——–
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֵשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
(א) כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהן יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער: עלה הלוף השוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלין, סלקא דעתא אמינא הכי נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית, קא משמע לן: הדנדנה. בערבי נענ"ע, ובלע"ז מינטו"א: העולשין. תרי גווני עולשין הן, עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה, עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמאין טומאת אוכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאים טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרישין. נמי תרי גווני נינהו, כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר, עשב הוא, כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורין לו בערבי ני"ל וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו"ר בערבי: יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן, שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:
ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ. עִקַּר הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה. וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:
(ב) עיקר. שורש: עקרבנין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלים שלו דומות לעקרב: והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה: הבוכריה. קורין לו בערבי כנג"ר: הפואה. בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א: הרכפה. שרשים שתחת הקרקע ושולקין אותן ושותין מימיהן, ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם: אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית: דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית: קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן דפרי עצמו מנכר ולא אתי למעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למעבד בהו סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר:
ג. קְלִפֵי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, הַצַבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַשְּׁקָצִים, ולֹא בָרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:
(ג) והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראויין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם: שאין עושין סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפילו מדרבנן ובלבד שלא ימכרנו באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הם גדילים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה, וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן, דאף על גב דאסור מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה: לקח לעצמו. לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:
ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
(ד) לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו: מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבילה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (שם כב), ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנותו בכך, וטעמייהו דרבנן הוא לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כר' יהודה:
ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין, יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
(ה) לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון וכאלה וכאלון (ישעיה ו), בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת"ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו, יש ביעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן, ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:
ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
(ו) ורד. שושן: והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול"י: והקטף. אילן אפסרמון: לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינובר בערבי, פניולי"ש בלע"ז: יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן, ותנא קמא סבר דקטפו זה פריו. והלכה כרבי שמעון:
ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם:
(ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם: וחרובין חדשים כו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור, ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל איסורים שבתורה מיירי דבכולן במינו במשהו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה, עד שיהא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5