——–
יא. רכב שנתקע בצד הדרך, מצוה משום ואהבת לרעך כמוך לעצור ולסייע לנהג בכל מה שיכול לסייעו. [אלא אם כן יש את ההיתרים הנזכרים לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב).]
{(((חילוץ רכב תקוע)))
יא. א. כתב בספר ש"ע הרב (חו"מ ח"ו הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים סעיף ח) ו"זל, וסוס המושך בעגלה, והגיע למקום מקולקל או להר גבוה, ואינו יכול למשוך לבדו בלי שיעזרו לו, אפשר שזהו דומה לפריקה, ומצוה לעזור אף לאינו יהודי, משום צער בעלי חיים, שהאינו יהודי יכה את הסוס מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכחו. וכשם שמצוה להציל בעל חיים מצער שכבר נעשה להם, אף אם נעשה על ידי אדם, כגון פריקה, כך מצוה להצילם מצער שהאדם עושה להם עכשיו כדין או שלא כדין. עכ"ל. [ברם כתב כן על דרך אפשר, וגם כל אלו דבריו באו בשני חצאי לבנה. וכל מה ששם בש"ע הרב בשני חצאי לבנה מספקא ליה מילתא ולא ברירא ליה, וכמו שכתב אחי הגר"ז בספר שארית יהודה (חאו"ח סימן ו) ששמע מפי קודשו (של הגר"ז) פעמים רבות, דכל ספק העמיד בחצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה, לראות האם צדקו דבריו. ע"כ. וע' בזה בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן מו אות י).]
גם בספר ערוך השלחן (חו"מ סימן ערב סעיף ח) כתב ו"זל, במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה, והסוס קשור בעגלה. אם פגע בעגלה שנשקעה ברפש וטיט, מחוייב לסייע לעגלון לפרוק המשא, ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה, וזהו מצות פריקה, ואח"כ להטעינה כראוי. וכן אם נפל המשא מהעגלה, מחוייב לסייע להטעינו, וזהו מצות טעינה. וכן אם נשבר אופן מהעגלה, או היד שהאופן מתגלגל בו, מחוייב לסייע ולתקן בכל מה דאפשר, וללותו מעט, שיראה שהולכת יפה, זהו ג"כ ממצות פריקה וטעינה. עכ"ל. והרי שדבריו אמורים לא רק בסוס עצמו, אלא אף בתיקון העגלה. ולדרכו לכאורה הוא הדין והוא הטעם בימינו אנו, היכא דנתקע רכב בצד הכביש, יש חיוב דבר תורה לעזור ולסייע בכל מה שאפשר בתיקון הרכב ובחילוצו, והיא מצוה דבר תורה, שנאמר עזוב תעזוב והקם תקים.
ואולם בשו"ת פאת שדך (סי' קסד) נשאל אי יש חיוב לסייע לרכב תקוע, והרב השואל הראה מאלו דברי הערוך השלחן ראיה לחיוב. ואיהו הרב פאת שדך דחה ראיה זו, דשאני דברי ערוה"ש שבאו אודות הסוס עם העגלה אשר שקועים ברפש, ואז יש חיוב פריקת המשא חילוצם והעמסה שנית, שהרי חמור אמרה תורה, ומה לי חמור עם עגלה או בלעדיה. ברם רכב, זו לא שמענו אף לא ראינו. אך מ"מ כתב הרב פאת שדך לחייב בחילוץ הרכב התקוע משום שהרמב"ם (הלכות רוצח פי"ג) נתן טעם בחיוב טעינה אף ברשע כדי שלא יבא לידי סכנה, ולטעם זה שפיר שייך חיוב זה אף ברכב תקוע. ובשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' סד השני) ג"כ מסיק בחיוב סיוע לרכב תקוע משום עזוב תעזוב על פי טעמו של הרמב"ם משום סכנה, וה"ה הכא וכאמור. וכן בשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סימן קי ענף ג) כתב שיש חיוב לעצור לעזור לתקן רכב מקולקל, והביא שכ"כ בספר שערים המצוינים בהלכה (סי' קפט סעיף א).
(((חילוק בין רכב לבהמה)))
ב. אולם לכאורה אי אפשר ללמוד חיוב עזרה לרכב תקוע, משום עזוב תעזוב והקם תקים, היות ואין כאן סברת צער גופו, וכמו שהרשב"א (ח"א סימן רנב) שהוא ראש המדמים דין פריקה וטעינה באדם מבהמה, הסביר דאתי עלה בק"ו, ו"זל, אלא ודאי איתנהו באדם, וכל שכן בפריקה מיהא משום צערא דישראל. ואי טעמא משום חסרון כיס, כל שכן דחסרון דגופא חמיר טפי. ואפילו בטעינה איכא משום צערא ומשום חסרון כיס. דמי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. ואי נמי דאתו גנבי ושקלי מאי דאיכא בהדיה כדאיתא התם. עכ"ל. והרי שלמד חיוב פריקה באדם משום שיש צער הגוף של ישראל, והוא ק"ו מצער בהמה, שצער גוף האדם חמור מצער הבהמה. והרי ברכב אין צער זה, וא"כ ליכא ק"ו, ושוב א"א ללמוד מבהמה לרכב. וכן לטעם השני שנתן בחיוב פריקה משום חסרון כיס של גוף הבהמה בהיות הסחורה עליה, ולמד בק"ו בפריקה באדם שחסרון גוף האדם חמור יותר. והרי גם זה ליכא ברכב המקולקל ועומד, ולא מתווסף שום חסרון כיס. ואי משום טעינה שלמד חיוב באדם משום ששרוי בצער, ומשום חסרון כיס, וה"ה י"ל ברכב תקוע. הלא כל שלמד הרשב"א על פי סברא זו הוא לענין לטעון על אדם, כמו שהתורה אמרה זאת על בהמה. אך ללמוד על חיוב תיקון רכב, זה דבר אחר. וכשם שאם הבהמה חולה, ועובר שם ווטרינר, נראה שאין עליו חיוב הקם תקים לרפא את הבהמה, גם אם אין לה משא [וה"ה אם יש לה משא, רק כתבנו כן כדי להראות את המרחק מדין טעינה.] זאת לא שמענו אף לא ראינו, ואה"נ נדון משום מצות ואהבת לרעך כמוך ומשום והלכת בדרכיו וכדומה, אך הקם תקים ליכא בהא. וה"ה והוא הטעם הכא, דליכא הקם תקים בתיקון רכב, שזהו דבר אחר.
(((בשעת סכנה)))
ג. והוא הדין לענין דברי הרמב"ם שכתב (הל' רוצח פרק יג הי"ד) גבי טעינה סברת סכנה אם ישאר שם עם ממונו, וסברא זו שייכת נמי ברכב מקולקל, ונימא דמחוייב משום טעינה בהא. דמכל מקום לא בכל אופן שיש חשש שמחמת הפסד ממונו יבא לסכנה [בציור אחר לחלוטין ממקרה של טעינה] מחוייבים לסייעו מדין תורה שנאמר הקם תקים עמו, וכמו שפשוט. [ואומנם יהיו חיובים אחרים, כי באופן שהסכנה גדולה, הרי שיש חיוב משום לא תעמוד על דם רעך. ואף אם הסכנה רחוקה, מ"מ יש מצות ואהבת לרעך כמוך, וגמ"ח, ווהלכת בדרכיו, אך לא משום הקם תקים ועזוב תעזוב, שהן מצוות אחרות.]
(((ללמוד דין מטעמא דקרא)))
ואעיקרא דדינא נראה דכוונת הרמב"ם כאן אינה לתת טעם שנלמד ממנו הלכות, דאי תימא דכוונת הרמב"ם בדוקא, א"כ יצא דבמקום ישוב דליכא סכנה יפטר מחיוב טעינה, אתמהה. [ועיין בשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סי' קי) שכתב שדין טעינה ופריקה הם אף בעיר, ולא רק בדרך, ועתה את"י.] ודרכו של הרמב"ם לתת טעמים, וכמו שעושה לאורך ספר המורה נבוכים ברוב מצוות התורה, והיינו לצורך ביאור התורה, ולא שנלמד מכך דינים, וכפי שדורך בדרך זו ספר החינוך וכמבואר לו בסוף הקדמתו שהטעמים שנתנו גאונים קדמונים לו, רבים לא העלו אמת, ושגם הוא בכלל הברכה ע"ש, אך מ"מ מצוה ליתן טעמים וכפי שכתב הרמב"ם במשנה תורה (סוף הלכות מעילה פ"ח ה"ח) ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינה כפי כחו, אך אם לא ידע, לא יזלזל בהם ח"ו. ועוד כתב (סוף הלכות תמורה פ"ג הי"ג) אע"פ שכל חקי התורה גזרות הן, כמו שבארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. ע"כ. והרי יוצא שליתן טעם משובח הדבר, אך ללמוד מכך הלכה אי אפשר. ועיין במורה נבוכים (חלק שלישי פכ"ו) שכתב שלכל דיני התורה יש טעם, אך לא הכל אנו משיגים, ושה' הסתיר את טעמי המצות כדי שלא יזלזלו בהן, כפי שאירע לשלמה בשלש מצות אשר נתפרשו טעמיהן. ומבאר כי כללות המצוה יש להם טעמים מובנים, אך לא פרטיהם מובנים. וכגון מובן מדוע מותר לשחוט, אך מדוע דוקא שחיטה ולא נחירה, ובחתיכת הושט והקנה במקום המיוחד, אין אנו מבינים. וכן הקרבת קרבן יש לו תועלת גדולה ברורה, אבל היות הקרבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מנינן מנין מסויים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל. וכל מי שמעסיק עצמו לדעת בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות. עכ"ל. ובספר נפש החיים (סוף שער א פרק כב) כתב שטעמי המצוות לא נגלו בשלמות אף לא למשה רבנו ע"ה, רק לאדם הראשון וכו', ושלכן אסור על פי טעמים לשנות מצוה. ע"ש.
(((טעמא דקרא שנאמר אחר חתימת התלמוד)))
ויתרה מכך חזינן בחת"ס, שאף שהוא כתב דדרשינן טעמא דקרא לחומרא בכמה דוכתי, וכגון (חיו"ד סי' רנד). הגדיל עשו בשו"ת חת"ס (אה"ע סימן יז) על דברי החינוך בנתינת טעמא דקרא וכתב ו"זל, והאמנם כי אין לסמוך על טעמי דקרא, כי נער מעגלותיה לא תדע.
דאפי' מאן דדריש טעמא דקרא, היינו טעם המקובל לח"זל, אבל טעם שהמציאו החכמים אחר חתימת התלמוד, אין לבנות עליו. עכ"ל. והרי דטעמא דקרא לחומרא היינו כאשר הטעם נאמר בגמרא, ולא שאמרוהו אחר חתימת התלמוד. ומינה ניקום ונילף לנידו"ד. וטעם הדבר מבואר בראשונים הנ"ל, לפי שאין ביכולת בן אנוש לרדת לסוף דעת עליון בטעמי המצוות. וע' בשו"ת יבי"א (ח"ז אה"ע סימן ח אות טו) דכתב, שאין לסמוך על הטעם של החינוך להוציא מזה דין להקל. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן נה ד"ה ושמא). וע"ע לעיל (סימן ג סעיף ו בהערות) לגבי טעמא דקרא באורך.
(((משום ואהבת)))
ד. מ"מ כל זה דיברנו עד כאן לגבי סיוע לרכב תקוע משום הקם תקים, ועזוב תעזוב, אולם עדיין יש חיוב אחר לעצור ולסייע בידי בעל רכב תקוע בצד הכביש, משום דכתיב בקרא ואהבת לרעך כמוך ונפיק מינה מצות חסד, וכאשר מבוארים דיניהם ופרטיהם הכא. ועל כן כל היכא שאין לו הפסד ממון, או מניעת רווח אם יעצור לסייע בידי בעל הרכב, וכן אין בעיכוב זה מניעה מצורת חיים סבירא וכמבואר לעיל (סימן ג סי"ב) וכפי שבדרך כלל כן הוא בנידון זה, וכן בנוסף שלא יהיו שאר פטורי גמילות חסדים הנזכרים לעיל (סימן ג סעיפים ד-יב) הרי שמחוייב בכך. ואף אם יאחר כעת למקום שאליו צריך הוא להגיע, היות ועסקינן באירוע חד פעמי, הרי שמחוייב לעזור ולסייע לבעל הרכב התקוע כפי יכולתו.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5