סימן א – השמחה התמידית

——–

(((((האם אנשים בעולם משיגים את השמחה)))))

א. הבה ונשאלה את בני האדם עלי אדמות, מה כל חפצם, שאיפתם, וחלומותיהם. והנה אחר ההתבוננות ותשומת הלב הרי שכל אחד ואחד מהם יענה תשובה בעלת מילה אחת ויחידה, אשר כוללת את כל פעולותיו, טרחותיו, ועסקיו, והיא "האושר". כל אחד רוצה להיות מאושר, ולשם כך כל האנשים בכל העולם, טורחים עמלים ויגעים בלא הרף. אולם הדרך אל האושר והשמחה הנכספים, הרי שכל אחד משתמש בדרכיו שלו, לפי הבנת שכלו מה הם הדברים אשר יובילו אותו אל האושר הנכסף. והנה רוב האנשים בעולם סבורים שהדרך היא על ידי השגת ממון, חושבים המה כי בהיות הפרוטה מצויה בכיסם, וככל שישיגו יותר ממון, הרי שאז שוב יוכלו להגשים את כל מאוויהם שאיפותיהם ורצונותיהם, וככל שהממון יהיה יותר באמתחתם כן האושר יבא יחד עמו, אחר שכל הנאותיהם בא יבואו ברינה. ויש הסבורים כי מילוי הדרך אל האושר היא במילוי כל תאוותיהם לסוגיהם, והרי שאז האושר יבא עמהם, תאות אכילה, שתיה, כבוד, שיחה, ילדים, נשים, מעמד חברתי וכדומה, הן הדרכים אל האושר. ובדרך כלל האנשים מערבים את הדרכים ומקיימים גם מזה וגם מזה על תנח ידך. וכדי להשיג את האמצעים האלו למטרת האושר, הרי שאנשים משקיעים בכל יום את כל ימיהם ממש, יום ולילה לא ישבותו, כל ימות השבוע, ואפילו בשבתות וימים טובים, עובדים הם ללא הרף, משקיעים בכל יום שמונה שעות עבודה ויותר להעשיר את נכסיהם, ולהרבות את ממונם, נוסעים לקצוות תבל, נלחמים כדי להגיע למשרה רמה יותר, עמדת מפתח בכירה יותר, כדי לשלוט בכוח ובממון, ולא בוחלים בשום דרך ובשום אמצעי, רוכשים דירות, מכוניות, מכשירי חשמל, ריהוט יוקרה וכו' וכו'. וכך כתב המסילת ישרים (לקראת סוף פרק יא) הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כענין הכתוב (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. היא המסירה אותו מן עבודת השם וכו'. היא המוסרת אותו לסכנות רבות, ומתשת את כחו ברוב הדאגה אפילו אחרי השיגו הרבה. עד כאן דבריו. ובהמשך ביאר על ענין הכבוד וזה לשונו, ויתר על כן חלק הכבוד שאינו יכול לסבול ולראות את עצמו פחות מחברו, וכללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את האדם מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעבי הקורה הזאת, ואין קץ לעמלו. עד כאן. והרי הכבוד שורשו נובע מהרצון להשיג אושר.

(((((השמחה אין)))))

וראה זה פלא כי אחר כל הטורח הגדול הזה, כל המאמצים האדירים שמשקיעים האנשים, הרי שהאושר הנכסף נעלם מן העין, האנחה וחוסר סיפוק העצמי והריקנות עוטפים אותם מכל כיוון, ומכל צד. הן אמת כי רגעי שמחה יש לכל אחד וכן רגעי סיפוק ואושר. אך רגעים הם, וחלוף יחלופו, ורוב רובו של היום, הוא חוסר סיפוק ושביעות רצון, רגעי האושר והשמחה בטלים ומבוטלים באלף. לך ראה ברחוב אנשים הנוסעים במכוניות פאר, ופרצופם קודר חשוך וחמוץ, הריקנות וחוסר הסיפוק מנת חלקם וחייהם, ואם בארזים נפלה שלהבת, באנשים אשר הצליחו להשיג עושר, הרי שקל וחומר שכן הוא בדלת העם אשר כלל לא השיגו את תאותם, הוא העושר, כאשר יראה כל רואה.

(((((שמחת העולם מהמכתב מאליהו)))))

והנה בספר מכתב מאליהו (ריש ח"א) כתב את הדברים האמורים מזוית עינו החדה, לגבי חיי האושר, כי במבט שטחי כשנשאל איה האושר, יענונו כי אמנם יש עשירים אומללים מחמת צרותיהם, אך ביניהם בעלי אושר ישנם, אחר שהשיגו תאותם, וכאשר נראה באופני דירתם, מאכלם, ומשתם, משרתיהם, ומסעם מובאם ומוצאם, ומידת נכסיהם וזהבם, אבנים טובות וכו'. אולם באמת זו תשובה שטחית, נעבור נא בין בני האדם ונשאל את העשירים עצמם, ולא נשאל את האחד על רעהו, האם מאושר הוא. יענונו שלא אצלם הוא, אחר שהקנאה והתאוה שלא באה לסיפוקה, ורובם רע להם בבית, צרות משפחה צרות בנים, צרות כל דבר אשר יצר להם. והם צרות מתוך עושרם ומחמתו מתהוים, ולא צרות צדדיות, כי הלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו. נשאל נא את הבנונים בעושר, ונמצא כי עובדים המה עבודה רבה וקשה להרבות כסף, וכל ימיהם עסוקים הם לא להינות מעושרם, אלא להכין להם עושר, והם לעולם לא נהנים ממנו. וכשיזקינו, לא יהנו, אחר שהתרגלו בעבודה, ואחר שאין בהם כח לעבוד, שוב אין טעם לחייהם. והפחותים, הפועלים, בודאי לא מאושרים המה, אחר עבודתם הקשה, והרגשתם כי חלקם בזה העולם קטן וזעיר, וסבורים שהעשירים גזלו מהם את עושרם, ובעבודתם מביאים עושר לעשירים, ולא להם. עד כאן תורף דבריו.

(((((הסוד הנפלא)))))

ב. הבה נתבונן ונראה מהי הנוסחה המדוייקת להשגת האושר והשמחה הנכספים. וממילא נבין מדוע למרות כל המאמצים המרובים, וההשקעה האדירה, התכלית לא באה לידי מימושה. ובמאמר מוסגר ברצוני להדגיש כי דברינו אמורים עתה אפילו למי שאינו עובד השם, אפילו לחילוני או לגוי אשר מטרת חייהם היא הנאות, פשוט משום שאנו עוסקים אנו עתה בלב ליבם של החיים הגשמיים, איך נכון לחיות ולא לטרוח ולעמול לריק, מהי הדרך לנסות לכבוש את שביל החיים אשר כולם דורכים בו ללא הצלחה, עמלים ומזיעים והכל לריק, והתכלית לא מושגת. ואחר שנראה את יסוד האושר הגשמי, שוב נוסיף עליו נדבך נוסף ונפלא, והוא חיוב עבודת השם, שזו הסיבה העיקרית שאנו מחוייבים בכך, אך גם בלא זאת כל בר דעת מעוניין לחיות חיי אושר, ועל כן כעת אנו מבארים איך היא הדרך, ומה המניעה והמונעה. ואל תתמה על חפץ על הדרך אשר בה בחרנו, כי הרואה יראה שכן עשו רבותינו, ושכנעו עצמם ואחרים בכל מיני דרכים שפשוט "משתלם" לעבוד את השם. ועיין בהערה (*)

{ (*) הננו להראות שכן עשו חכמינו על ידי מקצת מן המקצת ראיות. תחילה כן יראה הרואה שעשה דוד המלך בתהלים (לד יג) וזה לשונו, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך וגומר. והרי שמראה לנו את הדרך לחיות חיים טובים של העולם הזה, נצור לשונך מרע וגומר ואז חייך יהיו לא רק חיי עולם הבא, אלא חיי עולם הזה. וכמו שביארו שם הרד"ק והמלבי"ם. ועוד מצינו במתניתין דאבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. עד כאן. והרב הצדיק רבי צבי הירש פלאי זכר צדיק לברכה (משגיח דישיבת חברון) היה רגיל על לשונו לומר, אם אתה עושה כן, אז אשריך בעולם הזה, אז תרגיש תענוג של עולם הזה כפשוטו. וכן פירש בספר מכתב מאליהו במקומות רבים וכגון (בח"ג עמ' 48,163). ועוד שנינו באבות (רפ"ד) בענין הקשור אלינו והוא איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קח,כ) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. עד כאן. וכפי שפירש רש"י שם, אשריך בעולם הזה, שלא תצטרך לבריות. עד כאן. דהיינו שהעולם הזה שלו יהיה אשריך. וביתר ביאור כתב רבינו יונה (התם) מדכתיב (משלי טו,טו) כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד. רצונו לומר כל ימי עני המתאוה לממון רעים, אוהב כסף לא ישבע כסף. אך טוב לב, ישמח בחלקו, כל ימיו טובים, כמו העושה משתה תמיד. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב הלכה ג) אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס וכו'. וכן דרך בדרך זו בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 48) עיין שם, וזו תכלית ספר החינוך. וכן יראה כל רואה במקומות רבים ודי בזה.}

(((((יסוד השמחה מילוי התאוה)))))

ג. כתב הארחות צדיקים (שער השמחה) וזה לשונו, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו, בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו. ובזה יהיה שמח תמיד, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. עד כאן לשונו. והרי לנו יסוד היסודות, ולב ליבו של השמחה, כי כדי להשיגה הרי צריך שימומשו שני תנאים. התנאי הראשון, שישיג תאותו. והתנאי השני, שלא יבוא לו דבר הגורם צער. עוד מבואר כי השמחה איננה צחוק, [וכמו שגם ממשיך שם הארחות צדיקים, כאשר עיני המעיין תחזינה שם] אלא אושר פנימי, והוא ניכר על האדם בכך שפניו מאירים וכו', [וצחוק בודאי שלא גורם זאת, וקל וחומר שלא הממלא פיו שחוק וריבוי שמחה שהם אסורים, וכמו שכתבנו לעיל בחלק ההלכה (סימן ג סעיפים א,ב).]

ומה שכתב השמחה ניכרת על פני האדם, שפניו מאירות, ושהשמחה נובעת מסיפוקו בחלקו. כן מבואר גם ברש"י (משלי יז,כב) על הפסוק לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תשבר גרם. ופירש רש"י, לב שמח ייטיב גהה, כשהאדם פניו מאירין. עד כאן. וכן פירש האבן עזרא, שהוא השמח בחלקו.

ומעתה עלינו לחתור ולברר איך היא הדרך להגיע לידי מילוי התאוה, שעל ידה הרי יהיה מאושר ושמח.

(((((רכושנות)))))

ד. הבה ונתבונן בתאוה המובנת ביותר והמוצקה ביותר, שנשארת אחר השגתה ואינה כלת, אשר ההיגיון מורה שבא לפחות יושג האושר, והיא הרכושנות. הנה אדם המתאוה לרכושנות כלומר להשגת דברים גשמים הנשארים אחר השגתם, כגון דירה, מכונית, רהיטים, בגדים וכדומה. לכאורה זו דוגמא של דבר שהשכל הפשוט מורה שבהשיג תאותו, כשיקנה וירכוש את הדירה היפה הנכספת, את המכונית שכה חמד, את הממון שחלם להשיג וכדומה, הרי שלכאורה בהשיגו את תאותו יתמלא שמחה ואושר, אחר שנכנס הוא תחת הגדר שאמר הארחות צדיקים שהאושר מותנה בהשגת תאוותו. אך ראה זה פלא, הבט ימין וראה את כל העולם הרודף אחר חומריות וממון בלא הרף, וראה ברחובות אנשים מדוכאים מיוסרים, בעלי עינים חלולות, מלאי צער וריקנות, לא רק אלו האנשים שלא השיגו תאוותם, שהרי אלו פשוט שיחיו בצער, ועיניהם נשואות לדבר שלא עלה בידם להשיגו, שהרי התנאי הראשון של האושר הוא השגת התאוה. אלא אף אלו האנשים שכן משיגים, וכן מצליחים, בעלי הממון והיכולת, הרי שהאושר מהם והלאה, הרחק מרחק שנות אור.

וכדי להבין זאת הבה נתבונן אני ואתה הקורא ידידי היקר על איזה דבר שהתאוינו לרוכשו, ולבסוף התממשה המשאלה והשגנוהו, וכגון מכשיר חשמלי חדיש כזה או אחר, ספריה או שולחן, וכל דבר אחר, נסה נא להזכר, איך שקודם הקניה כל כך חפצת והתאוית אל הדבר ההוא, וההרגשה היתה כי אם אשיג את הדבר הזה, הרי שאהיה המאושר עלי אדמות, ושוב לא אתאוה לשום דבר אחר, כי לא אזדקק לו. ובשעת הקניה שמחת מאוד, וכשהגיע החפץ לידך שמחת עד כדי כך שתקנו חכמינו זכרונם לברכה חיוב לברך ברכת שהחיינו. אך אחר יום או יומים (תלוי בסוג הדבר ובנפש) שכחת מהדבר, והתרגלת אליו, והרי הוא כלא היה, ושוב אינו משמח יותר, הנה תסתכל עכשיו על החפץ שכה חמדת אותו, וכה טרחת כדי להשיגו, והיית סבור שבו יהיה תלוי אושרך, ועכשיו כשתסתכל עליו, הרי שאין הוא משמח כלל וכלל, ופעמים רבות אין לך שום קושי להשליכו או ליתנו במתנה, התברר שהכל היה דמיון כוזב, והרי הוא שקר ללא רגלים. וההולך בדרך זו כדי להשיג את האושר הלא האושר ממנו והלאה.

זכורני בצעירותי מעשה שהלם בי, והשאיר בי רושם עז, והוא הדבר אשר אנו עוסקים בו עתה, ידיד לי חפץ מאוד ברכב חדיש שהיה למעלה מיכולתו, ואחר הטורח הרב וההשתדלות עלה בידו, והתממשה תאותו, והנה ימים מספר מאוחר יותר, נסענו ברכבו החדש והנכסף, וכיוון שאנו ידידים, אמר לי את רחשי ליבו, כלשונו אמר "זה לא זה". אני כשלעצמי נבהלתי, הלא כל כך טרח, וכל כך יגע, וכבר תוך מספר ימים זה לא מספק, והלא החובות עכשיו עליו הם עול כבד הרובץ על צוארו, ההגיון מורה שלפחות ההנאה בהשגת תאותו, תמשך לתקופה של כמה חודשים. והוא הוא אשר דברנו.

(((((יש לו מנה רוצה מאתים)))))

ה. והנה ביארו לנו חכמינו זכרונם לברכה את שורש הדבר והוא באומרם יש לו מנה רוצה מאתים. ובקהלת רבה (א,יג) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. ולדוגמא אדם שהשיג מליון דולר, הרי שחסר הוא כעת שני מליון. ברגע שהשיג אלף, רוצה הוא אלפים. ולא זו בלבד שלא משנה הכמות, אלא אדרבה אומרים חכמי המוסר שככל שישיג יותר, הרי שחסר הוא יותר, כי החסר גדל עשרת מונים. שהנה אדם פשוט שהשיג אלף, חסר לו עוד אלף בלבד, ואילו עשיר שהשיג מליון, לא רק שחסר לו אלף, אלא חסר הוא מליון נוספים. הלא כך רואים אנו בחוש בבני האדם והרי מי ששוכר דירה, מתאוה לדירה משלו גם קטנה ככל שתהיה העיקר שיהיה לו נכס שיקל מעליו את עול השכירות. ומי שיש לו דירת שני חדרים מתאוה לעוד חדר אחד, ומי שיש לו יותר הרי שחפץ בעוד חדר, או בדירה מפוארת יותר או באיזור טוב יותר. וכך אמר שלמה בחכמתו (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן כתב רש"י באבות (פ"ג מ"א ד"ה השמח) וזה לשונו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים. עד כאן. וכן כתב רבינו יונה (שם ד"ה איזהו) וזה לשונו, כי מי שאינו שמח בחלקו, ואינו שבע במה שנתן לו השם יתברך, עני הוא. עד כאן. וכן כתב הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. עד כאן לשונו. וכן כתב התשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א) ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה. וכו' עיין שם. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב פ"א) התאות בני אדם העושר, וחושבים שיוכלו להשיגו בחריצותם, מתעסקים כל ימיהם בחמדם להעשיר, ועליהם נאמר כל ימי עני רעים (משלי טו,טו). עד כאן. וכן כתב הרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות באורך) עיין שם, ובספר חובות הלבבות (הקדמת שער הבחינה) כי אנשים מתאוים מה שלא יגיע אליו ממנו [מה שלא ישיגו בפועל] וכו', כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה [מה שישיגו תאותם] מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה. עד כאן לשונו.

(((((כלי זהב נאים מהם)))))

וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם לרבנו אברהם בן הרמב"ם (פרק הסתפקות) וכבר אמר שלמה כי האוהב כסף לא ישבע מהוסיף עליו, וזהו מאמרו (קהלת ה,ט) אהב כסף לא ישבע וכו'. והרי זו דוגמא לשאר דברים, והפרט מלמד על הכלל. עד כאן לשונו. ולמדנו בדבריו שהוא הדין בכל סוגי התאוות, שדינם דין אחד. והוסיף שם בשם אביו הרמב"ם דבר נפלא וזה לשונו, ואמר אבא מרי זכר צדיק לברכה בזה, שאם כלתה נפשך שיהיו כליך כלי כסף, זכור שכלי זהב נאים מהם, ויש שעושים אותם מבדלח. עד כאן לשונו. ומצאתי לו שכן כתב במורה נבוכים (חלק שלישי פי"ב) עיין שם באורך בזה. (ולרוב חשיבות המאמר היעב"ץ במגדל עוז (בית המדות עליית הבחינה פ"ז) טרח והעתיק את כולו.) והובאו דבריו להלן (אות ז).

(((((תאוות כשותה מים מלוחים)))))

וכך כתב הגר"א באיגרתו המפורסמת וזה לשונו, והעולם דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרוה, וצמא יותר. עד כאן לשונו. וכן כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פ"ד) עיין שם, וביאר ונתן טעם בדבר זה שהטביע השם יתברך, והוא בשביל התורה, כדי שישאף לעלות עוד ועוד בעבודת השם, ולא ידע שובע. [ועיין בזה להלן (אות ח) בארוכה.]

(((((התאוה מלחמת הזאבים)))))

וכך ביאר נקודה זו המכתב מאליהו ח"א (קונ' החסד פרק ז) כי השאיפה היא רעבון, ונראה בבעלי חיים כי כל הרעבים יאכלו וישבעו מלבד החזיר יאכל בלי הרף, וזה חולי רע, ואף לו תיקן השם מזון בכל מקום. מה שאין כן אדם המתאוה [כפי רוב רובו של העולם], כוסף הוא לדבר שלא ישיגהו לעולם, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג). לפני שנים רבות בנודדי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים. ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו איש את רעהו נשוך ופצוע, עדי האחד גבר ויחטוף הנבלה וינס. התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו. אמרתי ללבי, הן בדמו הוא, אבל ישבע את רעבונו, עליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם, ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה. עתה בהתבונני לרעבון השואף לחומריות, עלתה בזכרוני המעשיה הזאת, כי תהיה משל לבני אדם, הן גם המנצח בתחרות פצוע הוא חולה עייף ויגע. וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה כאמור. אבל אם כה גודל המנצח, מה יהיה חלק המנוצחים? ורוב העולם מנוצחים בתחרותם. עד כאן תורף דבריו הנפלאים.

נמצא שהחפץ להשיג הנאתו אפילו דרך תאוה של רכושנות, מובטח לו שהאושר ממנו והלאה, ואדרבה ככל שישיג יותר כך האושר מתרחק יותר, והרי הוא מפליג בספינת חלומות אשר בכל פעם מתרסקת אל מול סלעי המציאות, ובכל פעם האשליה שהאושר הנכסף בא יבא ברינה בעת מימוש המשאלה, מתרסק ונגוז הוא, ושוב מתאוה תאוה חדשה למשהו גדול יותר, שבו בו חושב הוא שבפעם הזאת בהשיגו חפץ זה, שוב לא יקרה לו כבראשונה, כי בעת השגתה הרי שאז האושר בא יבא, וחוזר על עצמו חלילה. ומי הולך באפילה לא ידליק את אור השכל ויפקח עיניו ויראה, כי לא זו הדרך, ולא זו העיר להשיג את האושר, אלא להרחיקה. והכסיל בחושך הולך, ורץ אל התאוה הבאה, וממנה אל שאחריה, מרדף ללא סוף, עדי בואו אלי קבר, ואף חצי תאותו אינה בידו, וחוסר השמחה הם מנת חלקו עדי שאול, כי כבר ראינו שכדי להשיג את האושר יש צורך בהשגת התאוה, וזה לא השיגה, כי אם רדף אחריה כל ימיו בלא הצלחה, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג).

(((((תאוות חולפות)))))

ו. והלא אם הדברים אמורים בתאוות שנשארות עמו, שדרכם אי אפשר בשום אופן להשיג את האושר, הלא הדברים באים בתורת קל וחומר במי שמנסה להשיג הנאה דרך מימוש תאוות שנעלמים אחר השגתם, כגון תאות האכילה, ראיה, בדיחות, וכדומה, שאם בתאוה שנשארת עמו, בתאות הרכושנות הדברים אמורים, הלא קל וחומר בן בנו של קל וחומר בתאוות שאינן נשארות עמו שכן הוא. והלא כשהשיג תאות הראיה, ושוב אינה עמדו, לא השיג שום דבר, ואינה עמו כי אבדה ואיננה, ורק הריקנות היא מנת חלקו, והאושר הנכסף מתרחק ונעלם. ודומה לשיכור השותה לשוכרה כדי להפיג צערו, ובהפקחו שוב שרוי הוא בצערו, ושוב שם אל השיכר עינו, והרי שאינו שמח כי אם עצב, וכל ימיו ילך מדחי אל דחי.

(((((משל ההולך במדבר)))))

והרי הדברים הם כמשל ההולך במדבר אין סופי, וממרחק רב רואה רכס הרים אדיר, וסבור כי אחרי הרים אלו יגיע הוא סוף סוף אל מקום ישוב. ומתאמץ הוא ברוב עוז ותעצומות להגיע אל ההר הנכסף, ולעלות במעלה ההר, והנה אחר מאמץ עילאי וכוחות נפש אדירים, מצליח הוא לעלות אל פסגת ההר, ואז נגלה לעניו מחזה מבעית, מן האופק נשקף רכס הרים רחוק כפול ומכופל בגודלו מן ההרים שעלה עליהם. ושוב אוזר הוא את כוחותיו בשנית בתקוה שאחרי ההרים האלו, יגיע הוא אל מחוז חפצו, ובהגיעו לשם שוב מגלה רכס הרים גדול מהם, וחוזר חלילה. וכן הוא בעל התאוה, כי בהשיגו תאותו מתאוה לתאוה גדולה ממנה וחוזר חלילה, והרי שהאושר ממנו והלאה, ומתרחק והולך הוא ממנו.

(((((רוב הרעות בעולם האדם מביאם על עצמו בידים)))))

ז. וגדולה מכך חידד את הדברים הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) ולרוב חשיבות הפרק טרח והעתיק את רובו בספר מגדל עוז ליעב"ץ (עמוד סה). ואלו תורף דבריו, כי על טענת רבים כי רוב חיי האדם הם רעות, והטוב הוא מועט ובטל בשישים. משיבם הרמב"ם, כי כל רע שימצא באדם יהיה על שלשה מינים. המין הא' הם דברים התלויים בטבע, סופות, ברקים, רעידות אדמה וכדומה. והם מעטים מאד ואינם אפילו חלק ממאה ולא חלק מאלף. המין השני של הרעות הם רעות שיעשו בני אדם אחד לשני, גניבה, גזילה, הרג, ומלחמות. ואומנם זה המין יותר מן המין הראשון, אולם גם הוא מועט. והמין השלישי הוא הרוב, וממנו יצעקו בני האדם כולם, והם הרעות שבני האדם עושים ומזיקים בידים לעצמם. וזה המין נמשך אחר המדות המגונות כולם. דהיינו התאוות לסוגיו, תאות אכילה, משתה, משגל וכדומה, לקיחתם ביתר, או באוכלים מזיקי הבריאות, ויגרמו לכל החוליים, גם של הגוף וגם חוליי הנפש. כי מדות הנפש נמשכות אחר המעשים, וגם כשתתרגל הנפש להם, תשתוקק למה שאינו הכרחי. וכל הני גורמים שאנשים מכניסים עצמם בסכנות עצומות, כרכיבת הים, ועבודת המלכים כדי להשיג את אלו הדברים שאינם הכרחיים. וכשיארע לו דבר רע בנסיונותיו להשיגם, יתרעם בגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן. ולא השית ליבו כי הוא הזיק את עצמו. אך ההכרחי כדי לחיות קל להשגה, וכך החכמים שמו תכליתם להשיג ההכרחי, לחם לאכול, ובגד ללבוש, ללא מותרות, וזה דבר קל, וכל אדם ישיגו במעט טורח. עד כאן תורף דבריו ועוד עיין שם.

לב מי לא יתפלץ על רוב סכלות בני האדם וטיפשותם, אשר כל מטרתם וכל חפצם שיהיה להם טוב, והם בידיהם שלהם ממש ברדיפתם המוטעת אחר הטוב לדעתם, בזה עצמו מביאים את הרע עליהם, עד שרוב ימיהם הם רק רע כל היום, והטוב בטל בשישים, כמה מריבות בין אדם לחבירו, כדי להשיג יתר ממון ויתר תאוה. כמה טורח אדם להשיג משרה, כמה טורח בלימוד אותה אומנות ואחר כך כמה נלחמים כדי להשיג את המשרה, ואחר כך לעלות במעלותיה. כמה שעות עובד אדם בכל יום כדי להשיג עוד ממון ואילו היה מסתפק בהכרחי היה די לו בשעה שעתים עבודה ותו לא. הכבוד המדומה אשר רדיפתו לא מניחה קרן וזוית, ותולדתו הרעה שכל מי שאומר על האדם איזה דבר הפוגע בכבודו, נפגע ונעלב, ומקנא ונוקם וכו' וכו'.

(((((הנפש לא תמלא)))))

ח. יתרה מכך חסרון מהותי נוסף יש בהשגת תאוות גשמיות, והוא הוא הטעם והסיבה בכל מה שביארנו עד כה, כי גם מי שאת שאיפותיו משיג [מה שבדרך כלל לא קורה, כי האנשים כלל לא משיגים את חפצם. ויתרה מכך נתבאר לעיל כי את סיפוק תאוותיו לעולם לא ישיג.] הרי שירגיש הוא ריקנות וחוסר סיפוק שיכרסמו אותו עדי קירבו, ולא יניחוהו, וככל שיחלוף הזמן יותר, כן הריקנות תגדל, ויוצרך למלא את הריקנות שבו באתגרים חדשים, ללכת אל מחוזות חדשים שלא דרך בהם וכיוצא בזה, כדי להשקיט את רעבון רוחו הגובר ואינו נותן לו מנוח, והרי שהאושר ממנו והלאה, והצער והכאב לעולם לא יניחוהו. והוא שהורנו שלמה המלך (קהלת ו,ו) וגם הנפש לא תמלא. והיינו שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם מגוף ונשמה, מגשמיות ורוחניות, וכשם שהגוף צריך לקיומו אכילה ושתיה, גם הרוח צריכה כדי להחיותה אכילה ושתיה רוחנים, ודברים גשמיים אינם מזינים, ולא מספקים אותה. וכמו שלימדנו להועיל המסילת ישרים (פרק א) לגבי הנשמה וזה לשונו, שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל ענוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת רבה (ו,ו) זו לשונם, וגם הנפש לא תמלא. משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים. עד כאן לשונו. והרי שהנשמה לא מתמלאת ולא באה לידי סיפוקה בהנאות גשמיות, וממילא האדם ירגיש ריקנות וחוסר סיפוק ואי נוחות אשר לא יתנו לו מנוח, ויחייבוהו לפעול כדי להשקיט רעבונו. וכן מבואר בספר הכוזרי (מאמר ג סימן ה) דלנפש צורך במזון נפשי, כשם שלגוף צורך במזון גשמי. ושצריך לזון אותה שלש פעמים ביום, ובשבת, ובחגים. עיין שם. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) כי לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני שמימי. עד כאן.

(((((כל דבר שב ליסודו)))))

וכן כתב בספר הישר (שער א סימן יג) כי כל דבר יפצר לשוב אל יסודו. והדמיון על זה, כי כאשר ניקח אבן מן הארץ ונשליכה למעלה בכח ידנו, תעלה בכח ההשלכה, ותשוב לרדת בטבע אל המקום אשר לקחה משם. וכן המים כשנזרקם. וכן הרוח כשנכניסנו לנאד נפוח. וכן האש כשתעלה השלהבת תפצר לשוב ליסודה. כמו כן הנשמה, כי נלקחה משמים ונצמדה לגוף. עד כאן דבריו. וראה בתקוני הזהר (נב ע"ב) הובא בספר ראשית חכמה (שער היראה פ"ה ט). ותלה זאת בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 180) בדברי השערי קדושה (ח"א ש"א) שלנשמה רמ"ח אברים ושס"ה גידים המתלבשים תוך אברים וגידים של הגוף, והם ניזונים כל אחד ממצוה המיוחדת לו. ועל כן הרשעים בחייהם קרואים מתים, לפי שאברי וגידי נשמתם ללא מזון רוחני, ומסתלקת מהם נפש הקדושה. וכן הוא במסכת בבא קמא (דף פב ע"א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה מיד נלאו. ומפני כך תקנו לקרא בתורה בימים שני וחמישי, כי בלי תורה הנשמה מתעייפת מצמאון. עד כאן דבריו.

(((((נפש חסרה)))))

והרי כך רואים אנו בעינינו שאנשים רבים מחפשים להשקיט רעבונם זה בחויות והנאות שונות ומשונות, אטרקציות והנאות מסוכנות, נסיעות לארצות רחוקות, קפיצות מצוקים, וממטוסים, ריחוף בדאונים, טיפוסי הרים, צליחת הרים ובקעות נהרות וארצות, חיפוש עצמי בכתות מיסטיות, בכתות של עבודה זרה ממש, בכישוף, יוגה, בודהה וכדומה, הכל כדי להשקיט רעבונם, והנשמה לא מוצאת בהם מנוח, לפי שהיא מן העליונים, והרי שהאושר הנכסף שבשבילו כה טרח וכה עמל, והשקיע בשבילו את כל ימיו, וטרח טורח רב למען השיגו, ועמל למענו בלא הרף, הרי הוא ממנו והלאה. רואים זאת בחוש בצעירים אחר שסיימו צבא יוצאים לסובב סביב העולם במקומות נדחים, מנסים למלא את הריקנות האוכלת אותם ולא נותנת להם מנוח. מחפשים הם למלאה דרך טיולים מסוכנים אטרקציות כאלו ואחרות, כניסה לכתות מסטיות וכדומה. ואכן זהו המניע של חוזרים בתשובה רבים הוא משום שלא מוצאים מנוח במקום מושבתם, הריקנות שאחזה בהם, וחוסר האושר שחשו, אף בשעת השיגם תאותם ומשאלתם ממש, כי הנפש לא תמלא שהיא מן העליונים. וכנזכר לעיל.

(((((הסטייפלר)))))

ט. וכך כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פרק ה) שמטעם זה שהנפש אינה רואה סיפוק בכל תענוגי העולם הזה, ומשתוקקת להדבק בדבר רם ונעלה, בחרו האומות לעבוד עבודה זרה לעבדה ולהעריצה. ואחר כך הפוקרים מצאו ענין בפילוסופיא, ובדורות האחרונים באידאולוגיה של מפלגות. ואמנם אחרי כל זאת מרגישים ריקות ושממון בעומק נפשם, ומשתדלים להשקיטה בהבלי הבלים, ככדור רגל, בביקורי תיאטרות וקרקסאות וכיוצא בזה. עד כאן דבריו. וכן דרך בדרך זו בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 48) וקראה דרך ההשגה השלילית, והיינו שיש אושר בעולם הזה בגשמיות, וזהו שקר וכזב, ועל כן הורונו חכמינו אוהב כסף לא ישבע כסף, ומרבה נכסים מרבה דאגה, כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכו', והרי חשבונות אלו מראין שאין שום אושר ונחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטענו בערמתו באושר מדומה. עד כאן דבריו. ובספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 21 הע' 25) הביאו מעשה וזה לשונו, לפני כארבעים וחמש שנים הצליח מטפס הרים ישראלי להעפיל אל פסגת האורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם, כל העולם רגש וסער למראה היסג זה. וכשנשאל על ידי שר החוץ הישראלי "מה הרגשת לאחר כל המאמצים להגשמת חלומך? ענה, ברגע הראשון חשתי התרוממות רוח, ולאחר מכן ריקנות. עד כאן. וראה זה פלא כה מהר התרוקן הוא מתוכן, מן הדבר שכה כסף וכה טרח להשיגו, מדבר שיודע שהכבוד בא יבא עמו, ואפילו שכך חש הוא בריקנות. כן כך הם פני הדברים, וכאמור כי הנפש לא תמלא לפי שהיא מן העליונים, וכל תענוגות שתתן לה בזה העולם, אינן מספיקות לה.

הרי יוצא כי התאוות לא יוכלו להביאנו אל האושר והשמחה לא רק מצד עצמם, שהם ההיפך הגמור, אלא אף מצד הנשמה, שהרי הרגשת הריקנות תמלא את ההולך בדרך זו, וממילא האושר הנכסף ממנו והלאה.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5