——–
ברכת המצוה – כשעולים הכהנים להיכל [לדוכן], יעמדו כשפניהם אל ההיכל. ולאחר עניית 'אמן' של הציבור על ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אם ישנם לפחות שני כהנים, קורא השליח ציבור [או אדם אחר, למנהג אשכנז]: "כהנים", ויברכו: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". ובתיבת 'באהבה', יחזירו פניהם [דרך צד ימין] לציבור. אבל אם יש רק כהן אחד, לא יקרא לו, אלא הוא מעצמו יתחיל לברך. והטעם שקורא "כהנים", משום שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל, אמור להם", והיינו שיברכו רק כאשר אומרים להם לברך. ונאמר 'להם' לשון רבים, דהיינו לפחות שני כהנים. ובכל אופן, אם טעו הכהנים וברכו מבלי שקראו להם, אין זה מעכב. (ו רעד, רעו, רעח, רצ)
באהבה – על הכהנים לברך את הציבור באהבה, כמפורש בנוסח הברכה: "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". על כן, כהן שיש לו שונאים בבית הכנסת, יצא לחוץ כשהש"צ קורא כהנים, כי יש סכנה בדבר, כמבואר בזוהר הקדוש. (ו שע)
הגבהת הידיים וחילוקם – כשמחזירים הכהנים פניהם מההיכל לציבור, יגביהו ידיהם כנגד כתפיהם, [שנאמר (ויקרא ט כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (סוטה לח ע"א).] ויפשטו ידיהם ויהיו האצבעות זקופות מעט כלפי מעלה, ויגביהו היד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויפרידו האצבעות באופן שיהיו בין כולן חמשה אווירים, כדלהלן: בין ב' אצבעות לב' אצבעות – אויר אחד, בין אצבע לגודל, בין גודל ימין לגודל שמאל, בין גודל לאצבע, ובין ב' אצבעות לב' אצבעות. ותוך כפיהם יהיה לכיוון הרצפה, וגב ידיהם יהיה למעלה. (ו רצד)
כהן שידיו רועדות ואינו יכול להגביה את ידיו, לא יעלה לדוכן. אבל אם יכול להגביה את ידיו, רק שלא יכול לחלק אצבעותיו לחמשה אווירים, יעלה. (ו רצד)
כשאומרים הכהנים תיבות: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום, יסתובבו לימין ושמאל, כדי שתתפשט הברכה לכל העומדים בצידיהם. (קכח סעיף מה, ומשנ"ב ס"ק קסח)
טלית – נהגו הכהנים לשלשל את הטלית על פניהם וידיהם בשעת הברכה, כדי שלא יסתכלו בציבור ושהציבור לא יסתכלו בהם ויסיחו דעתם מהברכה. ואם אין לכהן טלית, לא ישא כפיו. והטעם בזה, שמאחר ובזמנינו נהגו כולם לישא כפיהם עם טלית, אם ישא זה כפיו בלי טלית, הדבר יהיה תמוה אצל הציבור, ושוב יסיחו דעתם מהברכה. (ו שעב)
בגמרא (חגיגה טז ע"א) אמרו: כל המסתכל בכהנים בשעה שמברכים את העם, עיניו כהות. וביארה הגמרא דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, שהכהנים עומדים על דוכנם ומברכים את עם ישראל בשם המפורש, ואז השכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. (רש"י ובית יוסף סימן קכח)
להקריא מילה במילה – אחר שענו הציבור אמן על ברכת "לברך את עמו ישראל באהבה", מקריא הש"צ לכהנים את הברכה מילה במילה והם עונים אחריו כסדר הזה: הוא אומר יברכך, והם עונים יברכך. הוא אומר ה', והם עונים ה', וכן הלאה בכל מילה. ואחר פסוק ראשון, עונים הציבור אמן, וכן אחר פסוק שני ופסוק שלישי.
הטעם שהשליח ציבור מקריא לכהנים מילה במילה, כדי שלא יטעו ויתבלבלו באמירתם. והוסיף עוד רבנו בחיי, מפני שהברכה מגיעה מלמעלה ומשתלשלת מהשליח ציבור המתעטף בטלית לבנה לכהן, ומהכהן לישראל. וביאר הכלי יקר, שהש"צ הוא בחינת סרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות העליונות שיחול על ראש הכהן תחילה, עד כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה', ולאחר מכן כשהכהן מברך את ישראל, הרי הוא כמריק מכלי מלא אל כלי ריקן, ואלמלא היה הש"צ מקריא את הכהן תחילה, לא היה הכהן מתברך, ולא היה לו מה להריק ברכה על עם ישראל. (ו רעה)
מקום שנהגו שהשליח ציבור לא מקריא מילת 'יברכך', אלא הכהנים בסיום ברכתם מתחילים 'יברכך', יש להם על מי לסמוך. אך טוב לשנות מנהגם בלי מחלוקת, וישאו ברכה מאת ה'. (סימן קכח סי"ג. ה"ע ח"א קצט)
כן עשה מעשה רב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א כמו שכתב (בן איש חי תצוה אות א): "והנה פה עירנו בגדאד היה המנהג מזמן קדמון שאין החזן מקריא תיבת 'יברכך', אך קודם כמה שנים תהילות לאל יתברך שעזרני לעשות המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו שיהיה החזן מקריא תיבת 'יברכך' גם כן. וכן ראוי להורות בכל מקום". ע"כ. וכתב מרן הראשון לציון שליט"א בספרו הליכות עולם (ח"א עמוד קצט): והנה בהיותי משרת בקודש כראב"ד במצרים קהיר בשנת תש"י [בגיל 29], ראיתי שנוהגים שאין מקריא השליח ציבור תיבת יברכך. ואחר שעיינתי בדבר, השארתי המנהג על מתכונתו, ולא מלאני ליבי לשנות המנהג, כיון שמרן הבית יוסף העיד בגודלו שכן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים שסמכו על הרמב"ם וכו', וידוע גודל השפעת רבנו יוסף חיים בדורו על כל אנשי קהלתו שאחריו ילכו ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, ולא היו מפילים מדבריו צרור ארצה, וכמו שכתב הרה"ג רבי בן ציון מרדכי חזן זצ"ל בתחילת ספר דעת ותבונה, "ולא היה שום חשש שימרו את פיו, או מי שירהיב עוז לעשות מחלוקת נגד הרב, ולכן בקעה מצא וגדר בה גדר". מה שאין כן אנחנו אם נבוא לשנות את המנהג, לא יבצר ממחלוקת ריב ומדון.
והנה בבואי לשרת בקודש כרב ראשי וראב"ד בעיר תל אביב יפו בשנת ה'תשכ"ח, מצאתי מנהג בבית הכנסת הגדול "אוהל מועד" אשר קבעתי שם מקום תפלתי, שהכהנים מתחילים מעצמם לומר תיבת יברכך, ולא רציתי לשנות המנהג מחשש מחלוקת. אלא שבדרשותי שאני רגיל להשמיעם בכל שבת קודש קודם תפלת מוסף בפני הקהל הקדוש, הסברתי בפרשת נשא הטעם שצריך להקרות לכהנים כל מילה ומילה, כמו שנאמר "אמור להם", אמור להם כל דיבור ודיבור. וכתב רבנו בחיי שרומז על מעלת הכהן שמתברך תחילה ומקבל הברכה משמי מרום מן הרחמים העליונים, וחוזר ומברך לכנסת ישראל. וזהו סוד מאמר חז"ל (סוטה לח ע"ב) כל כהן המברך מתברך, שנאמר "ואברכה מברכיך", נמצא שהברכה משתלשלת מהשליח ציבור אל הכהן, ואחר כך מהכהן לישראל. ולפי זה כל תיבה ותיבה של הברכות, צריך שימסרה תחילה השליח ציבור אל הכהן שיהיה כלי מחזיק ברכה, וממנו יושפע שפע הברכות לכל ישראל. ובסיום דרשתי שהוטבה בעיני הכהנים שהם תחילה להתברך, באו ובקשו שברצונם שהשליח ציבור יקריא להם גם תיבת יברכך, והשליח ציבור ענה שהוא מוכן ומזומן להתחיל להקריא גם תיבת יברכך, ומאז השתנה המנהג על פי רצון השליח ציבור והכהנים, ושלום על ישראל. (ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת חלק ד סימן י)
אין לכהנים להתחיל במילה הבאה עד שיסיים השליח ציבור להקריאה להם. וכן השליח ציבור לא יתחיל להקריא תיבה הבאה, עד שיסיימו הכהנים התיבה שלפניה, או שיסיימו הציבור לענות אמן. (סימן קכח סי"ח. ו רעח)
צריך הש"צ להקריא לכהנים מתוך הסידור דוקא ולא על פה, שמא יטעה. (ו רעח)
אמן – אין הש"צ עונה אמן אחר ברכות הכהנים, מחשש שמא יתבלבל. (קכח סי"ט)
להקריא על ידי אחר – כשיש שמחה בבית הכנסת כשבת חתן וכיוצא, רשאי השליח ציבור לכבד פייטן בעל קול ערב להקריא לכהנים בניגון נחמד ונעים. וכן, אם השליח ציבור התעייף מעט, רשאי לומר לאחר להקריא. (ו רפה)
כשהשליח ציבור מכבד אדם אחר להקריא לכהנים, עליו להקשיב ולשתוק בינתיים, ולענות 'אמן' על ברכת 'עמו ישראל באהבה' ועל פסוקי הברכה, שהרי אין חשש שיתבלבל. והמקריא עצמו לא יענה, מלבד על הפסוק האחרון. (ו שס)
שליח ציבור כהן – אם יש כהנים נוספים, לא ישא את כפיו, אלא ישתוק ואחֵר יקריא להם. אבל אם אין עוד כהן, ובטוח הוא שלא יתבלבל ויחזור לתפלתו לאחר ברכת הכהנים, ישא את כפיו. וכיצד יעשה? יעקור רגליו מעט בברכת 'רצה' וישאר בתיבה וימשיך עד 'הטוב שמך ולך נאה להודות'. והנכון שישא כפיו בתיבה ויבואו כל הקהל לפני התיבה ויקריא לו אחר, אך אם הקהל גדול ואין די מקום לכולם לעמוד לפני התיבה, אזי בסיום 'ולך נאה להודות', ילך להיכל וישא כפיו שם. ואם חושש שיתבלבל, ישא כפיו בתיבה. (קכח סעיף כ, כב. ו רלא, שח)
שליח ציבור שנושא כפיו, טוב שיטול ידיו קודם שיתחיל את תפלת החזרה. (ו רסח)
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה
כסלו התשע"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5