נושא בעול עם חברו

——–

א. דורו של משיח

בימינו מתקיימים דברי חז"ל אודות היסורים הרבים שיפקדו את דור עקבות משיחא, אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, צרות אחרונות משכחות את הראשונות.

אלו הנמצאים באזורי מגורי החרדים, רואים כמעט בכל יום עלונים בבקשת עזרה ליתומים ואלמנות, המחלות הינם נוראות ואיומות הן על המבוגרים והן על הצעירים, יסורי דחקות פרנסה ועניות הם מנת חלקם של רבים וטובים, קשיי מציאת שידוכים וזיווגים הגונים כמו כן היא מכת מדינה הנוחתת על רווקים ורווקות רבים המתקשים למצוא זיווגם – צרה המעיקה ומעיבה ענן כבד של צער עצב ועלבון עליהם ועל הסובבים אותם, ובעצם כל אחד באשר הוא – חי היום בתחושה: מי יודע מה ילד יום…? הדאגות והחרדות משתלטות עלינו מכל חשש של סכנה, וחיינו חיי פחד ללא רוגע.

רחמי שמים רבים עלינו לעורר על עצמנו על מנת לעבור את ימי עקבתא דמשיחא לשלום, ימים הנזכרים בגמרא למאויימים ומרעידים, עד שאמרו עליהם בגמרא (סנהדרין צז) עולא ורבי יוחנן: "ייתיה ולא אחמיניה", וכמובא במדרש תהילים (טז): ג' שלישים של יסורים ירדו לעולם שליש נטלו אבות העולם, שליש בכל הדורות, שליש לדורו של משיח.

ב. מהנסיונות של תקופתנו – להיות "נושא בעול עם חברו"

הנראה שבתקופתנו הרת הנסיונות, הבולט מבין המבחנים והנסיונות של ימינו הוא נסיון "נושא בעול עם חברו" והוא מבחן גדול קשה ומכריע.

רבוי הצרות ותכיפותן הכניס אותנו להרגל ולאדישות, יום יום שומעים אנו על מיתת צעירים, אם זה במחלות, אם זה בתאונות דרכים, באופן תכוף שומעים אנו על יתומים ואלמנות חסרי ישע וכיוצא כנזכר לעיל ואין צערן של אלו מחזיק בלבנו כי אם דקות אחדות, וגם איכות הצער שבליבותינו עליהם הוא בכדי בזיון, אדם מתבונן במודעה וכשרואה שבעל אסון זה לא מוכר לו, מיד מסיח דעתו מאותה צרה וכאילו נחתה צרה זו מלפני שנים רבות.

המתבונן, ממש נבהל ממצבו, היאך יתכן לשמוע אסונות באופן כה נורא ולהשאר אדיש בתחושת: "שלום עליך נפשי" – העיקר שלי זה לא קרה… כך שבהחלט אפשר לומר שזה אחד מהמבחנים הקשים בו אנו נבחנים, היאך תהא הנהגתנו – בתקופת "עקבות משיחא" – בנשיאת עול חברינו.

ג. המרחם על הבריות – ועאכו"כ אם הם שונאיו – מבטל גזירות מעם ישראל

ומי יודע אם לא זה הגורר עלינו צרות נוספות ללא רחם, שכן בשמים נוהגים עם הבריות "מדה כנגד מדה", ואם יש בין הבריות רחמנות, אזי הקב"ה כמו כן נוהג בהם ברחמנות, וכמובא בחז"ל שאומר הקב"ה ומה אלו שהינם אכזרים, ומרחמים אלו על אלו, אני שנקראתי א-ל רחום וחנון עאכו"כ, אולם כשבני אדם נוהגים באדישות שהיא בעצם ענף האכזריות אלו עם אלו, כמו כן הנהגת שמים עמהם היא ללא רחם.

וכמובא בגמרא (שבת קנא ע"ב) על הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" – כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומכלל הן אתה שומע לאו.

ומובא במדרש (מדרש רבה, ויקרא לד, יד) מעשה ברב תנחומא שגזר תענית על צבור מפני עצירת הגשמים, ולא ירדו גשמים, וביקש מהציבור שכל אחד יעשה מצוה (כלומר יתן צדקה, שכן סתם "מצוה" הכונה לצדקה), הלך אחד מהצבור לביתו נטל כיס של דינרין על מנת לחלקן לצדקה לעניים, פגש בגרושתו, וראה אותה לבושה סחבות וּמַרְאָהּ רע, אמרה לו, דע לך, מיום שגרשתני לא ראיתי יום טוב, כיון ששמע כך נתן לה המעות של צדקה, ראה אותם אדם אחד, וחשב שיש חטא ביניהם, הלך לרב תנחומא ואמר לו כך וכך ראיתי, קרא רב תנחומא לאותו אחד, ואמר לו, בני, יודע אתה שעם ישראל בצרה, ואתה הולך לגרושתך ונותן לה מעות, אמר לו: רבי, ח"ו, שום חטא לא היה בינינו, אלא כך וכך היה המעשה, כיון שאמרה לי שלא ראתה יום טוב מיום שגרשתיה וראיתיה עניה ועלובה נתתי לה המעות לצדקה ותו לא, מיד נשא רב תנחומא ידיו כלפי מעלה ואמר: רבש"ע, ומה בני אדם שבטבעם אכזרים הם, ועם כל זה מרחמים אלו על אלו, אתה הקב"ה שנקראת רחום וחנון עאכו"כ, ומיד ירדו גשמים.

רואים אנו שכאשר מרחם האדם על הבריות מרחמים על כל ישראל, וביותר כאשר נושא הוא בעול מי שהוא שונאו או יריבו כמו זה שנתן לגרושתו, בזה אף מבטל הוא גזירות מעם ישראל.

והדברים ק"ו, אם יש ביכולת רחמנות של אדם להגן על כלל ישראל עאכו"כ שיש בידו להגן על עצמו.

וכענין זה מצינו בחז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי כד) גבי רחל אמנו, שנשאה בעול לאה אחותה בראותה אותה בוכה על גורלה עד כדי מסירות נפש לתת את סימני יעקב שהיה לה בסוד עמו ומסרתם ללאה אחותה, והכניסתה לחופה במקומה, ומובא שם במדרש שבשביל מעשה זה של רחל עתיד הקב"ה לגאול את ישראל ובזכותה יסתום את קטרוג מדת הדין, ומה שלא יועילו אברהם יצחק ויעקב בלימוד זכות על ישראל – יועיל זכותה של רחל, ולשון המדרש: מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואומר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן.

ומובא בגמרא (כתובות ע"ז ע"א) על רבי יהושע בן לוי, שנכנס חי לגן עדן, ומה היתה מעלתו, שהיה כורך עצמו ולומד תורה בין "בעלי ראתן" אלו סוגי מצורעין שמחלתן מדבקת, ובני אדם בורחים מהם, ואיתא בגמרא שם שיש ליזהר מלעמוד לידם מהרוח הנושבת עליהם שיכולה להזיק, וכן איתא שם שלא היו אוכלים מהביצים של אותו מבוי שהיו שם בעלי ראתן, וריב"ל היה יושב ביניהן להצר עמהן, שלא כמו בני אדם כאשר יראו מי שהוא בצער ובצרה אלא שהוא מעט מאוס במנהגיו או באכילתו מיד יברחו ממנו ולא יוכל להיות במחיצתו, רבי יהושע בן לוי – שלא נראתה קשת בימיו – בגודל צדקותו היה כורך עצמו עמהם על אף מאיסותם ועל אף סכנת השהיה במחיצתם.

וכן איתא בגמרא בתענית (יא ע"א): תנו רבנן, בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת הציבור. ולכאורה גמרא זו איירי גם כאשר זה הפורש מן הצבור כמו כן יש לו צרות משלו, עכ"ז מאחר ופורש מן הצבור ולא איכפת לו מצרות הכלל, הנהו מקולל, ואם כן גמרא זו שייכת מאד בימינו, דמאי נפקא מינה אם הצבור נמצא באותה צרה, או שלכל יהודי ישנה צרה פרטית משלו, הרי בסך הכל כל ישראל בצרה, ויש לכאוב את כאבם.

ד. "וירא בסבלותם"

הרמב"ן הקשה גבי אברהם אבינו (בראשית יב, ב) היכן מבוארת גדולתו וצדקותו של אברהם אבינו עד שהתורה מבארת את התגלות האלקים לאברהם: לך לך מארצך… ואברכך… והיה ברכה… ואגדלה שמך… הלא לא ביארה לנו התורה גדולתו קודם לכן ומה טעם זכה לגילוי ולברכות מאת ה'. ותירץ, שהתורה כתבה לנו זאת קודם לכן בענין "אור כשדים", שהושלך אברהם לשם עבור שמסר נפשו לקדש שם שמים, ועבור אמונתו רדפוהו צרות רבות, ועכ"ז עמד חזק באמונה לה' ובפרסומה בין הבריות ולכך זכה להתגלות ולקרבת ה'.

כמו כן יש לנו לשאול גבי משה רבנו מה היה צדקותו וחסידותו עד גיל שמונים שאז נתגלה אליו האלקים ובחר בו להיות מושיען של ישראל, והלא לא ביארה לנו התורה מה היו מעשיו עד אז, והרי אין הקב"ה מעמיד מנהיג לישראל אא"כ בוחנו ומנסהו וכמו גבי דוד המלך שאמרו חז"ל שבחנו הקב"ה בצאן (שמו"ר ב, ד).

אולם התשובה, כן ביארה לנו התורה מצדקותו וחסידותו, והוא בנאמר (שמות ב, יא): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ופירש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם", ומובא במדרש (שמות רבה א, כז): שהיה כ"כ כואב את כאבם עד שכשהיה רואה בסבלותם בוכה לה' ואומר: "חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם".

ועוד שם במדרש:

שראה משה משוי גדול על אדם קטן, ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו [הכוונה דרגתו המלכותית] והולך ומיישב להם סבלותיהם, ועושה כאילו ומסייע לפרעה, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד, אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלך לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הה"ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך ויקרא אליו מתוך הסנה.

ה. בזכות נשיאה בעול – זכה להתגלות ה' אליו

ולפי זה מיושב היטב קושיא גדולה בדברי הפסוק הנאמר לעיל (שמות ג, ד): "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו האלקים מתוך הסנה", מפשטות לשון הפסוק משמע כי סיבת קריאת האלקים למשה מתוך הסנה הוא מפני שנתן לבו למחזה זה שהנה סנה בוער באש ואיננו אוכל, שכן נאמר: וירא ה' כי סר לראות – ויקרא אליו האלקים, והוא תמוה, דמה סיבה יש בזה לזכות להתגלות ה', ועוד, וכי מי לא היה נותן לבו למחזה שכזה – שיח בוער באש ונשאר בחיותו מבלתי להישרף – ולא היה סר לראות פשר הדבר?! אולם לפי המדרש לעיל מובן, שהכוונה בפסוק: "וירא ה' כי סר לראות", ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, ולפיכך ויקרא אליו מתוך הסנה.

ומדוע מהסנה דוקא? מביא רש"י מהמדרש: "מדוע מתוך הסנה, ולא מתוך דבר אחר? משום "עמו אנכי בצרה". וכן מובא במדרש (ב, ז): "בכל צרתם לו צר" – אמר לו הקב"ה למשה, אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער? הוי יודע זאת ממקום שאני מדבר עמך (כלומר תווכח שאני שרוי בצער מהמקום שאני מדבר עמך) מתוך הסנה – שיח קוצים, שיח דוקרני ומצער, ובעצם כמו כן רמז לו הקב"ה למשה בזה, נגלה אני אליך דוקא, לפי שאתה כמו כן סרת לראות בעוני ישראל, והנך שרוי כמו כן בצער עליהם, לכך אתה הוא הראוי לגואלם.

ו. נושא בעול

ועוד מצינו בתורה את האכפתיות של משה מכאבו של הזולת והוא בכך שהרג את המצרי כשראהו מכה איש עברי, והרי סיכן עצמו בכך ועכ"ז לא נמנע מלהתערב ולהציל את העברי, וכמו כן הציל עשוק מיד עושקו כשראה ב' אנשים עבריים ניצים – "ויאמר לרשע למה תכה רעך".

וכן אח"כ כשברח ובא למדין, וראה את בנות יתרו במצוקה מחמת הרועים שהרעו להם, לא יכל לסבול הדבר, והצילן והשקה את צאנם.

ועוד מצינו על מדת רחמנות של משה רבנו שהיתה אף על בעלי חיים וכמובא במדרש (שמות רבה ב, ד) גבי משה וגבי דוד המלך שבחנם הקב"ה בצאן וכך הוא במדרש: ה' צדיק יבחן, ובמה בוחנו? במרעה הצאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן? כמו "וכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא תחילה הקטנים לרעות כדי שירעו העשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו העשב הבינוני, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי, וכו', ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא במרעה הצאן, אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ משה אחריו עד שהגיע לחסית (מין ירק), כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: לא הייתי יודע שרץ אתה מפני צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה את צאני ישראל.

ז. נושא בעול עם חבירו – עקירת מדת האכזריות ורכישת מדת הרחמנות

והענין הוא במדה זו של נושא בעול עם חברו לעקור האדם מדת האכזריות ממנו, להיות שבאדם מונחת מדת האכזריות באופן נורא. ובטבע האדם, הפער בין אהבת האדם לעצמו לבין אהבתו לזולתו הוא עצום, דאף שחיי האדם קודמין לחיי חבירו, זהו מצד ההלכה, אולם כמה משפיל האדם את עצמו כאשר יש בקרבו אי אכפתיות מצרת זולתו, והפער בין כאשר יקרה לו או לבני ביתו חולי או הפסד לבין כאשר יקרה לחבירו – הוא מקצה לקצה, על צרתו יכאב לבו, ועל צרת חבירו לא יהא אכפת לו כלל, זו הרי מדת אכזריות בשלימותה.

והאדם בטבעו אכזרי, שכן מצינו בחז"ל (אבות פ"ג, מ"ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, והיינו כחיה טורפת, שמדת האכזריות אצל חיה הטורפת היא המאפיין אותה, שכן דרכה של החיה הטורפת שכמה שהטרף נאבק על חייו מתאכזרת היא עליו ביותר לקרעו בחמת זעם, כי כן טבעה – אכזריות, ומגלים לנו חז"ל שכן דרך בני אדם שכאשר מי שהוא יגע להם בממונם או בגופן יהיו אכזרים עליו כחיה הטורפת.

ורואים אנו זאת בחוש, שכן אף כאשר אדם לא יעשה בפועל מעשה להרע לחבירו שהזיקו, אולם אם וכאשר יארע לחברו זה שהזיקו והרע לו – אסון, מה יאמר הניזוק: ברוך המקום ששילם לעושה רע כרעתו.. ולבו יהיה טוב עליו בפורענות חבירו, ונתבונן, מה ההבדל בין כאשר הפורענות באה על זה מן השמים לבין כאשר שזה היה קם ומזיקו, הרי אם שמח הוא עליו בפורענות שבאה עליו מן השמים, זהו כמו שעשה זאת לחברו במו ידיו, אלא שבמו ידיו נמנע מלעשות זאת מפני המלכות וכיוצא, היש אכזריות גדולה מזו?!

ואכן יש באדם גם מדת הרחמנות, שאם לא כן היאך היה ניתן לעבוד על מדה זו, אלא שהאדם צריך לעורר מדה זו ולהגבירה על האכזריות שבקרבו, כי אם לא יגבירנה בהכרח תתעורר מדת האכזריות ותתפוס את מקומה של הרחמנות.

ובחיזוק במדה זו ניתן לסלק מדת האכזריות, שכן כדי לעקור מדה זו יש לילך בה בדרך הקיצונית, וכמו בעל הגאוה יש לנו לנהוג בענוה באופנים קיצונים, כמובא ברמב"ם הלכות דעות, שישב במקומות שפלים וילבש סחבות וכיוצא וכן בכל המדות עיי"ש, וכמו כן במדה זו של האכזריות שכבר ישנה ומונחת היא באדם, וכמו שמדוקדק בלשון רבנו יונה (שע"ת ג' לו): "לא תאמץ את לבבך" – הוזהרנו להסיר מנפשותינו מדת האכזריות, נקט לשון להסיר כי בני האדם בטבעם אכזרים ומונחת בהם מדה זו וצריכים להסירה, ובכן הדרך היא לנהוג בדרך ההפוכה, והיא לנהוג במדת הרחמנות בפועל להיות נושא בעול עם השני, להעמיק בצרתו, להצטער ולבכות עמו.

ח. "נושא בעול" – זה החש את צער השני בלבו

ויש לדעת שמדה זו של נושא בעול עם חברו, אינה קשורה בדוקא למדת החסד, שכן נדרשת היא לעצמה ואף גדולה היא ממדת החסד מכמה בחינות, שכן מדת החסד וההטבה לזולת תיתכן להיעשות גם מבלי הרגש בצרתו, ואדרבא, תיתכן היא מפני שהאדם כואב לו לראות את עצמו בצער של עצמו, כי מטבעו של אדם קשה לו לסבול לראות מחזות אימים וזוועתיים כאלו המחמיצים לו את הלב, וחסדו נובע מאהבת עצמו כדי להשקיט את כאביו שלו, והוא דומה לאדם הכואב ודואב על בנו החולה, הזה יקרא נושא בעול? הלא טבעו בכך, והרי אחד שכזה כאשר יבצר ממנו מלעזור ולהציל לזולתו או כאשר לא יחפוץ לעזור לזולתו, אדרבא, יקשיח לבו לצרת חבירו, ויתעלם ממנה על מנת לשמור על שקט חייו (ואף שיהיה זה אחד מבני ביתו), או יתכן גם שחסדו של בעל החסד והטבתו לבריות נובעת לשם כבוד או לשם שכר בעוה"ב על מצוותיו, או לפרסם מעשיו הטובים עם הבריות, ואילו לבו נשאר בריא כאולם מלחוש את צרת חבירו, ודומה הוא לרופא המרפא תחלואי בני אדם ומצילם מחיים למוות לשם מילוי תפקידו בלבד ללא הרגש כלל אלא לשם ממון בלבד.

אולם ה"נושא בעול" זוהי "מצות הלב" בקום ועשה, שיכניס האדם בקרבו את כאב חברו, ואף שבטבעו חש הוא אי אכפתיות ואדישות, עליו להסיר קשיחות לבו ולהעמיק בצרת וכאב חבירו, ולחוש אותה כאילו הינה כואבת לו. לסיכום: פעולות חסד למיניהם יתכן ויעשה אותם האדם בתורת מצוה מעשית בלבד, מה שאין כן נושא בעול הוא מצוה שבלב לחוש את צער השני בלבו ומתוך רגש צער הזולת להתחסד ולהיטיב עמו, ועוד יתבאר בקטע הבא.

והוא הנאמר אצל משה לעיל במדרש: "ויצא אל אחיו" – שהיה נותן עיניו ולבו להצר עמהם, כלומר זו מדה הבאה מתוך עבודה, ואינה בטבע האדם, שכן טבע האדם שלא להתבונן ולהעמיק בצרת הזולת, וגם כאשר זו צרה הנוגעת ללב ובטבע האדם להתרגש ממנה, זו תופעה טבעית המשתכחת מן הלב תוך זמן קצר. אולם להיות נושא בעול, היינו לעבוד על עצמו לחוש ולהצר בצרת חברו, ולהתמיד במחשבה זו של צער חברו ולהעמיק בה, וזו אינה באה אלא בדרך עבודה ככל עבודת המדות. וכנז' אצל משה רבנו, שהיה נותן עיניו ולבו להצר עליהם, לומר אף שהיה הוא במצב טוב ומשוחרר מכל עול, ומטבע הדברים לא היה לו כ"כ לראות בצערם, לא אמר שלום עליך נפשי, אלא היה יוצא בדוקא אל אחיו, כלומר הולך במיוחד למקום סבלם לפי שאינו דומה ראיה לשמיעה, והיה יוצא אל אחיו על מנת לראות במו עיניו את סבלם, כדי לחוש את כאבם ולסייע בידם כפי כוחו, וכפי שאמרו חז"ל במדרש: שאין לך מלאכה קשה מלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן.

ט. "והלכת בדרכיו"

ועל כך נאמר: והלכת בדרכיו, ודרשו חז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, והקב"ה – בכל צרתם של ישראל לו צר וכנאמר (שמות כד, י): "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר", ופירש"י, היא לבנה (העשויה מאבן ספיר) שהיתה לפניו בשעת השעבוד ולזכור צרתם של ישראל שהיו משועבדים במעשה הלבנים, וזהו לימוד שהתורה אומרת לנו כדי ללמדנו לנהוג כן, שכן לגבי הקב"ה מה צורך יש בתזכורת, וכי יש שכחה לפני כסא כבודו שצריך לבינה לפניו לזכור שעבודן של ישראל, אלא כאמור התורה כתבה זאת לנו כדי שנלך בדרכיו ית', להמחיש לעצמנו את צרתם של אחינו.

י. הנהגות למעשה לנשיאה בעול

והנה למעשה במה יש לנו לנהוג על מנת להחשב נושאים בעול עם חברינו, ונראה שאפשר לקיים זאת בכמה דרכים.
++
1. התבוננות בצער הזולת.

ראשית יש לאדם להתרגל כששומע על איזה אסון שפקד מי שהוא או בפרט את חבירו המשיח לו צרתו – להכניס את הדברים ללבו, ולחשוב מה אילו היתה צרה זו אצלי, ולעקור את הקשיחות והאדישות, ולהרגיל עצמו בכך, עד שהרגל זה יהפך לו לטבע.

וכן מצינו במשה רבנו שמסר עצמו עבור כלל ישראל, וכן מובא במדרש (דברים רבה ז, יא,) כשהציע הקב"ה למשה כשרצה להיכנס לא"י, ויקיים לו הקב"ה בקשת "אעברה נא" שבשביל כך יבטל הקב"ה בקשת משה "סלח נא" שהעתיר על ישראל על עוון העגל, כיוון ששמע משה רבנו כך אמר: רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תיזוק צפורנו של אחד מישראל, והוא פלא עצום של שלימות מידת אהבת ישראל, כמה שהיה חפץ משה ליכנס לא"י אולם אם זה על חשבון שתינזק צפורנו של אחד מישראל אינו חפץ בכך. ואיתא במדרש (רבה וזאת הברכה) שכאשר מת משה בכה עליו הקב"ה ואמר: "מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי אוון", בכה הקב"ה איפה ימצא מגן על עם ישראל ונושא בעולם ובצערם כמו משה רבנו שהיה קם נגד כל המרעים והמקטרגים ומוסר נפשו עליהם.

2. תפילה

להתפלל מעומק הלב על חולה הידוע לנו בפרטות, ועל כל חולי ישראל בכללות. וראה דבריו של הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "יערות דבש" שם בביאורו ברכת "רפאנו".

בברכת רפאנו יתפלל בעד כל החולים שהם בתוך העיר, ויכלול כל חולי ישראל בתפילתו וישתתף עמם בצערם, כי הלא כל ישראל נפש אחת וגוף אחד, ואם חלה אחד מישראל, הרי קצת מאבריו חולים, ולא יאמר מה אכפת לי – אינו קרובי וגואלי, רק ראוי להתפלל בתום לב בעד כל החולים, ויחשוב כאילו ח"ו בניו או אחיו חולים הלא ירבה להתפלל ולשפוך שיח עליהם לפני ה', וכן ראוי מאד להתפלל על כל איש מישראל, הן אמת שאין לך איש מישראל שאין לו חלק ויד במצוות, ואף אם הוא רשע גמור, פשיטא שיש להתפלל עבור בריאותו לבל ימות חלילה – חייב, ואולי כאשר ישוב לבריאותו יתקן את אשר שיחת, ואם ימות בלתי תיקון ח"ו, הרי יחסר אבר אחד מגוף גדול, שהוא כללות ישראל ואין השכינה שורה על גוף פגום.

וכן מצינו באברהם אבינו היאך התפלל עבור אנשי סדום שכן יש להצטער על איבוד הרשעים שמתים ללא תשובה, ומובא בספר "עלי שור" (עמ' רנג) מעשה שסיפר רבי ירוחם ממיר על הסבא מקלם שהיה נראה בשבת אחת בצער גדול, והיה ניכר זאת על פניו, והסביר הסבא מקלם סיבת צערו, והוא להיות שמת אחד בשם "סמולנסקין", שהיה אחד מהמשכילים שונא תורה ולומדיה, והיה הסבא מקלם מתאר לעצמו צער נשמתו של זה וסבלה עתה לאחר מותו כשיעמוד בדין בב"ד של מעלה, ונכנס עליו רחמנות וצער, לכן יש לשנאת את הָרֶשַׁע ולא את הָרָשָׁע, אלא להתפלל עליהם שישובו בתשובה.

והנה כמה רחוקים אנו מזה, כששומעים אנו על צרת אדם או איזה אסון שנחת עליו, אם אינו מאנ"ש – מ"אנשי שלומנו" – ובפרט כאשר הינו מיריבינו אין לנו שום רגש כלפיו, ואף ישנם השמחים לאידו רח"ל.

למדנו, שיש לאדם להתבונן בצערן של ישראל, כי כדי להתפלל עליהן צריך שיחשוב כמה צערן קשה בהתגוללם על מיטת חולים, בצער גוף ובצער נפש, ובצער ממון, יתבונן כמה קשה צערן של מעוכבי שידוכים, חשוכי בנים, עניים, ויתן לבו ועיניו להיות מיצר עליהם, ובזה תפילתו עליהם תהא יוצאת מלבו באמת.

והנה מצוי מאד שניגש אדם לחבירו ואומר לו, התפלל עלי, ומוסר לו שם של חולה או על צרה אחרת, וזה חבירו מיד שוכח את בקשתו של חבירו להתפלל עליו, ואם כבר מתפלל עליו – התפילה היא מהשפה ולחוץ מבלי לב לצאת ידי חובת בקשת חבירו.

ויתכן שהוא מחמת ענוה של שקר, באומרו מי אני כי אתפלל על חברי, וכי מן הצדיקים אני שישמע הא-ל תפילתי, וכמה שקר יש בטענה זו, שכן הנה כאשר הוא עצמו בצרה, כמה מרבה הוא בתחנונים ובקשות על חולה שבתוך ביתו וכיוצא, ואינו אומר מי אני ומה אני שישמע הא-ל תפילתי.

וכן כאשר קוראים תהלים בצבור על חולה ומתבקשים הצבור לומר ב' או ג' מזמורי תהילים, אמירה זאת נאמרת ללא לב ורגש, ועלינו לחזק בעצמינו את מדה זו של נושא בעול לפחות בתפילה מהלב, ולחוש את צער הזולת לפחות בשעת תפילתנו עליו.

3. במעשה

כדי לקנות מדה יקרה זו של נושא בעול עם חבירו, יש לאדם לפעול למעשה כפי אשר יוכל, ולהשתדל עבורו, פעמים רואים אנו שמבקשים מאתנו לעשות השתדלות ואפילו מועטת עבור השני, וכמו שמתבקשים אנו לדבר עם פלוני עבור חברינו, או לעשות כמה טלפונים עבור חברינו להושיעו מצרתו, ומתעצלים מלעשות זאת, (והרבה פעמים אף מבטיחים לעשות ולא מקיימים), הנהגה זו הרי שהיא מקשיחה את הלב, ומשרישה את האכזריות שבאדם במקום לעקרה.

אם בא אליך אדם שתעזור לו, חייב אתה להבין שזו מההשגחה העליונה שנשלח אליך אדם זה לעזרה, ותחשוב הנה המלך שלח אלי אדם לעזור לו, היתכן שאשלחהו מעל פני ריקם, הלא בכך בועט אני בבקשת המלך.

ומובא במדרש (ויקרא רבה לד, ט) אמר הקב"ה, כשבא עני אליך לצדקה דע לך שלא לבדו הוא בא, אלא אני עומד לימינו, שנאמר "כי יעמוד לימין אביון", ואם אתה מגרשו – לי אתה מגרש.

ולפעמים בטלפון אחד, או בסיוע קל אחר יכול לעזור הרבה לחבירו, ומכיון שהאדם לקוי במדה רעה זו של קשיחות ואי אכפתיות מהזולת נמנע מלעשות זאת בכל מיני תירוצים, מה אני יכול כבר לעזור לו… מי אמר שאם אני אתקשר זה יועיל… אולי יותר טוב שישאר המצב כך… וכיוצא בכל מיני מחשבות שלעצמו בוודאי לא היה חושב כן, ואין מבין שכל מחשבות אלו נובעות ממדת העצלות או אף ממדת האכזריות שבקרבו, ורק כדי להשקיט את מצפונו על מחדלו מלסייע לחבירו משתמש הוא במחשבות ותירוצים, ורק שוכח הוא שעל הכל יביאהו אלקים במשפט על כל נעלם, ועל זה נאמר "ויראת מאלקיך", ודרשו חז"ל שכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך", שכן כלפי בני אדם יכול אדם להצטדק ולתרץ עצמו מדוע נמנע מלעזור וכיוצא, אולם יבדוק האם תשובותיו נכוחות וצודקות גם כלפי האלקים.

וזה הלקוי במדה זו משתמש בה אף עם בני ביתו ועם אשתו, שכאשר מתבקש לעזור, או לשאת בעול עם סבלו של אחד מבני הבית, מתעצל הוא, ומחליט שהסובל הוא מפונק או שאין צורך בעזרתו וכיוצא, ומתאכזר הוא אף על בני ביתו, ומה שיש לאדם אהבה לבני ביתו ורחמנות עליהם, זו רחמנות טבעית, אולם לא תעמוד רחמנות זו כאשר יכעס ויקפיד עליהם על כבודו או ממונו וכיוצא, או סתם כאשר תגבר עליו העצלות מלעזור להם כי אז יתאכזר עליהם כל זמן שמדה רעה זו בקרבו.

ורק מה שעליו לזכור, שאילו הוא היה נצרך לדברים כיוצא בהם, היה דורש את רצונו, ורואה כאכזר או כעצל, את זה שאינו בא לעזרתו, והיכן א"כ מצות "ואהבת לרעך כמוך".

4. לשמוע ולעודד

גם כאשר נבצר מהאדם מלעזור בפועל לחבירו, לפחות יתרגל לשמוע ולעודד את חבירו הנתון בצרה, וגם זו עבודה לא קלה כלל, פעמים שהאדם עצמו נתון בצער, או שסתם הנו מחוסר סבלנות מלשמוע ומלהאזין לבכיותיהם של אחרים, חייב האדם לעבוד על עצמו לשמוע ולהאזין לחברו.

היום יש בטלפון "שיחה מזוהה", כלומר שיכול האדם לדעת מי הוא זה המצלצל אליו, ולא מעטים המה שאף שזמנם פנוי ויכולים לענות, כיון שרואים מי הוא המתקשר אליהם לא עונים לו, מפני שאין להם סבלנות לשמוע צרותיו וכיוצא, זוהי ממדת האכזריות.

וביותר גרוע הדבר שבא להם מישהו עד לביתם, ומציצים המה ב"עינית" שבדלת מי הוא זה, וכשאין "סיבה מוצדקת" לא פותחים לו הדלת, כמו כן זו ממדת האכזריות.

וכמו כן יש אדם המכונה היום בפי ההמון "נודניק", צריך להבין שהאדם באופן זה כואב לו משהו ויש להתיחס אליו, ויתבונן האדם, וכי הוא לא "נודניק" בבקשותיו כלפי הקב"ה, הלא כשהאדם צריך ישועה מתפלל הוא עליה יום ולילה ו"מנדנד" כביכול להקב"ה, ולמה לא תחשוב שכמו שהנך מתיחס ל"נודניק" הבא אליך כמו כן יתיחס אליך הקב"ה – מדה כנגד מדה.

ומובא בספה"ק שבאותם פנים שוחקות שמקבל האדם את בני האדם בעוה"ז כך יקבלו פניו לעתיד, ונתאר לעצמנו אדם בעל תורה ומצוות שנבראו ממעשיו ומתורתו אלפים ורבבות של מלאכי השרת, והנה לאחר פטירתו יקבלו פניו אלפים ורבבות שמלאכי השרת שנוצרו ממצוותיו ויהיו אכן אלו המלאכים לבושים לבנים אלא שפניהם עצובות וקשוחות, וכשיתפלא על כך ישיבוהו, שכן בפנים כאלו היית מקבל את בני האדם בעוה"ז…
—
יא. נשיאה בעול – שמואל הנביא

ועוד יש לנו לראות עד כמה צריך האדם להיות נושא בעול עם חברו משמואל הנביא, עד כמה היתה נשיאתו בעול צערו של שאול המלך. וכך נאמר (שמואל-א, טו, יא): "והיה דבר ה' אל שמואל לאמר, נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים, ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה", ועיי"ש במצודות, שהתפלל לה' כל הלילה, וכנראה הכוונה שניסה בתפילתו לבטל הגזירה זו מעל שאול המלך.

ומה כתיב אחריו שם בסוף הפרק: "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל שמואל על שאול, וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל, ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל".

הרי לנו לראות מדתו של שמואל עד כמה היתה מופלאת, לא ראה שמואל את שאול כל ימיו מרוב צערו עליו שנדחה ממלכותו, והתאבל עליו במנהגי אבילות מרוב צערו עד שאפילו הקב"ה אומר לו: עד מתי אתה מתאבל אל שאול, והגם שהקב"ה אומר לו שמאס בו, עם כל זה נשא בעול צערו של שאול.

יב. נושא בעול – רבי עקיבא

ועוד מצינו גבי רבי עקיבא כמה היה נושא בעול אפילו עם הנפטר וכמעשה המובא בראשית חכמה (פרק גידול בנים), שראה ר"ע בבית הקברות אדם מיוסר באופן המשונה שאין בנמצא בעולם, ושאלו ר"ע מי אתה, אמר לו מן הנפטרים אני, וכל יום מענישים אותו ביסורים קשים על שהיה בעל עבירה גדול, אמר לו ר"ע שמעת אם יש לך תקנה? אמר לו שמעתי אומרים שאם יש לי בן שיעמוד בצבור ויאמר ברכו את ה' המבורך – יצילוני מן הפורענות הזו, ושאלו ר"ע, יש לך בן? אמר לו בשעה שנפטרתי מן העולם הנחתי אשתי מעוברת ואיני יודע מה ילדה, שאלו ר"ע לעירו, והלך ר"ע לעירו ושאל על אשתו של זה, אמרו לו רשע גדול היה ומה לך לשאול עליו, וראה שילדה אשתו בן, בא ללמדו תורה ולא היה מבין, התענה עליו מ' יום, ויצתה בת קול ואמרה על זה אתה מתענה, ואמר הן! ולבסוף למדו לקרוא ואמר "ברכו" ופטרוהו לאביו מהעונשים הקשים.

למדנו נשיאת עול גם עם הנפטר שמצוי הוא בדינים קשים, שיש לחוס עליו וללמוד לע"נ על מנת להקל מעליו את הדין.

יג. נושא בעול – מלך המשיח

ואם הסברנו מעלת הנושא בעול שנבחר הוא להיות מנהיג בישראל, וכמו משה ודוד ועוד, הרי שהמנהיג הגדול שהוא מלך המשיח כמו כן מצוין במדה זו שכן נאמר בפסוק (ישעיה נג, ה): "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומינו עליו, ובחבורתו נרפא לנו".

הרי שמלך המשיח העתיד להיות המנהיג הגדול ביותר לעם ישראל, וכמו שדרשו חז"ל עליו את הפסוק (ישעיה נב, יג): "ירום ונישא וגבה", ירום – מאברהם, ונישא – ממשה, וגבה – ממלאכי שהשרת, זו היא מדתו להיות נושא בעול עם צרותיהן של ישראל, שהוא המאפיין את מנהיגי ישראל בכל הדורות.

יד. אין לחוש לעצבות וכיוצא כאשר נושא הוא בעול וצער הרבים

ואם יאמר אדם חוששני פן כשאדבק במדה זו של "נושא בעול" עם צערן של ישראל אכנס לעצבות ומרה שחורה, שכן כאשר אפנים לעצמי את צרותיהם ומכאוביהן של ישראל, וכי יש בנפשי כח להתאבל על כל אחד ואחד?!

על כך יש להשיב, כשאדם עובד על מדה מסוימת, מאחר ואינה בטבעו אלא שהוא מכניסה ללבו לתקן עצמו, הרי שהוא שליט ברוחו עד כמה להשריש מדה זו ועד כמה לעוצרה ממנו, כל החשש מעצב וצער, זהו כאשר נופל על האדם מקרה לא טוב שבטבעו יש לו להתעצב ממנו ולהתדכאות ממנו, ואז כיון שמטבע המציאות להעצב, אז יש חשש שלא יהא האדם שליט ברוחו, כיון שבטבע זורם בקרבו העצב, אולם כאשר האבל והעצב הוא מתוך "עבודה" הרי שאז שליט האדם ברוחו לשער עד כמה להשתמש במדה ועד כמה להרחיקה שכן "חייך קודמין".

ובנוסף לכך, יש לזה המתאבל על צרותיהן של ישראל המתאבל ומתעצב מצד אחד, לדעת – מצד שני שהקב"ה עושה הכל לטובה, ואף שקל לאדם לחשוב כן על צרות אחרים, מכל מקום הרי זו האמת, כך שבכך שיצרף האדם מחשבת צידוק הדין לאבלו על צער השכינה ועל צער עם ישראל – יקום ויתעודד.

וכמו שכן מוצאים אנו אצל גדולי ישראל, השומעים יום יום את צרות ישראל הקורעים את הלב, ועכ"ז אין פוגע הדבר בשמחתן בתורה ובמצוות והוא מתוך אמונה בבורא שהוא הרחמן האמיתי, ודומה הדבר לאדם הנצרך ניתוח לרפואתו, שיש להתאבל על צערו מצד אחד, ומצד שני להתעודד על כי נמצא מזור למכתו.

טו. התיחסות נכונה לפורענות עכו"ם

ואפילו בצערן של גויים יש להצטער, ואם לא מצטער זו מדת אכזריות, והאריך בזה הגר"י לוונשטין זצ"ל (בספר "אור יחזקאל – מדות, עמ' קנ והלאה) ולכן רעידות אדמה או שטפונות ואסונות כיוצא בהן הפוקדים את אומות העולם, ונהרגים אנשים נשים וטף לאלפים ורבבות, בוודאי שצריך לכאוב לנו הדבר, ולעורר בלבותינו רחמנות על אובדן של הבריות. ומובא במדרש (במדבר רבה כ, א): מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם וכו'. שנביאי ישראל מרחמין על ישראל וגם על אומות העולם, וראה שם נבואות נביאי ישראל על הגוים, וכענין, "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה".

ובנוסף לכך, אדרבא, במקום לרקוד ולשמוח על פורענות הגויים עלינו לפחד, שכן כל הפורנעות הבאה על הגויים הוא לשם מוסר ואיום על ישראל, וכנאמר בנביא (צפניה ג, ו): "הכרתי גויים נשמו פנותם, אמרתי אך תראי תקחי מוסר", וכמובא בגמרא שבת (קלט): כל פורענות שנעשית בעולם – אינה אלא בשביל ישראל. כלומר לעוררנו לתשובה ולפחד מעונשי שמים.

טז. הנושא בעול עם חברו מוריד מעל חבירו מדת הדין

מאיר עינינו רבי ירוחם זצ"ל (דע"ת – "ברכה" – עמ' רל"ח) במעלת ופעולת נושא בעול עם חבירו, בהסבירו, שאוהב ממשיך מדת הרחמים, והשונא ממשיך מידת הדין ואף ללא מעשה הטבה או הרעה, שכן עצם הצער של חבר טוב בצרת חבירו – כאילו ובזה פורע חובו של חבירו. ואי אפשר שלא להביא דבריו הנפלאים בזה, והנה דבריו:

"רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא ליתרע מזליה, מכאן ואילך אמר להון פוקו ואכריזו בשוקא דכל דסני לי ליחדי לי וכו' ודרחים לי ליבעי עלי רחמי" (נדרים מ.). כלומר, רבא ביום הראשון שחלה, אמר לבני ביתו שלא יגלו חוליו לבני אדם כדי שלא ישבר מזלו, ורק אם לא יחלים וימשיך בחוליו אז שיכריזו בשוק שגבר חוליו, ואז שונאיו ישמחו, ואוהביו יבקשו עליו רחמים. סוד הדבר הוא, כי צריכים לידע, כי אוהבי האדם מקיימים את האדם, כאן בזה העולם. אוהבי האדם – המה המלאכי רחמים שלו. אוהב הוא מדת הרחמים, ושונא הוא מדת הדין.

הרא"ש ז"ל כותב (אורחות חיים אות צד): "אל תרף ידך מלבקש רעים ואוהבים ואל ימעט לפניך שונא אחד". ואין הענין מצד כי השונא יכול להרע לך באיזה אופן שהוא, אם במעשה או בדבורים עליך וכדומה, אבל הענין הוא כפי שדיברנו, עצם זה שיש לאדם שונא – גם מבלי שירע כלל – כבר מושך הוא על האדם מדת הדין, ואין לנו כל ידיעה איזו מדת הדין הוא לאדם כל שונא, ואם כן ודאי כי לא ימעט לפניך אף שונא אחד.

אדם חולה הלא נתון הוא בין מדת הרחמים ובין מדת הדין, ומי שמנצח כן יקום, וגילו לנו חז"ל הקדושים סוד גדול, בציור במקרה של שריפה ר"ל, הלא באים הכבאים להצלה, ובאותה עונה אחת גם גנבים באים לחטוף ולגזול כמה שאפשר, הנה אם הדליקה קטנה היא, שיכולים לכבותה בינם לבין עצמם, משתדלים ודאי להשקיט מעשה השריפה למען שלא יתוודעו הגנבים, אבל אם הדליקה כבר גדולה שאי אפשר להם בעצמם לכבותה הנה באין עצה אחרת הוא כבר יזעק בקולי קולות להצלה, ואם כי על ידי זה הלא גם גנבים יבואו כאן, אבל גם הכבאים הלא יבואו, וכמה שאפשר בהצלה מצילים!

רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה, הוא סוד הענין להסתיר ולעבור בחשאי שאפשר, למען שלא תתגלה לשונאים, כי השונאים הלא עוד יגדילו את המחלה, כי בהם תגבר מדת הדין. אולם "מכאן ואילך" – אחרי שהמחלה כבר נתגברה, כי על כן באין עצה ותרופה – "אמר להון פוקו ואכריזו", ואם כי גם שונאים יבואו, אבל גם "דרחים עלי ליבעי רחמים"! כאן כבר התחילה המלחמה, לבין מדת הדין ומדת הרחמים, בין שונאים ואוהבים, ומי שינצח ינצח.

"אמר רבי אחא בר חנינא כל המבקר חולה נוטל אחד משישים בצערו" (שם לט:). הנה רואים אנו כאן יסוד נורא, כי יכולים ממש ליטול את המחלה. שהרי הגמ' שאלה: "א"כ ליעלון שיתין ולקומוה", הנה יתכן כי יתרפא לגמרי על ידי המבקרים ויקימוהו ממש, אלא שהגמ' השיבה: "א"ל כעישורייתא דרבי ובבן גילו". ופירש שם הר"ן: "שנולד המבקר במזלו של החולה". ורש"י ז"ל פירש שם "בחור כמותו או זקן לזקן".

אנחנו עוברים על מאמר כזה כאלו הוא ענין של איזו סגולה כאן, האומנם כי חז"ל הקדושים מגלים לנו כאן סוד גדול מאד. מורגלים אנו להבין ענין של "נושא בעול עם חברו", וענין של "משתתף בצערו של חברו", הלוקחים מקום כה גדול בתורתנו הק' – כענין של השתתפות חיצונית, אם במעשה ואם סתם באהדה והרגש במצבו של חברו, טעות הוא זה, צריכים לידע כי אין כאלה בתורתנו הק', השתתפות בעלמא, הרגשים בעלמא, במצבו של חברו, אין זה דרך התורה, משתתף בצערו של חברו בתורתנו הק' הנה זה מסוד הגדול של "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), – "נושא בעול", "משתתף בצערו", רצה לומר כי ביחד עם חברו, הוא בעול ממש, הוא בצער ממש, הוא ממש סובל אותו הצער והמשא של חברו.

וזהו סוד הענין של "נוטל אחד מששים בצערו", כי כאמור אדם החולה הרי הוא נתון במדת הדין, כי המדת הדין הרי תובע כאן ונוגש חוב מה שהוא מן האדם, וע"ז מגלים לנו חז"ל הק' סוד גדול, כי יכולים לפרוע חוב חברו. וכמו שבממונות מצינו פריעת חוב של חברו, ובציור אדם החייב אלף שקלים, יכולים לבא עשרה אנשים, וכשכל אחד ישלם מאה שקלים הרי החוב כולו פרוע, ולא יכול התובע כבר לתבוע כלום מן הנתבע, ככה הוא הענין בחולה כי אחרים יכולים לפרוע לתביעת מדת הדין, וכמה שאחד יש לו צער ממחלת חברו, באותה מדה נחשבת פריעה למדת הדין, המדת הדין כבר גבתה את שלה, והתביעה סרה! וכאן הוא שמדדו חז"ל הק' ואמרו שבדרך הטבע אם שנים בגיל אחד, אם שנים נולדו במזל אחד, או בחור לבחור וזקן לזקן, אלו הם אופנים שאחד המצטער עם השני, וכאילו הוא באותה מחלה ממש, וחז"ל נקטו אלה האופנים, ולאו בדוקא הם, כי עיקר היסוד הוא שאחד יכול לפרוע את מדת הדין על חוב חברו, וכאן הוא המדידה, עד כמה שצרת חברו צר לו. ואם יהיה אחד אשר יצטער בצערו של חברו כחברו ממש, כי אז אמנם היה יכול באמת לפרוע גם כל החוב.

ובגמ' שם עוד אמרו: "כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים". וזה מפני כי יסוד ביקור חולים הנה זה רק בקשת רחמים על החולה. וזה עיקר כל ענין של תפילה, תפילה נקראת כמה שנושאים בעול, כמה שמשתתפים בצערו, כמה שבצרתו לו צר, וזו היא תפילה על חברו. אדמו"ר הסבא ז"ל מקלם היה אומר תמיד זו ההערה. בגמ' (שבת סז.) איתא דאילן המשיר פירותיו היה סוקרו בסיקרא כי היכי דליחזייה אינשי וליבעי רחמים עליה. להתעורר מזה לראות כמה היתה מדה זאת להשתתף בצערו של חברו, מושרשת בלבן של כלל ישראל בדורות הראשונים מקטנם ועד גדולם, דעוברים ושבים, ויהיו פשוטים שיהיו, הנה בראותם אילן מתליע, מבלי שיתבקשו על זה, אלא שיבינו מעצמם שבודאי יש לו לבעל האילן צער, יהיו כבר גם הם שרויים בצער חבירם כל כך הרבה עד כדי להתפלל ולעורר רחמים, שזהו השתתפות בצער חבירם במדה גדולה, דענין תפילה הוא: "אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמב, ג), שהצער והכאב כל כך גדול לבלי נשוא, עד שמתפלל ומבקש לישועה, והוא סוד "נושא בעול עם חברו" ודאי.

מעשה שקרה אסון ביהודי אחד כפרי שפגעו רעם בתוך ביתו ונהרג. ובבית אדמו"ר זצ"ל הכירו את האיש הזה, וכשנודע המקרה לבנו הגרנ"ז זצ"ל היה נדכא ונפעם עד למאד, ובישבו אצל השולחן במעמד כמה מתלמידיו אמר, שמי שאינו מתרגש ונדכא מתוך ידיעה זו מובטח לו שהיה ביכלתו להרגו גם בידים. כמה עמוקים דבריו. (ועיין דחו"מ א' מאמר יח).

– – –

אוֹמֵר רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵאִיר מֵרָאדִין:

וְדַע עוֹד, שֶׁאָדָם הַגּוֹנֵב וְחוֹמֵס לַחֲבֵרוֹ, לֹא דַּי שֶׁמָּמוֹן הָעָוֶל יִלָּקַח לְבַסּוֹף מִיָּדוֹ – אֶלָּא עַל חֶלְקֵי הַצַּעַר שֶׁצִּעֵר אוֹ בִּזָּה לַחֲבֵרוֹ יִנָּתֵן לוֹ גַּם כֵּן בְּמִדָּה וּמִשְׁקָל מַמָּשׁ.

וּבָזֶה בֵּאַרְתִּי הַפָּסוּק בְּקֹהֶלֶת (ד, א) "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י. וְהִנֵּה כָּפַל לָשׁוֹן שֶׁל "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְגַם תֵּבַת "עשְׁקֵיהֶם" אֵין לָהּ בֵּאוּר. אַךְ בָּזֶה יְבֹאַר בִּפְשִׁיטוּת, דְּהִנֵּה אָנוּ, שֶׁעֵינֵי בָּשָׂר לָנוּ, אִם נִרְאֶה אִישׁ עָנִי שֶׁלָּוָה מֵאֶחָד עֶשְׂרִים רוּבָּל כֶּסֶף, וַיִּסַּע מִבֵּיתוֹ לָנוּד בַּאֲשֶׁר יִמְצָא לְהִשְׁתַּכֵּר מְעַט לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ, וּבִהְיוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ מְצָאוֹ לִסְטִים אֶחָד, וַיִּתְחַנֵּן לוֹ הֶעָנִי כִּי יֵרֶף מִמֶּנּוּ, וְהָרוֹצֵחַ לֹא שָׁמַע לִדְבָרָיו, וַיַּכֵּהוּ מַכּוֹת נִמְרָצוֹת וַיִּגְזְלֵהוּ עַד פְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה, וְהֶעָנִי הַזֶּה בָּכָה בְּמַר נַפְשׁוֹ עַד מְאֹד וְאֵין לוֹ מְנַחֵם, עַד שֶׁנִּתְחַלֵּשׁ וְנִתְעַלֵּף בַּדֶּרֶךְ, וַיִּמְצְאוּהוּ אֲנָשִׁים מֻשְׁכָּב בַּשָּׂדֶה, וּבְרֹב עָמָל וִיגִיעָה הֵשִׁיבוּ אֶת רוּחוֹ, וַיְסַפֵּר לָהֶם אֶת כָּל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ, וַיִּתְמְהוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֵאמֹר: מַה סִּבֵּב אֱלֹקִים לְאִישׁ כָּזֶה, שֶׁהוּא אִישׁ עָנִי, וּבַמֶּה יָבֹא עַתָּה לְבֵיתוֹ לְפַרְנֵס הַטַּף שֶׁלּוֹ?

אֲבָל כָּל זֶה הוּא רַק לְעֵינֵי בָּשָׂר, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מֶה עָשָׂה עַד עַתָּה, אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי חָשִׁיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, וּמִסְּתָמָא הוּא עָשָׂה גַּם כֵּן כְּעֵין זֶה בְּגִלְגּוּל זֶה אוֹ בְּגִלְגּוּל רִאשׁוֹן לְאִישׁ אַחֵר בְּהֶפְסֵד הַמָּעוֹת וּבְסִבּוֹת הַצַּעַר, עַד שֶׁלֹּא הָיָה לָאִישׁ הַהוּא גַּם כֵּן מְנַחֵם מֵרֹב הַדְּאָגָה, וְלָכֵן פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַתָּה מִדָּה בְּמִדָּה.

וְזוֹהִי כַּוָּנַת הַכָּתוּב "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים הַנַּעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – הַיְנוּ, שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲשׁוּקִים פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵם בּוֹכִים בְּמַר נַפְשָׁם עַל זֶה וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאִיתִי אֲשֶׁר מֵעוֹשְׁקֵיהֶם לְבַסּוֹף יִנָּטֵל מֵהֶם זֶה הַמָּמוֹן, וְגַם בְּצַעַר כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים וְגוֹ' וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", וְהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם יִנָּטֵל לְבַסּוֹף גַּם כֵּן הַכֹּחַ, וְהַבְּכִיָּה תִּהְיֶה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם גַּם כֵּן מְנַחֵם מֵרֹב הַדְּאָגָה. (מספרו "שפת תמים" ח"ד)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל

מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5