——–
דרך ראשונה
א. הנה שני דרכים לפנינו כדי להגיע אל האושר אל מילוי התאוה, הראשונה היא ארוכה וקצרה, שכן היא דורשת עבודה מאומצת יותר, ומושקעת יותר, אך אחר העבודה, שוב ילך בה כל ימיו. והדרך השניה קצרה וארוכה, שכן קלה היא ליישום, אך לאוחזה וללכת בה כל ימיו, יקשה עד מאוד. ונתחיל לבאר את הדרך הראשונה שהיא ארוכה וקצרה. האושר יגיע במילוי התאוה כמו שכתב הארחות צדיקים וכפי המובא לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ג). והנה תאות האדם נחלקת לשני חלקים, א. תאותו הנפשית, ב. תאוה גופנית. על כן נתחיל לבאר את הדרך להשגת התאוה הנפשית, והיא במילוי הצורך הנפשי לבא לידי סיפוקו ולשלוותו, ונראה בעזרת השם את הדרך להשגתם.
(((((סיפוק נפשי)))))
מאחר והנפש רוחנית היא ואכילתה וצמאונה הוא לדברים רוחנים בלבד [וכמו שנתבאר לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ח)], הרי שהדרך למלא את הנשמה היא בעשית דברים רוחנים, וכגון אדם שישים אל ליבו אידיאל ומטרה אמיתית ולדוגמא לעזור לבני אדם ולסייע בידם, בכל תחום שיהיה, וילך באמת בדרך זו, הרי שתתמלא נפשו סיפוק ותרוה בזה את צמאונה. וכגון רופא שבאמת יתכוין לעזור לחולים, הרי שנפשו תבא לידי סיפוקה. כי הן אמת שרבים הם הרופאים אשר פונים לעיסוק זה כדי לעזור לבני אדם, אולם בפועל אחר שנכנסו הם למקצוע זה, הרי שמטרה זו מהם והלאה, ואת עינם וליבם נותנים הם במשרתם ובממון, ולא בעזרה לחולים. אפשר להכיר זאת בדרך דיבורם והילוכם, העזרה אשר הם מגישים, ואין צריך להכביר במילים. אך ישנם רופאים שהם כן מכוונים לעזור, וזו היא להם תכלית חיים, והרי שאלו אף אם הם חילונים או גוים, ככל שכוונתם תהיה לעזור לבני אדם, וכך יהיה הלך חייהם, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי, וככל שתמעט כוונתם, הרי שהאושר ימעט והחשך והרעבון הנפשי יגבר. וכן הוא הדין בכל סוג מקצוע שיהיה, כגון פקיד, שוטר, נהג אוטובוס וכדומה, אם יקח לו לאידיאל ומטרת חיים לעזור לבני אדם, ולכן הפקיד בנק יציע ללקוח את הדרך הטובה ביותר עבורו, וידבר בסבלנות, וינסה לעזור כפי יכולתו לבני האדם, וכן הנהג אוטובוס יעצור לאנשים כצורכם, וימתין בסבלנות עד שיעלו, ועד שישבו, וינסה לסייע בכל דרך אפשרית וכדומה, והוא הדין לשוטר, ולמנקה, וכל אדם אחר, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי. לפי שמעשים אלו הם מעשי אמת, והרי שהנפש מתמלאת מהם. והוא הדין אם יטול על עצמו לשפר מדותיו, ויעבוד על עצמו שתהינה מדות טובות, כגון שיהיה סבלן וכיוצא בזה, הרי שיתמלא מכך סיפוקו הנפשי. וכך כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני השמימי. ושאיפה זו תתפתח ותשתכלל על ידי עיסוקים מדעיים. והשתוקקות זו תתקים ותגבר חילים על ידי התכשרויות מוסריות דתיות. עד כאן לשונו. והרי שהנפש תתמלא על ידי התממשות מוסרית, או דתית. וכן מבואר בספר חיי עולם (ח"א פרק ט) עיין שם [אך יתכן שלאורך שנים גם זה לא יועיל, לפי המבואר בריש ספר שערי קדושה הנזכר לעיל, רק ההולך בדרך השם.]
(((((השגת תאות הנפש)))))
ב. והרי שאם ישאל אותנו גוי מהי הדרך לשמחה, כך נאמר לו, שימצא ויעשה אידיאל אמיתי, ויחיה על פיו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והרי שהאושר הנכסף ישיגו. אולם כל זה לגוי, אך לנו אנו היהודים בני אברהם יצחק יעקב, אשר בנים אתם להשם אלהיכם, חיים כולכם היום, לנו יש תורת חיים, ואצלנו האושר הנזכר הוא כאין וכאפס מול האושר האמיתי שאנו יכולים להשיגו, והוא האושר של עובד השם אמיתי ועושה רצונו יתברך. כי הסיפוק העצמי והאושר הנפשי שחווה כל עובד השם, הוא לאין ערך ושיעור מעל האושר הנזכר, ואין דומה לו, ההרגשה שעושה הוא את רצון השם, וממלא את יעודו ותכלית בואו לזה העולם, אין שני לה. כל חוזר בתשובה הטועם טעם הנאה זו וסיפוק נפשי זה, לא יוכל להניחה, ועל הנאות וחויות תאוותניות שהכיר, יאמר את הפסוק בוז יבוזו לו, כי אינם נחשבים מול אושר זה של הסיפוק הנפשי של עובד השם.
צריך להבחין ולא לטעות, כי רבים החושבים שהנאה רוחנית גדולה עשרת מונים מהנאה גשמית, היינו שעצם ההנאה מקיום מצוה, היא הנאה גדולה מאשר הנאות גשמיות, וזה אינו נכון, והמוחש לא יוכחש, רק לבעלי דרגות נפלאות יש באמירה זו מן האמת. אך כוונת האמירה היא שהנאה רוחנית גדולה מהנאה גשמית, היא דברינו האמורים כעת, והוא הסיפוק והאושר מן המצוה שמלוה את המקיימה בשעת המצוה ואחריה, לבין הריקנות מהתאוה.
והרי זה מתחייב שכדי להגיע את האושר שכה כוספים אליו כל האנשים בכל העולם, ועמלים להשיגו במשך כל ימי חייהם, ומשקיעים בו את כל הונם וממונם וזמנם וכוחם, ישיגו עובד השם העובדו באמת ולא כמצות אנשים מלומדה, וממילא תאותו תבא לידי סיפוקה, ויהיה שמח.
(((((השגת תאוות הגוף)))))
ג. הראנו לדעת כי השמח הוא מי שתאותו מתמלאת, ועד כה ביארנו כיצד להשלים את תאות הנפש. אולם לענין תאות הגוף, עד כה לא דיברנו כיצד להשלימה, כי אם דברנו בגנותה וקילקולה. ואמנם אמת נכון הדבר שמי שמלא סיפוק מעבודת השם סיפוק גדול ועצום, הרי שאף שיש דברים אחרים שאמורים לקלקל את האושר, לא יצליחו בכך מחמת רוב אושרו, ועל כן אף שתאות גופו לא באה לידי סיפוקה, יתכן שיוכל להיות בשמחה תמיד ובאושר תמידי. וכמשל מי שזכה בסכום עתק ואיזה דבר לא נעשה כרצונו, או איזו תאוה לא התממשה לו, הרי שאין בזה כדי להפריע את שמחתו, שכן השמחה ששרוי בה כעת כה גדולה, שדברים קטנים לא מסיטים ומניעים אותה. ותלוי הדבר בגודל הסיפוק שיש לו מעבודת השם, ובגודל תאוותיו הגשמיות. אך מכל מקום נבא ונראה את הדרך להשגת תאוות הגוף.
(((((השמח בחלקו)))))
והרי שהדרך היא כאשר הורונו חכמים במשנה באבות (פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו. והיינו שישמח במה שיש לו, ולא יתאוה להשיג מה שאינו מוכרח לקיומו, ואינו בהישג ידו. והרי ששוב תאותו תהיה בידו אחר שלעולם משיגה. כי אחר שבואר לעיל שאם ינסה להשיג תאוות, הרי שבעצם נסיון ההשגה כבר הפסיד את המערכה, כי נכנס למעגל קסמים שלא יוכל לצאת ממנו, ורק בפורשו מן מעגל זה ינצח את המערכה. וכן כתב רש"י בפירושו לאבות על משנה זו (פ"ד מ"א ד"ה השמח בחלקו) וזה לשונו, שיש לו חרות נפש ולב טוב באותו חלק שהקדוש ברוך הוא מזמין לו, בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט ואצור, ולקנות יותר מחלקו. ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים וכו'. וכן כתב רבינו יונה באבות (פ"ג מ"א ד"ה איזהו עשיר השמח בחלקו) וזה לשונו, האומר די לי בחלקי, אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת בתי ולעסוק בתורה, מה לי לממון אחר וכו'. עיין שם. וכך כתב בארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ושלא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר, אף אם הוא עני. עד כאן לשונו. וכן כתב המחזור ויטרי (סי' תכט) והשמח בחלקו, וכל מה שהק' מזמן לו, הוא מקבל באהבה. עד כאן. ובספר מנהגי טירנא (חג הסוכות א) כתב, כי כל השמח בחלקו, ואינו רודף אחר רבוי ממון, ונהנה ממה שיש לו, מתת אלהים הוא. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בשמנה פרקים (פ"ז ד"ה ודע) וזה לשונו, השמח בחלקו, כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. ובספר מורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) כי החכמים נותנים עיניהם להשיג רק את המוכרח, שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או בכל מה שאפשר למוצאו. וממשיך שם, וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבני האדם הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון. אמנם צורך האויר יותר חזק, שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים. והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק, וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות, מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אומנם המוס"ק והענב"ר והאודם והברקת [עשבים יקרים] איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם, ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים. זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאות, ואפילו בחק זה החי החלוש. עד כאן דבריו. וכן כתב בנו רבנו אברהם בהמספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות). וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א באורך) ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה וכו'. עד כאן. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב ח"א פ"א) כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כה ע"ב) תנו רבנן איזהו עשיר, כל שיש לו נחת רוח בעשרו, ואין לך נחת רוח גדול מהשמח בחלקו, כמו ששנינו בפ"ד מפרקי אבות וכו'. עד כאן.
(((((יתאוה למוכרח לקיומו)))))
ד. ומכל מקום אין פירושו של דבר שלא יתאוה לשום דבר. כי מה שמוכרח לקיומו כן יתאוה אליו להשיגו, וכמו שכתב הרמב"ם ביד החזקה (הלכות דעות פרק ג הלכה ב) לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכו'. אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. עד כאן לשונו. והרי שיתאוה להשיג את הדברים הצריכים לגוף. וכן כתב בשמונה פרקים (רפ"ד, ובהמשך בד"ה אבל מה שעשו) [וזו כוונתו בהלכות דעות (פרק ג הל' א) שכל דוגמאותיו שם הם דברים מוכרחים לקיום הגוף, ודו"ק] עיין שם. וכן כתב עוד במורה נבוכים (חלק ג פרק יב ד"ה המין השלישי). וכן כתב בנו בספרו המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) וזה לשונו, ועיקר ההסתפקות הוא שלא תהא הנפש תלויה בתענוגות העולם, ולא תשאף לדבר שאיננו בגדר ההכרח. עד כאן. והרי מדוייק מדבריו כי אל המוכרח תשאף. ועוד הוא לו (בפרק הפרישות ד"ה וכיון) שגם על המסתפק להתאמץ מעט כדי להשיג את ההכרחי למחיתו, וכך יוכל היות שיהא פלוני עשיר לבוש בגדי משי ואוכל מעדנים ומסתופף בארמונות, ועם זאת הרהו פרוש. במה דברים אמורים אם באים לו הנכסים הללו בלא כונה מצידו, כגון בירושה וכדומה, או בהתאמצות מועטת להשיג את ההכרחי, ואדון העולם זכהו בהצלחה יתירה. כמו שהעידה התורה על יצחק שזרע כדרך האדם, והלא הזריעה הכרחית למחית אנוש ונתברך בזריעתו. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"א ד"ה שנאמר) וזה לשונו, כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו. עד כאן לשונו. והרי שכדי חיותו כן יתאוה. וכן כתב הכוזרי (מאמר שלישי סימן ה באורך). וכן כתב המסילת ישרים (סוף הפרישות).
(((((דרך כבישת התאוה הגשמית)))))
ה. המטרה והשאיפה אשר צריך להגיע אליה היא שלא יתאוה אלא כדי קיומו, ולכן יכריח שכלו את תאותו לכך. והדרך להגיע לידי מדה זו [אחר ההיתבוננות השכלית הנזכרת, שבהתאוות הרי שלא ישיג מטרתו, וישאר ריקן וחסר] היא דרך עבודת המדות, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) בשמנה פרקים (פרק ד) כי דרך כבישת המדות היא להטות עצמו לצד השני לתקופה, ואחר כך ישוב לאמצע. כלומר שתקופה יקצין עצמו שלא יקח גם ממה שגופו צריך, כגון על ידי צומות, או שיאכל רק פת ומים וכדומה, ואחר תקופה זו כל אחד לפי עינינו, ישוב לאמצע, ושוב יתאוה רק למה שנצרך לגופו. [ואורך זמנה, גם עד כמה יתפוס קצה שני, תלוי לפי גודל תאותו, ככל שהוא תאותן יותר, כך יאריך תקופה זו יותר.] וכמבואר ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) שכן יעשה גם לענין התאוות, והיינו שיתפוס קצה תקופה, והרי שבבת אחת יטיל על עצמו כן. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) כי ההתכשרות המביאה לידי הסתפקות היא אכיפת הנפש למשמעת והרגלתה להצטמצם בדברים שבהכרח, ולהתרחק מן המותרות עד כאן לשונו. ועוד עיין אליו (פרק השקידה ד"ה ובשקידה) [אך שם דיבר על פרישות מוחלטת, ולכן מצריך לאט לאט ודו"ק.] ועוד עיין בספר ארחות צדיקים (בהקדמה).
ובספר מסילת ישרים (פרק טו) כתב דדרך קנין מדה זו היא בהתבונן האדם ויראה כי התאוה היא כזב מדומה, והרע בו אמת לאמיתה, וכגון תאות האכילה, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו, שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, וכיון שיצא מבית הבליעה וירד בבני המעים, אבד זכרו ונשכח כלא היה. והשבע מאכילת ברבורים אבוסים, או מפת קבר, הוא שבע באותו אופן בדיוק. וכל שכן אם ישים אל ליבו החלאים הרבים היכולים לבא עליו מחמת האכילה. ולפחות הכבדות שחש אחריה, והעשנים המהבילים את שכלו. ומאידך לא ישים מושבו בין התאוותנים ובעלי הכבוד, כי אז ימשך לכך. וסיים כי יש ליזהר שלא לקפץ ולדלג אל הקצה האחרון במידת ההסתפקות ברגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט. היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, ויעשה אצלו טבע ממש. עד כאן תורף דבריו. וכן ינקט את שיטת הפנקס הנזכרת לעיל, שהרי השגת אי התאוה כמותה ככל השגת שאר מדות, והארכנו בפרטי שיטה זו לעיל (שער המדות חלק המוסר סימן ד) קחנו משם ואין צריך לכפול.
וככל האמור כן כתב המכתב מאליהו (ריש ח"א) שמאחר והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הרי שבהסירם יהיה היכי תמצי להנות מהעולם. אולם אדם ללא פעולה, בלי אמבציה ואנרגיה, ללא חיוניות, אינו נקרא חי, וכפי הזקנים וכי חיים יש להם, הלא קרובים הם לדיכדוכה של נפש. ועל כן אין שום אושר גשמי, רק אושר רוחני. העשיר ברוחניות הוא מאושר ולא אחר. עד כאן דבריו. ועוד שב והניף ידו בח"א (קונ' החסד פרק ח) וביאר שתיקון התאוה היא השמח בחלקו. ובהמשך (פרק ט) כתב, כי הדרך להגיע לכך היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד כתב (פרק י) שאת השאיפה הרעה לתאוות, ימעט על ידי רעבון, ואז יבוא לבטולה. עד כאן תורף דבריו. וזה כאמור. ובאמת כי דבר זה צריך אריכות, אולם אין זה מקומו כאן, ועוד חזון למועד נקי נדר.
דרך שניה להשגת השמחה
ו. ועתה נפן אל הדרך השניה להשגת השמחה, שהיא קצרה וארוכה. והיא שיתבונן האדם על רוב חסדי השם שעשה ועושה עמו, והיינו הן בפן הגשמי, על כל אשר עשה השם עמו כדי לקיימו ולהטיב עמו, והן בפן הרוחני והם התורה והמצוות שנתן השם לנו כדי להטיב לנול הימים. וככל שיעמיק חקר ויבחין בפרטי החסדים, כן ישמח יותר, ויודה ויהלל להשם הגדול והנורא וילך שמח לבטח. וראה בספר חובות הלבבות (בהקדמת שער עבודת האלהים) בחיוב ההודאה לבורא עולם על חסדיו שעמנו, ובהתבוננות בחסדי השם שעמנו (עיין שם באורך), והביא דוגמאות רבות. ועוד שם (פרקים חמישי שישי). ועוד עיין לו (שער חשבון הנפש פרק ג, ובפרט בד"ה והארבעה עשר) שהשם אוהבנו ועושה עמנו חסדים ועם אבותינו, והרי שירגיש מיד תאוה להחזיר לו מכנגד אהבה. וכן שם (ד"ה והתשעה עשר) ועוד (בשער אהבת השם פ"ב). ועוד ראה בספר מעלות המדות לרבנו יחיאל והוא חד מן קמאי שכתב כן (במעלה השניה עמ' לז) עיין שם.
(((((תודה על כל נשימה ונשימה)))))
אפשר להגיע לשמחה אפילו בהתבוננות על פרט גשמי אחד שהשם נתן לנו. וכגון להודות להשם על כך שהלב פועל, על שהנשימה עובדת, שהאצבעות זזות, שכשקמת בבוקר יכולת לעמוד וללכת וכו' וכו'. כי מי אמר שהלב צריך לעבוד, לך נא ראה כמה אנשים הלב שלהם שבק חיים, כמה אנשים שוכבים במחלקות לב בכל העולם, כמה אנשים חולים במחלות לב. ושלי תודה להשם, הלב עובד כבר כך וכך שנים, בלא הפסקה, בכל עת, ובכל שעה, בלא שום פיספוס, בלא שום קלקול, הודו להשם כי טוב. וכך שנינו בילקוט שמעוני (ח"ב תתפט) כל הנשמה תהלל יה, שעל כל נשימה ונשימה חייב להודות. (הביאו הפלא יועץ (ערך אהבה לקדוש ברוך הוא ד"ה ואם עברו)). הנה אחותי מרת דפנה עליה השלום נפטרה בקיצור ימים ושנים בגיל 35 מהמחלה הנוראה, וזכורני שכה התאוותה להמשיך לחיות על אף כל התרופות והטיפולים הקשים. פעם ליוותי אותה לבית החולים, לצורך בדיקות רפואיות שהיתה עוברת כל שבוע. כשחזרתי לביתי בסוף היום, הייתי מותש פיזית ונפשית, רק מההליכים הביוקראטיים והנהלים, אי אפשר לאמוד את הפחד מפני תוצאות הבדיקות, אי אפשר לאמוד את כל הסבל הנפשי שעוברים רק מבדיקות שיגרתיות במחלה קשה בבית חולים, וקל וחומר הטיפולים הקשים, המצב הנפשי הקשה מחוסר יכולת לתפקד בבית, ולנהל אותו, להזדקק לעזרתם של הקרובים והשכנים, ולעמוד מול מבטם השואל של הילדים הקטנים, זהו סבל בל יתואר. וזכורני שכשליוותי אותה לבית החולים בהגיענו אל שעריו אמרה לי משפט שיצא מעומק ליבה ויחרט בזכרוני כל ימי "אתה יודע, כבר אין אני מתפללת להשם שירפא אותי, אני מתפללת להשם שיתן לי חיים, גם עם המחלה". המשפט הזה הכה בי, איך היו לה כוחות נפש לסבול חיים שכאלו, ולבקש לחיות אותם. הרי זה מלמד על תאות החיים כשלעצמם. איזה חסד גדול השם עושה עמנו שנותן לנו חיים, והרי מי שיתבוננן על כך רק על זה שהוא חי, אפילו אם יש לו מחלה קשה חס ושלום, הרי שעליו להודות ולשמוח בחייו, והרי אם היו מודעים לאחותי עליה השלום כי תפילתה התקבלה ותזכה לאריכות ימים עם המחלה, ועם כל המכאובים, היתה ששה ושמחה כל הימים כפי שכך התפללה להשם שיהיה.
(((((התבוננות הכוזרי)))))
ז. וכן כתב בספר הכוזרי (מאמר שלישי סי' יא) כי יראה האדם שכל אבריו נשמעים לרצונו והאדם כלל לא יודע את דרכי פעולותיהם איך הם פועלים. וכגון כשאדם קם, הרי כל אבריו מפנים תנועותיהם, ומסתובבים נמתחים ומתקווצים מאות גידים, וכן אלפי שרירים נמתחים ונרפים, על פי אלפי ההוראות שהמוח שולח לכל אחד ואחד מהם באלפית השניה, על זה להמתח ועל זה להתכווץ, כל אחד כפי צורכו המדוייק, והאדם כלל לא יודע מכל זאת, רק חושב לקום, והנה המוח וכל מערכות הגוף על אלפי פרטיהם פועלים ממילא. וכן על זה הדרך כשירצה האדם ללכת, או לשבת, ושאר מצבים, מערכות הגוף פועלות מאליהם, אלפי אלפים של חלקים, פעולות והוראות נעשות מאליהם. וכן באברי הדיבור, אין צריך לומר באיש גדול אשר יודע שהוא מדבר, אלא אפילו תינוק אשר מוציא אברות, ומעתיק מילים, ואינו יודע שהוא מדבר על ידי הלשון, הפה, והגרון, הרי מערכת הדיבור שהשם מפעילה היא נפלאה ביותר, כל אבריה ומיתריה פועלים בהרמוניה נפלאה, והאדם כלל אינו יודע איזה אבר, ואיזה מיתר פועל. ומי אמר שכל זה צריך לפעול ולעבוד, רק רצון וחפץ השם מפעילם. ראה כי שונה הבריאה מאומן המייצר כלי, וכגון אומן שייצר אבן רחים, הרי שבסיימו מלאכתו ילך לו האומן והכלי נגמר, ומוכן הוא לעשות מלאכתו. מה שאין כן מעשי הבריאה, אילו השם יסלק ממנה השגחתו והנהגתו רגע אחד, הרי שיפסד העולם כולו. השם בורא האברים, ונותן להם את הכוחות, וממשיך להם חיות. [וכן כתב בספר נפש החיים (שער א פרק ב) שהאדם בונה בנין ומסתלק ממנו. מה שאין כן הקדוש ברוך הוא משעת הבריאה בכל עת ובכל שעה משפיע חיות לה, ואילו יסלקה רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס.] ומי שישית ליבו לדבר זה, הרי הוא לעולם כאילו השכינה עמו, בהיות ובכל תנועותיו חושב בפועל השם ומעשה ידיו. וכן על זה הדרך בשאר מערכות הגוף, הנשימה, הלב, הכבד, הכליות וכו' וכו', ובכל שאר הבריאה, הכל פועל ברצות השם, ומי אמר שכך צריך להיות שכך צריך לקרות. עד כאן תורף דברי הכוזרי. והרי המתבונן בכך יהיה שש ושמח כל ימיו, ויודה וישבח לאל נורא עלילה, על כל החסדים שעושה עמנו.
(((((חוסר שימת הלב לפי שהתרגלנו)))))
והסיבה שאנו לא מבחינים בכל הטובות והנפלאות אשר עמנו, היא לפי שנולדנו תינוקות בלא שכל, וגדלנו לתוך הטובות שהשם משפיע עלינו, כך שמחמת ההרגל אין אנו שמים לב שאנו מקבלים טובות. וכמו שכתב בספר חובות הלבבות (פתיחת שער הבחינה) וביאר זאת במשל לתינוק שמצאו איש חסד במדבר, וחמל עליו ואספו אל ביתו, וגידלו והאכילהו והלבישו, ונתן לו כל טוב, עד שגדל ונהיה לאיש. ושוב שמע איש החסד הזה על אסיר מעונה בעינויי רעב וערום ימים רבים, ונכמרו רחמיו עליו, והלך ופייס את שר בית הסוהר שישחררו, ואספו אל ביתו, והטיב לו רק מקצת מן הטוב שהטיב לראשון. והרי שהאסיר יכיר טובה ויודה לו יותר מן התינוק שגדל בטובה, מפני שהטיב עמו בשעה שידע את גודל החסרון שחסר היה הוא, מה שאין כן התינוק לא הבין את הטובה כשנתנו אותה לו. [ועוד ביאר שלא שמים לב לטובות השם יתברך מפני הרדיפה אחר תאות העולם הזה. ומפני הרעות שבאות על בני האדם, עיין שם.]
ח. ועל כן על כל אחד לשים ליבו אל הטובות אשר השם נותן לנו. וראה כי מי שנפל למשכב במחלה קצת מסובכת וחשש לחייו, ושוב התרפא, איזו שמחה שמח ומודה להשם. והרי אנו שחיים ונושמים והכל עובד כשורה וכראוי, לא כל שכן שיש לנו לתת הודאה לבורא העולם. וכן כתב הרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א בספר שמחת יהודה (ח"א פרק יז) וביאר זאת במשל לאדם שחש כאבים בחזהו ועל כן יעץ לו הרופא לעשות צילום חזה, והנה תוצאות הצילום מורות על אסון גדול, וברור שגידול נמצא בחזהו. ועל כן מיד מפנהו הרופא המטפל לבית החולים, ואחר הבדיקות הודיעו הרופא האחראי כי אמנם גידול הוא, אך מכל מקום אינו ממאיר, ודי בניתוח קל כדי לרפאו. וכששמע זאת החל לרקד מרוב שמחה, ברוך השם שאין זו המחלה הידועה, ודי בניתוח. והרי שמי שאין לו גידול, לא ממאיר ולא שאינו ממאיר, ואינו זקוק לניתוח כלל, ולא להרדמה, ולא להחלמה, אלא הולך הוא בריא וחזק, לא כל שכן שצריך לרקוד ולשמוח לפאר ולהודות לבוראו. עד כאן דבריו. וכך שמעתי באומרים לי על מעשה באיש אשר בחצייתו את הכביש הגיחה לפתע מכונית ופגעה בו, ובחסדי השם לא אירע לו דבר. ועל כן למחרת עשה קידוש בבית הכנסת. ואיש משכיל ונבון ביום שלאחריו גם כן עשה קידוש בבית הכנסת, ולשאלת רבים על שום מה ולמה עשה קידוש, ענה כי גם אני בחסדי השם עברתי את הכביש, והודו להשם כי טוב, וחסדו גבר עלי בכפל כפלים וכלל לא דרסה אותי שום מכונית. ועל כן כדי להודות ולהלל להשם יתברך, הנה גם אני עורך קידוש.
וכגון ראה אנשים שאין להם ילדים, כמה סובלים וכמה טורחים, כמה ממון מוציאים ורפואות נוטלים, ולואי שיזכו לזרע של קיימא. ומי שיש לו ילדים, לא קל וחומר שצריך להודות. וכן כל פרטי גידול הילדים, כי רק כשחס ושלום משהו לא עולה כשורה, אז שמים לב שבעצם אנו עטופים בחסדי השם, והכל השם נותן לנו מידו הטובה והרחבה, ועלינו להודות על כך. והרי שזו אמת לאמיתה, תודה להשם על כך שהכל עובד שהכל פועל, הכל מצליח. והלא הכל מצליח פירושו של דבר שאלפי ורבבות פרטים מצליחים לך, והרי כל חלקי הגוף פועלים, ולך ראה בבית חולים כמה מחלקות יש, ובתוך כל מחלקה כמה סוגי מחלות ישנם, ובמקרה חס ושלום שאצבע אחת לא מתנועעת, וקל וחומר אבר פנימי, וקל וחומר אבר מהותי, כמה אנשים טורחים בשביל כך, כמה ממון מוציאים על זאת. וכן כל אלפי חלקי הנפש פועלים כשורה, וכן אצל האשה, הילדים, ההורים, האחים וכו' וכו', הלימודים, הפרנסה, שלום בית. כל המתבונן יראה עוד ועוד חסדים, שכל אחד ואחד מאלו החסדים הוא קריטי כל כך, ובלעדיו חייו אינם חיים. ואנו מקבלים אותם בפשיטות ובלא שימת לב, ובלא הודאה לבורא העולם אשר מגישם לנו על מגש של כסף.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5