סימן א – גודל גנות הכעס

——–

א. כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 99) כי הכעס הוא בתכלית רוע המדות וראוי מאד להשמר ממנו. עד כאן לשונו. ובספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא) כתב וזה לשונו, והרחבנו בשתי מדות אלו [כעס וגאוה] לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון. ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד, זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס. ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, רצונו לומר שלא יכעוס אפילו בדבר גדול, ויהיה נבזה בעיניו, נמצא קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. עד כאן לשונו. ובספר מעלות המדות מעלה יד (ד"ה דעו בני) כתב, כי מדת הכעס היא מן המדות המגונות והפחותות. ועוד כתב (בריש מעלה יד) דעו בני כי מעלת הרצון [סבלנות] היא מן המעלות הנכבדות והיא סגולת אנשים חשובים ונכבדים ובעלי נפש נדיבה. עד כאן לשונו. ובספר הישר (שער ו) מנה את הכעס בתור המדה השניה המבטלת עבודת השם. וכתב (בד"ה והמדה השנית) כי כל מאריך אפו לעולם לא יתחרט ולא יצטרך לעשות דבר אשר כל שומעהו יחסדהו [אולי צריך לומר יחסרהו], רק כל מעשיו הם בשובה ונחת, כאשר אמר (משלי טז,לב) טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר. עד כאן לשונו. ומהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ח) כתב, המדות רעות היותר חמורות הן שתים, הכעס שקולה כעובד עבודה זרה, וטורף נפשו באפו, ונעקרת משם והולכת לה ומתחלפת בנפש אחרת רעה. למעלה ממנה הגאוה וגסות רוח וכו'. והרי לנו שהמדות החמורות ביותר המה הכעס והגאוה. וכן כתב השל"ה (שער האותיות אות ר ערך רצון) דעו בני, כי מעלת הרצון, רצוני לומר שיהיה עולמית מרוצה לא יתקצף ולא יתכעס, היא רום מעלת ממעלות הרמות. ובהיפך מדה רעה וגרועה מדת הכעס, אין רעה בעולם כרעה זו. עד כאן לשונו. ובמסילת ישרים (פרק יא ד"ה אמנם כמו) כתב וזה לשונו, הגאוה הכעס הקנאה והתאוה, הן כל אלה מדות רעות אשר רעתם נכרת ומפורסמת ואין צריך לה ראיות, כי הנה רעות בעצמן, ורעות בתולדותיהן, כי כולם חוץ משורת השכל והחכמה, וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עברות חמורות. עד כאן לשונו.

(((((יסוד הכעס גאוה)))))

ב. שורש הכעס הוא הגאוה, כי הגאה מקפיד כשעוברים על רצונו וכשמזלזלים בו ופוגעים בו ואינו מוחל, וכה גדולה היא הקפדתו עד שפורצת מליבו כרוח סערה, היא סערת רגשותיו וחרון אפו. ומאידך הענו אינו מקפיד על אחרים גם אם פוגעים ומעליבים אותו, אינו חש בעלבון, כי אומר אל ליבו מה אני ומה חיי. ועל כן ראינו לנכון לקבוע שער הכעס אחר שער הגאוה, והרי שמי שיכבוש את שער הגאוה, כבר מוכן וערוך הוא כמעט אל מדת הסבלנות, והריחוק מן הכעס.

וכן כתב המספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפים ד"ה ועליך) וזה לשונו, ועליך לדעת כי דרך הסלחנות ודרך הענוה שותפות הן, כשם שהפכיהן הכעסנות והגאוה שותפים הם. כי על פי רוב מה שמעורר את כוח הריב אל הכעס הוא הגאוה הפנימית, ומה שמביאנו לידי סלחנות הוא הענוה הפנימית. וכן כתב בארחות צדיקים (שער יב ד"ה ודע כי) וזה לשונו, הכעס נוטה מאד אל הגאוה, ואין הכועס נמלט מן הגאוה, וכבר ידעת רעות הגאוה. וכן מבואר באגרת הרמב"ן וזה לשונו, וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. עד כאן לשונו. והרי שהענוה והכעס קשורות זו לזו. וכן כתב בספר חסידים (סי' קמה) ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה. עד כאן לשונו. וכן כתב מהרח"ו בשערי קדושה (שער שני ד"ה יסוד האש) וזה לשונו, יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה וכו' ובכלל הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו, לא היה מתכעס כלל. נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (בח"ב שער ד ד"ה הכעס) וזה לשונו, הכעס הוא ענף הגאוה ושקול כמוהו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שלחן ערוך הרב (או"ח סי' קנו סעיף ג) הכעס בא מגסות הרוח. וכן כתב בספר ארך אפים (סימן א בויוסף אברהם ס"ק א) וזה לשונו, נודע בספרים שכעס הוא תולדת דגאוה. עד כאן לשונו. ובספר עלי שור (ח"ב עמ' ריד) הראה גבי הצד השני של הכעס שהיא הסבלנות, כי בסיסה הוא הענוה, שכן כתב רש"י על הפסוק (במדבר יב,יג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ופירש רש"י ענו, שפל וסבלן. הרי לנו בדברי רש"י כי הסבלנות היא ענף הענוה.

(((((מושכל ראשון)))))

ג. מושכל ראשון של הכעסן הוא שכשמרגיזים אותו הוא כועס, כאשר פוגעים בו, כשהדברים אינם נענשים כרצונו ולרוחו וכדומה, הרי שהכעס יעלה בו בחמת זעם, וחרונו יהיה על פניו. ועצם מושכל ראשון זה הוא טעות ביסודו. שורשו מתחיל מגיל הינקות, התינוק סבור שהכל שלו, וכל הסובב אותו הוא בשבילו. צורח כשלא מקבל, או כשלוקחים ממנו. וכן מתגאה תדיר, "אני יותר גדול ממך", "אני מצליח לקפוץ שתי מדרגות", "אני יכול" וכדומה. וכך התינוק גדל נעשה נער ומבוגר, ובתווך נמצאות המדות שרכש במשך ימי חייו, שאם משהו לא נעשה כרצונו צורח וצועק. ואומנם כבר גדל ושוב אינו בוכה בעת שהדברים אינם נעשים כרצונו. אולם עושה פעולה אחרת, והיא הכעס. והרי שטעות הכעסן מקורה ביסוד, והוא המושכל הראשון שיש לכעוס כשהדברים אינם נעשים כרצונו. והיא טעות, ולא כך צריך לנהוג, אלא יש לנהוג בסבלנות, ואפשר אף לדרוש בנחרצות בעת הצורך, אך לכעוס ולרגוז הוא דבר מיותר לחלוטין בלא תועלת. וכך כתב העלי שור (ח"ב עמ' ריד) הכעס הוא ציור של תגובה המוטבע באדם כמושכל ראשון. ציור זה מצייר לאדם שאם ייעשה משהו נגד רצונו עליו להתאדם בפניו, ולדפוק באגרופו על השלחן, ולהתפרץ בצעקות וזלזולים. מה משיגים על ידי התפרצויות כאלו, הכעסן עושה עצמו שנאוי ומבוזה, אולי יעשו לו רצונו מחמת מורא, אבל אהבה ואהדה לא ירחשו לו לעולם. רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. כעס הוא ציור תגובה פסול ומשוקץ, אין לבעל כעס הבסיס הנפשי אשר ממנו יבוא לתגובה שקולה, בסיס זה היא סבלנות. תהיה איפוא עבודתנו ההתלמדות במדת הסבלנות. עד כאן לשונו. דהיינו המושכל הראשון של האנשים, לכעוס בעת שעוברים על רצונם, והרי המושכל הראשון האמיתי שצריך להיות, שבעת שעוברים על רצונם יש להגיב ולנהוג בסבלנות. ועוד כתב (בח"א עמ' קמד) המושכל של המדה נעזר על ידי ציור ברור השמור בלב האדם כיצד עליו לפעול. לכעסן יש ציור כעס שעליו לכעוס בעת שמכעיסים אותו. ציור זה הינו דמיוני, מושכל ראשון מוטעה. והן המדות המקולקלות שאנו מוצאים בקרבנו, כאשר אנו מעמיקים להתבונן במדותינו, ומעבירים את המושכלות הראשונים שלנו תחת שבט הבקורת, נעמוד על הטעויות שבמושכלות אלו. השכל מוכיח כי הכעס מחטיא את מטרתו, כי אינו מעורר הערכה יתרה, אלא לעג, ואף שנאה כלפי הכעסן. ועל כן על השכל להתמיד בבירור המדות, ובמקום הציורים המוטעים, יברר את הציורים הנכונים, כיצד להגיב, ואל מה לשאוף.

(((((העולם מואס בכעסנים)))))

ד. ראש וראשון יראה הרואה כמה בני האדם מואסים בכעס ובכעסנים, אינם חפצים בקרבתם ובחברתם, לא לסעוד עמהם, ולא להועד עמהם, כמה שפחות להפגש עמהם. ומאידך כמה מעריכים בני האדם את הסבלנים, כמה חפצים בקרבתם, להתרועע עמהם, ולהועד עמהם, והרי לנו הרע והפכו. והלא אפילו גויים מואסים בכעס, ונערכים אצלם קורסים לשליטה עצמית, לריסון עצמי, ויש ביניהם המוציאים על כך ממון זמן ומחשבה, ובלבד שיוכלו להרחיק את הכעס. ואם הגיעו הדברים לידי כך, קל וחומר לזרע יעקב בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שצריכים הם להשתדל ולהשיג את מדת הסבלנות, ולרחוק מן הכעס כמטחוי קשת. וכן כתב הארחות צדיקים (שער יב ד"ה הכעסן) וזה לשונו, הכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מתקבלים בעיני הבריות. ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. וממשיך, שאפילו לבני ביתו האוהבים אותו, קשה לישא את משא הכעסן, מחמת כי שומעים הם תמיד כעסו ותלונתו. וכן כתב בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (עמ' שלה) אין אוהב להפכפך, ולא אמונה לעבד, ולא מנוחה לחמדן, ולא סילסול לכילי, ולא חברה לכעסן, ולא יהיה המתגאה משבח, ולא הכעסן שמח. עד כאן לשונו. והרי לנו כי אין חברים לכעסן, ושהכעסן לא יהיה שמח, אחר שכל ימיו עצב ומכאוב מחמת כעסו אשר טורד את מנוחתו. וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' ריד) הכעסן עושה עצמו שנאוי ומבוזה. ואולי יעשה רצונו מחמת מורא, אבל אהבה ואהדה לא ירחשו לו לעולם.

(((((הכועס על דברים שאינם מהותיים)))))

ה. יתרה מכך, כי רוב סיבות הכעס הם משום מקרים חד פעמיים וחולפים, אשר אינם מהותיים. והרי שהכעס עליהם הוא ברכה לבטלה, ללא שום תועלת, אחר שמקרים אלו חולפים, ועוד אינם. כועס הכועס על אנשים שלא יפגשם יותר, או שיפגוש אותם אך לא בסיטואציה דומה, והרי שרוב מקרי הכעס מיותרים לחלוטין. וכגון מישהו לא נהג בך כבוד, זילזל בך, הפריע לך, וכלל אינך מכירו, או שמכיר אתה אותו אך נפגש עימו לעיתים רחוקות, כגון בבית הכנסת מישהו דחף את הספסלים כך שישב הוא ברחבות, ואילו לך לא נשאר מקום. פתחו את החלון באוטובוס, עקפו אותך בכביש, נדחפו למסלול שלך, מוכר בשוק הונה אותך. מכנים אותך בכינויי גנאי וכדומה מקרים ממקרים רבים. והרי שהכעס במקרים אלו אין לו שום תועלת, ולא ישיג עמו דבר, למעט את השגת חסרון הכעס בפני עצמו, כי כשיכעס על הנהג שסטה למסלולו, האם בזה תפתר הבעיה, כשמחר בכביש יעשה זאת אדם אחר. וכן על זה הדרך בשאר המקרים, הלא מי שזלזל בך, רימה אותך, אינך עשוי לפגוש בו עוד, רק עתה במקרה אינה השם לידך אותו, ואם כן הכעס באופנים אלו מיותר לחלוטין, ואין לו שום תועלת, למעט את חסרונותיו המרובים אשר מביא הוא עמדו, ולשם מה לכעוס.

ו. ואם יעלה עלי לב מאן דהו לטעון כי כוונתי לחנכו, בשבילו, כדי שהוא לא ישוב לכסלה, ולא יבזה אחרים, ולא יצער אחרים. הרי בודאי שאין זה מן האמת. וכי אם הוא היה דוחף את הספסל של חברך ולא שלך היית כה כועס. ואם היה מזלזל בחברך, היית כה מתמלא קצף וחימה, בודאי שלא. והלא אם כוונתך לחנכו, הרי אין שום קשר לכך שעשה הוא לך או לאחר, הלא כוונתך בשבילו ולא בשבילך. הדברים ברורים כי הכעס והמדות העכורות, הם שעומדים בעוכריך, והם שמניעים אותך לכעוס, ולא משום טענות חינוך וכיוצא בהם.

מה גם שאף אם תחנך אותו, והיה בהניח שהחינוך שלך יעשה את הבלתי אפשרי, וילמד אותו לקח, כדי שלא ישוב לנהוג כן. הלא הרחוב לא חסר משוגעים, וישנם רבים רבים אשר הולכים בדרכו, ועד שתחנך אחד, יבואו תחתיו אלפים. ואם כן להיכן מועדות פניך. [אלא אם כן הכוונה לחנך לשם שמים, ובזה אין לכעוס מהטעם הראשון.] זכורני שהמתנתי יום אחד באחת הצמתים המרכזיים בירושלים, אשר תדיר הרמזור שם ארוך, ונסרך תור ארוך של מכוניות. ולתדהמתי נוכחתי לראות שכל כמה שניות מגיע רכב אחר שנדחף לתור המכוניות. ולא האמנתי למראה עיני, כי כלל לא עלה בדעתי שכל כך הרבה אנשים שאינם נוהגים כשורה ישנם על הכביש. והרי שמי שיצפור ויגער באדם שנדחף לו בתור, מה יועיל, כי לפניו ואחריו היו ויהיו עוד רבבות אנשים שכאלו. ואין לו אלא לחנך את עצמו, לגבור על הכעס, ולהתעלות מעל הרגשות הטבעיים והנואלים של מדותיו העכורות, להצליח לבלום כעסו ורגשותיו.

(((((לא עלתה בידו אלא רגזנותו)))))

ז. ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת קידושין (מ ע"ב) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. והביאו מימרא זו כפשוטה רבותינו הראשונים כשדברו בגנות הכעס, שכן כתב רבינו יונה בספר היראה, ובספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה דעו) ובארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה הכעסן). וכי מה השיג ומה הרויח בכעס ורוגזו, אם לא את קללת הכעס והרוגז אשר נשארו בחיקו.

(((((באר מרים)))))

ועל כך הביא הבית יוסף (או"ח סימן רצט אות י ד"ה אסור לעשות) את דברי הכל בו (סי' מא סוע"ב) שכתב וזה לשונו, נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו. שמצינו באגדה [ויקרא רבה (פרשה כב סי' ד) ובמדבר רבה (פרשה יח סי' כב)] שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות, ועל כל מעינות. וכל מי שהוא חולה, ויזדמן לו המים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמנה לה בארה של מרים, ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד, ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין. ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ סוע"א) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת. עד כאן לשונו.

(((((כעס על דברים מהותים)))))

ח. ואם כועס הוא על דבר מהותי, על דברים שחוזרים ונשנים, על בני ביתו, או על אנשים שיש לו עסק תדיר עמהם, וכגון שלא מתחשבים בו באופן תדיר, פוגעים בו וכדומה. והרי שכאן אמנם אין את הטענה הנזכרת כי הכעס ללא הועיל. אולם עדיין הבה נבחן האם יהיה תועלת בכעס, הלא כולם מכירים את המציאות כי התפרצות כעס לא תפתור את הבעיה, אלא בדרך כלל תחמיר אותה, ותיצור מחיצה וחיץ בין שני הצדדים, ואולי סיבה למריבה, אשר מי ישער את אחריתה. והרי שהפתרון ההגיוני במצב כזה הוא קודם כל לא לכעוס, אלא לשים מחסום לפיו כעת בשעת הכעס, ואחר כך בשעת שלוות הנפש ישקול את המעשה, וינסה לפתור את הבעיה, להעלות דרכים כיצד ניתן למונעה. והרי שיהיה זה בשעת נחת ושלוה, ולא בסמוך ונראה לעלבון. הגישה תהיה כשל אדם חיצוני שניגש לפתור את הבעיה, ולא כמי שנוגע בדבר. תאר לך שזוג מבקש ממך שתגשר ביניהם בגלל בעיה כזו, מה היית מציע להם לעשות. ועל כן חכה כמעט רגע עד שיעבור זעם, ואז תפתח את הנושא. ואם הנושא לא מצדיק את פתיחתו, כפי שכן הוא פעמים רבות, ונראה מיותר לעשות את כל הרעש הגדול הזה בשביל מקרה כזה קטן. הרי שהוכח כי הכעס היה בין כה מיותר. [בל נשכח שעצם פתיחת הנושא חשובה מאוד כדי שלא יתפרץ בפעם הבאה מחמת הצטברות הכעס, וזאת גם אם הנושא בעצם לא חשוב כל כך, וכל ערום יעשה בדעת (משלי יג,טז).]

(((((כשאין פתרון)))))

ט. במידה ואין שום פתרון, או שאי אפשר לשכנעו, כי ביודעו ומכירו שלא יעזור דבר. בין תבין שמאת השם היתה זאת, כדי לכפר על חטאותיך ועוונותיך. או כדי להעמידך בנסיון שתתגבר על יצרך ותנצחו, ולא תכעס ולא תכנס למריבה. וכך כתב בספר עלי שור (ח"ב עמ' ריח) לא פעם רואים אצל בן הזוג או בת הזוג הנהגה המעוררת שאט נפש וביטול. יותר מזה מתגלה אצל בת הזוג מדה רעה ממש, היא מאחרת תמיד, או היא עצלנית, או דברנית וכדומה. מנסים לגמול אותה מזה ללא תועלת. אז ידע כי זהו הטבע שלה, ועליו להשלים עם זה. אך לא רק השלמה חיצונית שלא יכעס עליה, אלא יקבל אותה על עצמו בלב שלם כפי שהיא. וידע כי גם הוא אינו אדם שלם, ובודאי גם היא הכירה כבר מדותיו הרעות, והשלימה עמהן. עד כאן לשונו.

(((((הכועס שוטה)))))

י. בעת הכעס הרי שהרגש שולט על השכל, וכל מעשיו, דיבורו, והנהגותיו יהיו כהנהגות השוטה, ללא שיקול הדעת וישובה. והרי שנראה הכעוס כשוטה. ואחר חלוף הכעס, מנת חלקו היא העצב והחרטה על הנהגתו ועל מעשיו ודבריו שעשה ואמר, ואת הנעשה אין להשיב. והרי ראוי לכל בר דעת ביודעו כי בעת הכעס שכלו בל עמו, להרחיק את הכעס כמטחוי קשת, ולהשליט את חכמתו על ליבו, וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקעא) והובא בבית יוסף (אה"ע סי' קטו) על אשה שפרעה ראשה בשוק בחמת כעס. וכתב שאין עליה דין מורדת, שבשעת כעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצותיו כנגדו באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ע"ב) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו. עד כאן לשונו. הרי שאף לענין הלכה למעשה ממש נחשב הכועס כשוטה, ודין שוטה נותנים עליו.

וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפים) והכעס מביא לידי חטאים גדולים ופשיעות חמורות, כי הוא מעביר את האדם על דעתו ממש כשכרון. ובהמשך (ד"ה והמדה) כתב, שיחשוב ויתבונן כי הכעס מעלים את השכל, ובהיעדר השכל, יהיה האדם כאריה וכנמר ודומיהם מן החיות הטורפות. והכעס בא מן הסכלות ומודיע עליה, כשם שהסלחנות מודיעה על החכמה וקביעות השכל, כדברי שלמה (משלי יד,כט) ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת. אמר עוד (שם יט,יא) שכל האדם האריך אפו, ותפארתו עבור על פשע. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הישר (שער ו ד"ה והמדה השנית) וזה לשונו, סיבת הכעס תהיה ממיעוט ישוב הדעת, ומסיכלות הכועס, ובחסרון חברת החכמים והמשכילים אשר יורוהו לכבוש כעסו, ומרוב התחברותו אל הכסילים והרשעים. וכן כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 100) ובעוד דוכתי, שבעת הכעס מאבד את שכלו, ומתחרט אחר כך על כעסו. וכן כתב רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) בשם גאלינוס, מי שכעסו במחשבה, ייראה עליו היישוב וההדר, ומי שכעסו שלא במחשבה תראה עליו השטות. ועוד אמר, מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ, איננו רחוק מן המשוגעים הנכפים. עד כאן לשונו. וגם בספר היראה לרבינו יונה כתב, כי כל הכועס מבלבל דעתו ורוחו ולא יתיצב באהבת הבורא. וכן אמרו רבותינו לא תרתח ולא תחטא. ובכמה מקומות דבר שלמה בחכמתו, והסר כעס מלבך (קהלת יא) כי כעס בחיק כסילים ינוח (שם ז).

יא. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (ריש שער יב) גבי הכעסן, ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז,ט) וכתיב וכסיל יפרוש איולת (משלי יג,טז). וביאר זאת בבהירות לשונו, ואתה רואה רוב בני אדם כשהם כועסים ומתחזקים בכעסם, אינם משימים ליבם על מה שעושים ברוב הכעס, ועושים הרבה ענינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאין גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה לא תרתח ולא תחטי (ברכות כט ע"ב). ואמרו בשלושה דברים אדם ניכר, האחד מהם בכעסו (עירובין סה ע"ב) כי בעת הכעס אדם ניכר אם יתגבר כעסו על חכמתו, ועושה ענינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה, בזה ניכר כעסו. ואם תתגבר חכמתו על כעסו, ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס, מה שלא היה עושה בלא הכעס, בזה ניכרת חכמתו. עד כאן לשונו. ועוד כתב (בד"ה אמר החכם) וזה לשונו, אמר החכם, מי שכעסו בא עליו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו בא עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם, מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים הנכפים. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה דעו בני) גבי הכעס, והיא גם היא אוצר הסכלים ומטמון עניי הדעת, כענין שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, הכעס מסלק את הדעת. ועוד כתב (בד"ה וכל מי) וזה לשונו, וכל מי שהוא כועס, איולתו נראית, וחרפתו נגלית בעיני הבריות, מפני שהכעס גורם לו טרוף הדעת. כענין שנאמר (משלי יב,טז) אויל ביום יודע כעסו וגומר, כלומר באותה שעה שכועס נודע כעסו ואיולתו. משלו חכמים משל למה הדבר דומה, לקדרה שהיא נתונה על גבי גחלים, כל זמן שאינה רותחת, אין אדם יודע מה בתוכה, עלתה רתיחתה, הרי היא פולטתו לחוץ, והכל רואין אותה. ובהמשך (ד"ה בני) כתב, לפיכך ראוי לכם להסיר כעס מלבכם, ולמשול ברוחכם, ואל יהי כעסכם מושל על שכלכם וכו'. עד כאן לשונו. ועוד הביא מאמר החכם הנזכר לעיל, מי שכעסו במחשבה וכו'.

יב. וכן כתב שלמה המלך בחכמתו (קהלת ז) אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח, והרי לנו שהכועס כסיל יקרא, אחר עלות כעסו שלא הועיל לו דבר, ושטות תראה על פניו, הלא היא התנהגותו המכוערת, ומעשיו המכוערים, היאים לשוטים, כיון ששכלו בל עמו בעת כעסו, והחרטה אחר המעשה תהיה מנת חלקו. וכן הראשונים הביאו פסוק זה כפשוטו שכן כתב הרשב"ץ (מגן אבות ה,יד) ועוד לו (פ"ב משנה טז) ובספר חסידים (סי' קמה) ובשו"ת הרשב"ש (ר"ס שע). וכן כתב המאירי במאמר התשובה (עמ' 99) כי הכעס הוא בתכלית רוע המדות, וראוי מאד להשמר ממנו. והתבונן על מי נאמר בא לכלל כעס בא לכלל טעות [ספרי מטות על משה רבינו] ומה יצדקו עוד אזובי קיר בהדבקם בענינה. וממשיך וחכמי המוסר אמרו, אל תקצוף קצף יבהלך בחרונך, פן תקרע בכעסך, אשר לא תתפור ברצונך. אל תהרוס בזעמך אשר לא תבנה בהתנחמך, וכבה להבת חמתך במי שכלך וחכמתך. עד כאן.

(((((משל המלך)))))

יג. ועוד ממשיך המאירי שם במשל על זה הענין וזה לשונו, וחכמי המוסר אמרו כי חכם אחד אמר למלך זמנו היה מתגבר לכעסו עליו, והיה הוא רוצה להתנצל לפניו, ואמר לו אדני המלך, ראוי לשכלך חק וממשלה על טבעך, לשמוע בלא חימה, ולענות בלא כעס, כי האף שונא השכל, ועל כן יבדיל בין בעליו ובין הדברים הנאמרים אליו. ואז אמר לו המלך שידבר, ודבר לפניו, והשיבו המלך דבר. הכיר החכם בו כי חמתו בערה בו, ושכעסו יביאהו לדבר כן. ואמר לו אדני המלך, ידעתי כי לא תתגבר עלי רק בטענות מספיקות, ואין הכרע באמתת הטענות רק על פי שופט נאמן ודיין בלתי עול, ואין אצלנו שופטים יכריעו דברי מול דבריך. אם כן אדני, אין לדברי שופטים זולתי בחדרי לבבך, ובלבבך אדני יש בו שופטים אבחר בהם אם תשים הענין בהכרעתם, ויש בהם אירא ואחת מפניהם אם תרצה למנותם שופטים עלי. אמר המלך ומי הם אלה השופטים. אמר החכם אדני המלך, השופטים אשר אבחר בהם, הם שכלך ומעלתך וישרך. והשופטים אשר אירא מפניהם, הם אפך וחמתך. ואז שקטה חמת המלך וקבל דבריו. ראה איך הוכיחו והורהו שהכעס מביא האדם לידי הטות משפט, וצאת מכל קו יושר בכל ענין. עד כאן לשונו.

יד. ובספר המספיק לעובדי השם (פרק אריכות אפיים) כתב, ועליך לדעת כי המדרגה העליונה באריכות אפיים היא שליטת כוח השכל על כוח היצר, וריבונותו עליו, והפעלתו על פי דרישות הרוח וחוקות התורה, ולא מתוך קרירות מזג בעלמא או רפיון היצרים. ועוד כתב (בד"ה והמדה) וזה לשונו, והמתכשר באורח זה [המכשיר עצמו לכבוש כעסו] יזכור את התפרצויות רוגזו בימי חייו, ואת אשר גרם לו ולזולתו מחמת ריתחה, ואת החטאים אשר עתה ניחם עליהם, ופליטות הפה שאין להשיבן שחטא בהן הוא או זולתו בשעת ריתחה. וכן כתב הארחות צדיקים (שער יב) כי הכועס לא שם לב למעשיו. וכן כתב המסילת ישרים (פרק יא ד"ה ונדבר עתה) וזה לשונו, הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו, ומתמלא חמה עד שכבר לבו בל עמו, ועצתו נבערה, והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות. ועליו נאמר (איוב יח,ד) טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ. והוא קל ודאי לעבור כל מיני עברות שבעולם, אם חמתו תביאהו להם. כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך. עד כאן לשונו.

(((((חכמתו מסתלקת ממנו)))))

טו. ולכן אמרו חכמינו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כדאיתא בפסחים (דף סו ע"ב) ובילקוט שמעוני (מטות סי' תשפה, ומלכים ב סי' רכו) ובמגן אבות לרשב"ץ (ב,טו) ובספר חסידים (סי' קמה). ועד כדי כך מגיעים הדברים שפסק מרן בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז ס"ט) שיכולות טענותיו של בעל דין להסתלק מחמת רוב כעסו. וזה לשונו, ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים. או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם. וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים. עד כאן לשונו. וכן אמרו במסכת נדרים (כב ע"ב) א"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש וגומר (תהלים י,ד) רבי ירמיה מדפתי אמר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז,ט) וכתיב וכסיל יפרוש אולת (משלי יג,טז) וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים (סו ע"ב) כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע, שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו, שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י (מלכים ג,ד,טו) ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה, וכן בענין אלעזר ואיתמר, כמו שנזכר בספרא (שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום) ובספרי (במדבר פיסקא קנז ד"ה ויאמר אלעזר). עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובארחות צדיקים (שער יב ד"ה הכעסן לא) כתב וזה לשונו, הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מליבו חכמתו (פסחים סו ע"ב) שלא יוכל לענות כהוגן, ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. ועוד כתב (בד"ה הכעס גורם) ומחמת הכעס לא יכנע, וגם לא יודה על האמת וכו'. הכעס מביא לידי טעות, מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שכעס בשלשה מקומות ובא לכלל טעות וכו'. ועתה הבן אם כך מגיע למשה רבנו עליו השלום שהיה אב לחכמים, מה יגיע לכסילים הכועסים. ולכך אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז,ט). וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה בני הוו זהירין) וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' יז סוד"ה ועצור).

(((((הכועס עושה טעויות חמורות)))))

טז. ולכן הכועס עושה טעויות מהותיות, אשר אילולי הכעס, לא היה מעיז להעלותם על צל מחשבתו. וכך אמרו חכמינו הובא בארחות צדיקים (ריש שער יב) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכך הוא בנדרים (דף כב ע"ב) אמר רבה בר רב הונא, כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. ובילקוט שמעוני (תהלים סי' תרמט) ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ב מט"ו) ובמהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה הכעס). ואף שהדברים ידועים, הנני להראות מעט מזער מגודל הקילקול אשר יגרום הכעס. הנה בשלחן ערוך (אה"ע סי' קעח סעיף י) הביא הרמ"א מעשה אשר בעל הוציא על אשתו קול שזינתה, והכל נבע מרוב כעסו. הרי שכעסו כה העבירו על דעתו, עד שהוציא עליה קול נורא ואיום, אשר אפילו רשע שברשעים לא יוציא קול שכזה על בת ישראל, וקל וחומר שלא על אשת נעוריו. ובבית יוסף (אה"ע סי' קטו) הביא תשובת הרשב"א (ח"א סי' תקעא) על אשה שפרעה ראשה בשוק בחמת כעס. וכתב שאין עליה דין מורדת, שבשעת כעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצותיו כנגדו באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ע"ב) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו. עד כאן לשונו. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן מח פרק ג אות ב) ובבית יוסף או"ח (סי' רצט אות י) משם כל בו (סימן מא דף ב סוע"ב) גבי באר מרים והבאנו דבריו לעיל (אות ז) וראה בב"ש (אה"ע סי' קט סעיף ו ס"ק יא) לגבי דין אשה שגילתה זרועותיה מרוב כעסה.

(((((להשליט את השכל על הרגש)))))

יז. ועל כן חובה להשליט את השכל על הרגש, ולא לתת לכעס לפרוץ, כי אם לשלוט עליו, ולכבוש על ידו את מדת הכעס לחלוטין. וכפי שנראה דרכי שליטת השכל ברגש בדברי הרמב"ם באגרותיו, ועל כן הנני להעתיקם, וגם בהם דברי מוסר ודברי השכל נפלאים פלאי פלאות, לכבוש את מדת הכעס כאשר כל עין תראה.

(((((חי השם)))))

והרי לפנינו דברי הרמב"ם (נדפס באגרות הרמב"ם שילת עמ' ש) והיא אגרת של הרמב"ם אל תלמידו רב יוסף, אשר קנא קנאת השם לכבוד רבו הרמב"ם, על שהעליבו וביזו את ספרי הרמב"ם וריננו על יראת שמים של הרמב"ם שנים מגדולי הדור. ומבקשו הרמב"ם שלא יכנס למחלוקת עוד בשבילו. וכותב לו בזה הלשון, אבל מדותי עתה אינן כמדות הבן [רב יוסף שהרמב"ם הוא אביו הרוחני] והוא שאני כבר חנכוני השנים והנסיונות, מחובר אל מה שיחייבהו העיון, ואני מוחל על כבודי הרבה. והבן לא יוכל להבליג, ולא יוכל לסבול אותן ההכעסות. וממשיך (בד"ה כלל רביעי) אני יודע שכל מה שיתפרסם שמי שם [היינו במחוזות אותם תלמידי חכמים שביזו את הרמב"ם] יביא ההכרח אותו [אותו החכם המבזה] ואת כל ההולכים אחריו, ואת כל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, לחסר את חבורי, ולהראות שהם שלמים מכדי שיצטרכו לעיין בו. אדרבה, הם תופשים עליו, [כלומר אותם חכמים טוענים] ואילו רצה אחד מהם לחבר, היה מחבר חיבור טוב ממנו במהרה. ואם יביא הכרח הדברים לרנן על יראת שמים שלי, ועל מעשי, יעשה זה. וזה כולו חי השם בני לא יצערני, ואפילו ראיתיו ונעשה בפני, אלא היה דבורי בנחת, והייתי שותק או עונה לפי הענין. כי מה שהזניחו מדרישת האמת גדול מזה הרבה. ואני לא אגן על עצמי, לפי שכבוד עצמי ומדותי הם אצלי לשתוק לסכלים, לא להתנצח עמם בלשון. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. ולבן יש התנצלות, לפי שאני אביו ורבו, ולא יוכל להבליג. אבל נצטער לבי על צער כבודו ועל התעסקו בזה. אתה אם תלמד [אחרים את ספרי הרמב"ם] אם ירצה השם, ותחנך ותבונן את מי שיבין, ותגלה טובו [של הספר] ותועיל בו בני אדם, יהיה רצוי לך ולי יותר מההתנצחות עם שני אלה. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון כי נקט הרמב"ם לשון שבועה [חי השם] שאפילו היו נעשים הבזיונות בפניו לא היה מצטער, והיה מדבר בנחת. ומה שכן מצערו, הוא שתלמידו שרוי בצער מחמת הענין. ומי לנו כמו הרמב"ם איש ההלכה הזהיר ומדקדק בלשונו, שנוקט לשון שבועה, ומעיד על עצמו כדברים האלה. והרי לנו איך אפשר על ידי שכל האדם לכבוש כעסו והקפדתו, ויוכל לבטלו כעפר הארץ, אם ישליט שכלו על כעסו, ויורה לו כי בכעס אין שום תועלת כמו שביאר הרמב"ם.

(((((התייחסות להשגות על ספר)))))

יח. ובאגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' שפב) משיב תשובה הלכתית על השגת רבי שמואל ראש הישיבה, ובה פותח, ואמנם מה שהקדים [רב שמואל] מן ההתנצלות מהיותו משיב עלינו, והארכתו במוסר ובשבח לנו, השם יגמלהו טובות על כל זה, וירבה בחסידים ובבעלי מוסר כמותו, וזהו הראוי לבעלי המעלות הגדולות בחכמה ובדת. ואין ספק אצלי שנדמה לו, ש"צ, שאנחנו כרוב בני אדם, שיקשה עליהם כשיסתור אדם את דבריהם או ישיב עליהם דבר, וכבר פטרנו השם מזה. בורא עולם יודע שאפילו השיב עלינו הקטן שבתלמידנו, או חבר, או מתקומם [דהיינו שכוונתו רק לנגח] היינו שמחים בזה אם השיב תשובה אמיתית, ונשמח בה במה שיעוררנו עליו ממה שנתעלם ממנו. ואם אנחנו רואים גם כן שזה המשיב עלינו טועה לא נשנא אותו ולא נרחקהו, חלילה וחס, ולא נתפוס עליו היותו משיב עלינו במה שלא יתאמת. לפי שהאדם אמנם מאמת דעת מיוחדת או מבטלה כפי מה שיראה לו בעיונו, בין היה אותו העיון אמת או שקר. הלא תראה שהחכמים זכרונם לברכה בכל עיוניהם התלמודיים, הם מקשים בקושיות אינן אמתיות, על דברים אמתיים. ואין בזה חסרון בחוק מי שישיב מבלתי הסתכלות שלמה. עד כאן לשונו. ועוד באגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' רפו) משיב הרמב"ם לתלמידו על השגות שהשיג על ספרו רבי שמואל ראש הישיבה וזה לשונו, וכן ראיתי באותה ההגה [ההשגה על משנה תורה שהשיגו גבי] כי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות [וכתב על זה רב שמואל וזה לשונו,] טעה בעל זה החיבור בפרושו. ולא באר לנו טעותנו מה היא. ואני יודע שמחלת הכל אחת, חולי כללי הוא, שכל מי שימצא דבר מדברי, בשרשים או בענפים, חולק על דברי אחד הגאונים או המפרשים יחשוב שאני טועה. אף על פי שידעתי שאין זה רחוק שאטעה ויעלם ממני עיון או לשון, ואין זה דבר גדול. ואני שמח מאד בזאת הבדיקה אחרי, ופועלה ראוי לשכר ולתודה, לפי שהוא או שיצדק בתפישתו, ואקבל אני תועלת בזה, או שיטעה, ויקבל תועלת הוא וזולתו. עד כאן לשונו. והנה עוד חלק מאגרת מתוקה אחרת שלו המופנת אל חכמי לוניל והיא אגרת תשובה על הערותיהם על המשנה תורה, וגם היא נדפסה באגרות הרמב"ם (שילת עמ' תקג) וזה לשונו, ושגיאות מי יבין, והשכחה מצויה בכל, וכל שכן בזקנים [והרי שנכתבה אגרת זו לעת זקנותו] ומפני כל אלו הסבות ראוי לחפש בדברי ולבדוק אחרי, ואל יאמר הקורא בחיבורי, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, אלא הרי הרשיתיו, ויאמר המלך יבוא. וטובה גדולה עשיתם עמי אתם החכמים, וכל מי שימצא דבר ויודיעני טובה יגלני, עד אשר לא ישאר שום חס ושלום מכשול. שלא נתכונתי בחבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולות מלפני התלמידים, שלא תחלש דעתן מרוב המשא ומתן, ויצא טעות בפסוק ההלכה. עד כאן לשונו.

יט. עוד באגרת אחרת (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) משיב לתלמידו רב יוסף על מעשה של ענוה שעשה הרמב"ם שכופף ראשו לפני מנגדיו, ומעשה זה פגע בכבודו של הרמב"ם, וזה לשונו, ודע שאני אכוון לעשות כל מה שיש בו ענותנות, ואף על פי שיזיק לנו אצל המון מאד. וכל מי שרוצה להראות שלמותו בחסרוני, ואפילו הוא מקטני התלמידים מחלנו לו בזה. אמרו המישרים לדרך ההצלחה, אוהב לפרוק ושונא לטעון, שונא קודם כדי לכוף את יצרו. וכל מי שרצה להתישר יתישר. וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה] אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו. והרי שכבודו של הרמב"ם ובזיונו, קוראם כפי שמם האמיתי למתבונן בהם, הלא הם שטויות.

ואין לומר כי שמא הרמב"ם היה אדיש. דהנה ראה באגרתו אל רב יפת הדיין הנדפסת באגרות הרמב"ם (שילת עמ' רכח) שבו מבאר מדוע לא התכתב עם רב יפת תקופה ארוכה וזה לשונו, גם ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עליו מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זכר צדיק לברכה [היינו אחי הרמב"ם] שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה הבן, על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד, והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו, או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהן יגוני, אז אבדתי בעניי. עד כאן לשונו. והרי לנו גודל רגשנותו של הרמב"ם, כי שמונה שנים עברו מעת פטירת אחיו, ועדיין שרוי הוא עליו בצער רב, ואם יראה כתב ידו יהפך עליו לבו ויעור יגונו. ועוד ראה באגרות הרמב"ם (שילת סוף עמ' שיג) דברי רגשנות אחרים של הרמב"ם. ואיש בעל רגש ולב עדין כזה, מאידך כובש לחלוטין את מדת הכעס וההקפדה, והרי לנו ללמוד מדרכיו. והכח שבו יכל לכבוש מדותיו מבואר במכתביו, שהוא על ידי השכל ששלט על הרגש שליטה מלאה.

(((((מעשה בהלל הזקן)))))

כ. וכן רואים במסכת שבת (דף ל סוע"ב) מעשה בשני בני אדם שהמרו [נתערבו] זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו אמר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות [אינם עגולים]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות [מילדות] פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה עינן של תרמודיין תרוטות [רכות]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות [והרוח נושבת ונכנס החול בתוך עיניהם]. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל. אמר לו הן. אמר לו אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו בני מפני מה. אמר לו מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז, והלל לא יקפיד. עד כאן לשונו הגמרא. ענותנותו של הלל מפליאה פלאי פלאות, הרי עסוקים אנו בגדול הדור, בשעת שיא הלחץ בערב שבת שעה שבני אדם רוחצים. ואותו רשע מכריז בבזיון ובקול רם את שמו כביכול הלל הזקן עם הארץ, ויוצא מבית המרחץ לכבודו, וכך חוזר חלילה ג' פעמים לצורך שאלות של שטות. והלל לא רק שעונה לשאלותיו ולא כועס, אלא עונה לו בסבלנות, ומשבח את שאלותיו, "שאלה גדולה שאלת". וכאשר מסיים שיש לו שאלות רבות. נתעטף הלל וישב לפניו ומבקשו שישאל כל אשר היה עם לבבו.

(((((מעשה בחסיד)))))

כא. ובפירוש המשניות לרמב"ם (אבות פרק ד משנה ד) כתב, וכבר ראיתי בספר מספרי המדות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך. אמר, יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי. ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי השם, לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו. ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה. עד כאן לשונו.

(((((כעס מאבד נפשו)))))

כב. יתרה מכך וחמורים עשרת מונים הם דברי המהרח"ו בשער רוח הקודש (דף יב ע"ב) וזה לשונו, והנה מורי זכרונו לברכה היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה, כנזכר לעיל. והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגם כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי. והענין הוא כי כאשר יתכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה, וזה סוד מה שאמר הכתוב טורף נפשו באפו וגומר, כי ממש טורף נפשו הקדושה ועושה אותה טריפה, וממית אותה בעת אפו וכעסו, וכמבואר (בזוהר פ' תצוה דף קפב ע"ב שבסמוך) ועיין שם כמה מגזים ענין הכעס, עד שאומר כי מאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם עבודה זרה עצמה עיין שם. ואף על פי שעושה האדם תקונים לנפשו ותשובה מעולה על כל עונותיו, ומצוות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה והלכה לה, ונשארה שפחה טמאה במקומה, וירשה את גבירתה. וצריך שיחזור פעם אחרת לחזור ולתקן כל התקונים הראשונים שעשה בתחילה. וכן הוא בכל פעם ופעם שהוא כועס. נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב שב על קיאו. וגם גורם היזק גדול אחר לעצמו הוא, כי הנה אם עשה איזו מצוה גדולה, אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה על ידי הכעס מסתלקת גם היא, וזה גם כן ענין טורף נפשו באפו. באופן כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מדה זו להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה וסותר כל מה שבנה בכל עת שכועס. אמנם שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים הנפש ממש, אמנם נשארת דבוקה בו, אלא שהיא פגומה בבחינת אותה העבירה שעושה בלבד, וכאשר יתקן הפגם ההוא לבדו מתוקן לגמרי. אבל הכועס צריך תיקונים רבים והכנות רבות לחזור להביא את נשמתו הנטרפת ממנו, וכולי האי ואולי כנזכר לעיל, כי לפעמים כפי בחינת ומציאות הכעס ההוא אין לו עוד תקנה כלל. ולא די זה, אלא אפילו כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, וגם על הדבר הזה הזהירני והוכיחני מורי זכרונו לברכה במאד מאד. עד כאן לשונו.

(((((זהר)))))

כג. והנה זה לשון הזוהר (פרשת תצוה דף קפב ע"א) הנזכר והביאו המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה הכעס) וזה לשונו [המובא במהרח"ו], אי בר נש כעס, עקר מנה נשמתא עלאה קדישא, למשרי באתרה סטרא אחרא. ודא איהו בר נש דמרד במארה, ואסיר לאתקרבא בהדה. ודא איהו טורף נפשו באפו, דטרף נפשה ואשרי באתרה אל זר. כי במה נחשב הוא עבודה זרה אקרי, ומאן דאשתעי עמה, כאילו התחבר לעבודה זרה ממש, דעבודה זרה ממש שריא בגוה, ואסיר לאסתכלא באנפוי. ועלה כתיב (ויקרא יג,ד) אל תפנו אל האלילים. ועל דא כתיב (שמות לד,יז) אלהי מסכה לא תעשה לך. וכל מסאביא אתדכין בר מהאי, בגין דמסאב גופא מגו ומבר, ונפשא כולה מסאב. ואפילו כד אתי האי בר נש ועקר לההוא זר מגוה מכל וכל לעלמין ולבר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא ההיא קדשא דנשמתא קדישא עלה כדין, ולואי דאתקדש, דכיון דערקת מנה זמנא חדא, כמה יעבד בר נש עד די תתוב לאתרה. עד כאן לשונו. והרי לנו שמי שכועס מחליף נפשו הקדושה בנפש מן הסטרא אחרא, רחמנא ליצלן, ונפשו כולה טמאה. ועוד כן כתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ח) הכעס שקולה כעובד עבודה זרה, וטורף נפשו באפו, ונעקרת משם והולכת לה ומתחלפת בנפש אחרת רעה. עד כאן לשונו. והביאו גם השל"ה (שער האותיות אור ר ערך רצון) וכן כתב הרב חיד"א במורה באצבע (סימן א ס' י) עיין שם. ובספר כיצד מתמודדים (ח"ב שער ד פ"ב עמ' קצ).

(((((צריך לכעוס על עצמו על שכועס)))))

כד. ובספר שערי קדושה (ח"ב שער א ד"ה ואיך) כתב תוכחה מגולה על ענין הכעס, ודברים החודרים ללב וזה לשונו, ואיך תכעוס על זולתך, ולא תכעוס עליך, שאתה בעצמך טורף נפשך באפך. ועוד עבודה זרה בכעסך. ואתה מכעיס את קונך. ואיך תקפיד על הבלי העולם הזה וסופך למות, ורוח עברה בו ואיננו, ולא יכירנו עוד מקומו, רואיו יאמרו איו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר פלא יועץ (ערך כעס) ויתן אל ליבו איך יכעס על זולתו שגמלו רע, ולא יכעס על עצמו שגורם רעה לנפשו.

(((((צער אלף פרחים תמורת כעס)))))

ומכח כן כתב בספר חרדים (פרק ד דברי כבושין) איך תכעוס ובכעסך תוציא נשמתך היקרה, ותשכון במקומה רוח רעה. דומה אתה למי שנועץ סכין בכעסו בלבו, ואם ילבין פני חבירו הרי שפך דמים. צער אלף פרחים [שם מטבע במקומו של בעל החרדים] מבטל צער חתיכת כסף קטנה. עד כאן לשונו. ודבריו חודרים חדרי בטן, כמה היית מוכן לשלם על מנת להמנע מכעס, הן הלא ממון רב, ואם כן איך תכעס בשביל שוה פרוטה.

(((((אתרוג תמורת כעס)))))

וכן כתב בספר שומר אמונים (ראטה מאמר הבטחון וההתחזקות פרק ו) והביא מעשה נפלא באחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב שפעם אחת לא היה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו השם נגיד אחד שנתן לו כל צרכי יום טוב, וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בכל המעות אתרוג נאה. וכיון שהביאו לביתו, ונודע לרבנית מהמעשה, מאחר ולא היה לה אפילו פרוטה לצרכי החג, נתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה פיטם האתרוג. לקח הצדיק את האתרוג בידו ואמר, רבונו של עולם, הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה. והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דבר כלום. עד כאן לשונו.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5