המטה משה (סי' תתריב) באיסור המשתכרים ומבטלים המצוות ומרבים שחוק וקלות ראש. וכ"כ הא"ר (סי' תרצה ס"ק ב) והשל"ה (תורה שבכתב שובבים ת"ת דף סט ע"ב). וע"ע בפר"ח (ס"ק ב) ונקיט כוותיה הפמ"ג (משב"ז ז) והמ"ב (ס"ק ה) וע"ע בביה"ל (ד"ה עד) ובכף החיים (ס"ק יז) דתפסו כדברי החיי אדם (כלל קנה סעיף ל) שהיודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצוות, בנט"י, וברכה, ובהמ"ז, או שלא יתפלל מנחה, או מעריב, או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים. עכ"ל. וכן הזהירו והתריהו הפוסקים על המנהג הרע אשר לועגים התלמידים לרבנים בעת שמחת פורים, ע' בשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן קכה) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נ) לאסור שחוק של עבירה. ובחזו"ע (פורים עמ' קפ) ושכ"כ יוסף אומץ יוזפא (סי' תתש) ועע"ש. ובספר תורת המועדים (פורים סימן ח סעיף ו) ובשו"ת אז נדברו (ח"ט סי' מט) ובספר מועדים וזמנים (סי' קצא הע' ב) ובספר שמחת יהודה (פרק כה).
(((טעם השמחה)))
ז. ויש לתת טעם לתקנה זו, שלכאורה תמוה איך חייבו שמחה יתירה, והיא יכולה להביא לדבר עבירה, וכדלקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג ס"ב) שהשמחה היתירה אסורה. על פי דברי החינוך (מצוה תפח) גבי מצות ושמחת בחגך דכתב וז"ל, משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותינו אנחנו צאן מרעיתו, וציונו לעשות השמחה לשמו, למען נזכר לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הניסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, ויצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע שמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי. ואשר עמו התבוננות מבלי חפץ בקטרוג, ימצא טעם בדברי. עכ"ל. ושמא אף ח"זל נמשכו מטעם זה, ועשו כן אף לענין שמחה יתירה פעם בשנה, בפורים.}
(((חודש אב)))
ח. משנכנס אב ממעטין בשמחה, והכוונה למעט בדברים ופעולות המשמחים, כגון בנית בית חתנים לבנו וכדומה. [ופרטי דיניהם מבוארים בשו"ע (סי' תקנא ס"ב) ובאחרונים.] אך בשמחה התמידית, צריך האדם גם בימים אלו להיות שמח במדה האמצעית כבכל שאר ימות השנה.
{(((אב)))
ח. א. מתני' תענית (דף כו ע"ב) משנכנס אב ממעטין בשמחה. ונפסק ברמב"ם (הל' תענית פ"ה ה"ו) ובסמ"ג (עשין מדברי סופרים ג) טוש"ע (או"ח סי' תקנא סעיף א). והיינו שלא לעשות דברים המשמחים, וכדאיתא ביבמות (דף מג ע"א) שמר"ח אב ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן ולבנות ולנטוע וכו'. ונפסק בשו"ע (סי' תקנא ס"ב). וכן פירשו ראשונים רבים את האי מימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה, שהמיעוט בשמחה הוא למעט בכל הדברים הנזכרים ביבמות, שהם דברים המעוררים שמחה, אך אין זהו ציווי על מיעוט השמחה התמידית. וכיון שדין זה שנוי במח' האחרונים, על כן נביא תחילה ראשונים שכתבו במפורש כן, דהנה כתב הר"י מלוניל (תענית שם) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה, כלומר אם אירע לו שישיא בנו ובתו לנשואין בחודש אב ממעטין בשמחת החופה, וכל שכן בשמחת מרעות שהיא רשות. עכ"ל. והרי להדיא שמפרש את המימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה, שהיא בדברים שפעולתם מעוררת שמחה, וכדוגמאות שביבמות, והרי יוצא שאין כאן איסור על השמחה בעצם, שיש חיוב בימים אלו להיות עצב, אלא על פעולות המעוררות שמחה, שבהם יש למעט. וכ"כ להדיא בספר האשכול (ת"ב סימן כה) וז"ל, והא דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה, לא אמרו לענין בשר ויין, אלא לענין מילי דשמחה. כדתנן גבי תענית, עברו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן, בבנין, ובנטיעה. בנין, בנין של שמחה. נטיעה, נטיעה של שמחה. ובירושלמי, הדא דתימא בנין של שמחה, אבל אם היו כותלו גוהה סותרו ובונהו. עכ"ל. וכ"כ הריבב"ן (תענית שם) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה בנישואין, אבל באירוסין איכא פלוגתא בפרק החולץ ביבמות (מג ע"א) וכו'. אבל בשבת שלפני שבת שלט' באב דברי הכל מותר, אע"פ שנכנס כבר ר"ח. אבל בסעודת אירוסין אסור לד"ה. ע"כ. וכ"כ המכתם (תענית שם) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה פי' כגון בנין של שמחה, ונטיעה של שמחה, וסעודת אירוסין ונישואין. עכ"ל. וכ"כ הארחות חיים (הל' ת"ב סימן א) משנכנס אב ממעטין בשמחה כלומר אין בונין בנין שמחה כגון בית חתנות לבנו וכו', ונטיעה של שמחה וכו', וסעודת אירוסין. עכ"ל. וכ"כ הכל בו (הל' ת"ב סימן סב) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה כלומר שאין בונין בנין של שמחה, ואין נוטעין נטיעה של שמחה, ואין עושין סעודת אירוסין ונשואין. אבל לארס מותר, ואפי' ביום ט' באב, שמא יקדמנו אחר. עכ"ל. וכן כתב לעיל בשם בעל ההשלמה וז"ל, כתב בעל ההשלמה "זל, משנכנס אב אין ראוי לכבס ולגהץ וכו'. ע"כ. וכ"כ רש"י בספר האורה (סימן סד) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה, ולא לענין אכילת בשר ושתית יין קא אמרינן, אלא לענין שמחה כגון שמחת חתונה ושמחת מרעים וכל דבר שמחה. עכ"ל. והרי שדוגמאותיו הם בדברים שפעולתם מעוררת שמחה, ומאי דמסיים וכל דבר שמחה, היינו כיוצא בהם דברים שמעוררים שמחה כולם ימעט בהם. וכן מבואר בר"ן (תענית דף ט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה מתני') וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה, בפ' החולץ תנא קודם לזמן הזה, כלומר מר"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהן וכו'. עכ"ל.
ואחר ראותינו בכל הני שמפורש בהם שמיעוט השמחה בימים אלו הוא למעט בדברים המעוררים שמחה, ולא חיוב להיות במיעוט שמחה בפועל, דהיינו שהקפידו ח"זל שלפחות לא יעורר את עצמו לשמחה, נלענ"ד ברור שיש להוכיח מעוד ראשונים רבים שכן הוא, ואף שאם היו לפנינו רק הראשונים אשר נביא כעת, היה לבעל דין מקום להשיב וכדלקמן, ברם אחר עלות כל זאת נראה שגם הם עומדים בשיטה זו. דהנה כתב בספר אוהל מועד (שער מועד קטן דרך ה) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה, ואין כונסין נשים, אבל מארסין אפי' בט"ב שלא יבא אחר ויקדמנו. ואין עושין סעודת אירוסין, ואין בונין בנין של שמחה. עכ"ל. והרי כאמור שמבאר כיצד ממעטין בשמחה. ואף שלבעל דין היה מקום לדחוק דמילי מילי קתני, דברישא קמ"ל את דין ממעטין בשמחה, והיינו שצריך להיות עצב, ושוב בא ומוסיף דינים נוספים שאסורים. מ"מ מאחר שפשטות הדברים אינם מורים כן, ולכל הפחות בודאי אין הכרח להבנה זו, שוב בראותינו את הני ראשונים שמפורש כן, הרי שהכוונה באותה דרך, ושזהו פירוש כיצד ממעטין בשמחה. וכן הוא באור זרוע (הל' ט"ב סימן תיד) דקישר את האי מימרא דממעטין בשמחה, עם איסור אכילת בשר ושתית יין ולרחוץ. וכן משמע בספר המאורות (תענית דף כו ע"ב), וכן בספר הבתים (שערי תענית שער ו) דכתב משנכנס אב ממעטין בשמחה, וכולם ממעטין בעסקים לישא וליתן לבנות ולנטוע. עכ"ל. וכן הוא בספר השלחן (הל' תענית שער ד) וכן הרוקח (סי' שי). והריא"ז (תענית דף כו ע"ב) וז"ל, משנכנס אב ממעטין בשמחה וממעטין העם בעסקיהן מלישא וליתן ומלנטוע נטיעה שלשמחה ובניין שלשמחה כמו שביארנו בתעניות, ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. עכ"ל.
ב. ברם המ"א (ר"ס תקנא) על דברי מרן שכתב משנכנס אב ממעטין בשמחה, כתב לבאר שאין שמחין בו כלל, והוכיח הכי מדברי תוס' מגילה (דף ה סוע"ב ד"ה ממעטין) דאיירי התם בגזרו תענית בעת בצורת, וכתוב שם בל' דידן, ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין. ע"כ. ודייקו תוס' מדלא כתבו שיעור במיעוט השמחה, הרי רוצה לומר שלא יהו ששים כלל. ע"כ. ויליף מינה המ"א דה"ה הכא, שכתוב ג"כ ממעטין בשמחה, ולא כתבו שיעור, הרי שאין לו שיעור, וממעטין לגמרי. ואזלי בשיפולי גלימיה דהמ"א ונקטו כוותיה לדינא פוסקים רבים שכן כתב הבאר היטב (ס"ק א) המ"ב (ס"ק א) כף החיים (ס"ק ב) והביא שכ"כ גם הא"ר (ס"ק א) שולחן גבוה (ס"ק ב) פמ"ג (א"א ס"ק א) ח"א (כלל קלג אות ט).
ואולם בראותינו את כל הני אשלי רברבי דמן קמאי, שמפורש בהם, ולא רק דרך דימוי מילתא והיקש, דהכוונה שלא כן, הרי ברור שכן עיקר. ועל דברי תוס' מגילה שהביא המ"א נימא, דמש"כ תוס' לא לשוש כלל, היינו בפעולות שמחה, אך לא במהות השמחה. [ושמא גם לכך כיון המ"א, ודעימיה ברם לא אכחד שאין נראה שזהו הפשט בדבריהם.] או דנימא דדברי התוס' אמורים דוקא אתענית ציבור לחומרתה עקב עצירת הגשמים, ויודו לשאר הראשונים בדין מיעוט שמחה משנכנס אב. וכן כתב בספר מטה יהודה (סי' תקנא) ופליג אמ"א דממעטין בשמחה היינו עניני שמחה שיתבארו בסמוך (בס"ב) לענין משא ומתן ובנין וכו', והכא (ס"א) כללא והתם פרט, והוכיח כן מדברי הר"ן הנ"ל. ואומנם הכף החיים (ס"ק ב) כתב להוכיח כדברי המ"א מדברי הריא"ז הנ"ל, שכתב משנכנס אב ממעטין בשמחה וממעטין העם בעסקיהן וכו'. והרי שהם שני דינין. ע"כ. אך כבר מילתנו אמורה לעיל שהכרח אין מכאן, ויותר נראים הדברים שכוונתו לפרש דוגמאות כיצד ממעטין, וכמו שברור שגם לדרכנו ה"ה שממעטין בשמחה בכל דבר שפעולתו מעוררת שמחה ודוגמאות נקטו, וכמו שכתב בספר האורה הנ"ל. והעיקר אחר שמפורש כן בראשונים רבים, נראה שכן הכוונה גם בריא"ז.
ג. שוב אחר זמן ראיתי בבה"ג (הל' ת"ב סי' יח) דכתב וז"ל, אלא מריש ירחא נמי מיתבעי לשנויי בבדיחותא, דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה. עכ"ל. ולשונו מורה למעט בעצם השמחה, ולא רק בדברים המעוררים שמחה. וכ"כ המחזור ויטרי (סי' רסו) ולא מבעיא בתשעה באב גופיה, אלא אפי' מריש ירחא מיתבעי לשנויי בבדיחותא, דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה. עכ"ל. וכ"כ בסידור רש"י (סי' תיא). אולם לאור כל האמור נראה להשוותם, דבדיחותא היא דבר המעורר שמחה, וכדכתבנו לעיל (סוד"ה מתני') דלכו"ע בעינן למעט בדברים המעוררים שמחה לסוגיהם. וגם אם לא יסכים הקורא עם דברינו בהני ראשונים, הרי שכן עיקר להלכה, כרוב רובם של הראשונים הנזכרים לעיל. גם המ"ב (סי' תקנא שער הציון ס"ק א) כתב לפקפק אמ"א, דהלא מבואר בתוס' יבמות (דף מג ע"א ד"ה מלישא) דמשנכנס אב שרי לקנות אפי' צרכי חופה, וימעט ממשא ומתן שאמרו שם, היינו שימעט מדרכו בשאר ימים. ולפי"ז ממעטין היינו משאר ימים, ולא למעט לגמרי. וא"כ לדברי תוס' אלו ברור שזה שלא כמ"א, ולדרכו של המ"א הרי שיש כאן מח' בין התוספותים. ומ"מ לא מלאו ליבו של המ"ב לחלוק אמ"א, ולכן במ"ב העתיקו. ברם בראותינו אל כל האמור, כן נראה עיקר.
וכן מוכח עוד מירושלמי תענית (פ"ד ה"ו) דעל מתני' דמשנכנס אב פתחה הגמ', אמר ריב"ל הדא דאת אמר בבנין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה, סותרו. ע"כ. ואף שביארו הפני משה וקרבן העדה דהאי מימרא קאי אדלעיל (פ"ק ה"ח) וכן הרי"ף (תענית דף ה ע"ב) הביא את הירושלמי הזה על דין פ"ק, דאיתא התם, עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן וכו'. וכן עביד הרא"ש (תענית פ"א סי' כא). מ"מ עדיין צריך ביאור מה הקשר שהירושלמי הביא את דין זה על מתני' דמשנכנס אב וכו'. ועל כרחך דפשוט לירושלמי שהכל דין אחד. וכך מבואר בירושלמי בספר האשכול (אלבק הל' ת"ב סימן כה והובא לעיל). ואף שהטור והשו"ע (סי' תקנא), חילקו זאל לשתי הלכות דבס"א כתבו משנכנס אב, ובס"ב מיעוט בעסק ובנין של שמחה וכו'. אין זה סתירה לנו, כי לכל האמור משנכנס אב היינו למעט בדברים המשמחים, וכגון בנין של שמחה וכדו', אך לא רק הדוגמאות הנ"ל. וע"ש בב"י במקום, ועוד בב"י (דף רעו רע"ב ד"ה ונראה) כיוצ"ב. ועוד לעיל בב"י (ד"ה ומ"ש רבינו ויש אוסרים) ובשו"ע (סי' תקנד סכ"ב) שכתב שמשנכנס אב ממעטין מלישא וליתן. ע"כ.}
(((חודש אדר)))
ט. משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו רבוי שמחה בשמחת מצוה, כגון לשמח עניים ולב נדכאים וכדומה, וכן יכוון לימים אלו לבנות בית חתנות לבנו ולהשיאו וכדומה, אך אין להרבות שמחה במשתאות וכדומה.
{(((אדר)))
ט. שנינו בתענית (כט סוע"א) משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אב מרבין בשמחה. ע"כ. וכן העתיק להלכה להאי מימרא בשאילתות דרב אחאי גאון (כי תבא שאילתא קנח) ובאשכול (אלבק ת"ב סימן כה). ומדאמרו "כשם", הרי שכשם שבמיעוט שמחה באב היינו שלא לעשות דברים ופעולות המשמחות, וכדביארנו בהלכה קודמת, כן באדר יעשה דברים המשמחים, כגון בנית בית חתנות לבנו וכדו'. [ואין לומר כי כשם שבאב ממעטים בשמחה חיצונית, והשמחה התמידית נשארת על האמצע, כך באדר מרבים בשמחה חיצונית, אבל השמחה התמידית תשאר על קו האמצע, וזהו שאמרו "כשם" שבאב, כן באדר, ששניהם על האמצע. שהרי הכשם קאי על הדין האמור באב, שהוא לא לבנות בית חתנות וכדו', ומורים לנו שבאב כן תבנה. ונכון שבפועל יוצא באב שהשמחה תשאר בו על האמצע, אך פרט זה לא נאמר כאן, אלא זהו פועל יוצא, וממילא יש לומר שהכשם לא קאי על כך, אלא על בנית בית חתנות. וגם את"ל דהכשם קאי אאמצע, ויצא שבאדר יש להיות שמח באמצע, ולא יותר מכל שאר ימות השנה. הרי דהוי תרתי דסתרי, שהרי מורים חכמינו לעשות פעולות המשמחות באדר, כמו בנית בית חתנות וכדו' והרי שממילא השמחה גוברת בלב, ואיך מאידך מורים לנו להשאר בשמחה על האמצע.] ברם ראיתי בספר המכתם (שם) דכתב על האי מימרא וז"ל, ההרבות בשמחה משנכנס אדר לא נאמר להרבות במאכלים ובמשתאות, אלא לשמח לב העניים והאביונים, ובכללה כל שמחת מצוה. עכ"ל. והרי אף שגם הוא ביאר שאין הכוונה על עצם השמחה, אלא על פעולות, אך ביאר שהיינו דוקא פעולות של שמחת מצוה, ולא כדברינו כל פעולות המשמחות. אך צ"ע דלעיל (דף כו ע"ב) גבי משנכנס אב ממעטין ביאר המכתם גופיה כנ"ל, שימעט בדברים המשמחים. ושמא כוונתו גם כאן הכי, ונקט דברים של שמחת מצוה, כי בא לאפוקי מהחושב אשר יחשוב שיש חיוב להרבות במאכלים כמו חיוב השמחה בחגים, ומכך בא לאפוקי, כי שמחה באדר אינה כל כך, ועוד פחותה היא מכל חיובי השמחה המבוארים לעיל בשאר ימים טובים, ור"ח, ועל כן כתב שהדברים שישמח בהם בדברי מצוה, ואה"נ דברים המשמחים שבין כה צריך לעשותם, כמו בית חתנות לבנו וכדו', הרי שעדיף לקובעם ולעשותם באדר אם אפשר, כדי להרבות בשמחה.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5